עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

צילום: דוד אסף

כבר יותר מעשור שאני שוחה בקביעות, כמה פעמים בשבוע, ב'בריכת ירושלים', השוכנת בלב 'המושבה הגרמנית', סמוך למקום מגוריי. כמוני גם מאות ירושלמים אחרים, מכל העדות, המינים, הגילים והצבעים, שהבריכה היא חלק בלתי נפרד מחייהם והם מתקשים לדמיין אותם בלעדיה.

זו הבריכה האולימפית היחידה בעיר (50 מטר) ואפשר לראותה כמין שמורת טבע של ספורט עממי בלב שכונה שהפכה, שלא בטובתה, יוקרתית ויקרה. תושבי השכונה נאבקים כבר יותר מעשור על שימור צביונה: החל במאבקים המתוקשרים על שימור קולנוע 'סמדר' ולאחרונה הצלתה של ספריית 'האוזן השלישית', עבוֹר במחאה על הקמת בתי מלון מגלומניים בכניסה לשכונה, ועד לגולת הכותרת: הקמת פארק המסילה המקסים, במקום התכנית האימתנית המקורית לסלול שם כביש רב-מסלולים. כל המאבקים הללו החלו בהתארגנויות 'מלמטה', של תושבים שאכפת להם ומוכנים להשקיע מזמנם ומכספם למען הכלל.

והנה יום אחד, כפי שיסופר בהמשך, התעוררנו למציאות חדשה ובה בעלי הבריכה (ערפול המושג 'בעלים' בהקשר לבריכה עוד עשוי היה להתברר בהליך המשפטי) קמו עליה לכלותה. הם עשו זאת כדי למקסם את רווחיהם משטח הנדל"ן היקר שהועמד לרשותם בימי התום של עיריית ירושלים, שבהם עוד נהוג היה לסמוך על מילתם הטובה של אנשים. למה שתהיה בריכה ציבורית ועממית – אמרו לעצמם 'בעלי הבריכה' – אם אפשר להחריבה, לסתום את מימיה ולבנות במקומה מגרש חניה גדול, שכביכול דרוש לתושבי העיר? ואם כבר יש מגרשי חניה – זה היה אמור להיות השלב הבא! – למה שהמכוניות תירטבנה, והלא אפשר לבנות מעליהם 'מגדלי הולילנד' חדשים ולפתור את מצוקת הדיור של בעלי הון אחרים?

קהל השוחים בבריכה זיהה מיד את האידאולוגיה החמדנית מאחורי הדיבורים היפים ולא הסכים בשום אופן לקבל את הדין. מאבק ציבורי מופתי התפתח ובמסגרתו הצליחו אנשי 'הוועד להצלת הבריכה' לשתף פעולה עם כוחות חיוביים בעירייה (ויש כאלה!) ולבסוף להביס את חמדנותם של בעלי ההון, גם אם הניצחון לא היה מלא והסתיים בפשרה.

בשבוע שעבר נערכה 'מסיבת ניצחון' צנועה לציון סיומו של המאבק. שמעון ביגלמן, עיתונאי, פעיל חברתי ותושב השכונה, שפרק זמן מסוים גם עמד בראש 'הוועד' (לפניו היה חיים וייצמן, ואחריו רונית לומברוזו), סיכם את השתלשות המאבק, שיכול וצריך להקרין גם על מאבקים חברתיים דומים בארץ. המסקנה ברורה: אפשר לנצח את החמדנות ואת טייקוני הנדל"ן, צריך רק נחישות, עיקשות, סבלנות ואמונה בצדקת הדרך.

*

מאת שמעון ביגלמן

'בריכת ירושלים', בריכת השחייה הציבורית שבמושבה הגרמנית, היא מותג ירושלמי מוכר ואהוב. הבריכה משכה את תשומת לב הציבור כבר עם פתיחתה בשנת 1958 וזכתה לכינויים 'בריכת המריבה' ו'בריכת התועבה'. אז התנהל מאבק עיקש בין קנאים חרדים, שהתנגדו לרחצה מעורבת של גברים ונשים בעיר הקודש, לבין הציבור החופשי, שרצה בבריכה ובא בהמוניו לשחות בה. לא עזרו הפגנות המחאה, החרמות והאיומים לפוצץ את הבריכה. המאבק הסתיים בתבוסה צורבת שהונחלה לחרדים. 

מעריב, 28 ביולי 1958

עבור אלה שאינם ירושלמים ולא מכירים את המקום מקרוב, הנה כמה פרטים: בריכת ירושלים נמצאת ברחוב עמק רפאים 43 והיא משתרעת על שטח של כשמונה דונמים, בלבו של המעוז החילוני והדתי-ליברלי בדרום ירושלים. זו בריכה אולימפית ולצדה בריכת ילדים ומועדון כושר. הבריכות מוקפות במדשאות גדולות שהפכו את המקום לאתר בילוי משפחתי אהוב בימות הקיץ.

בקיץ הראשון, 1958, רחצו בה כ-10,000 ירושלמים...

דבר, 3 באוגוסט 1958

העקשנות משתלמת

בוקר אחד קמו השחיינים הותיקים של בריכת ירושלים ולנגד עיניהם הודעה שהודבקה על לוח המודעות ומבשרת, כי הבריכה עומדת להיסגר לטובת פרויקט מגורים, שבעלי הבריכה מתכננים לבנות על שטחה. ירושלמים אמתיים לא מוותרים וכהרגלם פותחים במאבק ציבורי. במקרים רבים מאבקים כאלה מצליחים, למשל פארק הצבאים, ובמקרים אחרים נכשלים והופכים בכייה לדורות, למשל האסון הקרוי 'מתחם הולילנד'.

שחייני הבריכה החליטו לא לעמוד מנגד, כשראו שכבשת הרש הרטובה והאהובה שלהם עומדת להפוך למפלצת בטון, והחליטו לצאת למאבק. זהו אפוא סיפורו של מאבק אזרחי על שמירת זכויות הציבור, שבו התושבים הבינו 'בזמן אמת' כי הולכים לגזול את זכויותהם לטובת אינטרסים של בעלי הון. המקרה של בריכת ירושלים יכול להיות דוגמה למאבק מוצלח, שבו שילוב של מסירות והתלהבות, גיבוי ציבורי ותזמון נכון וענייני של פעולות הביא, בסופו של דבר, לתוצאה המבוקשת: שימור נכסיו של הציבור, למענו ולטובתו. קרוב לוודאי שסמיכות הפרשיות בין הניסיון לגזול את בריכת ירושלים ובין חשיפתה של השחיתות שהייתה כרוכה בפרשת הולילנד, עזר לפעילים, שהצליחו לגייס לא רק דעת קהל אוהדת אלא גם את נציגי התושבים במועצת העיר.

כבר בתחילת הדרך הוצע ליזמים לחלוק את השטח עם הציבור: חלק למגורים וחלק להקמת בריכה חדשה. אך הם – באטימותם, יהירותם וחוצפתם – דחו את ההצעה. הצעתם הראשונית הייתה בנייה על כל השטח, כאשר במרתף הבניין תוקם בריכה ציבורית קטנה (הפעילים כינו אותה בלעג: 'השלולית'). הצעת הפשרה, שהוצגה כבר באותו שלב לבעלי הבריכה, הייתה מתן רצועת בניה במקביל לרחוב הרכבת, ובתמורה לכך יבנו היזמים בריכה חדשה, על כל מתקני העזר שבה, והיא תועבר לבעלות העיריה. 

חמש שנים מאוחר יותר, לאחר מאבק עיקש ויקר, שבמהלכו המשיך מצבה הפיסי של הבריכה להתדרדר, הסכימו היזמים לקבל אותה הצעת פשרה, שקיבלה עתה גם תוקף של פסק דין מבית המשפט העליון.

המאבק הוכיח כי נחישות וקביעת יעדים סבירים הם מפתח להצלחה. שיתוף הפעולה בין פקידי העיריה ובין נציגי התושבים היה הכרחי. אכן, מאותו רגע שבו קיבלו על עצמם סגן ראש העיר קובי כחלון והיועצים המשפטיים של העירייה את המשימה, וראו בה מבחן עקרוני של צדק חברתי ועמידה לטובת זכויות התושבים, הסיכוי להצלחה היה גבוה. 

החשוב והתקדימי הוא, שההסכם שנחתם לבסוף הביא להלאמת שטח מיזם פרטי לטובת הציבור. זו היא התשובה לכל הספקנים, שאמרו כי אין מה לעשות כנגד הכח הכספי של היזמים הפרטיים. יש מה לעשות! עובדה.

החרוז לא היה ממש מוצלח, אבל הוא שיקף את המציאות

קונספירציה בהתהוות

בתוכנית המתאר של העיר הוגדר המתחם כשטח פרטי פתוח לטובת בריכה. הבריכה הופעלה כל השנים על פי שני הסכמים, שנחתמו בין בעלי הבריכה (מושב שורש שבהרי יהודה וחברת הקבלנים 'האחים אֶלָה') לבין עיריית ירושלים, בשנים 1980 ו-1993. ההסכמים שנחתמו הבטיחו את המשך הפעלתה לשנים רבות ולרווחת כלל הציבור, ואפילו קבעו כי מחיר הכניסה יהיה 'עממי' ובמקרה של חילוקי דעות ראש העיר הוא שיקבע את המחיר. האידיליה הסתיימה כאשר בעלי הבריכה החליטו לשנות כיוון. הם לא הסתפקו במבנה המסחרי הגדול, הצמוד לבריכה, שהוקם במקום בעקבות הסכם 1993, אלא רצו עוד. הם הבינו שבידיהם ביצת זהב נדל"נית – מגרש ענק ששטחו כשמונה דונם במרכז החילוני של ירושלים – ולכן כדי לא 'לצאת פראיירים' הם ביקשו להקים במקום גם מתחם מגורים שצפוי היה להניב רווחי עתק. 

כבר בשנת 2006 החלו הבעלים לקדם יזמה לשינוי ייעוד הקרקע למגורים. הצעד הראשון היה הצעה לתוכנית בינוי, שהוגשה למהנדס העיר דאז, שלמה אשכול. הלה קבע, בישיבה שהתכנסה ב-12 בנובמבר 2006, כי הפרויקט מקובל על העירייה באופן עקרוני. באותה תקופה שיתוף הציבור בהחלטות היה מושג ריק מתוכן, ואכן מהנדס העיר לא זימן לדיונים את נציגי הציבור או את אלה שעשויים היו להיפגע מהחלטתו.

שלוש שנים מאוחר יותר הודיעו בעלי הבריכה למתרחצים על כוונתם לסגור את הבריכה ולבנות על השטח בניין מגורים. כדי לקדם את מטרתם הם החלו בתהליך ציני ומחושב של דרדור מצבה הפיזי של הבריכה. הם הפחיתו למינימום את מאמצי השיווק, צמצמו את השירותים, הורידו בבוטות את רמת התחזוקה ובד בבד העלו את דמי המינוי. כל זה נעשה בכוונה, על מנת להרתיע אנשים מלהשתמש בבריכה ולהקטין את מספר המינויים, ואז לחזור ולטעון כי הבריכה איננה כלכלית ולמעשה אין צורך ציבורי אמיתי בהמשך קיומה. ואכן, בעניין זה הם נחלו 'הצלחה'. מאות מינויים נטשו את הבריכה לאחר שנואשו ממצבה ההולך ומתדרדר.

בריכת הילדים (צילום: דוד אסף)

 תגובה ירושלמית הולמת

הודעתם של בעלי הבריכה הייתה יריית הפתיחה למאבק, שתחילה התנהל בינם ובין נציגי השחיינים, ולימים בינם לבין עיריית ירושלים, שהתייצבה בלי היסוס לימין השוחים. בעקבות מחאות ספונטניות שנתלו על לוח המודעות של הבריכה הוציא חיים וייצמן, מוותיקי השחיינים, קול קורא להתארגנות, ובתוך כמה ימים הוקם 'הוועד להצלת בריכת ירושלים'. הוועד קיבל את חסות המינהל הקהילתי של השכונה ('גינות העיר'), בניהולו של שייקה אל עמי, פירסם כרוז לתושבי השכונה והחל לטוות קשר עם כלל המשתמשים בבריכה בכל רחבי העיר.

מיקי כהן, פעיל מרכזי בוועד (היום שוחה בתל אביב)

מלכתחילה היה ברור, כי ללא תמיכה ציבורית רחבה המעשה לא יצלח. מנוע התמיכה הותנע בשני ראשים: האחד, גיוס תומכים מקרב תושבי השכונה, השחיינים וארגונים ציבוריים; והשני, גיוסם של חברי מועצת העיר ושל היועץ המשפטי של העיריה דאז, עורך הדין יוסי חביליו ועוזרו עמיר שקד. גם לאחר עזיבתם של חביליו ושקד את העירייה המשיכו מחליפיהם, עורכי הדין אמנון מרחב ודני ליבמן, את המחויבות למאבק. מתוך הכרת הכוחות הפוליטיים במועצת העיר היה ברור לחברי הוועד שאין לצפות לסיוע מצד נציגי המפלגות הדתיות והחרדיות, ועל כן נעשתה פניה לחברי המועצה משאר המפלגות. הפנייה הניבה תמיכה, אם כי לא גורפת.  

לעומת זאת, ההיענות הציבורית הייתה מדהימה. תושבים רבים תרמו מכספם ומזמנם ונרתמו לפעילויות שונות. תוך זמן קצר התגבש גרעין פעילים רחב, שהפך להיות מעטפת הפעילים השנייה.

שדר הספורט משה גרטל הוא מוותיקי השוחים בבריכת ירושלים

אחד משיאי הפעילות היה 'הפגנת בגדי הים', שנערכה ב-22 בנובמבר 2009, ובמהלכה צעדו כחמש מאות תושבים, רבים מהם לבושים בבגדי ים ובמשקפי צלילה, מהבריכה ולאורך רחוב עמק רפאים אל המינהל הקהילתי, שם נערכה עצרת בהשתתפות הפעילים וסגני ראש העיר. בנוסף לכך הוקמו בסמוך לבריכה דוכני החתמה והתרמה שזכו להענות רבה.

כבר בראשית הדרך הסתמנו סגני ראש העיר, קובי כחלון (ירושלים תנצח) ופֶּפֶּה אללו (מרצ), כתומכים עיקריים במועצת העיר. לימים הפך קובי כחלון לאיש החשוב ביותר במאבק ובזכותו הצליח הוועד להגיע להסכם הסופי עם בעלי הבריכה. זו הזדמנות להודות לו על פעילותו המסורה והנמרצת!

הפירות הראשונים לתמיכה העירונית באו לידי ביטוי ב-12 באוקטובר 2009, אז הוציאה דוברוּת העיריה הודעה לתקשורת שביטאה למעשה את עמדת הוועד. כותרת המסמך דיברה בעד עצמה: 'עיריית ירושלים תבטיח את המשך פעילות בריכת ירושלים כבריכה הפתוחה לשימוש הציבור הרחב במחירים עממיים'.

כנס התושבים במתנ"ס 'גינות העיר' לאחר הפגנת בגדי הים. קובי כחלון (עד לאחרונה סגן ראש העיר ומחזיק תיק התכנון והבנייה) ופפה אללו (שני משמאל) היו אתנו לאורך כל הדרך! עוד בתמונה: חבר מועצת העיר עופר ברקוביץ ('התעוררות') ופרופ' יעקב לורך

המאבק המשפטי

מלכתחילה היה ברור כי המאמץ למנוע את סגירת הבריכה מחייב קודם כל התמודדות עם הבסיס המשפטי של הבעלות על השטח. הצלילה לתוך סבך ההסכמים והחוזים, שנחתמו לאורך השנים בין העיריה לבין מפעילי הבריכה, הביאה את הפעילים ואת היועצים המשפטיים להבנה, כי היזמים אינם יכולים לעשות ככל אשר על רוחם ולסגור את הבריכה על דעת עצמם.

היה ברור כי גם בעלי הבריכה לא יוותרו – מבחינתם יותר מדי כסף מונח על כפות המאזניים, וכסף הרי לא חסר להם כדי להתמיד במאבק ולהתיש את השחיינים – וההכרעה תגיע לפתחו של בית המשפט. עמדת הוועד גרסה, שבעלי הבריכה מיצו בסוף שנות השמונים את כל זכויותיהם הנדל"ניות בהקימם את המבנה המסחרי הגדול המקיף את הבריכה. חלק מהמחלוקת בין היזמים לבין העירייה התמקד בשאלה אם מיצוי זכויות אלה, תוך מתן הקלה גדולה בהיטל ההשבחה, מאפשר לבעלי הבריכה להגיש בקשה נוספת לשינוי תב"ע (תכנית בינוי עירונית) ולקבלת זכויות בנייה חדשות. היזמים כמובן דחו את פרשנותנו והסוגייה הגיעה בסופו של דבר לפתחה של שופטת בית המשפט לשלום בירושלים תמר בר-אשר צבן.

אולם המשפט הקטן של השופטת היה צר מלהכיל את התושבים שהגיעו להפגין נוכחות, והדיון נדחה לזמן מה ולבסוף הועבר לאולם גדול יותר. בסיומו של הדיון הכריעה השופטת באופן חד-משמעי לטובת התושבים, קבעה כי הפרשנות המשפטית של העירייה היא הנכונה ועל הבריכה להשאר פתוח בכל ימות השנה. כאן אפשר לקרוא את פסק הדין.

מובן מאליו שהיזמים לא קיבלו את פסק הדין. הם עירערו עליו בבית המשפט המחוזי, שמצדו דחק בצדדים להגיע לגישור. נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר נקבע כמגשר.

בעלי הבריכה, שכבר הבינו מי עומד מולם, ניסו בשיטת 'הפרד ומשול' לתקוע טריז בין העיריה לביו נציגי הוועד ודרשו מהשופט שמגר, שנציג הוועד לא ישתתף בישיבות הגישור. התנגדות זו נדחתה על ידי סגן ראש העיר, קובי כחלון, שטען כי נציגות התושבים הוא חלק אינטגרלי מהצוות העירוני. השופט שמגר גם הוא דחה על הסף את הדרישה לסילוקו של נציג הוועד, שנוכחותו נתפסה בעיניו חיונית לראייה הכוללת של הסכסוך. במהלך מספר רב של פגישות, ועם כל נסיונו וסמכותו, לא הצליח השופט שמגר לפשר בין הצדדים, בשל התנגדות היזמים, והסוגיה חזרה להכרעת בית המשפט.

ב-20 בפברואר 2014 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט לשלום, אך בהסתייגות אחת חשובה: הוא לא קיבל את הקביעה כי קיום החוזה 'לעולמי עד', כפי שכתוב בו, זקוק לפרשנות. לאור זאת קבע בית המשפט, כי ליזמים אכן יש זכות להחליט, תוך מסירת הודעה בפרק זמן סביר, להפסיק את פעילותם בבריכה. היזמים לא המתינו ובזריזות רבה (ובלתי אופיינית ככל שהדבר קשור לאחזקת הבריכה) הודיעו כי בתוך חצי שנה הבריכה תיסגר!

באותה עת נדרשה לנושא גם לשכת התכנון המחוזית, שפרסמה סיכום ישיבה שתומך בדרישות התושבים ומסתמך על עקרונות הצעת הפשרה שלהם. הוועדה קבעה, כי 'מבחינה תכנונית ראוי להעדיף את שימור כל שטח הבריכה הקיימת, וזאת נוכח חשיבותה הרבה של הבריכה ונוכח היותה מתחם ייחודי שיש מקום לשמרו בשטח גדול ומספק ... נכונה הוועדה לשקול את קידומה של התכנית [הפשרה שהוצעה על ידי העיריה והוועד] ... ובאופן שיבטיח את הסדרת מעמדה של בריכת ירושלים כבריכה ציבורית העומדת בתקנים מודרניים ומשרתת בנוחות וברווחה את כלל הציבור'. גם בדיון זה השתתף נציג הוועד למרות התנגדותם של מפעילי הבריכה.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כמו גם עמדת לשכת התכנון המחוזית, לא סיימו את הסאגה. במרץ 2014  ביקשה העירייה רשות ערעור לבית המשפט העליון, שאכן נתן את הרשות המבוקשת ואף הוא דחק בצדדים להגיע לגישור מוסכם. המגשר שהוצע היה השופט העליון בדימוס פרופסור יצחק זמיר.

הפעם הצליח מהלך הגישור והצדדים הגיעו סוף סוף לעמק השווה. ההסכם שנחתם בין בעלי הבריכה ובין העירייה תואם בפרטיו למתווה שהוצע ליזמים חמש שנים קודם לכן, ובדומה להצעות שהועלו בפני השופט שמגר. ההסכם קובע ששני הצדדים – הבעלים והעירייה – ייפרדו. השטח המקביל לרחוב הרכבת יבונה ויישאר בבעלות היזמים ועל שאר השטח (כשני שליש מהשטח המקורי) יבנו היזמים בריכה חדשה עם כל המערכות הנלוות לה, והיא תעבור לבעלות העיריה ותופעל על ידי המינהל הקהילתי. העיסוק בפרטי ההסכם לקח זמן אך בסופו של דבר זכה לאישור בית המשפט העליון.

מאבק אזרחי נחוש, שארך כחמש שנים, הסתיים בסופו של דבר בהצלחה רבתי ובניצחון הציבור. שלא כמו בפרשת 'הולילנד', הפעם היה הציבור הירושלמי האכפתי מאורגן היטב. קשה שלא להגזים בחשיבותו של המאבקו שכן ניצחון התושבים הביא לראשונה לכך, שקרקע שניתנה ליזמים על מנת שיפעילוה למען הציבור ולטובתו – והם בגדו באמון שניתן להם וניסו להפוך את הנכס הציבורי לתרנגולת שמטילה עבורם ביצי זהב – תילקח מהם לטובת האינטרס של התושבים.
  

תיעוד מלא ומפורט של המאבק (כולל קישוריות למסמכים) נמצא כאן.