יום שישי, 12 באפריל 2019

הצופים והצופות: זיכרונות פרטיים על שירה בציבור

שירה מסביב למדורה, 1953 (צילום: טדי בראונר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת נפתלי וגנר 

כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה
כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק 
(נעמי שמר, 'זמר נודד')


לפני כמה חודשים הופיע ספרו של ד"ר נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד בן צבי, 2018). זמן מה קודם לכן, המחבר פנה אליי (הוא פנה גם לרבים אחרים) ושאל: 'מה שרו בתנועות הנוער?'. הדברים הבאים, שנכתבו במענה לשאלתו, מובאים כאן כמחווה לרגל הופעת ספרו החשוב.


שירה בציבור, כפי שהיא נהוגה ב'ערבי שירה בציבור', היא אחת הפעילויות החברתיות המאורגנות והמסודרות ביותר, עם הנחייה, ליווי כֶּלִי, שיקופיות של מלל או לחליפין – שירונים או תמסירים וכיוצא באלה. לעומתה, השירה בציבור הזכורה לי משנותיי הארוכות בתנועת הצופים (גדוד מעפילים, שבט מצדה, ירושלים; 1966-1959), היא ההפך המוחלט מכל זה. הייתה זו פעילות אנרכית, ללא הנחייה, ללא ליווי ומתוך ידיעה חלקית ושגויה של תמלילי השירים. מה שקרוי בפי חכמי תורת הכאוס 'התארגנות עצמית' בתנאי התחלה בלתי מוגדרים... 

ממרחק השנים נדמה לי שלרגע לא הפסקנו לשיר – במהלך הפעולה, לפניה ואחריה, בטיולים רגליים, בנסיעות, ובמחנות עבודה, בזמן העבודה ובזמן הבטלה, ובעצם כל הזמן. לא שזה היה תמיד תענוג גדול, אך זה מה שהיה. אם רצינו או לא, היינו הרבה זמן ביחד וצריך היה להעביר איכשהו את הזמן המשותף.

וכיצד בכל זאת התארגנה השירה? 

מישהו היה מתחיל שיר בתקווה שהאחרים יצטרפו אליו, וכך סיכן עצמו במבחן מנהיגות שאין מכריע ממנו. להתחיל שיר ולהיווכח שאיש אינו מצטרף אליך, או שרק בודדים מדשדשים בעקבותיך ודועכים בקול ענות חלושה, זו חוויה המותירה תחושת השפלה שקשה להתאושש ממנה... אני משוכנע שיש פסיכולוגים קליניים שמתפרנסים מנפגעי שירה בציבור שטרם עלה בידם להשתקם מאזלת גרונם. בדרך כלל הייתה מתחילה את השירה איזושהי בת דומיננטית, שאיש לא יכול היה שלא להיגרר אחריה. משום מה אני מתקשה להיזכר במשכּוּכִית מובהקת ממין זכר, מעין 'איל בן קרניים', שמוביל בסמכותיות מוּלדת את פעיות העדר, ועוד אחזור לכך בהמשך.


מידה שונה של כריזמה קולית הייתה נדרשת בנסיבות שונות: לא הרי להתחיל שירה בציבור יש מאין, כהרי להתחיל שיר חדש במהלך שירה מתמשכת. וגם במקרה האחרון לא הרי להתחיל שיר חדש כאשר השיר הקודם הגיע לסיומו המבורך, כהרי לשסע את השיר המושר  יען כי אינו מוצא חן בעיניי מישהו  ולהטות את הציבור לפצוח בשיר אחר. ויש כמובן מצבי ביניים, שצריך להיות ניחן באינטואיציה מיוחדת כדי לחוש אותם ולנווט בהתאם את מהלך השירה. לדוגמה, כאשר שיר מסוים חוזר וחוזר על עצמו, עד כדי מיצוי, אך בשל רפיון או חוסר אומץ אין איש יוזם את התפנית המתבקשת לשיר חדש  זהו הרגע הגדול של מי שמסוגל לזהות את המצוקה בזמן אמיתי ולהפעיל את היוזמה הנדרשת בתזמון מדויק. בנסיבות מסוימות, כשבשלה הקרקע לשינוי, יכולה הייתה גם דמות יותר חיוורת ופחות אוטוריטטיבית (כמוני למשל) לנצל את הרגע, להכות בברזל בעודנו חם, ולהוביל את מהלך השירה לכיוון חדש. ואכן, מעולם לא שלטה ברמה דמות אחת באופן בלעדי; נושאי לפיד השירה התחלפו פעמים רבות במשך אותו רצף.  

מסתבר אפוא שמלבד מנהיגות וכריזמה נדרשות תכונות נוספות כדי להתוות כיוון. לעתים דומה המצב לאירוע שבו מספרים בדיחות ולפתע יורד מסך של אפלה על הכול ואיש אינו מסוגל להיזכר בבדיחה שטרם סופרה כבר. כך גם קרה לעתים בעת שירה בציבור, ואז כל מי שמסוגל היה להעלות על דעתו שיר רענן יכול היה 'להוליך את הקול' ולהפוך משכוכית, ולוּ גם לרגע זוהר אחד בחיי היום-יום האפורים שלו. משום מה, דווקא הבנות תפקדו טוב יותר בנסיבות כאלו מאשר הבנים. הן גם היטיבו להכיר את רפרטואר השירים ולזכור את המילים, וקולן היה גבוה יותר, דבר שהיה בו כדי לפצות לעתים על היעדר עוצמה. יתכן שהבנות, יותר מהבנים, גם ראו את עצמן אחראיות לשמור על אש התמיד של ה'ביחד' ולתדלק אותה, ומה היה חומר הבעירה המשובח ביותר של הגחלת החברתית אם לא השירה בציבור?

כדי להוביל את השירה באנרכיה המתוארת היה צריך גם לגלות רגישות למצב הרוח הכללי, שהוא שקבע את סוגת השירים ואת נימתם. בערב, על הדשא, לאחר העבודה בקיבוץ, לא היה מקום לשירי פרץ וצווחה, אלא לשירי 'ביחד' נוסח 'דוגית נוסעת, מפרשיה שניים', המקרבים את הלבבות (באופן מטפורי וממשי כאחד). רק אידיוט מוחלט היה מתחיל בנסיבות כאלו בשיר עולץ נוסח 'הבו בירה ונשירה ונריע ונרון'. ברגעים של רפיון רוח אפשר היה להתעודד עם We Shall Overcome של פיט סיגֶר, ורגעים של רוממות רוח יכלו לבוא לידי ביטוי עם Oh, When the Saints Go Marching In

אלא שלא תמיד המצב החיצוני לבדו הכתיב את הנימה הנכונה. רמת התזזיות ששלטה בין החבר'ה ברגע נתון הייתה בעלת השפעה משלה. על המשכוכית לחוש היטב מתי יש לעבור לשירים היתוליים ולהתמיד בהם, כמו השיר הדן באורך מכנסיו של זלמן או שירים מחזוריים אחרים, שהרישא שלהם בולע ברגע האחרון את הסיפא, שלא יעלה על הדעת להגותו ברבים.

בהקשר זה מעניין להיווכח שגם שירים כבדים ועצובים עשויים היו להפוך בקלות לשירים היתוליים: 'בערבות הנגב איש מגן נפל' – מה קודר מזה? אך כאשר השורה היתומה חזרה על עצמה בפעם השבע-עשרה כבר לא היה מי שייקח אותה ברצינות. 

גלויה לכבוד עשור לג'מבורי של תנועת הצופים, 1958

מעניין שבנסיבות האנרכיות ששררו אז לא התרחשו כמעט 'קרבות' בין שירים מתחרים. קרבות כאלו יכלו להיערך בעת מפגש בין גדודים או שבטים שונים, או חבורות שמוצאן בתנועות נוער שונות  דבר שעשוי היה להתרחש בטיולים, במחנות קיץ או באירועים חגיגיים. לא זכורים לי מצבים בהם החבורה המזמרת עצמה התפלגה למחנות וכל קבוצה כזו נגררה אחר טוען אחר לכתר המשכוכית המזמרת. אם התרחשו מצבים כאלה, הרי הם נפתרו כהרף עין ושיר אחד היה ממהר להשתלט ולשרור ביד רמה, כנאמר – 'כולנו פה אחד'.

בנוסף, היו מצבים שבהם התנהלה השירה לפי ברירת המחדל המתאימה, כך שלא הייתה נדרשת השפעתה של משכוכית. למשל, את פרק ריקודי העם התחלנו תמיד ב'הבה נצא במחול', ובגיל צעיר יותר פתחנו תמיד ב'בן לוקח בת ובת לוקחת בן'. היוזמות לשינוי נעימת המחול היו באות לידי ביטוי רק בהמשך. נערוּתי בצופים הייתה נטולת אקורדיון, וגם את שירי הריקוד זימרנו בדרך כלל במלוא גרוננו הניחר. ואכן גרוננו היה ניחר חדשות לבקרים. במיוחד אחרי טיולים ומסעות, אז מצאנו את עצמנו מתקשים להפעיל את מיתריי קולנו ועוברים לדבר בלחישה, דבר שהקשה כמובן על החיים במציאות החברתית הרעשנית והצרחנית שבה היינו נתונים כל העת. 

זכורות לי הטפותיו של אבנר איתי, מנצח המקהלות שגם נמנה עם צוות מוריי באקדמיה למוזיקה. הוא לא חדל להתלונן על התרבות הווקאלית הפגומה שלנו, בוגרי הצופים ותנועות הנוער האחרות, לעומת צעירים צרפתים, גרמנים, הולנדים, סקנדינבים ומי לא... השירות הצבאי, שחצץ בין נעוריי בצופים לבגרותי באקדמיה, לא היטיב עם גרוני. השירה הרועמת שנכפתה עלינו במצעד האינסופי לחדר האוכל לא הוסיפה עידון קולי מן הסוג שאבנר ייחל לו. גם סמל מחלקה, שהצעיד אותנו בשבילי הבסיס ('עד שישמעו אתכם בנתניה'), לא היה המורה שחיפשתי לפיתוח קול. כשאני נזכר בחוויית השירה בציבור – הצופית או הצבאית  אינני נמס מנוסטלגיה, אולי משום שאף פעם לא הצטיינתי כמשכוכית מזמרת ואולי מפני שבאמת לא הקנו לנו בצעירותנו מורשת ווקאלית משובחת. אבל זה מה שהיה (אם זיכרוני אינו מטעני)...

_______________________

נפתלי וגנר הוא פרופסור (אמריטוס) למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריו הביטלס: שבע השנים הטובות (מאגנס, 1999); את המלל את הלחן ואת מה שביניהם: משקל פואטי ומוזיקלי בשירי סשה ארגוב (מוסד ביאליק, 2005); מוזיקה קטלנית: המוזיקה בעיני הסיפורת (מאגנס, 2018).

18 תגובות:

  1. בערבות הנגב הפך שיר היתולי, כאשר הסתובב בהן גמל שעוד לא אכל פיתה עם בצל

    השבמחק
    תשובות
    1. וכמובן לא לשכוח את "בערבות הנגב התאבד גמל" מסרטו הבלתי נשכח של אבי נשר "דזינגוף 99" (ולא. לא בגלל השורה הזאת הוא בלתי נשכח...)

      מחק
  2. לנפתלי, מכרי משכבר הימים: נהניתי מאוד לקרוא את זיכרונותיך אלה. אני , בימי נעורי הרחוקים-רחוקים, הייתי דווקא ב'נוער העובד והלומד' ( דרך אגב, ב'סניף' שלנו ובקבוצה שלנו לא היה אפילו 'עובד' אחד...רק לומדים). הדרך שבה שרנו-בציבור היתה בדיוק זו שתיארת כאן. בשלב מסוים - אולי בכיתה ט'? - קצתי בה; כנראה מאותן סיבות שעליהן הצבעת ,ואולי אקצין כמה דברים. אכן, הרפרטואר עצמו היה אקלקטי ביותר - וזה בלשון המעטה - ושירים שיש בהם חוכמה ומורכבות במינון גבוה כמעט לא היו בו. הרוב : שירי שטות - מדי פעם גם שטויות שהיו עלולות לפגוע במישהו, אך 'למי אכפת'? ממילא אבדו המילים והיטשטשו בתוך הבליל. שירים אטיים ורגועים, מורכבים, שלא לדבר על שירים מעציבים, היו במינון זעיר. כמה וכמה שירים רציניים באמת עברו טרנספורמציה, שבשנים מאוחרות יותר הכעיסה אותי (הזכרת כאן את 'בערבות הנגב איש מגן נפל'. אצלנו זה היה 'בערבות הנגב מתרוצץ גמל'). כי 'שירה בציבור' היתה אמורה להיות ,בדרך כלל: 'מוכרחים להיות שמח'. את ה'שמח' הזה העצימו מחיאות כפיים חזקות 'לפי הקצב' ( או לא ממש...) - בדיעבד, לא הבנתי מדוע הן היו נחוצות כל הזמן - שהחרישו את הקולות, כך או כך. אכן, כפי שסיפרת , אבנר איתי (גם הוא מכר ותיק שלי) צדק: הקולות היו רועמים וצרודים, גובה-הצלילים המדויק לא נשמר בקפדנות ( אפילו הסולם המוזיקלי היה נתון לשינויים לא צפויים ולא סבירים). ליווי הרמוני בכלי נגינה כלשהו היה נדיר, על גבול הלא-קיים, ולכן: כל הצורח - גבר. ובאמת, תרבות זמרה טובה לא צמחה מכאן ולא יכלה לצמוח. מה שהיה בתנועת הנוער המשיך בזמן השירות הצבאי, ולצערי, סימניו הלא-טובים ניכרים גם היום: לא רק בערבי שירה בציבור לא מעטים - שונים מאוד (לרעה) מ'שירה בציבור' ספונטנית אפילו בפאבים בריטיים - אלא בקולותיהם הגרוניים-מאנפפים-רשלניים של זמרות פופ וזמרי פופ מצליחים בארצנו, וגם בבעיות קוליות לא פשוטות במקהלות ישראליות, בהשוואה לא-מחמיאה למקהלות באירופה ובצפון אמריקה. ממה נובע כל זה? יש, כנראה, כמה וכמה הסברים שחוקרי תרבות וחוקרים בתחומים ספציפיים של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה עשויים להציע. בינתיים, די נחמד להיזכר במה שהיה, אך לדידי - לא להתגעגע אליו במידה מוגזמת.

    השבמחק
  3. עלי כהן - אחד מרבים ששרו ושרים בציבור באהבה12 באפריל 2019 בשעה 8:05

    זמנים אחרים - זמירות אחרות -- ממרחק של שנים ברור לי היום ששירה בציבור היתה חלק חשוב ונכבד בכל תנועות הנוער.היינו מתחילים את ה"פעולה" בשירה עד גרון ניחר בקן השמוץ (התהדרנו ב"שמוץ" והיינו "שמוצניקים" בקן התנועה ששכן במרתף של רחוב המלך קינג ג'ורג' 14 בירושלים) מטעמים "אידיאולוגים" שרנו הרבה שירים רוסיים שהיום ממרחק של שנים מסתבר שהתרגום לא היה תרגום וה"מאפיה הרוסית" של שירים אלה העולה ופורחת היום בישראל שמוליכים אותה בתרגומים נכונים למהדרין גרימי (צבי גלעד) מעין גדי ואלי סט מקיבוץ גדות.שרנו בקן ושרנו בדרך ל"פעולה" ובדרך למערה המטפטפת בעמק המצלבה (היום - מוזיאון ישראל!!). היו הרבה "טראלה-לה) אבל דרורה חבקין התחילה את קריירת שירי הרחוב שלה במרתף של הקן ששכן מול קולנוע תל-אור. עוד קול מאותם ימים היה-איך לא- בני אמדורסקי.בני היה קצת מבוגר מאיתנו ונהניינו לשמוע את קולו . היו זמנים - היום מנחי שירה בציבור עושים כסף (ראו שרה'לה שרון/יוסי לב/אפי נצר/ שרוף וערבי שירה נהדרים "סתם" כמו זה של בית אלפא בשבוע של יום העצמאות).

    השבמחק
    תשובות
    1. קלעת במאת האחוזים בתארוך הנכון של התקופה ההיא, אין חי מה להוסיף מלבד הערה קטנטנה, המערה המטפטפת לא נמצאה בעמק המצלבה ולא במקום של מוזיאון ישראל אלא במקום שהוא היום הכניסה הראשית של האוניברסיטה בגבעת רם. במקום שבו בנוי מוזיאון ישראל היתה שכונת נוה שאנן הישנה שנהרסה כליל בזמן בנית המוזיאון. בשכונה הזאת שכנה גם הקומונה של השומר הצעיר בירושלים בשנות ה חמישים למאה העשרים

      מחק
  4. לפני 49 שנים לכבוד ועידת שנת הארבעים לבני- עקיבא הוקמה מקהלה גדולה שרובה הייתה מחניכי סניף ירושלים, שבטי מוריה, הראל וצורים. מנצח המקהלה היה נתן שחר.
    נתן שחר עיבד רבים משירי התנועה ואף הלחין את השיר "קדש חייך בתורה".
    ביום חמישי כ"א באדר ב' (28.3.19), התקיים ערב השקה לספרו החדש של נתן שחר על שירי תנועות הנוער. נתן אסף 11,000 שירים ששרו בכל תנועות הנוער.
    ישעיהו יחיאלי, הקומונר שלנו באותם ימים, הציע את הרעיון. עזרא פח לקח את המשימה.
    החלטנו להפתיע את נתן שחר והגענו בוגרי המקהלה לשיר.
    הזמנו את נתן לנצח עלינו- והתוצאה לפניכם.
    צילום: תמי יחיאלי ואבי פוה
    https://www.youtube.com/watch?v=fH6LtQXCD8g&t=11s

    השבמחק
    תשובות
    1. "עזרא פח לקח את המשימה" שם המשפחה פח > "פיתוחי חותם" פ"ח .

      מחק
  5. מדהים בעיניי שתארת את פסיכולוגיית השירה בצופים בירושלים, בדיוק מופלא להליך השירה בנוער העובד בהרצליה, שם שרתי בין השנים 1960-1968.
    שכחת לציין שהשירה החלה כאשר כשלו רגלינו מריקודים, וגם בשעות הרבות שרקדנו ליוותה אותנו שירה, ולא חו"ח נגינה מוקלטת... (אקורדיאון לא היה לנו).
    וזכור לי נסיון מרתק של נתן שחר להפוך אותנו לחבורת זמר, בחסות " בית ההסתדרות" בהרצליה, שלצערי בוטל לאחר כמה חודשי פעילות.
    תודה על מאמר מהנה.
    יהודית עמית ( פרנקל)

    השבמחק
  6. וכך תיאר ס. יזהר את השירה בציבור ב"אפרים חוזר לאספספת"

    כמה נוח לפלוני אדם רחוץ ושבע, להסב בבטלה ולזמר אותו זמר עצמו שהכל שטופים בו וכרוכים אחריו בחבורה וביחידות, זמר זה שלא פסק פה ושם כל היום, והיה נשמע ברננה, בשריקה, בריטון ובהמיה דקה, נצמד לכל מלאכה, פושט צוהל מגן-הירק, מתנגן חולם במתפרה, נגרס בפי התינוקות, נישא בין טרטור לטרטור בטראקטור המתלבט [...] עד שאין פינה שלא תכיל הדו, ואין אדם שלא נוגע בו ולא פצה במתכוון או שלא מדעת לזמרו כפי כוחו. [...] עד שבת-קולה של אותה פזימה, שלא סרה מחלל-החדר, הייתה מכה גלים ונתפשת במסובין כשלהבת זו, שתחילתה מהססת וסופה להבה פורצת וקולחת בחדר. איזה מהם שפצחו רמות השפילו וגיששו אחר קול נמוך, אחרים רגשו לעומתם וציפצפו ועלו, ואלה ואלה תרים אחר בר-סמכא שינהלם מישרים, אך מיד נתאחו הקרעים ומצא כל אחד מקומו ומתגלגלת השירה בטוחות. היו קולות קשים ומסורבלים המפלסים נתיבם בכבדות, רופסים בסלסלולים הנרגשים ומכוונים עצמם בדחילו שלא לצאת דופן. והיו גם קולות בטוחים בעצמם שנישאו ברמה. ואילו אלה שקולם אינם נשמע להם מעיקרו - לא סירבו מבמבם ברוב הרהורים ולתלות עיניים מתרעמות באותם שנחפזו והגיעו לכלל מרוצת-אבירים, בלא התחשב שישנם המסתפקים בהגיית מלים וקצב בלבד"

    השבמחק
  7. השירה היא מעין תפילת החילונים, אבל גם בתנועות נוער דתיות שרו, כתוספת לתפילה האמיתית, או כחלק ממנה... אני תמיד מתמיה את בני שיחי כשאני מספר להם שהייתי חניך הצופים ולא בית"רי (אני בית"רי בנשמה), והמבין יבין... בצופי רמת גן שרו ורקדו הרבה. לא הצטיינתי בזה. בכל אופן, יש לי זכרונות מרגשים מימים רחוקים של תום ושירה אלה. מה חבל שהזמר העברי האמיתי קפא אי שםל פני 30-40 שנה ואין מייצרים כיום הרבה שירים שיכולים להיות בעתיד חלק מההווי הישראלי המיוחד. וכמה סימבולי שהזמר ישראל יצחקי, מאלילי נעורינו, אף הוא כבר איננו עוד...

    השבמחק
  8. כפי שרואים ברשימה, די ברור שהערך של השירה בציבור הוא לא רק מוזיקלי, אלא גם ואולי בעיקר גיבוש חברתי. במבט לאחור תמוה לי קצת שלא ניתן לשרים מעט רקע מוזיקלי או הסבר על חימום מיתרי הקול לפני השירה. ועוד דבר שחסר בשירה בציבור הוא שאין בה ריבוי קולות. נדמה לי שזה אחד המאפיינים המבדילים את השירה הישראלית משירה בארצות אחרות, גם אצל הרבה מהזמרים הבוגרים. אולי זה נובע מהמסורת הסוציאליסטית שאומרת שכולם צריכים להיות שווים.

    תוספת לשונית קטנה - שם הספר "שירת הנוער" הוא שיבוש נפוץ של "שירה הנוער!" - השם המקורי של השיר הידוע. הצורה שירה! היא צורת ציווי מוארך (מודאלי) של הפועל שר, והיא נבדלת מהציווי הרגיל 'שיר!' בכך שיש בה נימת פניה ובקשה.

    https://www.youtube.com/watch?v=56m9XL7YZ4I

    השבמחק
  9. נתן שחר, מן הראוי להזכיר, גם הלחין, את "איילת החן" (הלכת בין עצי התפוח) ששר אריק איינשטיין, את "בקשתי אש" ששרה אילנה רובינא, את "בת יפתח" (בלילה, בלילה אשא קולי בבכי) ששרה רבקה זוהר ו... כן, את שיר הריץ'רץ', לתכנית הטלוויזיה המיתולוגית. שבת שלום.

    השבמחק
  10. זיכרונות שלי על שירים וריקודים בתנועת "הנוער העובד" קן בורוכוב (קטעים ‏נדפסו בספרו של נתן שחר).‏
    יום שישי לפנות ערב. אני לובשת חולצה קצרת שרוולים וחצאית קפלים כחולה, גורבת גרביים קצרים ‏ונעלים שטוחות. לפתע נשמעת שריקה מן הרחוב, מנגינת "בערבות הנגב" המוכרת לי כל-כך. אני רצה למרפסת וקוראת ‏מן הקומה השלישית לעבר טַכְּסִי חברי, שעומד למטה: "אני כבר יורדת!"‏
    ‏"קחי סוודר!" אומרת אימא. "אל תחזרי מאוחר!" אומר אבא. אבל אני לא מקשיבה, "טסה" במדרגות ‏למטה ומצטרפת לטכסי. טכסי, כרגיל בימי שישי, בחולצה לבנה, מכופתרת ושרווליה מקופלים עד ‏מעבר למרפק. המכנסיים – מכנסי "אתא" שחורים; (בליל שבת זה מותר. בשאר הימים לובשים ‏כחולים).‏
    אנחנו הולכים כמה מטרים ומגיעים לכיכר נוגה, בהצטלבות הרחובות וייצמן וכצנלסון בגבעתיים. שם, ‏ליד הקולנוע, יושבים כמה חבר'ה על הברזלים, שמפרידים בין הכביש למדרכה. השיער שלהם מרוח ‏בברילנטין, הם לובשים מכנסיים צרים וחולצות מבריקות, והם נועלים נעלי "שפיץ". לחלק מהם צמוד ‏טרנזיסטור לאוזן, וממנו בוקע שיר של אלוויס פרסלי האמריקאי או של יריבו הבריטי קליף ריצ'רד. ‏
    ‏"סלוניים", אנחנו מכנים אותם בבוז. אנחנו יודעים שעוד מעט הם ילכו למסיבה באחד הבתים וירקדו ‏עם נערותיהן טנגו, פסדובלה או, רחמנא ליצלן, ‏slow‏ צמוד בחושך. גם הנערות שלהן חסרות ערכים ‏כמוהם – לובשות חצאיות קלוש מתנפנפות, חולצות בעלות מחשופים, גורבות גרבי ניילון ונועלות נעלי ‏עקב! ‏
    מישהו מהיושבים על הברזלים שורק לנו, לזוג שעובר על פניהם, אבל אנחנו מתעלמים מהשריקה ולא ‏מפנים ראש. אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב כצנלסון. למעלה, בסוף העלייה, אנחנו פונים שמאלה לרחוב ‏קטן וחשוך, והנה הגענו אל "קן בורכוב". ‏
    כל החבר'ה כבר כאן, יושבים על גדר האבן הנמוכה לפני הבניין. אחרי מפגש צוהל אנו יורדים במדרגות ‏בצד הבניין ונכנסים אל החדר של הקבוצה שלנו. מתיישבים על ספסלי העץ הצמודים לקירות. צבי ‏שולף את האקורדיון האדום מנרתיקו, אביב לוקח את הטנבור, (שהחליף את תוף הפח עליו תופף עד ‏לא מזמן). מישהי מדליקה נרות שבת, אני מחללת בחליל את "ירדה השבת על בקעת גינוסר" ואז – אז ‏מתחילה השירה.‏
    מה שרים? לפי נושאים. בערב שבת מתחילים, כמובן, בשירי שבת: "הללויה, הללויה בצלצלי שמע", ‏‏"וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים" ועוד... ממשיכים בשיר רעות ואהבה: "לאור חיוכך", ‏‏"טעם המן", "טיול לילי" ולפעמים שירי רועים: "איל, איל בן קרניים", "רועה ורועה". ולפעמים שירי ‏מולדת: "כחול ים המים", "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", "מה יפים הלילות בכנען". ותמיד, אבל ‏תמיד, מגיעים לשירים הרוסיים: "צבעונים", "לבלבו אגס וגם תפוח", "רוח מבדרת", "על גדות ‏הדנייפר". ‏
    פתאום אנחנו רואים פרצופים מציצים מבעד לחלון. אלו חברי קבוצה אחרת. אחת הנערות אומרת: ‏‏"אתם שרים כל כך יפה, באנו לשמוע". ולבנו, לב חברי קבוצת "צאלים", מתמלא גאווה.‏
    ואז הגיע הזמן לעלות לאולם. כל חברי ה"קן" [ויש אומרים ה"סניף"] שם, מקטן ועד גדול. מוישלה ‏גרשטיין לוקח את האקורדיון ומתחיל לנגן "הבה נצא במחול..." וכבר הוא מוקף במעגל רוקדים. ומה ‏רוקדים? בתחילה הורה, כמו "רד הלילה, רב שירנו", ואחר-כך ריקודי מעגל שונים: "הרועה הקטנה", ‏‏"קלו קלו רגליים", "שאבתם מים בששון", "אל תירא עבדי יעקב", "צדיק כתמר יפרח". אחר-כך ‏מסתדרים בשלשות ורוקדים "טרויקה". עתה בא תור ריקודי הזוגות השקטים. והסיום - ‏‏"קרקוביאק" סוער.‏
    ב.‏
    מוצאי שבת. אני לובשת חולצה כחולה עם שרוך אדום ומכנסיים ארוכים. נשמעת שריקת "בערבות ‏הנגב". הפעם טכסי עומד למטה עם עוד חבר'ה שהצטרפו אליו בדרך. כולם בחולצות כחולות עם שרוך ‏אדום. בכיכר, ליד קולנוע "נוגה", מתאספים אנשים ומחכים לתחילת הקרנת ההצגה הראשונה. אבל ‏אנחנו הולכים ל"פעולה". ‏
    הגענו. בחדר שלנו, של קבוצת "צאלים", מתחיל המדריך בשיחה על שוויון בין בני האדם, או על אהבת ‏המולדת, או נגד עישון סיגריות. ורק אחר-כך שרים. ומה שרים? לפי נושאים: שירי עמל ו/או שירי ‏פלמ"ח ו/או שירי לכת ו/או שירי תנ"ך ו/או שירים בקנון ו/או שירי בנות כמו "כרמלית" ו/או שירי ‏הומור ושטות כמו: "יש לה רגל מתברגת" ו"חנה'לה התבלבלה". אבל תמיד, ממש תמיד, מסיימים ‏בשירים רוסיים.

    השבמחק
  11. אני גדלתי ברחובות. לא בתנועה המאוחדת, לא בשומר הצעיר ולא בצופים. מכיתה ג' ועד הצבא הייתי חבר תנועת המכבי הצעיר ברחובות ואחרי הצבא ריכזתי את סניף רמת חן (בשכר).כבאתי ללמוד בכדורי וכולם שם היו מהתנועות החלוציות, נאלצתי להסתיר זמן רב את היותי חבר בתנועת נוער בורגנית. חברי למכבי הצעיר שיצאו ללמוד חקלאות עשו זאת בבית הספר החקלאי בפרדס חנה שהיה שייך אז להתאחדות האיכרים (הבורגנים). במכבי הצעיר כמובן שרקדנו במעגל בן לוקח בת ומעט הורה אבל שרנו את שירי התקופה. למרות היותנו תנועת נוער "בורגנית" כך קראו לנו חברי התנועות החלוציות,היום היו קוראים לנו ימניים ולהם תנועות שמאל, שרנו בחדווה רבה את שירי להקת הנחל, יא משלטי, כיתה אלמונית, תותחים במקום גרביים, כרמלית, הורה נחל, מול הר סיני וכד'. שרנו שירים שנחשבו אז סלוניים כמו ערבה ערבה, סימונה מדימונה, הורה ממטרה וכאשר ירד הערב עברנו לשירי רועים ודבקה, "ידע שור קונהו" ומשה הכה על סלע, לך לך למדבר, ודומיהם עד שפרצו לחיינו הדודאים ושרנו את שיריהם. במכבי הצעיר ברחובות היה "ערב שישי" התכנסות כל הבוגרים בשישי בערב אחרי ארוחת השבת בבית ורוב הערב היה עובר בשירה ובסופו בריקודים מידי פעם קבוצה מסוימת לפי התור גם הביאה לערב הנפלא הזה תוכן שיכול היה לכלול גם מערכונים קצרים ופרקי קריאה. מדריך הקבוצה של קבוצת הגיל שלנו שנקראה קבוצת מצדה היה יוצא מחתרת האצל וחניך ביתר בעברו ולכן הוא לימד אותנו את שירי ביתר מתל חי ועד דם המכבים. אך היו ימים והיו שירים.

    השבמחק
  12. להלן קישור לאירוע ""קבלת שנת" בצוותא ת"א שנערך לאחרונה לכבוד ד"ר נתן שחר לרגל הוצאת הספר המדובר.
    אירוע קצת ארוך, אנכרוניסטי במידה אבל ההחלט מעורר רגשות נושנים ויפים ושווה צפייה.
    https://www.youtube.com/watch?v=4XA88LTcxZk

    השבמחק
  13. איך אפשר להפוך נושא כל כך חשוב למסה משעממת? אולי היה כך בצופי ירושלים אבל לא בכל מקום, וגם משחקי הכוח הקשורים לשירה די זרים לי, וגם אני בוגרת הצופים

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.