יום שישי, 8 בינואר 2016

מהיסטוריה 'אובייקטיבית' להיסטוריה מעורבת


מאת עמנואל אטקס*

המילה 'אובייקטיבית' המופיעה בכותרת מעוטרת במירכאות, מפני שכמו כל היסטוריון גם אני מודע לצורך לסייג את אידיאל האובייקטיביות כאשר מדובר במחקר היסטורי. ההיסטוריון אינו פועל בחלל ריק. הוא קשור בקשרים גלויים וסמויים למערכת של ערכים, אמונות ודעות, הלכי רוח וסדרי עדיפויות, וכל אלה עשויים להשפיע על הדרך שבה הוא מתאר ומפרש את מושאי מחקרו.

ועם כל זאת, יש הבדל של שמים וארץ בין ההיסטוריון הביקורתי, הפועל מתוך מחויבות לחקר האמת והעושה לשם כך שימוש בדרכי המחקר של הדיסציפלינה ההיסטורית, ובין ההיסטוריון המגויס, הפועל מתוך מניעים אידאולוגיים או פוליטיים והעושה בעבר כבתוך שלו. דוגמה בולטת של היסטוריה מגויסת היא ההיסטוריוגרפיה החרדית, העולה כפורחת בעשורים האחרונים. דוגמה מן הקצה האחר של המפה הפוליטית היא סדרת ספריו של שלמה זנד, והבולט בהם 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?' (2008).


כמי שעסק בהיסטוריה של תנועות שפעלו בחברה היהודית במזרח אירופה במאות ה-18 וה-19, ואשר היחסים ביניהן עמדו בסימן של מתיחויות ומאבקים, אני מעיד על עצמי שמעולם לא העדפתי אחת מהן על פני רעותה ולא התקשיתי לגלות אמפתיה כלפי כל אחת מהן. כאשר תלמידים היו שואלים אותי למי מן התנועות האלה אני נוטה, נהגתי להשיב שכאשר אני עוסק בחסידות אני 'חסיד', כאשר אני עוסק בהתנגדות לחסידות אני 'מתנגד', בהשכלה אני 'משכיל', וכך הלאה.

הכול טוב ויפה, ובעיקר נוח, כאשר עוסקים בתופעות היסטוריות שהתרחשו בתקופות רחוקות. ואולם מה קורה כאשר ההיסטוריון פונה לעסוק בתופעות שיש להן נגיעה ישירה לחייו כאן ועכשיו? האם ההיסטוריון הביקורתי יכול לעסוק גם בתופעות שנויות במחלוקת כאשר יש לו עמדה ברורה ביחס אליהן? לשון אחר, האם ההיסטוריון הביקורתי יכול להיות בה בעת גם אובייקטיבי וגם מעורב? אני מבקש לטעון, שבמקרים מסוימים הדבר אכן אפשרי ואפילו מתבקש.

כדי להדגים טענה זו אתמקד בשתי תופעות, שלכל אחת מהן היבטים רעיוניים, חברתיים ופוליטיים. אני מתכוון לחברה החרדית, מכאן; וּלְמה שנהוג לכנות 'גוש אמונים' מכאן (בכינוי זה אני מתכוון לגרעין האידאולוגי הקשה של תנועת ההתנחלות ולעורף הרעיוני-החינוכי התומך בה). למרות ההבדלים הברורים בין שתי תופעות אלה, משותפת להן הפנייה אל העבר כמקור השראה ומקור סמכות. ואולם, העבר שעליו הן מסתמכות הוא מדומיין וההיסטוריון הביקורתי יכול לקרוא עליו תיגר ולהפריכו.

נתחיל בחרדים. במהלך המאה ה-20 התפתח בקרב החברה החרדית דגם חדש של הנהגה רוחנית המכונה 'גדולי התורה' או 'גדולים' (בעגה היומיומית: 'גְּדוֹיילִים'). על פי ההשקפה החרדית, ה'גדולים' הם תלמידי חכמים, שבזכות הישגיהם יוצאי הדופן בלימוד התורה ובזכות מעלותיהם המוסריות הם ראויים ומסוגלים להנהיג את העם היהודי בכל תחומי החיים, ובכלל זה גם בענייני חברה וכלכלה, חוץ וביטחון. ואם לא די בכך, הרי שבניגוד למסורת בת דורות רבים, ה'גדולים' אינם חייבים לסמוך את הוראותיהם על ראיות מן התלמוד ומספרות הפוסקים. מה שמייחד מנהיגים אלה ומעניק להם סמכות הוא 'דעת תורה', כלומר סוג של כריזמה נבואית, שמאפשרת להם לקבוע מהי עמדת התורה בכל עניין העומד על סדר היום. ההכרה בסמכות ההנהגה הבלתי מוגבלת של ה'גדולים' והרעיון הגלום במושג 'דעת תורה' הם שני צדיו של מטבע אחד. ועוד זאת, מן הספרות החרדית עולה גם הטענה שגדולי התורה הם אלה שהנהיגו את עם ישראל מאז ומעולם.

הרב אלחנן וסרמן, דעת תורה, ניו יורק [1937] (מקור: HebrewBooks)

לנוכח החידוש שבתופעת ה'גדולים' מתעוררת שאלות רבות: מדוע וכיצד התפתח דגם זה של הנהגה, מה היו מקורות ההשראה שלו ועל איזה צרכים הוא בא לענות? הידרשות לשאלות אלה מצריכה יריעה רחבה יותר, וכאן אדון רק בדרך שבה החברה החרדית מעצבת את דמותם של ה'גדולים' ואת הרקע ההיסטורי שבמסגרתו צמחו.

בעשורים האחרונים אנו עדים להופעת ספרים רבים המוקדשים לסיפור חייהם של ה'גדולים'. לכאורה מתיימרים ספרים אלה להציג ביוגרפיה של אותם אישים, ואולם לאמתו של דבר מדובר בספרים שכל תכליתם להעלות על נס את מעלותיהם של ה'גדולים', הן בלימוד תורה הן ביראת שמיים. מדובר בספרות הגיוגרפית לכל דבר, שגיבוריה הם דמויות מיתולוגיות. מאליו ברור שספרות זו מבקשת להצדיק את התביעה להכיר בסמכותם הבלתי מעורערת של ה'גדולים'.


דיוקנם של ה'גדולים', כפי שהוא מעוצב בספרות השבחים החרדית, טבוע בחותם עמוק של אידאליזציה, גלוריפיקציה ובנליזציה. חייהם מופקעים ממציאות שיש בה פיתויים, לבטים, ספקות ומשגים. העיירה שבה נולדו, בית ההורים שבו גדלו והמחנכים שאליהם נחשפו – כולם מוארים באורם הזוהר של ערכי התורה והיראה. ה'גדולים' מעולם לא מעדו, מעולם לא נכשלו ומעולם לא סטו מן המסילה המובילה אל ייעודם. מאליו ברור, כי ה'גדולים' גם לא נטמאו בנגע ההשכלה, המודרנה והציונות. זאת ועוד, משעה שהפכו ל'גדולים' הם התעלו למדרגת שרפים ומלאכי עליון. לפיכך אנו, המחברים, העורכים והקוראים של הספרים המוקדשים להם, איננו מסוגלים לרדת לסוף דעתם ועל אחת כמה וכמה אין בכוחנו הדל לעמוד על מלוא גדלותם. ממילא לא נותר לנו אלא להתבטל בפניהם ולקבל ללא ערעור או הרהור את הוראותיהם. ניסיונות 'מבפנים', שנעשו פה ושם, לנפץ מיתוס זה – כמו למשל הספר Making of a Godol של הרב נתן קמנצקי (2002; מהדורה מתוקנת 2005) – התקבלו בזעם ובהחרמת הספר, על אף שהמחבר עצמו הוא בנו של אחד מאותם 'גדולים' ובעצמו רב נכבד.


כהיסטוריון ביקורתי אין לי כל יומרה לעוּץ לחרדים איזה דגם של הנהגה עליהם לבחור לעצמם, ואולם כהיסטוריון מעורב אני רשאי לנסות ולהפריך את תמונת העבר המדומיין, שעליה מתבססת התביעה להכיר ב'גדולים' כמי שראויים להנהיג את כלל ישראל. הטענה, כאילו מאז ומתמיד היו אלה גדולי התורה שהנהיגו את הציבור היהודי בכל תחומי החיים, היא חסרת שחר. בחברה היהודית המסורתית היה עיקר הכוח מרוכז בידי הפרנסים, שהשתייכו לעילית החברתית-כלכלית והם שהיו המנהיגים הפוליטיים של הקהילות. אין ספק שגם לרבנים נודעה השפעה על חיי הציבור, אך הם ביססו את פסקיהם על מקורות ההלכה ומעולם לא התיימרו להנהיג את הציבור על סמך כריזמה נבואית. דגם ההנהגה של גדולי התורה, כמו גם הרעיון של 'דעת תורה' העומד בבסיסו, הם חידוש גמור של הדורות האחרונים, ואפשר לראותם כ'מסורת מומצאת'.

זאת ועוד, הקורא התמים בכרכים הרבים של ספרות השבחים החרדית עשוי להסיק שהקהילה היהודית במזרח אירופה, ובייחוד זו שבליטא, התנהלה כולה בסימן של לימוד תורה ומעשי חסד, מעין בני-ברק בליטא. ועוד הוא יוכל לדמיין, שמציאות אידאלית זו נמשכה עד שבאו המשכילים, הציונים, הרפורמים והחילונים, שפרצו פרצות בחומת בית ישראל. אלא שגם זו תמונת עבר חסרת שחר. לא למותר לציין, שהתופעה המכונה 'חברת הלומדים', שבה כל או רוב הגברים מקדישים את חייהם ללימוד תורה ואילו נשותיהם מפרנסות אותם, גם היא תופעה חדשה וחסרת תקדים. כאשר עמדו ישיבות ליטא בשיאן, במפנה המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, למדו בכולן יחד רק אלפים מעטים, שהיו אחוז זעיר מכלל אוכלוסיית הגברים היהודים בקיסרות הרוסית.

'גבאים ועסקנים לישיבת קדש פאניוויעז במדינת ליטא', לפני 1940 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

התופעה השנייה שההיסטוריון המעורב יכול לדון בה, מבלי לוותר על מחויבותו כהיסטוריון ביקורתי, היא מה שנקרא פעם בשם 'גוש אמונים'. הכוונה היא לאידאולוגיה דתית-לאומית-משיחית, מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, שעמדה ביסוד מפעל ההתנחלות ומוסיפה למלא תפקיד חשוב במערכת החינוך הדתי-לאומי במדינת ישראל. גם כאן מתאפיינת אידאולוגיה זו ביצירת עבר מדומיין, שמשמש מקור השראה ולגיטימציה. דוגמה מובהקת לכך יש במאמר שפרסם הרב זלמן מלמד, רבה של התנחלות בית אל, בכתב העת 'נקודה' (גיליון 119, מרס 1988). ואלה דבריו: 
זה כמה דורות שאנחנו נמצאים בתהליך של אתחלתא דגאולה. הגאון מווילנה שהתכונן לגאולה, שלח את תלמידיו ארצה – וכמוהו עשו גם גדולי החסידות אשר שלחו את תלמידיהם לארץ-ישראל במגמה להתחיל את תהליך השיבה והבנין של ארצנו. והאתחלתא הזאת היתה אז קמעא-קמעא: אחד מעיר ושניים ממשפחה. ומעט מעט הלכה והתרחבה מגמה זו; נתחזקה ההליכה, הקצב גבר, הצעדים גדלו, עד שהגענו, לפני כ-40 שנה, לשלב חדש: לתקומת מדינת ישראל.
הציונות איננה קשורה אפוא לא ל'סופות בנגב' ברוסיה ולא לאנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ובמערבה. הציונות גם לא הושפעה מן הלאומיות המודרנית באירופה. וכי מה לנו ולמנהיגים כמו פינסקר, ליליינבלום, אחד העם והרצל, שלא לומר וייצמן ובן-גוריון? הכול התחיל עם תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגאון מווילנה, שעלו לארץ בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, ומשם נמשכה 'אתחלתא דגאולה' עד לייסודה של מדינת ישראל.

על מה הסתמך הרב מלמד כאשר הציג את הגאון מווילנה ותלמידיו כחלוצי הציונות? ביסוד דבריו עומד מיתוס, שצמח בחוגי משפחת ריבלין בשנות הארבעים של המאה ה-20 ואומץ וטופח בידי חוגים שונים בציונות הדתית מאז שנות השבעים ואילך. ואלה עיקרי המיתוס: בשלהי המאה ה-18 קמה בשקלוב שברוסיה הלבנה תנועה ציונית משיחית, שקראה לעליית המונים לארץ ישראל. בראש התנועה עמדו ר' בנימין ריבלין ובנו ר' הלל, אבות משפחת ריבלין לדורותיה. ביסוד התנועה הזאת עמדה משנה משיחית פרי רוחו והגותו של הגאון מווילנה, ועל פיה השלב הראשון של תהליך הגאולה צריך להיות 'בדרך הטבע', היינו עלייה המונית לארץ ישראל ובניינה, שבעקבותיה יבוא השלב השני: הגאולה השלמה מידי שמים. תלמידי הגאון מווילנה, שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19, פעלו אפוא במצוות הגאון ועל יסוד משנתו המשיחית.

בשנת 1947, ערב ייסודה של מדינת ישראל, ראו אור שני ספרים מפרי עטו של שלמה זלמן ריבלין. בספר האחד, שכותרתו 'חזון ציון', מתוארת התנועה הציונית-משיחית שנזכרה לעיל, ואילו בספר השני, שנקרא 'קול התור', נפרסה משנה משיחית המיוחסת לגאון מווילנה, אשר הועלתה, כביכול, על הכתב בידי תלמידו הלל ריבלין משקלוב. כאמור, בעקבות מלחמת ששת הימים אומץ המיתוס הריבליני גם בחוגי הציונות הדתית, והסיפור המשפחתי היה למיתוס בעל משמעות לאומית. זאת ועוד, המיתוס הריבליני נעטף גם במעטה של מחקר ביקורתי על ידי כמה חוקרים שביקשו להעניק לו אמינות היסטורית.

ח"ה ריבלין (עורך), חזון ציון, מהדורה שנייה ומושלמת, תש"ז, עמ' 7

במאמר מקיף פרי עטי, שראה אור לפני כמה חודשים (עמנואל אטקס, 'הגאון מווילנה ותלמידיו כ"ציונים הראשונים": גלגוליו של מיתוס', ציון, פ [תשע"ה], עמ' 114-69), הוכחתי שהמיתוס הריבליני הוא בדיה חסרת שחר. בחינה ביקורתית של המקורות בני התקופה מגלה שתלמידי הגאון לא פעלו מתוך מניעים משיחיים, ולא כל שכן מניעים ציוניים; שספר 'קול התור' הוא מזויף; וכתבי המחברים, שטיפחו את המיתוס הריבליני והתאמצו לשוות לו גיבוי אקדמי, אינם עומדים באמות המידה של מחקר היסטורי ביקורתי. ה'פרושים', הלא הם תלמידי הגאון שעלו לארץ ישראל בראשית המאה ה-19, כתבו דברים מפורשים על מניעי עלייתם: הם שאפו לכונן בארץ מרכז של לימוד תורה בהשראת דמותו של רבם. מכאן נבע גם כינוים, שכן בדומה לגאון גם הם ביקשו לפרוש מעסקי העולם הזה ולהקדיש את כל זמנם ומרצם ללימוד תורה. עליית המונים לארץ ישראל והחשת הגאולה 'בדרך הטבע' לא עלו על דעתם. המעוניינים בבחינת הראיות העומדות ביסוד קביעות אלה יימצאום במאמרי הנזכר.

אני מבקש לסיים בהצעת שתי שאלות: מדוע נוח וקל לאמץ מיתוס מעין זה ומה הן ההשלכות הנובעות מכך? 

את התשובה לשאלה הראשונה יש לבקש באופיו המורכב של המפגש בין המשיחיות המסורתית ובין הציונות. לית מאן דפליג, מכל מקום בקרב החוקרים האמונים על דרכי המחקר הביקורתי, שהציונות נולדה על ברכי הלאומיות המודרנית באירופה, ואלמלא הלאומיות המודרנית אי אפשר היה להעלות על הדעת את הופעת הציונות. הפוגרומים ברוסיה בשנות השמונים של המאה ה-19, כמו גם התעצמות האנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ובמערבה בעשורים האחרונים של אותה מאה, הם אלה שיצרו את הנסיבות שהיו דרושות להופעתה של תנועה לאומית מודרנית בקרב יהודי אירופה.

הרעיון המשיחי והתקווה המשיחית כשלעצמם, לא היה בהם די כדי להוליד את התנועה הציונית. ואולם בדיעבד, לאחר הופעת הציונות, עשו דובריה ומנהיגיה שימוש ברעיון המשיחי, הן כתקדים היסטורי והן כמקור השראה. הדוגמה המפורסמת ביותר של היסטוריוגרפיה המגייסת את המשיחיות לצרכי הציונות היא מפעלו של ההיסטוריון הדגול בן-ציון דינור. דוגמה ידועה לשימוש מטפורי בסמלים משיחיים יש ב'אלטנוילנד' של הרצל. את בית הכנסת הגדול שיוקם בירושלים כינה הרצל בשם 'היכל'. הוא תיאר אותו כבנוי מאבני גזית, ובתוכו ניצבים שני עמודי 'יכין ובועז' וכן מזבח נחושת וכיור. מנהיגים ציונים אחרים, ובהם חיים וייצמן, דימו את ייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים לבניין בית המקדש. אלה רק דוגמאות לתופעה רחבה יותר של שימושים מטפוריים שעשתה המחשבה הציונית במושגים ובסמלים מתוך המסורת תוך כדי חילונם.

חילוּן בית המקדש בשיר שנכתב לכבוד פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925
('צאו ורונו: שלושה המנונים לכבוד האוניברסיטה העברית', עונ"ש, 28 במרץ 2014)

ואולם, אם להיסטוריונים חילונים כמו דינור לא היה קושי לראות ברעיון המשיחי מקור השראה לציונות, כאשר אין ספק שהוא היה מודע להבדל המהותי ביניהם, ואם מנהיגים כהרצל או וייצמן לא חששו להשתמש בסמלים משיחיים שימוש מטפורי, שונה המצב תכלית שינוי ביחס למנהיגי הציונות הדתית מראשיתה. עבורם, הרעיון המשיחי הוא עניין רציני ואי אפשר לרוקן את משמעותו המקורית על ידי חילוּנוֹ. לפיכך, אין פלא שאחדים מן הרבנים שתמכו ב'חיבת ציון', כמו גם אלה שהנהיגו לימים את תנועת 'המזרחי', ביקשו לראות בהופעת הציונות ביטוי לראשית מהלך הגאולה במובנה המסורתי. מי שהכין תשתית רעיונית עבור רבנים אלה היו שניים מ'מבשרי הציונות', הרב צבי הירש קלישר והרב יהודה חי אלקלעי, שהציעו נוסחה מגשרת ומפשרת בין המשיחיות המסורתית ובין הציונות: השלב הראשון של הגאולה אמור להתממש בעלייה לארץ ישראל ובהפרחת שממותיה 'בדרך הטבע', ובשלב השני תבוא הגאולה השלמה מידי שמים.

השימוש ההיסטוריוגרפי והמטפורי שעשו הוגים ומנהיגים ציונים חילונים במשיחיות, כמו גם הניסיונות של רבנים תומכי הציונות לגשר בינה לבין המשיחיות המסורתית, תרמו בלי דעת לטשטוש הגבול בין שתי התופעות. המיתוס על הגאון מווילנה ותלמידיו כמבשרי הציונות צמח והתפשט ב'שטח האפור' שבין המשיחיות המסורתית ובין הציונות. ואולם, אימוצו של מיתוס זה, בין שנעשה מתוך תמימות ובורות היסטורית ובין שנעשה בזדון כדי לקדם סדר יום פוליטי, משמעותו היא ניסיון להתכחש למקורותיה של הציונות ולאופיה כתופעה מודרנית על כל המשתמע מכך. יתר על כן, אם מנהיגי תנועת ההתנחלות רואים את עצמם כנושאי הכתר של הציונות האותנטית, הרי שבאמצעות טיפוח המיתוס על תלמידי הגאון כציונים הראשונים הם מבקשים לנכס לעצם גם את ההיסטוריה של הציונות.


תלמידי הגר"א על המשמר (איור: נעם נדב; מוסף הארץ, דצמבר 1996)

אז למי עמל ההיסטוריון הביקורתי, והאם הוא יכול לצפות שמחקריו ישפיעו על החברה שבתוכה הוא פועל? תשובתי היא, שככל שמדובר באותם מגזרים שמטפחים את המיתוסים שנזכרו לעיל, ספק גדול אם יהיו מוכנים להתנער מהם. ואולם, קהל היעד העיקרי שאליו פונה ההיסטוריון המעורב הוא הציבור הרחב, שאיננו בקי די הצורך בהיסטוריה היהודית ונתון למניפולציות מבעלי עניין. החברה בישראל מצויה בעיצומה של מלחמת תרבות על דמותה ובמלחמה זו ממלאת תמונת העבר תפקיד חשוב. הבּוּרות הרווחת בכל הנוגע לתולדות העם היהודי ותרבותו יוצרת חלל ולתוכו חודרים גורמים המנכסים לעצמם, שלא בדין, הן את 'היהדות' הן את 'הציונות'. ההיסטוריון הביקורתי והמעורב יכול, ולטעמי גם חייב, לקרוא תיגר על המיתוסים העומדים ביסוד יומרה זו.

לעניין זה אפשר להשתמש בדברי המשנה במסכת אבות (פ"ב, טז): 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבָּטֵל ממנה'. 
____________________________________________________________

* פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא גם היה המנחה של עורך בלוג עונ"ש בכתיבת הדוקטורט (אבל זה היה מזמן). הרשימה מבוססת על הרצאה שנישאה ביום עיון לכבוד פרופסור ירחמיאל (ריצ'י) כהן, לרגל פרישתו לגמלאות (17 בדצמבר 2015).

30 comments:

  1. הבעיה היא ציונים דתיים אשר לא רק מסתייגים מתפיסה משיחית כלשהי, אלא ממש סולדים ממנה ועוד יותר, נותנים דרור לביקורת אשר מבקשת לרמוס כל גילוי משיחי בפעילות ציונית.

    השבמחק
    תשובות
    1. משיח שגם לא מצלצל8 בינואר 2016 בשעה 13:29

      לא ברור למה ציונים דתיים שסולדים ממשיחיות, ואפילו - שומו שמים - נותנים דרור לביקורתם! - זו 'בעייה'. אולי ההפך הוא הנכון?

      מחק
    2. היה לך לקרוא את הציניות שבתגובתו ולא את הציונות...

      מחק
  2. היסטוריוגרפיה מדומיינת היא אחד הכלים בגיבוש חברה וזהות - וכולם, סליחה, בעצם כולנו, חוטאים בה.

    כולל (כמובן) אנשי התנועה הציונית החילונית

    השבמחק
  3. אינני היסטוריון, ואין לי שום סימפטיה לשתי הקבוצות אותן מבקר אטקס (גם אנוכי הקטן עסקתי לא מעט בביקורת עליהן), ועוד פחות חסד אני נוטה לעניין דעת תורה ולשרבוב הקב"ה בעניין הציונות ובהיסטוריה בכלל, אבל המאמר הזה לוקה בכמה כשלים חמורים ביותר שהייתי מצפה מהיסטוריון בשיעור קומתו של אטקס לא ליפול אליהם. ובעיקר הוא לוקה בהטיה מחמת אג'נדה, בדיוק מה שהוא מבקר בדבריו אלו.
    1. ראשית, התיאור שלו את המושג 'דעת תורה' הוא אמנם אופנתי ורווח, אך כנראה לא נכון. בני בראון בכמה מאמרים הראה שאין בספרות ובפובליציסטיקה החרדית התייחסות של דעת תורה להיבטים שאינם קביעות הלכתיות (ואולי נרחיב לתורניות). יתר על כן, דעת תורה בד"כ כן נזקקת למקורות ואסמכתאות, אלא שהפרשנות שמציעים בעלי הדעת תורה (הגדוילים) נחשבת שם כפרשנות המוסמכת למקורות הללו. יש שיאמרו בגלל כריזמה ויכולת רוחנית-נבואית, ואחרים יראו בזה סמכות פורמלית (פסיקת הלכה. לא תסור), בדיוק כמו שהכנסת היא שאמונה על חקיקת החוקים למרות שהיא טועה לא מעט. היא המוסד המוסמך. בהלכה המוסד הזה אמור להיות הסנהדרין, אבל אין לנו כזאת כבר אלפי שנים, ובעיני החרדים הגדוילים הם התחליף לסמכות הפורמלית הזאת (כידוע, הם נסמכים על דברי החינוך שלא תסור הוא כלפי הפוסקים בכל דור. שגם להם איני מסכים, אבל אי אפשר להתעלם מזה). אפשר לא להסכים להצעה זו (כמוני), אבל בנאליזציה שלה לא מעידה על מחקר ביקורתי לא מוטה ולא מגמתי כהתיימרותו של אטקס.
    2. הסמכות של הגדוילים בתחומי החיים השונים אינה המצאה חדשה. גם שליטת העסקנים (פרנסים) על הגדולים אינה חדשה. דומני שעד ימינו ההנהגה הפוליטית ואפילו הדתית של החרדים לא מצויה אצל הגדוילים אלא אצל העסקנים. ומכאן בין תבין שכיום כמו מאז ומעולם התכסו הללו באיצטלה של הסכמת הגדוילים (על התקופה שאחר הקמת אגודת ישראל, ראה למשל ספרו של צבי ויימן, מקטוביץ לירושלים). לכן אין חדש תחת השמש, אלא אולי במינונים ובעוצמות. אין כאן תפיסה חדשה אלא לכל היותר מינונים חזקים יותר. אבל תקופתנו התקשורתית (הכפר הגלובלי) מעולם היתה כזאת.
    שלא לדבר על הצורך בראייה מורכבת יותר, שמבינה שכיום כמו מאז ומעולם ההנהגה אינה של הגדוילים או הפרנסים, אלא שניהם יחד. עצם הצגת הדברים כדיכוטומיה (גדוילים או עסקנים) מעידה על חשיבה היסטורית לקויה לענ"ד. ראה עוד להלן.
    3. גם בהגיוגרפיה אין כל חדש. האם היסטוריון כאטקס לא מבין שמיתוסים וסיפורי צדיקים מאז ומעולם היו בעלי בסיס עובדתי רעוע? הרמב,ם טען שאפילו חלק מסיפורי המקרא היו חלום או משל שמטרתו כנראה אידיאולוגית. לכן גם כאן אין כל חדש.
    4. צנזורה של ספרים כמו making of a godol גם היא אינה חדשה. דומני שיש בלוג של יהושע מונדשיין שמוקדש כולו לתופעה זו. ראה גם נאחז בסבך וכמה חיבורים של דוד אסף בעניין. שוב, אין חדש תחת השמש.

    השבמחק
  4. . קריאת דבריו של הרב מלמד (שאינו כוס התה שלי) היא כבר ממש גובלת בשערוריה. מלמד לא טען ולו ברמז שהגר"א היה מבשר הציונות. הוא דיבר על הכוונת העולם על ידי הקב"ה ולא על שורשיה היסטוריים של הציונות. הוא טען שהקב"ה מביא את הגאולה קמעא קמעא, כשזה מתחיל בתלמידי הגר"א (בלי שום קשר למניעיהם שלהם) וממשיך בציונות ההרצליאנית. אפשר לא לקבל את הפרשנות הזאת (כמוני), אבל מה לזה ולניתוח של שורשיה האידיאולוגיים של הציונות?
    6. יתר על כן, גם במישור ההיסטורי יש כאן ראיה פשטנית שלא ראויה להיסטוריון כמו אטקס. אין כל ספק שלעליות תלמידי הגר"א והבעש"ט לארץ היתה השפעה על הציונות. השימוש בסמלים יהודיים (גם אם מחולנים) לא היה פועל אם זה לא היה נעשה במסגרת הזאת. אני ודאי לא צריך לסביר לאטקס שתהליכים היסטוריים מתחוללים באופן מורכב מאד. יכולה להיות עלייה דתית שמטרתה הקמת מרכז רוחני נוסח תלמידי הגר"א, שתביא בעקבותיה את הרעיון שמתלבש על התעוררות הלאומיות המודרנית ויוצרת את הציונות החילונית. וכי זה סותר את זה? הראיה הדיכוטומית ששואלת שאלה כמו: האם מי שחולל את הציונות הוא תלמידי הגר"א או התעוררות הלאומיות, אמנם אופיינית להיסטווריונים, שכן גם הם מחפשים שאלות מחקר שניתנות לבחינה והכרעה נוסח מדעי הטבע, אבל טוב יהיה אם לא ינסו להתחרות במדעי הטבע. היסטוריון צריך להיות מודע לכך שבדרך כלל שתי התשובות נכונות, ואולי אפשר להצביע על זה גופא, או לבחון את המינונים. אבל הצגה דיכוטומית כזאת היא פשוט מגוחכת.

    ולסיום, הערה שאיני יכול להימנע ממנה. המסקנה שלי היא שאטקס תוך כדי דבריו שנאמרים באופן ביקורתי על יצירת היסטוריה מגמתית ומגויסת, כשהוא מציג את עצמו כהיסטוריון מעורב וביקורתי וטוען שעמדה כזאת היא עמדה אפשרית לחווקר היסטוריה, מראה שזה ממש לא אפשרי. למרבה האירוניה ברור שדבריו כאן אינם אלא היסטוריה מגויסת ובלתי ביקורתית, מה שמוכיח שאם אתה מעורב אתה כנראה לא יכול לחקור באופן ראוי את מושא המחקר שלך (אם כי דוגמה אינה מוכיחה על הכלל כמובן). ניכר שאטקס מובל כאן על ידי אג'נדה אנטי חרדית ואנטי ציונית-דתית, וזה גורם לו ליפול בבורות שקשה להאמין שחוקר כה מנוסה ומיומן בהיסטוריה היה נופל אליהם לולא ההטיות המגמתיות והאג'נדות האידיאולוגיות שעומדות בבסיס דבריו. הפוסל במומו פוסל.
    ושוב אומר, דבריי אלו לא נכתבים מתוך אהדה לכל אלו. אני מבקר קשות את כל התופעות הללו, חרדיות, ציונות-דתית (עם מקף), דעת תורה, גיוס הקב"ה לטובת הציונות. כל אלו מוטעים ומזיקים מאד בעיניי. לכן דומני שדבריי כאן לא באים מתוך אג'נדה שלי. (הייתי חייב לבדוק את עצמי אחרי שכתבתי את הדברים).
    אז אולי בכל זאת אפשר להיות מעורב אבל ביקורתי, או מתנגד אבל הוגן...

    השבמחק
    תשובות
    1. הרב ד"ר אברהם, יש הרבה צדק בדבריך; חלקו השני של המאמר של אטקס, שאליו הוא מפנה, נפסל בידי קוראיו מטעם מערכת כתב העת ציון, אולם המערכת החליטה בכל זאת לפרסם חלק, כנראה "בעזרת השם" של מחברו. חלק זה כל כולו לבוש בחשבון ערכי-אידיאולוגי של המחבר עם הציונות הדתית הימנית-אידיאולוגית, ואף בניסיון לחייב ולשפוט את מי שאינם מחויבים לאמות מידה אקדמיות-ביקורתיות לפי אמות מידה אלה. במקרה הזה, אכן מדובר בהיסטוריון שמוטב ימשיך לעסוק בעבר ולא בתופעות הווה שכפי הנראה הוא לא מסוגל להיות שווה-נפש ביחס להן, בלשון המעטה. לעומת זאת, יש לא מעטים במדעי היהדות והחברה שמסוגלים לנטרל בין תפיסותיהם הערכיות לבין ניתוחיהם את מושאי מחקרם.

      מחק
    2. אגיב על דברי מיכי אברהם, ובדבריי יש התייחסות גם למקצת המגיבים האחרים.

      "דעת תורה": מכיוון שמיכי מסתמך על המחקר של בני בראון אביא כאן את דברי בני בראון עצמו: "פסק ההלכה המנומק מאפשר לקוראיו מעקב אחר טיעונו של הפוסק, וממילא פותח את ההכרעה לדיון וביקורת. מנגד, הכרעות 'דעת תורה' הוכרזו כעומדות מעל לכל ערעור, ומפתחיהן אימצו לגביהן דוגמה של אל-טעות [...] תמורה זו הוצדקה בכך שהכרעות 'דעת תורה' נשענות על יכולות על-טבעיות שגדולי התורה ניחנו בהן – 'רוח הקודש', 'השראת שכינה', וכד' – ולכן אין להחיל עליהן את הגבלותיה של הפסיקה ההלכתית הרגילה".

      נמצא שאחד המאפיינים המובהקים של רעיון "דעת תורה" הוא ש"הגדולים" אינם צריכים לסמוך את הנחיותיהם על דברי חז"ל והפוסקים, ואף על פי כן יש להנחיותיהם והכרעותיהם תוקף מעין זה של מצוות התורה. כל החוקרים שעסקו ברעיון זה, ובהם יעקב כ"ץ, מנחם פרידמן ובני בראון, מסכימים שהוא בגדר חידוש גמור. אפשר כמובן להסביר מה היו מקורות ההשראה שלו, מדוע צמח ועל איזה צורך בא לענות, ואולם אי אפשר לטעון שאלו היו פני הדברים מקדמת דנא.
      בין עסקנים לפרנסים:

      מיכי כותב: "דומני שעד ימינו ההנהגה הפוליטית ואפילו הדתית של החרדים לא מצויה אצל הגדוילים אלא אצל העסקנים. ומכאן בין תבין שכיום כמו מאז ומעולם התכסו הללו באיצטלה של הסכמת הגדוילים... לכן אין חדש תחת השמש, אלא אולי במינונים ובעוצמות."

      בדברים אלה יש בלבול בין עסקנים חרדים בני ימינו, המתיימרים לפעול על פי הנחיות "הגדולים" (ראו ספרו של שלמה לורנץ "במחיצתם"), אך למעשה משפיעים עליהם, ובין הפרנסים שהנהיגו את קהילות ישראל בדורות עברו מבלי שנזקקו לחסותם של "גדולים". כדי להיחלץ מתפיסה אנכרוניסטית זו כדאי למיכי לעיין בספרות המחקר על קהילות ישראל במרכז אירופה ובמזרחה בימי הביניים ובראשית העת החדשה. בקהילות אלה נהגה חלוקת סמכויות בין הרב, שנחשב סמכות עליונה בענייני הלכה, ובין הפרנסים שהיו מופקדים על מגוון רחב של נושאים והיוו את ההנהגה הפוליטית של הקהילה. לפיכך ריכוז כל הסמכויות בידי "הגדולים", כפי שמתבקש מרעיון "דעת תורה" הנוהג בקרב החרדים בימינו, הוא בגדר חידוש גמור.

      מיתוסים והגיוגרפיה: מיכי מבקש להזכיר לי שהגיוגרפיה איננה בגדר חידוש, שמיתוסים תמיד עומדים על בסיס רעוע וכי גם צנזורה על ספרים איננה בגדר תופעה חדשה. נפלא מבינתי מה יש בכל אלה כדי לסתור את טענתי שעיצוב דמות "הגדולים" בספרות החרדית בת ימינו הוא בגדר מיתוס. האם העובדה שיש עוד מיתוסים ועוד מקרים של צנזורה עושה את מיתוס "הגדולים" ראוי לאמון?!

      תלמידי הגר"א והציונות: המובאה מדברי הרב מלמד היא רק דוגמה אחת לתופעה רחבה לאין ערוך: חוגים שונים בציונות הדתית אמצו את המיתוס הריבליני שעל פיו ביסוד עליית תלמידי הגר"א עמדה משנה משיחית-ציונית פרי רוחו של הגר"א ואשר על כן הגר"א ותלמידיו ראויים להיחשב לראשוני התחייה הלאומית שהתגלמה בתנועה הציונית וביסוד מדינת ישראל. במאמרי ב"ציון" (כרך פ [תשע"ה], עמ' 114-69) הוכחתי שמיתוס זה הוא חסר שחר. אני מזמין את מיכי לקרוא את המאמר ולהבין במה דברים אמורים.

      "אג'נדה": בתחילת מאמרי הבהרתי בפירוש שכהיסטוריון מעורב יש לי עמדה ביחס לנושאים שבהם מדובר. הטיעון המרכזי של המאמר הוא, שבמקרים מסוימים אין סתירה בין היות ההיסטוריון ביקורתי ובין היותו מעורב, היינו בעל עמדה, ועיקר המאמר נועד להראות באיזה מקרים הדבר אפשרי.

      אשר ל"אג'נדה", אני סבור שהחברה החרדית היא פצצה מתקתקת המסכנת את עתידה של מדינת ישראל במישור החברתי-כלכלי. אני מתקומם בכל לבי לכך שהמדינה מחזיקה בתקציבה מערכת חינוך המכוונת את בוגריה שלא לשרת בצבא ואיננה מקנה להם את הידע והמיומנויות הדרושים כדי השתלב בשוק העבודה. לא פחות מקוממת אותי היומרה של החרדים שהם המייצגים של היהדות האותנטית. כהיסטוריון אני מבקש לקרוא תיגר על יומרה זו.

      על פי מיטב הבנתי "גוש אמונים" ותנועת ההתנחלות שקמה על יסודותיו הם הגורם העיקרי, גם אם בהחלט לא הבלעדי, להידרדרות של ישראל למעמד של מדינת אפרטהייד המחזיקה תחת שלטונה מיליוני פלסטינים ללא זכויות. הימין הדתי-לאומי-משיחי עשה, עושה, וככל הנראה גם יעשה, כל שלאל ידו כדי למנוע פתרון מדיני של הסכסוך. היומרה של מחנה זה להציג את עמדתו המדינית כמתחייבת על פי תורת ישראל היא השחתה נוראה של היהדות כפי שאני ורבים אחרים תופסים אותה.

      מחק
    3. כבוגרת חינוך כזה, אי אפשר שלא לומר לך תודה, על הגדרת אלפי בוגריו כ"פצצה מתקתקת המסכנת את עתידה של מדינת ישראל במישור החברתי-כלכלי. " מעודד.
      יש לך מושג כמה צעירים חרדים משכילים יש כיום? מומלץ לבדוק.

      מחק
  5. ניתן לזהות מאמרים שנכתבו לא מתוך מחקר וידע אלא מתוך מרירות. יקרא כל אחד את הפוסט שוב וישפוט בעצמו. חבל. הרבה בריאות ואושר לכותב.

    השבמחק
  6. לא אכנס לפולמוס עם פרופ אטקס (במיוחד במקוריותו של קול התור וכו'). להאדרה בספרות הכביכול ביוגרפית בעולם החרדי אני בהחלט מסכים (ויש לי כמה ראיות לסיפורים שלא היו שגדלו והלכו והפכו ל"אמת" אגדית), אולם הנחרצות בנושא תחילת הציונות היא מצד הכותב ולא בהכרח במציאות "האובייקטיבית".

    ברור שהתעוררות הלאומיות באירופה היתה טריגר, כמו גם הנעתו של הרצל ממניעיו הוא. אבל כל אלה לא היה להם על מה לצמוח לולא כמה תופעות שהתרחשו בחמישים שנה שקודם לקונגרס הציוני הראשון, ובינהם - עליית תלמידי הגרא, העליה הראשונה (ה"חרדים" ממוינשט בראש פינה, ה"חרדים" ביסוד המעלה ועוד) וכל אלה על מצע החזון המשיחי והגעגועים לציון שנתפללו בהם יום יום.

    לא חדש הויכוח מתי התחילה הציונות, אבל משבאנו בימינו לשאול מהי ציונות בכלל וכל אחד הגדרותיו עימו - אין בזה כל אוביקטיביות, גם לא מאמרו של פרופ אטקס (שדעותיו עימו) - שהרי כפי שתגדיר את המושג כך תבחן מתי התחיל וכו.
    כך הוא ודאי אפילו ביתר שאת בעולם שההמשגה והלשון מבנים עולם.
    לא יודע מי מדומיין ממי, הכל תלוי במישטור הלשון...

    השבמחק
  7. אריה מארק (ממונה פיקוח, פיקוח ממ"ד, מנח"י)8 בינואר 2016 בשעה 12:13

    יישר כח גדול (כמקובל במגזר), מעניין וחשוב.
    שתי שאלות של הדיוט (מורה להיסטוריה בתיכון, לא יותר):
    ראשית, האם "מבשרי הציונות" גם הם מעין מיתוס, בדומה למיתוס של עליית קול התור?
    ושנית, האם התעוררות המיתוס על עליית תלמידי הגר"א לא נועד כדי להוות מעין משקל נגד לציונות החילונית, וליצור מעין לגיטימציה בעיני הציבור החרדי?

    השבמחק
    תשובות
    1. כהדיוט (שאוהב ללמוד היסטוריה אבל רשמית בור דאין לו תואר בזה כלל) - תמהני על הסיפא של השאלה - עליית תלמידי הגר"א מתחילה בשנת הת"ר 1840 ואילך (ראה ספרו של מורגנשטרן, אם זכרוני אינו מטעני). משקל נגד לציונות החילונית שהחלה קרוב לחמישים שנה אח"כ?

      מחק
    2. חנוך, אכן זיכרונך מטעה אותך. עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל הייתה בשנת 1810 ולא קשורה לציפיות המשיחיות שהתעוררו לקראת שנת הת"ר (1840). אריה מארק לא שאל על העלייה עצמה אלא על התעוררות המיתוס.

      ובאשר למבשרי הציונות, הם אינם מיתוס כלל וכלל, וזהותם או קיומם יכולים להתברר רק בדיעבד, לאחר הצלחתה של הציונות המדינית. ראה במאמרו החשוב ביותר של יעקב כ"ץ, 'לבירור המושג "מבשרי הציונות"', שפורסם בקובץ מאמריו: לאומיות יהודית: מסות ומחקרים, הספריה הציונית, תשל"ט.

      מחק
  8. חבל שאין ניתוח דומה לספריו של זנד, כמו: "איך ומתי הומצא העם היהודי" .
    אני אומרת זאת רק כי זה חסר פה, לא כביקורת.

    השבמחק
    תשובות
    1. הנה

      http://www.katharsis.co.il/images/magazine/13_6_laniado.pdf

      מחק
  9. למרות שאני מסכים עם כל הביקורות דלעיל, היה מעניין לקרוא.

    השבמחק
  10. חרדי ביקורתי8 בינואר 2016 בשעה 13:19

    כחרדי גמור אני חייב להסכים לחלק השני של הביקורת, על גיוס תלמידי הגר"א והבעש"ט הקדושים, להענקת הכשר למפעל הציונות, שהוא מפעל מודרני-חילוני, ואפילו כפרני. אבל באותה נשימה אני חייב לחלוק על ההתנפלות הנשכנית על ה"מושג" דעת תורה. זה לא "מושג", זו אמונה קדושה שרבבות חיים לפיה!

    השבמחק
  11. עמוס צדקוני, רעננה8 בינואר 2016 בשעה 13:24

    מן הסתם אני חסר קורטוב של תבונה / איני מבין על מה כל השיח על מה המהומה ?

    שר ההסטוריה הרושם את כל הנשכחות / העניק לעמנו שי אין אומה לו זכתה בין האומות
    לעמנו נרשם פרק מפואר אין כמותו בדברי הימים / מתועד בספר לא היה כמותו במשפט העמים

    וסיפור התהוות העם כל כך מעניין כל כך מושלם / וסיפור שרשי שרידותו שלא כיתר אומות העולם
    משמש בתרבות העולם סמל לעוצמת רוח האדם / האמונה העצומה שאיגדה בדבק את זו האומה
    סביב אסופת חוקי התנהגות יחודית אין כמותה
    של היחיד,של הציבור, של החברה האנושית כולה
    ועל אף נסיונות אין ספור להכחידה, להשמידה / בעקשות אין כמותה בתבל,על כל עקרונותיה שמרה,ושרדה

    אז על מה רב השיח, על מה המהומה ? / לכו הביתה, היו גאים שאתם בני אותה אומה
    מעולם בהסטוריה לא היתה כזו אומה / ומן הסתם לנצח לא תהיה כמותה

    ולמי שמתעניין- איני שומר מסורת,אלא סתם יהודי-עברי גא.

    השבמחק
  12. כלום ההיסטוריון "הביקורתי" אינו מגויס? הרי הוא מגויס כולו למלחמת המודרנה אל מול "כוחות החושך", שאינם מדעיים ואינם ביקורתיים - וסיום מאמרו של פרופסור אטקס מעיד על כך בבירור. אבל מאחר שההיסטוריון "הביקורתי" מאמין (וזוהי אכן אמונה במלוא מובן המילה) שהמודרנה היא הדרך הנכונה, ושהאמת מצויה אצלו - ברור שהוא אינו מגדיר עצמו מגוייס או מעורב, אלא רק "ביקורתי".

    השבמחק
  13. היסטוריון לחוד ומעורב לחוד; אל להיסטוריון "לצפות שמחקריו ישפיעו על החברה שבתוכה הוא פועל". הוא צריך לחקור לשם שמים ולהניח את ההשפעות לשר ההיסטוריה. כך למדתי בזמנו מפי רבותיי בחוג להיסטוריה של עם ישראל (למשל סמינר של פרופ' אטינגר ע"ה, שעסק בבן ציון דינור).

    השבמחק
  14. כדאי לזכור את הרב אלחנן בונם וסרמן, שנרצח על ידי ליטאים משתפי הפעולה עם הנאצים ימ"ש בעיר קובנה, ב6 ביולי 1941. תיאור דבריו האחרונים, כפי שהם מופיעים בספרו (ביידיש) של הרב אפרים אשרי "חורבן ליטע", הוא דוגמה להגיוגרפיה חרדית בעייתית מבחינה היסטורית.

    השבמחק
  15. שמחתי מאוד לקרוא את המאמר שכן הוא מאיר תופעה שפשתה כבר בכל התחומים, וביחוד בכל הקשור להיסטוריה הציונית של מדינת ישראל. התגלגל לידי ספר הזכרון לזרח ורהפטיג (אסופת מאמרים שנלמדת כנראה בישיבות כספר היסטוריה) ונדהמתי למקרא הדברים שרשומים בו: מנשה הראל הידוע כתב שם במאמרו, שכל עוד שלטו היהודים בא"י היא רק שגשגה ואילו מרגע שעלה בה שלטון המוסלמים - היא רק נהרסה. זה עוד איכשהו, אבל יש לו גם "הוכחות" לדבריו, והוא כותב שם למשל שאת החקלאות המדברית המציאו היהודים! - נכון שהשאלה "מי המציא את החקלאות המדברית?" היא שאלה בוויכוח - אבל כל החוקרים (יהודים כלא יהודים) מסכימים שליהודים לא היה שום קשר לענין הזה - אז מאיפוה המציא את זה האדון הראל?
    באותו ספר יש גם מאמר של העו"ד חיים משגב שנושאו "כיצד קמה מדינת ישראל?" - ואם לא ידעתם, הרי שאת מדינת ישראל הקימו האצ"ל והלח"י והמילים "הגנה" או "פלמ"ח" לא מופיעות במאמר בכלל! המילים "הישוב המאורגן" מופיעות במאמר הזה רק לשלילה וכאילו המושג הזה היה איזה משהו שלילי ושולי. ואת הספר הזה (כך הבנתי) מלמדים בישיבות הציוניות של בני עקיבא כספר רלבנטי ללימודי ההיסטוריה. במו אוזני שמעתי גם את הלשונאי הידוע אבשלום קור טוען שמקור השם 'אילת' הוא בשם העץ אלה, וזה בגלל שיש אלות באזור אילת. גם זאת שטות מוחלטת במסווה של ידענות אקדמית שכן אין אלות באיזור אילת (האלה האטלנטית הדרומית ביותר נמצאת בהר כרכום) והוא כנראה יודע שמקור השם אילת הוא בשמו הקדום של המקום שהיה 'איילה' והוא נקרא על שמה של האלה אללת שהייתה אחת משלוש האלות החשובות של הערבים בחצי האי ערב לפני האיסלם. אם הוא יודע שזה נכון למה הוא אומר אחרת? - כי הוא כנראה משמש כאן כהיסטוריון מגוייס (לא לאמת). אפשר להרחיב עוד ועוד בדברים האלה, אבל לסיום אוסיף רק עוד ספור אחד: יש מאמר של פרופ' יהודה ליבס שמראה איך בתפילת ראש השנה הכניסו היהודים הנוצרים את שמו של ישוע לתוך התפילה (כמלאך "ישוע שר הפנים") ואיך התגלגל הדבר הזה למחזור עד עצם היום הזה. כשקראתי את המאמר הזה הופתעתי מאוד ואז פניתי (באינטרנט) לאיזה רב חרדי ושאלתי אותו איך זה יתכן? התשובה שקיבלתי הייתה שהפרופסור החילוני הזה לא יודע מה הוא מדבר ולא היו בכלל בימי בית שני ואחריו יהודים נוצרים (הוא התכוון לומר שלא היו יהודים כאלה לא בתוך היהדות הנורמטיבית הרגילה ולא מחוצה לה). זה לא הפריע לאותו רב חרדי לצטט את פרופ' ליבס כמקור מוסמך בתשובה לשאלה אחרת. כלומר לפנינו עוד דוגמא איך הרבנים האלה מבלבלים את המוח ויוצרים היסטוריה מדומיינת לפי ראות עיניהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. יגאל, אבשלום קור דווקא צודק.
      השם אילת מקורו במקרא: "מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר" והוא קשור כנראה לשם העץ אֵלה (נכון שהעץ הזה קשור גם לפולחנים ולדתות קדומות "וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם", אבל כמו במקרים אחרים, עובדי האלילים נתנו הדגישו את ההיבט האלילי, ומבערי האלילות נתנו פרשנות אחרת).

      מחק
  16. למען ה"איזון" ראו בקישור המצורף מאמר תגובה של אריה מורגנשטרן למאמרו של פרופ' אטקס ב"ציון" שם הוא טוען שדווקא דבריו של אטקס בקשר לעלית תלמידי הגר"א הם הם מוטי אג'נדה
    http://www.yekum.org/2015/06/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%98%D7%A7%D7%A1-%D7%91%D7%90%D7%AA%D7%95%D7%A1-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%94/

    השבמחק
  17. כדוגמה לספר היסטוריוגפיה חרדי, שירג מהמקובל, ראוי לציין את "הראשון לשושלת בריסק", על רבה של העיר בריסק (נענש"ה לאחרונה בכמה פוסטים), יוסף דוב הלוי סולבייצ'יק, הספר מביא את ההיסטוריה של האיש, שנעשה לאחד מחשובי הרבנים של יהדות ליטא, בכנות מדהימה, על מעלותיו ועל מגרעותיו. גם נגד הספר הזה יצאו לא מעט, אבל הוא שרד, ומופץ עד היום

    השבמחק
  18. 1. הייתי שמח לראות מאמר דומה על התנועה החילונית? או שמא לא נמצא רבב באובייקטיביות אותו היא מהלכת

    2. אם רוב מבשרי הציונות היה חילוני לא משיחי, והם סתם גיבשו ככה לאום נסיבתי, אז למה דווקא בתוך האומה הערבית במזרח התיכון??

    השבמחק
    תשובות
    1. :-) תוכל לקרוא על כך באסופת המאמרים "האובייקטיבי" בהוצאת מגנס, על מגוייסותו של מגנס על מגוייסותה של חנה ארנדט, על מגוייסותו של נעם חומסקי, מגוייסותו של ישעיהו לייבוביץ', מגוייסותם של חסידי ישעיהו לייבוביץ' לחלקים נבחרים מתורתו וכל השאר הבל הבלים, מגוייסותו של אילן פפה, מגוייסותו של דוד בן גוריון, מגוייסותו של שמעון פרס, מגוייסותו של ברוך שפינוזא, מגייסותו של גדעון לוי, מגוייסותם של אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, על מגוייסותו של אנשי הקרן לישראל חדשה וסעיפיהם, על מגוייסותם של התנזים, ועיז א דין אל קסאם וגדודי חללי אל אקצה וה"אסירים" והשכולים וכל מי שמשתף פעולה אתם מאחוריהם ומצדדיהם ולפניהם הוא העומד אחת שתים שלש.

      מחק
  19. הבקורת בנוגע לחברה החרדית, לא חדשה ואולי גם לא מדויקת.
    עניין הגדולים מודגש יותר בקהילות מסוימות, ופחות באחרות.
    לפי ידיעתי, ציות להם לא מדבר על ציות בגלל כריזמה, אלא על ציות שנובע מידע תורני מקיף.הנושא הזה הפך לדגל בחלק מן המקומות, אבל לא חדש.
    בענין שליטת העסקנים, גם כאן לא הכול חדוש. בחו"ל, בקהילות מסוימות הרב היה בעל בית, ועל פיו ישק דבר. לא על פי עסקנים. תלוי ברב.תלוי מי הרב.
    ה"חתם סופר", לפחות לפי מה שסופר לי, הנהיג את קהילתו, ולא עסקנים הובילו אותו. ברור שרבנים מסתגרים יותר או מעורבים פחות נתנו מקום לעסקנים לעסוק בו. אבל לא תמיד. כאמור, הכול לפי הרב והקהילות.

    לעניין ביוגרפיה משוכתבת. בצבור החרדי נשמעים לא מעט קולות, שטוענים אכן, שצריך לתת תמונות אמיתיות. לא לסלף, בכתיבת ביוגרפיות וכו'.כנ"ל בעניין ספורים מושאלים ומשופצים. וכבר אמר פתגם חסידי, שמי שמאמין לספורי צדיקים אינו אלא פתי, ומי שאינו מאמין אפיקורוס.אבל זו כנראה נטיה כלל אנושית. גם במגזר הכללי משפצים דברים וגם בעולם. לכל עם גבורי תרבות שמוצגים מושלם.


    השבמחק
  20. עד כמה שידוע לי, גדויילים וקטוינים הם מושגים לעשיית צרכים בלשון המדוברת בין הורים לילדים, ולא תיאור של גדולים בתורה הנקראים 'גדולים בתורה' או בקיצור 'גדולים'

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.