יום שישי, 8 ביוני 2018

מה 'חדש' במחקר החסידות של המאה התשע-עשרה?



בשבוע שעבר, 31 במאי 2018, נערך באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בירושלים אירוע חגיגי לרגל צאת הספר החדש Hasidism: A New History, בהוצאת Princeton University Press. זהו חיבור מונומנטלי (875 עמודים!), שנכתב בידי שמונה חוקרים, מישראל, מארה"ב ומפולין, והיה לי הכבוד להשתתף בו. הנה דברים שאמרתי באותו ערב.

 *

הספר החדש על תולדות החסידות מתחלק לשלושה חלקים מובחנים, אף כי לא שווים באורכם, שמאורגנים על פי תיקוף 'טבעי' לכאורה: המאות השמונה-עשרה, התשע-עשרה והעשרים. את החלק השני, שעוסק במאה התשע-עשרה, חיברו שלושה חוקרים: פרופ' מרצ'ין וודז'ינסקי מאוניברסיטת וורוצלב שבפולין, ד"ר גדי שגיב מהאוניברסיטה הפתוחה ואנוכי. אני רוצה לחלוק לשותפיי ועמיתיי את הכבוד והתודה המגיעים להם; אני כמובן מדבר גם בשמם.

כיצד יש להתייחס אל המאה התשע-עשרה בתולדות החסידות? אין זו רק שאלה של תיקוף אלא גם שאלה של השקפת עולם. האם מדובר בתקופת ביניים, שנמצאת, כמו מילוי של סנדוויץ', בין המאה השמונֶה-עשרה לבין המאה העשרים והחסידות בת זמננו; או שמא מדובר בתקופה שעומדת בפני עצמה? 

אפשר להקביל זאת לשאלת מעמדם של 'ימי הביניים': האם מדובר בתקופה חשוכה ש'תקועה' כביכול בין שתי תקופות מוארות; או שמא מדובר בתקופה בעלת ערך עצמי, מוארת, או חשוכה, לא פחות ולא יותר מאשר זו שקדמה לה או זו שמאוחרת לה. ההיסטוריוגרפיה הקלאסית של החסידות, שהמבטא העיקרי שלה היה שמעון דובנוב, גרסה שבתולדות החסידות יש שתי תקופות עיקריות: עד 1815 ומ-1815 ואילך. כל מה שקדם לתאריך זה – חשוב וראוי למחקר, שכן זוהי תקופת הייסוד 'המהפכנית' של תנועה מפוארת שבמהלכה פעלו אישים דגולים ונערצים; כל מה שמעבר לתאריך זה – מסואב, מנוון, לא מעניין ולא חשוב.

שמעון דובנוב, 1936 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

בספרנו החדש אנו טוענים כי לא רק שזה לא נכון, אלא שההפך הוא הנכון. תקופה זו הוגדרה על ידינו כ'תור הזהב' של החסידות (The Golden Age), או כ'תקופת הבגרות' (The Mature Age) שלה, תקופת ההתמסדות, ההתפשטות והניצחון. אפשר לקרוא לתקופה זו: המעבר מייסוד למיסוד.

אלא שהסד הפורמלי של 'מאה', שמתחילה ב-1801 ומסתיימת ב-1900, אינו הולם את המקרה שלפנינו. מנקודת המבט של תולדות החסידות ראוי לדבר על 'המאה התשע-עשרה הארוכה' (The Long 19th Century), שכן תקופת המעבר מייסוד למיסוד, התחילה בעצם אחרי 1772, עם חלוקתה הראשונה של פולין וראשית המאבק המאורגן של המתנגדים לחסידות, והסתיימה, במובנים רבים, רק בשנת 1920, עם סיומן של מלחמת העולם הראשונה ומלחמות האזרחים ברוסיה, שעה שמפת אירופה שורטטה מחדש.

אנו מדברים אפוא על כ-150 מתוך כ-280 שנים של היסטוריה חסידית, כלומר יותר ממחצית שנות קיומה. במרוצת תקופה זו עברה החסידות תמורות דרמטיות רבות, שהן פרי של התפתחויות חיצוניות ופנימיות. בראש ובראשונה, היו אלה תוצאות המפגש המתוח והמשברי עם ה'חדש', כלומר עם המודרנה. מפגש זה איים על כל אגפיה של החברה המסורתית הישנה, ועל החסידות בכללה. יחד עם המודרנה באו גם ההשכלה, החילון, הלאומיות, הציונות והמהפכנות הסוציאליסטית, וכל אחד מ'הסיפורים הגדולים' הללו הביא אתו רעיונות וערכים שאתגרו את החברה המסורתית וחייבו אותה במענה ובהיערכות רעיונית וארגונית מחודשת. מנקודת המבט הפנימית, זו התקופה שבה התמודדה החסידות עם אתגר ההמשכיות והמיסוד: כיצד תמשיך תנועת התחייה הדתית הגדולה את דרכה ותשמור על מתח דתי מכאן, ועל יציבות חברתית מכאן, וזאת כאשר האבות המייסדים האגדיים של החסידות כבר הלכו לעולמם? כיצד מנחילים את התורות והערכים החסידיים לדורות הבאים? וכיצד ניתן לשמר את הדיוקן החברתי ואת ההווי החסידי, שעה שאין מדובר עוד בתנועה ספונטנית שהורכבה מיחידים שבחרו להצטרף אליה, אלא בצאצאים של חסידים בני הדור השני והשלישי, שכבר נולדו לתוך משפחות המזוהות עם החסידות. והשאלה הכי חשובה, שאלת ההורשה של המנהיגות: מהו המודל הרצוי של עלייה למנהיגות  הדגם האינטלקטואלי, כאשר התלמיד המעולה יורש את רבו, או הדגם השושלתי, שבו הבן (או הבנים כולם) יורש את אביו?

לאורך המאה התשע-עשרה, ענפיה השונים של החסידות הכריעו בהדרגה בעד הדגם השושלתי. ועל אף המחיר שנגבה מן החסידות, בשל חוסר התאמה של מקצת הצאצאים – מה שהסתיים לעיתים באפיזודות מביכות, כמו סיפורו של דב בער מליאובה, בנו של הצדיק ישראל מרוז'ין, שפנה להשכלה – אפשר לקבוע כי דגם זה זכה לניצחון מוחלט, ובפרספקטיבה היסטורית גם הפך לסיפור הצלחה. עד היום השושלתיות היא המכנה המשותף בין כל עשרות הקבוצות החסידיות, והנאמנוּת לשושלת הספציפית היא הדבק המלכד את כלל החסידים של אותו ענף.

פרט למקרים ספורים, מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה לא יתואר מצב שבו עולה למנהיגות חסידית מישהו שאינו קשור בעבותות הייחוס לאוליגרכיה השושלתית של החסידות, שכמעט כל ראשיה מקורם בבתי המדרש של הבעש"ט, המגיד ממזריץ' והחוזה מלובלין. כתוצאה מכך, מכאן ואילך אין עוד סתם חסיד, אין חסיד 'כללי', אלא רק חסיד הנאמן לרבו ולשושלת שהוא מייצג: חסיד חב"ד נאמן לשושלת שניאורסון, חסיד בלז לשושלת רוקח, חסיד צאנז לשושלת הלברשטם, חסיד גור לשושלת אלתר, חסיד סדיגורה לשושלת פרידמן, וכן הלאה. אפשר לומר ששינוי סמנטי זה עיצב במידה רבה את מפת החסידות מאז ועד היום.


חמישה (מתוך שבעה) אדמו"רי חב"ד. ציור מדומין של קרל בראודה (Shturem)

ראיית המאה התשע-עשרה כ'תור זהב' של החסידות באה לידי ביטוי בספר לא רק בשפע של מידע חדש, בדיון בסוגיות מחקריות חדשות ובתובנות שצומחות מהן, אלא גם משתקף במקומה היחסי של תקופה זו בתוך הספר ובמספר העמודים שהוקצה לה, שגדול לאין ערוך ממספר העמודים המוקדש לתקופה שקדמה לה או לזו שבאה אחריה. ולפיכך, הכותרת של הספר, New History, 'היסטוריה חדשה', מחזיקה בין קפליה שני מובנים: ככל שאנו מדברים על המאה השמונֶה-עשרה, תקופה שנחקרה באינטנסיביות מאז ראשית המחקר הביקורתי של החסידות, אפשר לומר שה'חדש' בספר עומד כנגד ה'ישן'. דור לדור יביע אומר, וכך היא גם דרכו הטבעית של המחקר בכל תחומי הדעת, שדורנו יציע פרשנות חדשה לתובנותיהם ולהישגיהם המחקריים של בני הדורות הקודמים. אך ככל שהדברים אמורים במאות התשע-עשרה והעשרים – החדש אינו מנוגד רק לישן,new  לעומת old, אלא זהו new לעומת nothing, חדש בניגוד לשום דבר, או כמעט שום דבר. במילים אחרות: לפני פרסום ספר זה לא היה אף לא ניסיון אחד, ולוּ גם כושל, להציג היסטוריה פנורמית של החסידות מ-1815 ועד ימינו. למעשה, זהו הספר הראשון שמגיש לקורא מבט מקיף, שיטתי וביקורתי על תקופה זו, וכאן לדעתי עיקר תרומתו וחשיבותו לתולדות המחקר של יהודי מזרח אירופה בכלל ולהיסטוריוגרפיה של החסידות בפרט.


עד להופעת הספר החדש, אם תלמיד או עמית היו מבקשים ממני להמליץ על ספר אחד או על מאמר אחד, שייתן להם תמונה אמינה ומעודכנת של תולדות החסידות, מראשיתה ועד ימינו, הייתי נאלץ להפנות אותם לערך על תולדות החסידות ב-YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, אנציקלופדיה שהופיעה בשנת 2008, ובה נדפס ערך רחב על תולדות החסידות, שאותו כתבתי אני עצמי. קדמו לי בכתיבה דומה אברהם רובינשטין, ישעיה תשבי ויבדל לחיים יוסף דן, שחיברו את הערכים על החסידות ב'אנציקלופדיה העברית' וב'אנציקלופדיה יודאיקה'. מצוקה ביבליוגרפית זו גם ניכרה בסילבוסים של קורסים אקדמיים על תולדות ישראל במזרח אירופה, שמועברים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, שבכולם משולב דיון קצר או ארוך על החסידות. בלית בררה, ובאין חיבור מסכם ולוּ אחד, נרשמים שם מחקרים על היבטים ספציפיים בתולדותיה, רובם ככולם בתחומי החסידות המוקדמת, דהיינו הבעל שם טוב ובני דורו.

חוקרים של תולדות יהודי מזרח אירופה בפרט ושל המחשבה הדתית בכלל היו עֵרים ללקוּנָה זו, ובמיוחד לפער בין ההתקדמות האדירה של מחקר החסידות המאוחרת, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד בדור האחרון, לבין חוסר היכולת של חוקרים ליטול על עצמם את אתגר הסיכום והאינטגרציה. לפיכך, המוטיבציה העיקרית לכתיבת הספר שלפנינו הייתה התחושה שאין אנו רשאים עוד להסתפק במחקר פרטני של דמויות אחדות, של ספרים אחדים או של פרשיות בודדות, אלא מוטלת עלינו החובה לשרטט, עבור בני הדור הזה ובני הדורות הבאים, תמונה מקיפה ומאוזנת של תולדות החסידות, על סמך הישגי המחקר הקיים.

מה היו הסיבות לאיחור ההיסטוריוגרפי הזה, לכך שעד כה לא נכתב אף ספר מחקרי אינטגרטיבי, שישכיל לשלב את החסידות המוקדמת עם זו המאוחרת? דומני שהדבר אינו קשור רק לעושר המחקרי הרב שנצבר בדור האחרון, שמנע מחוקר בודד, מוכשר ככל שיהיה, ליטול על עצמו את המשימה הכבדה לבדו, וגם לא מן הקושי להרכיב צוות מומחים שיעשה זאת במשותף – מה שאכן קרה, ותוצאותיו בספרנו. הדבר קשור הן ברתיעתם של חוקרים – היסטוריונים ואנשי מחשבת ישראל כאחד – מכתיבה פנורמית ומכלילה של תקופות או שיטות; הן ב'רוח המחקר', זו שהוטבעה בדנ"א של מחקר החסידות ועד לאחרונה דיכאה את המוטיבציה לעיסוק בחסידות המאוחרת.

מדוע גדולי החוקרים וההיסטוריונים של תולדות עם ישראל, שהבינו היטב את חשיבות החסידות בתולדות עמנו, ואף כתבו בעצמם מחקרי מופת עליה, התעלמו במפגיע מן החסידות המאוחרת? ומה הן הסיבות לכך שבדור האחרון חל מהפך ומול עינינו יש פריחה מדהימה של מחקר תקופה זו, עד שהפכה נושא אטרקטיבי לדור חדש של חוקרים?

לפני שאנסה להסביר זאת, אמחיש את השינוי ההיסטוריוגרפי בכך שרק בחודשיים האחרונים ראו בהוצאת מרכז זלמן שזר, בזה אחר זה, שלושה ספרים חדשים שעוסקים בחסידות המאוחרת: אוריאל גלמן, השבילים היוצאים מלובלין: צמיחתה של החסידות בפולין; בנימין בראון, כספינה מיטלטלת: חסידות קרלין בין עליות למשברים; איליה לוריא, מלחמות ליובאוויץ': חסידות חב"ד ברוסיה הצארית. בקרוב תופיע באותו בית-הוצאה גם ביוגרפיה ביקורתית של רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר, שכתב מנחם קרן-קְרָץ. 

 

בד בבד ראה אור לפני חודש, בהוצאת Princeton University Press, ספרו של מרצ'ין וודז'ינסקי, Historical Atlas of Hasidism. בשנה שעברה ראו אור ספריהם של יורם בילו, אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, וספרו באנגלית של סם היילמן, Who will Lead Us? The Story of Five Hasidic Dynasties in America. לצדם ראו אור כמה קובצי מחקרים חשובים: חב"ד: היסטוריה, הגות ודימוי, בעריכת יונתן מאיר וגדי שגיב; רבי לוי יצחק מברדיטשב: היסטוריה, הגות, ספרות וניגון, בעריכת צבי מרק ורועי הורן; הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון. אלה הן רק דוגמאות מן המחקר האקדמי של השנתיים האחרונות, ולא אוכל להתייחס כאן למאמרים הרבים, שפורסמו בכתבי עת בכל השפות, או לעבודות מוסמך ודוקטורט שנכתבו ונכתבות בתחום החסידות המאוחרת.


כדי להבין את עוצמת המפנה והחידוש נשוב לרגע אל דבריו המעניינים של שמעון דובנוב במבוא לעבודת המופת החלוצית שלו תולדות החסידות, שנדפסה לראשונה בשנת 1930, לפני כמעט תשעים שנה. 

אל ניתן לכותרת הספר להטעות אותנו. 'תולדות החסידות', מנקודת מבטו של דובנוב, הסתיימו בשנת 1815. וכל כך למה? משום שכל מה שקרה אחרי כן אינו חשוב מספיק ואינו מעניין דיו. על אף שדובנוב הסכים, כי 'יש רשות להניח שבמאה הי"ט נטו אחרי החסידות רוב היהודים שבמזרח אירופה' (עמ' 3), בכל זאת אלו הם 'ימים של ירידה'. שנת 1815 – כך טען – מסמנת את המעבר מ'תקופת הגידול וההתפשטות' אל 'תקופת התגברות הצדיקיות': 'תורת החסידות הולכת ונבלעת בתוך פולחן הצדיקיות, שהיא יורדת יותר ויותר באיכותה, מאפילה על מאור השכל שביהדות ומעוררת שנאה קנאית לחופש הדעות של המשכילים החדשים'. משנת 1870 ו'עד הימים האחרונים' (!) – כלומר עד שנות השלושים של המאה הקודמת שבה כתב דובנוב – זו כבר 'תקופת הירידה המוחלטת', או 'עת הזִקְנה' (עמ' 37). 'אמנם לא זכיתי לכתוב עד היום אלא את מחציתה של מונוגרפיה זו והגעתי בה עד שנת תקע"ה (1815), הוא התחום המבדיל בין תקופת היצירה של החסידות ותקופת צמצומה בפולחן הצדיקים, בין זמן העלייה והירידה ... אם לא אזכה לכתוב את החלק השני ... יכתבוהו אחרים' (עמ' VIII).



ואת צוואתו זו השתדלנו למלא, אף כי גרסנו ההפך הגמור ממנו: לא עת זִקְנָה, כי אם עת בגרות ובשלות; לא ירידה וניוון כי אם תופעה מורכבת ורבת פנים, שמכילה, בה בעת ואלה לצד אלה, גם ביטויים מרשימים של חדשנות ופתיחות, וגם ביטויים של שמרנות וקנאות. בין כך ובין כך, בוודאי שלא ניתן להבין את החסידות כפי שהייתה אם ניגשים אליה כשופט שיודע מה נכון ומה לא, מה מנוון ומסואב ומה צודק ומוסרי, או כבר-פלוגתא שיש לו סדר יום משל עצמו ורואה בחסידות מתחרה עקשנית, ולעתים מרגיזה, על עיצוב תמונת העתיד של העם היהודי.

רפאל מאהלר (1977-1899)
דובנוב לא היה בודד במועדיו ביחסו לחסידות המאוחרת, וחוקרים רבים ודגולים חלקו עמו, במפורש ובמשתמע, גישה זו. אישים כמו שמואל הורודצקי, בן-ציון דינור, גרשם שלום, יוסף וייס, מרטין בובר, רפאל מאהלר, חנא שמרוק, שמואל אטינגר ורבים אחרים, התרכזו במחקריהם, ככל שאלה נגעו בחסידות, במאה השמונֶה-עשרה. הם הפכו בה כמעט כל 
אבן וגם הפנו אליה את תלמידיהם שהתעניינו בנושא. החסידות המאוחרת נתפשה כנושא שלא רק שאינו חשוב מספיק, אלא גם המקורות המהימנים לחקירתו טובעים בים של ספרות שבחים ומופתים חסרת ערך. 

זאת ועוד, החסידות המאוחרת העמידה את עצמה בראש מתנגדי המודרנה, הלאומיות והציונות, וגם כשלה בבוחן
הבנת המציאות, הנורא מכל, בימי השואה. זו הייתה תנועה שהפסידה. ובלשונו של ההיסטוריון רפאל מאהלר: 'מבוי
סתום בדרכו ההיסטורית של העם היהודי'. באופן פרדוקסלי גורלה ההיסטוריוגרפי של החסידות המאוחרת היה דומה לגורלה של ה'בּוּנְד', גם היא תנועת המונים גלותית ואנטי-ציונית, שכשלה באופן טרגי בקריאת המציאות. ה'בונד' והחסידות המאוחרת 'נענשו' כביכול על כישלונן ונענו בהתעלמות היסטוריוגרפית כמעט מוחלטת.

אם כל החוקרים עמדו בצד אחד, יש להזכיר חוקר בודד שעמד לבדו בצד האחר, ולמעשה סימן את המפנה ביחס לחסידות המאוחרת: זהו ד"ר מנדל פייקאז' (2011-1921), איש 'יד ושם', שהגיע אל מחקר החסידות בגיל מאוחר יחסית. בשורה ארוכה של ספרים ומאמרים פרי עטו, שבלטו בהם ספריו חסידות פולין בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה (מוסד ביאליק, 1990) וההנהגה החסידית (מוסד ביאליק, 1999), הראה פייקאז' את העושר הגדול הטמון בחקר החסידות המאוחרת. אך גם הוא, כנציג אופייני של בני דורו, לא נמנע מערבוב של מחקר אנליטי, מקורי וחדשני עם השקפת עולמו הפרטית. ספריו ומאמריו מנומרים באין ספור התבטאויות שיפוטיות ופולמוסיות על מנהיגי החסידות ודרכם המאובנת והמושחתת.


השלב הבא בחקר החסידות המאוחרת, והוא גם זה הנוכחי, החל כאשר הבשיל דור חדש של חוקרים צעירים, רובם ככולם ילידי הארץ או 'המערב'. דור זה לא הכיר את החסידות בטריטוריה הטבעית שלה במזרח אירופה, וממילא הוא גם משוחרר מניהול חשבונות אישיים או משפחתיים עם מוּשׂאי המחקר. העניין בחסידות המאוחרת צעד בד בבד עם העניין המחקרי ההולך וגובר באורתודוקסיה היהודית בכלל, ובוודאי יש לקשור זאת גם להתעצמותה הדמוגרפית של היהדות החרדית בארץ ובעולם מאז שנות השמונים ואילך, ולהשפעתם הפוליטית של החרדים על ניהול מדינת ישראל ועיצוב פניה. חסידויות גור, חב"ד, סאטמאר, בֶּלז או ברסלב נוכחות בשיח היהודי והישראלי השוטף מזה כמה עשורים, ואין פלא שחוקרים ירצו להעמיק גם בשורשי התהוותן של קבוצות אלה ובגלגוליהן ההיסטוריים. 

שמואל אטינגר (1988-1919)
אני יכול לדבר בביטחון על שינוי זה, כי הייתי חלק ממנו. את עבודת הדוקטורט שלי, על רבי ישראל מרוז'ין, מדמויות המופת החידתיות של החסידות המאוחרת, התחלתי לכתוב בשנת 1987, לפני כשלושים שנה. לא קלה הייתה דרכי, וזכורה לי, כאילו היה זה היום, תנועת ידו המבטלת של מורי האהוב שמואל אטינגר, בעצמו בן למשפחה חסידית, שהבטיח לי כי לא אמצא מספיק מקורות
מהימנים לתיאור חייו של הרבי... לא יצא זמן רב והבנתי שבעיית המקורות המהימנים היא הקטנה בבעיותיו של חוקר החסידות המאוחרת. למען האמת, מקורות אלה מהימנים ו'שימושיים' לא פחות, ועל פי רוב אף הרבה יותר, מאשר המקורות ההגיוגרפיים שעליהם נסמכים תיאורים רבים של החסידות בראשיתה.

העושר המחקרי על החסידות המאוחרת שהלך ונצבר יצר מסד
מידע עשיר ומגוון. כמעט ואין אישיות חשובה, שושלת חסידית, 
ספרי יסוד או אירועי מפתח, שלא נחקרו במידה זו או אחרת בדור האחרון. בד בבד חלה התקדמות עצומה גם בחקר עולמה הדתי 
של החסידות, רעיונותיה וערכיה וגלגוליהם המאוחרים. אמנם נותרו עוד 'חורים שחורים' רבים שממתינים לחוקריהם, ובכל זאת ה'יש' הרב חידד עוד יותר את הצורך לסכם את הידע הפרטני שנוצר ולשלבו במסגרת היסטורית מנומקת ושיטתית, כדי שיהווה לא רק אבן דרך של סיכום אלא גם מקפצה למחקרים עתידיים.

חידוש נוסף שמייחד את הספר, ובמיוחד את סיפורה של המאה התשע-עשרה, הוא הדגש שניתן בו על היסטוריה חברתית. חשבנו שסיפורה יוצא הדופן והמורכב של החסידות, הצלחותיה וכישלונותיה, יובן טוב יותר – וגם ייקרא טוב יותר – דרך נקודת מבט זו, דהיינו המוּדעוּת לכך שהנסיבות החברתיות הן אלה שקובעות את מהלכיהם, התנהגותם, מחשבותיהם וגורלם של בני התקופה. אם, למשל, ההיסטוריוגרפיה הקלאסית של החסידות – ובמקרה זה גם של החסידים עצמם – זיהתה בין תולדות התנועה לבין תולדות מנהיגיה, הצדיקים, אנו טוענים כי ההיסטוריה של החסידות 'שייכת' גם לחסידים הפשוטים. ומבלי להפחית מאומה מחשיבות האדמו"רים ובני משפחותיהם, אנו סבורים שהחסידים היו חשובים לא פחות ותיאור שלם של החסידות חייב לקחת בחשבון גם אותם ואת עולמם הדתי והחברתי.

דוגמה לכך הוא הדיון בחצר החסידית. החצר, מקום מושבו של הרבי, הייתה בלי ספק מסימני ההיכר של החסידות המאוחרת והעלייה לרגל אליה הייתה חווית יסוד בעולמם הדתי של החסידים; ואכן, בספר יש התייחסות מפורטת לחצר על סוגיה השונים, כיצד נראתה וכיצד תפקדה. אבל לרוב החסידים הפשוטים, המפגש עם הרבי והעלייה לרגל לחצרו היו אירועים חד-פעמיים. רוב ימיהם עברו עליהם בעיירות מגוריהם, הרחק מהרבי, ועל כן בספר הוקדש מקום ניכר לחקר עולמם החברתי והדתי היום-יומי של חסידים אלה במקומות מגוריהם: הפעילות ב'שטיבל' החסידי, שתפקד גם כסוג של 'מועדון'; המשפחה החסידית ומעמדה של האישה; הכלכלה החסידית והיחסים בין החסידים לבין מגזרים אחרים בקהילה המקומית, כולל יחסיהם עם לא-יהודים ועם נציגי השלטון.

המגיד ישראל מקוז'ניץ מברך חסידים (ויקיפדיה)

יש עוד הרבה מעבר לזה בספר, שמאפשר לקורא להבין את החסידות לא רק כתנועת תחייה דתית גדולה, אלא גם כתופעה חברתית שהציעה דגם מנהיגות חדש, כמותו לא היה קודם לכן בעם היהודי, והתפתחה מתוך מערכת מורכבת של מגעים, השפעות ומאבקים עם התופעות שעיצבו את תולדות עמנו בעת החדשה.

עם סיום דבריי אני מבקש לשוב אל דמותו הנערצת של ההיסטוריון שמעון דובנוב.

את מחקריו הראשונים בתולדות החסידות החל דובנוב בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, ואז פרסמם בכתבי עת בשפה הרוסית. בהקדמתו המרגשת לתולדות החסידות הוא סיפר לקוראיו שזהו ספרו הראשון, ולמעשה היחיד, שנכתב במקורו בעברית. הוא מנה שלושה טעמים לכך שאת סיפורה של החסידות החליט לכתוב דווקא בשפה העברית. ראשית, כשהחל את מחקריו עדיין לא הייתה העברית מפותחת דיה להביע באמצעותה מושגים היסטוריוגרפיים מקצועיים, מה שאין כן יובל שנים אחר כך. זאת ועוד, החומר הראשוני למחקר החסידות הוא כמעט כולו כתוב עברית, ומן הראוי שהמתרגמים ללשונות אחרות ישאבו מן המקור הראשון; שנית, 'הרגשתי מכבר צורך לכתוב לכל הפחות ספר אחד בשפתנו הלאומית, שבה קיבלתי את חינוכי הספרותי הראשון בילדותי'; והנימוק השלישי הוא אישי-סנטימנטלי: 'לידידי אחד העם, שהיה מוכיחני תמיד על שאני כותב בלשון הגויים, הבטחתי זמן מה לפני מותו, שאכתוב את ספר החסידות מחדש כולו עברית, ואת נדרי זה אני מקיים כעת'.

כחוקר ישראלי, שגם הוא התחנך בילדותו ובבגרותו על ברכי השפה העברית האהובה, זו השפה שבה גם נכתבה המורשת החסידית כולה – אף שכותביה ונושאיה דיברו רובם ככולם ביידיש – אין לי אלא להביע את התקווה, שבעתיד יקבל הספר החדש על תולדות החסידות, שנכתב באנגלית, גם לבוש עברי. אין זו רק מחויבות סמלית אלא גם צורך אמיתי. גרסה עברית תקרב את תולדות החסידות לציבור גדול של לומדים ומתעניינים, ומי יודע אולי גם לחסידים עצמם, שרבים מהם צמאים לקרוא חיבור ביקורתי, סמכותי ומעודכן על ההיסטוריה המרתקת שלהם ושל אבותיהם.

מימין לשמאל: ד"ר ציפי קויפמן, פרופ' בני בראון, פרופ' דוד אסף, פרופ' דוד ביאל, פרופ' יורם בילו
 _____________________________________

בישראל אפשר לרכוש את הספר בחנות 'אדרבא', רחוב בן מימון 5 (פינת ארלוזורוב), ירושלים, טלפון 02-5671266

32 תגובות:

  1. ממש ללקק את האצבעות, אפילו צאצאים של 'מתנגדים' מובהקים נהנים מהסקירה.

    השבמחק
  2. שפתיים יישקו! ההצלחה של חסידות ברסלב ושל חסידות חב"ד ללא רבי חי מהווה מפנה בתולדות החסידות?

    השבמחק
  3. בספרי "משהפכה תורה לתלמוד תורה", הקדשתי פרק גדול למהפכה הלמדנית שהתרחשה במאה ה- 19 בחסידות פולין

    השבמחק
  4. סקירה מרתקת (כרגיל). ראוי להצביע על עוד לקונה בתולדות החסידות של המאה ה- 19 שצריך עדיין למלא: איתור מיפוי וחקר האתרים (בעיקר בתי המדרש, הקלויזים וכו') שבהם התרכזו חסידי ארץ ישראל הלא-מעטים שהיו כאן בארץ... התחלתי לעשות זאת בצפת (על-אתר גיליון י"ט תשע"ז), צריך לעשות זאת בטבריה (הרב אביש שור הוא מקור חשוב שצריך לדלות ממנו מידע, אני מדרבן סטודנטים לעסוק בכך אך לא כל כך מצליח) ונראה לי שיש עוד הרבה מה לעשות בירושלים ובחברון... נראה לי שהבעיה היא בין היתר ש"המאה ה- 19" לא מושכת ארכיאולוגים וחקורי התרבות החומרית ב- 'עת החדשה'(מלבד כמהיוצאים מן הכלל, כמו ד"ר אבי ששון) וצריך לשנות זאת מהיסוד שוב תודה לדוד שזיכה את אלה שלא יכלו להיות בכנס 'לשמוע' דברי חכמה שיצאו ממנו
    יוסי סטפנסקי, צפת

    השבמחק
  5. יהושע רבינוביץ8 ביוני 2018 בשעה 10:14

    מחכה בקוצר רוח לתרגום המאמר - והספר בכלל - לשפת עבר.

    השבמחק
  6. פרופסור אסף סקירה מרתקת! תחזקנה ידי האוחזים בנוצת ההיסטוריונים!שמעון

    השבמחק
  7. כתבה מרתקת ונפלאה.

    אינני בקיא בתחום אך
    יש לי הערה אחת- היסטוריה ביקורתית לטעמי צריכה לשקף אם הייתה שחיתות.
    ואם נמצא במחקר ראוי כי הייתה- זה איננו עירוב דעה של החוקר.

    עזרא נשרי

    השבמחק
  8. לא קראתי עדיין את כל המאמר אבל אומר את דעתי על תנועת החסידות.
    אני אדם דתי-לאומי, ולדעתי החסידות היא שהביאה לפילוג בעם. כל חצר עם הרבי שלה, כל רבי והנפלאות שלו, מאמינים ראשית כל ברבי ואח"כ במי שלמעלה ממנו. בעשורים האחרונים יש לכל חצר כשרויות משלה וכשרות אחרת היא כמעט טריפה אם לא למעלה מזה. בתקופות החגים נוסעים לרבי ונוטשים את המשפחה, תופעה שהחלה כבר מזמן ולאו דוקא באומן. יריבויות בין משפחות כאשר כל צאצא רואה עצמו יורש ראוי להנהיג את הקהילה ומייסד לו חצר חדשה, והאחדות בעם מה תהא עליה? אני חושב שהבהרתי את עצמי.

    השבמחק
    תשובות
    1. האחדות אצל הליטאים ממש להפליא.........

      מחק
    2. מחד כדי להביע דעה על נושא מסוים ובוודאי על מאמר ספציפי יש צורך לקרותו ולא רק זה כי אם גם להבינו. יחד עם זאת (לתגובתו של אחד בשם חיים)להגדיר דבריו של אדם שאינך מסכים לדבריו כ"דברי הבל", זו אמירה מעליבה ופוגעת! אבל מה זה התפתח כך בשנים האחרונות ובשל כך השיח הציבורי והפרטי הופך לאלים!

      מחק
    3. ליחזקאל - הסיבה שרק כתבתי 'דברי הבל' ולא התייחסתי בפירוט לטענותיו, כי לא ראיתי צורך להבהיר דבר הפשוט. ובכן, מעבר להאשמה המגוחכת כאילו החסידות היא שיצרה פילוגים בעם, זו דריכה בברוטאליות וברגל גסה על מה שכן ברור שהחסידות הביאה - והיא שהכניסה רוח חיים בקיום תומ"צ. זהירים הם בדקדוק קיום מצוות קלות וחמורות כאחד, שמחים בחלקם, ישרי דרך, בעלי מידות, לומדים תורה בלהט, וכו' וכו' ומעלתם רבה היא למאוד. ועובדה היא שרוב רובה של היהדות החרדית בעולם כולו היא חסידית אומרת הרבה.
      לטעון שהעובדה שיש אדמו"רים רבים מפלגת את העם היא בעיקר טיפשית, ואין להאריך בדבר הפשוט.

      מחק
    4. עוד להוסיף, וגם החרדים שאינם חסידים רובם ככולם או מתנהגים כחסידים באורח חייהם (טובלים במקווה, לומדים מוסר וארחות חיים, מתייחסים לרבניהם בקדושה ובטהרה), או גם מתייחסים בכבוד הכי גדול לגדולי ומאורי החסידות, תוך הזכרת שמם בסילודין ויראת הכבוד.
      וצר לי שבמחנה הדת"ל היראת שמים רחוקה מלהיות כדבעי, ולימוד תורה בספק אצלי אם עיקר אצלם, ואם זהירים בדקדוק קלה כחמורה. וחבל.

      מחק
    5. חיים ,
      אשרי יולדתך ! חסיד באמונתו יחיה !
      אך אם תכנס לאתרים חרדיים - ותקרא שם על המחלוקות בין חצרות חסידיות ( וכן , גם על מעשים שרחוקים מאוד מדקדוקי מצוות ) ותבין שאותו דתי לאומי לא יכול אפילו להבין את עומק האיבה שבין פלגים שונים ביהדות החרדית (גם הליטאית ). אפילו בין אחים !

      מחק
  9. קראתי בשקיקה את הרצאתך בכנס. נהניתי עד מאד.

    התפעלתי מצניעותך בהצגת הדברים. ואיני מתכוון לענוותנות מתנאה "ראו כמה עניו אני..." אלא לענווה שנובעת מביטחון וערך עצמי גבוה.

    הסקירה עצמה פוקחת עין, גם להדיוטות כמוני, שאינם מצויים ברזי החסידות.

    הצטערתי רק על כך שדבר הכנס נודע לי אחרי שהתקיים. האם תסכים, להבא, לידע את הקוראים מבעוד מועד?

    יעקב

    השבמחק
  10. מתי יתורגם הספר לעברית???

    השבמחק
  11. רגלי חסידיו ישמור8 ביוני 2018 בשעה 19:02

    יפה ומעניין
    אבל התמונה על גבי כריכת הספר וכן בכרזה איננה של חסידים כי אם של פרושים ירושלמים...

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה טועה ומטעה. התמונה היא של חסידי חב"ד בחברון. הילד הצעיר הוא נכד או נין של מנוחה רחל סלונים, בתו של האדמו"ר האמצעי של חב"ד, שהיא ובני משפחתה היו בין מייסדי היישוב היהודי בחברון במאה ה-19.

      מחק
    2. שפרה אפשטיין10 ביוני 2018 בשעה 23:08

      התמונה היא של ר׳ מרדכי דוב בער סלונים( 1840-1919) ונינו ר יצחק לוי סלונים( 1916- 1969
      ר׳ מרדכי דוב הוא בנה של רבצין מנוחה רחל סלונים (1795-1888 ) הנחשבת ל״אמא״ של חסידות חב״ד.

      מחק
  12. מרתק !!!
    יהיה מעניין לקבל סקירה כחוקר ניטרלי כיצד מתמודדות חסידיות כמו בעאלז וגור עם נטישת האדמו"רים בימי כאוס והשמדה את החסידים באירופה והבריחה שלהם למקום מבטחים

    השבמחק
  13. ידידי פרופ' אסף, הדברים אכן מרתקים ואחזור ואביע שוב - רק כדי לחזק ולהעצים - את המישאלה שכבר הועלתה כאן מספר פעמים - יתורגם הספר לשפת עבר. כאן ועכשיו. WE WANT TRANSLATION NOW...

    השבמחק
  14. נילי בן ארי, טירת צבי9 ביוני 2018 בשעה 22:29

    תודה על הסקירה מאירת העיניים.
    כמי שעוסקת בתולדות החסידות, עסקתי תמיד בעבר, ודברי על ההווה היו מבוססים על היכרות משפחתית בלבד.
    סוף סוף נעשתה המלאכה.
    אי"ה אקרא ואלמד. שבוע טוב.

    השבמחק
  15. האם ברור שכך נראה המגיד מקאזניץ?

    השבמחק
  16. פרופסור אסף,

    יישר כוח על הסקירה.

    מספר הערות או שאלות.

    אכן, חוקרים לא מעטים כתבו עם אג'נדה. עמדות שונות כלפי תנועת חסידות עדיין מצויות, ודי מסתבר שבספר החדש הן מצויות גם כן. אולי פחות מאשר בעבר ועדיין.

    דבר נוסף. החסידות התחילה בבית מדרש אחד ונפוצה. האם אפשר לדבר על חסידות בכלל ועל מאפיינים, פרטים ועוד כשדובר הרבה בתי מדרש והרבה קהילות שונים טכנית, תרבותית, ומצויים במדינות שונות? אולי חלק מן הסבה שלא כתבו על כך בשנים מאוחרות כח תחת מטרית חסידות נרשמו קהילות שונות זו מזו וקשה להכלילן?
    .
    ומכאן לשאלה נוספת, חסידות שמתבססת על אדמור או על חסידים, גם זה תלוי מקום ונסיבות. בהונגריה חסידים היו יהודים פשוטים ועמלי כפיים שלא תמיד פגשו בכלל ברבי. ואילו בפולין ובפרט בערים זה שונה. גם כיום יש חסידויות בהן לחסידים בכירים מקום ברור וחסידויות שבהן מקום רב לאדמ"ור. לא ברור שאפשר לכלול.
    .
    ועוד הערה. כיום חלקים בחסידות חוזרים מעט לראשית. תופעת משפיעים חרדים, מעט מהם ליטאים, שהפכו לסוג של אדמ"ורים. זה זכה לכתבות בעיתונות החרדית ולפולמוסים במכתבים למערכת ובטורים שונים. משפיעים אלו נואמים או מתוועדים ולרוב אנשי שיחה מרתקים ונתגבשו סביבם קהילות. ללא מוסדות, ללא פרסומים, ציבור שבא לשמוע דרשות. וסביב זה נתגבשו קהילות.
    רוב מאזינים חברים רשמית גם בחצר רשמית אליה שולחים ללמוד ומתפללים בשבתות וימים טובים.
    מצדדים בשיטת משפיעים, טוענים שזו חסידות אמיתית, כך עבדה בתחילה. ללא גבאים וללא ירושות. אנשים שציבור נתלקט סביבם בגלל סבות שלהם. התופעה נפוצה מאד ויש אדמורים שמעודדים אותה, ואחרים פחות. כך שכיום יש איזה שהוא סוג של נסיון לחקות את תחילת התנועה.
    .
    בכל מקרה תודה על הטור.

    השבמחק
  17. Is there a reason why you omitted Glen Dynner's book Men Of Silk as one of the hitorians that deal with 19th century ChasiduCh?

    השבמחק
    תשובות
    1. כמובן שאין שום סיבה, ובטח לא אישית. לא רשמתי את שמות כל ההיסטוריונים או החוקרים שעסקו ועוסקים בנושא - הרשימה ארוכה מדי. ציינתי בפירוש רק את שמות הספרים שראו אור בשנה האחרונה.

      מחק
  18. דוד, יישר כוח! בהחלט עוררת עניין וסקרנות לקרוא את הסדרה.
    ועודני עומד ותוהה על שרואות עינינו שחסידות שולית ויוצאת דופן כברסלב ("טויטע חסידים", קראו להם)
    הפכה בשנים האחרונות לחסידות המונית, אף ללא אדמו"ר (ואולי, דווקא בשל כך - "רבנו...")וכיוצא בזאת חסידות חב"ד, שדומה שכוחה לא פג, על אף חסרונו של אדמו"ר,זה מחצית יובל של שנים. וסממנים חסידיים רבים גם לליטאים (בקשת ברכה מגדול בתורה, עבודת ה' ברגש - שירה וריקוד, לימוד ספרי חסידות גם בישיבות הליטאיות, ועוד ועוד). כל תקומתה של החסידות "מתוך האפר" בשבעים השנים האחרונות,היא "פלא",ודורשת תשומת לב מחקרית,מה יש לה לחוויה החסידית להציע ליהודי / ישראלי, בעידן הפוסט מודרני. אולי עוד אין לנו האופק ההיסטורי הנדרש.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני יכול להציע שתי השערות להצלחה הגדולה של חסידות ברסלב. אחת - דווקא היעדר האדמו"ר והפוליטיקה הפנימית של החצר שבאה איתו הקלו על זרים להשתייך. שנית, לזכות רבי נחמן מברסלב אפשר לציין את סיפורי המעשיות שכתב, שהם ברמה ספרותית גבוהה מאוד וזכו לפרשנות מודרנית שהנגישה אותם לציבור הרחב - מה שלא קרה עם חסידויות אחרות. העובדה שקיים לחסידות הזאת מין "קאנון" ספרותי פשוט ואוניברסלי שכל אחד יכול להבין ולהזדהות איתו, הנגישה את החסידות לזרים גם בלי צורך ברקע תורני. (לשם המחשה - אני מניח שאילו היתה קיימת חסידות יהודית של שר הטבעות או של הארי פוטר גם היא היתה זוכה להצלחה גדולה).

      מחק
  19. שייכות. אווירה. אופטימיות ואמון בכוחו של הפרט.

    השבמחק
  20. מרתק ממש.

    השבמחק
  21. מאמר מרתק. אבל לא צריך לעלות לאדרבא בירושלים. את הספר ניתן לרכוש בלחיצת עכבר באתר אמזון במחיר 31 דולר, שאני מניח שהוא נמוך בהרבה ממחירו בירושלים תובב"א.

    ניתן לקיראה במחשב, בטבלט, בקינדל, בטלפון, לחיפוש ולהעתקת קטעים

    השבמחק
  22. שטויות והבלים
    זקני עמי ארצות כל כמה שמזקינים דעתם מיטרפת עליהם

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.