משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח: מחווה לפוצ'ו

אמר העורך: 

פּוצ'וּ, יליד 1930, הוא מן האחרונים, ואולי האחרון, שבין סופרי דור תש"ח שעדיין חיים עמנו. הוא גם היה מגיבורי ילדותי. לא רק שקראתי בשקיקה את כל ספריו, הוא גם היה שכן שלי, בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב חדש יחסית, שנסלל בראשית שנות החמישים בקצה הנידח של תל אביב, לא הרחק מ'החולות' שמעבר לירקון מוכה הבילהרציה). יחסינו היו כמובן חד-צדדיים: אני הערצתי אותו (ובמיוחד את האופנוע הענק שלו שהרעיש את רחובות השכונה השקטים), ואילו הוא כלל לא ידע על קיומי (לפני שש שנים, ביום הולדתו ה-84 סיפרתי על כך בפירוט ברשימתי 'פּוּצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים'). 

חזרנו וחידשנו את הקשר בזכות בלוג עונג שבת, שפוצ'ו הוא מקוראיו הוותיקים ואף תרם לו כמה רשימות פרי עטו. 

לפוצ'ו, איש תש"ח שראשו לא שח, שחוגג השנה את יום הולדתו התשעים, שלוחות מיטב ברכות הבלוג וקוראיו (כולל יוסיניו, יוסלה ויוסי פס, זיוה ואיה הג'ינג'ית, זומבה, הילד אפרים והמורה הדגול שמילקיהו). 

*

מאת אליהו הכהן

'וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח'...

ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, חגג ב-1 בפברואר את יום הולדתו התשעים, ועמו רבים מבני משפחתו וידידיו. כמי שחונך על ברכי 'אנו, אנו' הוא בוודאי לא יתנגד שננצל את יום חגו הפרטי כדי לעסוק בנושא שאפיין את בני דורו. לא רק שלא יתנגד, אלא הוא עצמו ביקש ממני לומר משהו על השירים הרוסיים ששרו בפלמ"ח.

כמובן שעם כל הכבוד לפלמ"ח ולפלמ"חניקים, השירים הרוסיים בזמרת הארץ ראשיתם אינה שם ואינה בהם. הם הושרו בפי העולים ובפי החלוצים מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, עד שאפשר לומר שלא היה עשור בתולדות היישוב שלא הושרו בו שירים עבריים במנגינות רוסיות. בסוגיה זו נאמר כבר לא מעט וגם נכתב לא מעט, ודבריי כאן אינם אלא פירורים אחדים מן השפע הרב.

נרוץ אפוא עם הזמן שעבר ונסקור ממעוף הציפור כמה דוגמאות לזמרת הדורות הארץ-ישראלית שהושפעה ממורשת הזמר הרוסית (ובמידה מסוימת גם האוקראינית, הפולנית והליטאית).

למן עליית הביל"ויים בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, ולאורך כל ימי העלייה הראשונה, שרו ורקדו בכל הארץ את 'חושו אחים חושו', שכתב יחיאל מיכל פינס בעקבות השיר הרוסי 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב'. בשלהי אותה מאה שרו במושבות את 'האח נעים' של נח שפירא (ברנ"ש) בעקבות שיר הוולגה 'הֵי אוֹכְנַיים'. שפירא העניק למצלול הרוסי המקורי נוסח עברי מלעילי: 'האח נעים, האח נעים, עוד פעם אחת, עוד פעמיים'. היום שיר זה כמעט ואינו מוכר.



מימי העלייה השנייה ואילך שרו בעמידה וביראת כבוד את השיר 'ברכת עם' ('תחזקנה') של חיים נחמן ביאליק. לשירו של ביאליק, שנכתב בשנת 1894, הודבק לחן של שיר מרד רוסי נגד הצאר מימי מהפכת 1905 (גלגוליו של שיר זה יסופרו בקרוב ברשימה מיוחדת שתתפרסם בבלוג עונג שבת). תלמידי הגימנסיה הרצליה בתל אביב שרו את 'סתיו מאפיל' (ובשמו הרשמי 'החלקה הנשכחת') של ניקולאי נקראסוב, שתרגם למענם המורה לעברית ישראל דושמן. 

הנה הוא בביצוען של רוחמה רז ואופירה גלוסקא בתכנית 'על הדשא', שאותה הנחיתי בשנת 1976 בקיבוץ מגל:



בימי מלחמת העולם הראשונה שרו את השיר 'לחופש' ('אין כוח לסבול עוד, לשאת את העול'), שחיבר לייב יפה על פי מנגינה רוסית ותרגם לעברית קדיש יהודה סילמן. בימי העלייה השלישית שרו בלהט את 'אנו נהיה הראשונים' של יוסף הפטמן, בשלוש מנגינות שונות, שתיים מהן רוסיות, ולאחר נפילתו של טרומפלדור, בקרב הגבורה בתל-חי ב-1 במרץ 1920, שרו בעצב את 'קדרו פני השמים', למילותיו של יהושע פרושנסקי על פי מנגינה רוסית, ואת 'בגליל בתל-חי' שכתב אבא חושי על פי מנגינה אוקראינית. 

הנה רוחמה רז, אופירה יוספי ורות בן אברהם ב'קדרו פני השמים'. ההקלטה היא משנת 1986:



בשנות העשרים המוקדמות שרו בקיבוצי עמק יזרעאל, בשני נוסחי צליל, את כל הבתים של 'תה ואורז יש בסין', שחיבר אברהם שלונסקי בעין חרוד על פי מנגינה אוקראינית, ואילו בשנות העשרים המאוחרות שרו בתל אביב את שיר האהבה 'בין פרחי הגן המלבלבים', שחיבר יוסף אוקסנברג על פי מנגינת השיר הרוסי 'קירפיצ'יקי' (לגלגוליו של שיר זה הוקדשה בבלוג עונג שבת רשימה מיוחדת, שכתב חוקר הזמר הרוסי בעברית צבי [גרימי] גלעד, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים). בכל הארץ שרו אז את 'הייתה צעירה בכנרת', על פי מנגינה של שיר מעגלי ברוסית ('לכומר הייתה כלבלבה'), שהתגלגל לשיר אהבה אוקראיני ('זורם לו הפלג'), ומשם הגיע אלינו. בשנות השלושים שרו, בין היתר, את 'מה לעשות שאני יפה כזאת' על פי מנגינה רוסית, ואת 'רינה', בלחנו של המלחין היהודי-הסובייטי הנודע איסאק דונאייבסקי, שניהם למילותיו של נתן אלתרמן.

אך הפריצה המשמעותית בהתקבלותו של הזמר הרוסי בארץ ובהתפשטותו בפי כל קשורה בלי ספק במלחמת העולם השנייה, במיוחד למן קיץ 1941, כאשר ברית המועצות הותקפה בהפתעה על ידי הצבא הגרמני, וחייליה ואזרחיה יצאו למאבק הרואי בפולש. נחשול של שירי תהילה לחיילי הצבא האדום ול'אמא רוסיה' נכתב אז בברית המועצות וממנה הגיע גם לארץ. 

'בדרך לניצחון': כרזת תעמולה סובייטית, 1943

בהתיישבות העובדת, בתנועות הנוער, בהכשרות, וכמובן גם בפלמ"ח, התרפקו צעירות וצעירים על נהרות הוולגה, הדון והדנייפר, כאילו היו אלה נחלות אבותינו מימי קדם. הם שרו על נופי הערבה רחבת הידיים שפרשה כנפיים, ועל פרשים הדוהרים על סוסים ובשצף קצף הם טסים, משל היו אלה ותיקי 'השומר' שרוכבים על סוסיהם בשדות העמק או על גדות נהר הירדן. גיבורי השירים – וַנְיָה וְנַטָשָׁה, מַרוּסְיָה וְקַטְיוּשָׁה, בריגדירית זוֹיָה וגרישקה – היו מושא להערצת בני הנוער באותם ימים.

רוב המגויסים לפלמ"ח היו בוגרי תנועות הנוער, בעיקר אלה שנחשבו חלוציות (השומר הצעיר, המחנות העולים והנוער העובד), והם הביאו עמם את השירים שלמדו שם. הגיעו הדברים לידי כך שרבים זיהו את סוגת 'שירי תנועות הנוער' עם שירי זמר רוסיים דווקא, ואין הדבר כך. בתנועות הנוער, כפי שבוודאי יעידו בוגריהן, וכפי שניתן להיווכח מספרו של נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד יצחק בן צבי, 2018), שרו את כל סוגי הזמר: שירי מולדת ושירי נוף, שירי רועים ושירי ילדים, שירי שבת ושירים חסידיים, שירי רחוב ושירי עמים, ובתוכם כמובן גם שירים רוסיים לרוב. 

מדוע אפוא זכו דווקא השירים הרוסיים לחשיפת יתר ולהבלטה בזמרת הארץ? שלוש סיבות עיקריות גרמו לכך: הסרטים הרוסיים שהוקרנו בארץ; האדרת הצבא האדום שלחם בגרמנים והביסם; ובנוסף, אלה היו שירים מלודיים, פטריוטיים ומרגשים, שניתן היה לשיר אותם בצוותא ומסביב למדורה.

נתחיל בסרטים. 

למן שנות השלושים הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ עשרות סרטים רוסיים, ובהם סרטים מוזיקליים שכללו שירים רבים. כמה דוגמאות: מהסרט 'הדרך לחיים' (1931) קיבלנו את השיר 'ילדי הפקר' ('בין שלוש ובין ארבע'), שאת גרסתו העברית חיבר נתן אלתרמן; השיר 'רינה', שהוזכר לעיל, הגיע מהסרט 'החבריא העליזה' (1934); מהסרט 'ילדי רב החובל גראנט' (1936) הגיע אלינו השיר 'שיר הקפיטן' ('קפיטן קפיטן, נא חַיֵּכָה'), שהיה אהוב על אנשי הפלי"ם ואת גרסתו העברית ללחן של איסאק דונאייבסקי חיבר עמנואל כ"ץ, שהיה בית"רי ואיש לח"י (אולי בשל כך, בספר משפחת הפלמ"ח יוחס השיר בטעות לאברהם שלונסקי); שירו של נתן יונתן 'דוגית נוסעת', הותאם למנגינה מתוך הסרט הרוסי 'ילדותו של גורקי' (1938) – לכל מילות השירים הללו (פרט ל'ילדי הפקר' ו'שיר הקפיטן') אין שום קשר למקור הרוסי.

גם התיאטרונים, בעיקר 'הבימה' ו'המטאטא', תרמו למאגר השירים הרוסיים בזמר העברי. השיר 'צלצל קתרוס', בתרגומו של המשורר יהודה קרני, הושר לראשונה במחזה 'כבלים', שהוצג ב'הבימה' בסוף שנת 1931. השיר 'ילדי הפקר', שהוזכר לעיל, נכתב עבור 'המטאטא' בסוף שנת 1934. בהצגה 'שי לחיל', שהעלה 'המטאטא' באפריל 1944, נשמעו בין היתר השירים המרגשים 'שלום עירי נוחמה' ו'תכול המטפחת', שאותם תרגם מרוסית אברהם שלונסקי.

הנה מקהלת הצבא האדום עם הביצוע המקורי של 'שלום עירי נוחמה'; בכתוביות תרגומו של שלונסקי:



שעשוע נחמד: אלי ס"ט מקיבוץ גדות, חוקר וחובב של הזמר הרוסי בעברית, הכין שני סרטונים ובהם ליקט קטעים מקוריים של סרטים רוסיים-סובייטים, רובם משנות השלושים, שמתוכם דלו בני הדור ההוא מכל טוב. אתם מוזמנים לצפות בהם ולנסות לזהות את השירים.





הסיבה השנייה לתפוצת השירים הרוסיים קשורה בפולחן ההאדרה של גבורת הצבא האדום, שהשתלבה בסגידה הפוליטית לברית המועצות כדגם חיקוי לסוציאליזם ציוני. הלוך רוח זה רווח לא רק בקרב מבוגרים אלא הונחל לבני הנוער בארץ. 

יחי הצבא האדום! כרזה משנת 1943 בעיצובו של פרנץ קראוס (PPPA)

ממרחק הזמן קשה להבין באיזו דבקות שרו בפלמ"ח ובתנועות הנוער על הפרשים הקוזקים המשופמים של המרשל בּוּדְיוֹנִי, שטסו על סוסיהם לאורך גדות הדנייפר. עד לא מכבר נחשבו קוזקים אלה בדעת הקהל היהודית סמל בוטה של שנאת ישראל ושל התעללות אלימה ביהודי אוקראינה, במיוחד בפוגרומים שליוו כצל את מלחמות האזרחים שקדמו לכינונה של ברית המועצות. והנה, בתוך שני עשורים חל שינוי קיצוני והם הפכו מושאי הערצה, ואנו שרנו להם ברוממות רוח שירי הלל, כמו 'פעם חבר בודיוני' ('הֵי, שלום, הקוזקים, גיבורים בני חיל'). אגב, סֶמְיוֹן בודיוני, שקרנו עלתה בימי מלחמת האזרחים, תפקד בצורה מחפירה בימי המלחמה הפטריוטית הגדולה והיה אחראי במישרין לתבוסת הצבא האדום בקייב ונפילת רוב שטחי אוקראינה בידי הגרמנים. 

מרשל סמיון בודיוני, 1943 (ויקיפדיה)

באוהלי הפלמ"ח ובהכשרותיו בקיבוצים הוקסמו מצליליהם של השירים הרוסיים, ופה ושם גם הזדהו עם עלילות הגבורה שפוארו במילותיהם. כל אלה השתלבו גם בספרים שקראו הפלמ"חניקים בשעות הפנאי, ובראשם אנשי פאנפילוב של אלכסנדר בק, שתורגם לעברית כבר ב-1946. גם תפקיד ה'פוליטרוק', שאותו נשאו בגאווה דמויות כמו בני מהרשק או אלכסנדר יולין (סשה פוליטרוק), הועתק מן הצבא האדום. המנגינות הליריות של השירים הרוסיים התאימו להווי המדורות הרבה יותר מאשר שירי העלייה הראשונה והשנייה, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' או 'פה בארץ חמדת אבות', שכבר נתפסו מיושנים.

כל כך אהבו בפלמ"ח את השירים הרוסיים, עד שאפילו את המנון הפלמ"ח, שחיבר זרובבל גלעד מעין חרוד בשנת 1941, שרו תחילה במנגינה הרוסית של 'הלוך הלכה החבריא'. רק ב-1943 החליט דוד זהבי שהמנון של ארגון עברי לוחם צריך להיות מושר בלחן מקורי והלחין את המנגינה המוכרת שהשכיחה את הראשונה (ראו דוד אסף, 'מסביב יהום הסער: מקורותיו הרוסיים של שיר הפלמ"ח', בלוג עונג שבת, 28 בפברואר 2011).

הנה הפלמ"חניק הוותיק יהודה זיו שר עם בתו יפעת את ההמנון במנגינה הרוסית המקורית:



משוררי הפלמ"ח, חיים גורי וחיים חפר, נחלצו גם הם להעשיר את מאגר השירים העבריים במנגינות רוסיות ואוקראיניות. את שיר הזמר הפלמ"חי הראשון שלו, 'היא עמדה בחלון והביטה', כתב גורי ב-1941 או 1942, ואחריו, ב-1943, את 'רשות הדיבור לחבר פרבלום', וב-1946 את 'יום יבוא, אחים, נחזורה' ואת 'שיר הקברניט' ('עם ליל חורפי האור גישש ברטט'), שאותם שרו בפלי"ם יחד עם 'סואן בדמי הליל', שתרגם דב מגן עוד ב-1943 – כולם על פי מנגינות רוסיות. את מפקדו בפלמ"ח, יצחק שדה, לא שכח גורי להזכיר בשיר שכתב ב-1944 'מסביבנו משטמה גועשת': 'עוד נקום, נקום אחים לנשק, "הזקן" רק ייתן פקודה'. גם שיר זה מקורו בסרט סובייטי ('שלושה טנקיסטים' שהוקרן בשנת 1939).

שירו הראשון של חיים חפר, 'בין גבולות', המוקדש להעפלה היבשתית, נכתב ב-1945 על פי מנגינה רוסית ידועה. אחר כך כתב את 'רותי' ('לי כל גל נושא מזכרת'), 'בדרך צפונה', 'למרחקים כי נפליגה', ועוד שירים רבים לפי מנגינות רוסיות (וגם ארמניות, כמו 'שיר הפינג'אן', וקווקזיות). 

מקצת השירים הושרו בארץ בנוסח שונה מצלילי המקור הרוסי. לחן 'דוגית נוסעת', שנכתב במקורו בסולם מז'ורי, הפך בארץ למינורי; צלילי הבית החוזר של 'בין גבולות' הושרו בארץ בנוסח שונה מהמקור הרוסי, ויש האומרים כי היה זה פשוט 'זיוף' מוצלח. רק במופע 'הלוך הלכה החבריא, 76', ניתן היה לשמוע את צלילי השיר המקורי ('פרידתה של הסלאבית'), שבתרגומו של יעקב שרת נקרא 'שיר לכת' ('קדימה מחלקות'). גם צליליו האהובים של השיר 'רותי', שקשה לתאר ערב שירה בציבור בלעדיהם, עברו בארץ 'גיור כהלכה'. 



רק טבעי היה שלא תמיד הבינו חברי תנועות הנוער ומגוייסי הפלמ"ח את משמעות המושגים שהוזכרו בשירים הרוסיים ששרו. אביא שתי דוגמאות מתוך רבות: אחד השירים הנפוצים ביותר, שהושר כבר בשנות העשרים, היה 'צבעונים, אחינו צבעונים'. ספק אם אלה ששרו אותו בהתלהבות וברגש ידעו מי היו ה'צבעונים' שבגורלם המר אשמה החבריה. היו שחשבו שאלה הם פרחי הצבעוני שנקטפו, ולכן 'איבדנו כל אשר יקר היה'. בשירונים אחדים אף ייחסו את השיר בטעות ללוין קיפניס, מתוך שבלבלו שיר זה עם השיר 'מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים', שחיבר קיפניס ללחן מתוך 'חמישיית דג השמך' של פרנץ שוברט. איש לא העלה על דעתו כי ה'צבעונים' אינם אלא החיילים הרוסיים שחבשו כומתה צבעונית ועליה סמל הכוכב האדום. ואכן, בהמשך אמא מבטיחה בפירוש לוַנְיָה, כי במלחמה הוא יהיה 'קומיסר אדום' (כך בגרסה שהושרה, ועדיין מושרת, בארץ; יש הסבורים כי שני שירים שונים צורפו זה לזה). כידוע, גם חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי, ששירתו בארץ בשנות הארבעים וחבשו כומתה אדומה, כונו בשל כך 'כלניות'.

קומיסר אדום, יולי 1942 (ויקיפדיה)

דוגמה שנייה קשורה לשיר שכבר הזכרנו, 'צלצל קתרוס', שהושר לראשונה בדצמבר 1931, במחזה המצליח 'כְּבָלִים', שאותו כתב ביידיש המשורר ה. לייוויק. רבים מהשרים אותו התרפקו בעצב על גורלה של מָלִינָה ש'היה הייתה ... אבל גם היא איננה עוד'. מה קרה לה, למלינה זו, ומדוע איננה עוד? שמא נעלמה, התאבדה או נרצחה? – איש אינו יודע. בכמה שירונים אף נכתב נוסח 'מתוקן': 'היה הייתה אחת שמה לִינָה'. אלא שמלינה לא היה שמה של עלמת חן אהובה שמתה. 'מלינה' ברוסית פירושו מתקן שבו שוהים אסירים. 

(אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

את נסיבות חיבורו של השיר גולל בזיכרונותיו במאי ההצגה ברוך צ'מרינסקי. לדבריו, בנוסחו המקורי של המחזה, המתנהל כולו בין כותלי בית כלא, כלל לא היה קיים השיר. הייתה זו יוזמתו שלו לשלב בו שיר, שיהיה בו כדי לרענן את ההצגה. צ'מרינסקי נזכר בשיר ששמע ברוסיה על גורלו של פושע פלילי והחליט לשבצו בהצגה. חברו, השחקן והבמאי מנחם גנסין, גייס את המשורר יהודה קרני למשימת תרגום השיר וכך הוא שולב בהצגה (דברי צ'מרינסקי מצוטטים ב'זמרשת' כאן). מכאן ואילך התפשט השיר בארץ, עד שנפרד מהקשרו המקורי והפך לשיר קינה נוגה על אחת ושמה לינה, מלינה, או 'חתשמלינה', שהלכה לבלי שוב... 



עד כאן על קצה המזלג, ואת המנה המלאה, עם כל התוספות, נשמור ליום הולדתו המאה של פוצ'ו. 

במסורת היהודית, האיחול המתאים לימי הולדת של אנשים מבוגרים הוא הפסוק 'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ' (תהלים, צב 15). התנא בן זומא, שטבע את המימרה 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' (אבות, פרק ד, א), מצוטט בהמשך: 'בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה' (פרק ה, כא). פוצ'ו צלח את שלוש המדרגות הללו והעפיל לגיל תשעים, שעליו אמר בן זומא: 'בן תשעים לָשׁוּחַ', כלומר זה הזמן להתהלך כפוף קומה. והנה, פוצ'ו ניצב לפנינו זקוף, רענן, בריא ושופע הומור כבימי עלומיו. נאחל לו אפוא שיתמיד וישמור על הכושר המופלא, בגוף וברוח, וגם יזכה להמשיך את כתיבת כרכי זיכרונותיו המשעשעים, בחיי, שמניינם כבר הגיע לחמישה, ולא ישכח לכלול בתוכם גם את הערב הזה.

_____________________________

הרחבת דברים שנאמרו בעל-פה במסיבה לכבוד יום הולדתו התשעים של פוצ'ו בבית הפלמ"ח בתל אביב (31 בינואר 2020)

ארץ הקודש: הטרדה, הסדרה, כל הקדושים, מבצע קוּבֶּה ושירות עצמי

א. הדתה והטרדה

אם דברים כל כך מובנים מאליהם (כמו 'לא תגנוב' או 'לא תרצח') צריכים היו להיחקק בעשרת הדיברות, מה נענה ומה נאמר אחרי דברים מובנים לא פחות, כמו הטרדת נוסעים – בעיקר נוסעות – על רקע 'שמירת צניעות' כביכול?

חברת 'דן' עושה את המינימום הנדרש, ולדעתי שילוט כזה צריך להיות מודבק בכל אוטובוס ציבורי ובכל קרון רכבת ברחבי מדינת ישראל.

צילום: איתמר לויתן

ב. מִנְהָל כּיפָּה והסדרה

מישהו חמד לצון ומחק את האות א' מהשלט הזה שנמצא במרכז כלל בירושלים.

איכשהו, באווירת הימים הללו, זה גם נראה הגיוני...

צילום: מנחם רוזנברג

ב. ליל כל הקדושים

מודעה בקן של תנועת הנוער העובד והלומד ברחוב עמנואל הרומי בתל אביב הזמינה את החניכים ל'פעולה'.

ומה נעשה בפעולה? שמא נדבר על אתגרי ההווה והמחר, על עבודה, הגנה ושלום, כמו פעם?

לא ולא, הפעם נחגוג בצוותא ובסבבה את 'ליל כל הקדושים', הלא הוא החג האלילי המכונה Halloween (הגרסה הפורימית של הגויים, ושמא ההפך).

צילום: איתמר לויתן

ועכשיו ספרו לי על הדתה...

ד. מרק קוּבֶּה במבצע לחיילים ולאברכים

היו ימים, ולא רחוקים הם הימים, שבהם מסעדות ובתי עסק נהגו להעניק הנחה לחיילים במדים. במסעדה 'עלמא' שבשכונה הירושלמית נחלת שבעה מתקיים מנהג נאה זה, וברוח הימים האלה מעניקים הנחה גם לחיילים בצבא ה'. ברור, הרי גם הם שומרים עלינו ומסכנים את חייהם.

מעניין אם יש כזה דבר 'תעודת אברך'...

צילום: ברוך גיאן

ה. שירות עצמי

בלי מילים.

צילום: מנחם רוזנברג

ארץ הקודש: עונג וטוהר, כניסה משותפת, מזגן בד"ץ ושדכן זצ"ל

א. היכלי עונג

צילום: לילי הבר

תנועת נוער חרדית ושמה 'היכלי עונג'?

במחשבה ראשונה זה נשמע מתאים יותר ככותרת לרומן ארוטי, אבל כשזה תלוי בראש חוצות בק"ק בני ברק ברור שיש כאן משהו אחר לגמרי.

מסתבר שמדובר בתנועת נוער המיועדת לבנות חסידות גור ומאורגנת על ידי ארגון נשות גור. התנועה הזו אפילו חברה ב'מועצת תנועות הנוער בישראל'. אז אולי השם הנכון הוא אנ"ג ולא ענג?

באתר שלהם (שיש מה לשפר בו מהרבה בחינות) מצאתי אפילו את מילות ההמנון (מעניין אם יש גם לחן):

שאו ראשיכם שאו שערים

הצטרפי הכנסי להיכל

בצוותא בכוחם של ימי נעורים

בסיעתא דשמיא יכול גם נוכל

קומי שאי את הנער

את ימי הנעורים מנצלות

כחודו של מחט נפתח רק שער

יפתחו בפנינו היכלות

אופטימיות שמחה אמונה חזקה

נעורים – זה טיבם

וברען של חסידות להם אבוקה

מאירה את נתיבם

פזמון

העונג כולו שלנו

להיכל של ענג נכנסת בבטחה

כאן את שיכת קשורה משלנו –

המתענגים בה יזכו לרב שמחה 

ב. מכשול חינוכי חמוּר: כושר לא כשר

שיגעון ההשגחה וההכשרה הגיע גם למכוני הכושר, ששם יש כשלי צניעות נוראים (למשל, משמיעים שם 'מוסיקת רקע עם שירים גרועים ביותר', שלא לדבר על כך ש'אצלם' המטרה היא 'תרבות הגוף,' בעוד ש'אצלנו' זהו רק 'אמצעי').

מהמודעה ברור שהאזהרה מכוונת בעיקר לנשים חרדיות צעירות, וככל הנראה יש רבות כאלה שאכן הולכות למכוני כושר. מבט לשורה התחתונה יזכיר לנו שמכל איסור חמור שכזה יש גם מי שעושה כסף: ארגון 'טוהר המחנה' מעניק הכשרים למכוני כושר החפצים בכך...

ארגון 'טוהר המחנה' אינו שוקט על שמריו ואינו מסתפק רק בהשגחה על מכוני כושר. הוא שולח את ידיו גם לפרנסות נוספות, כמו חופי הים ('מליוני מדוזות הגיעו לחופי ישראל') או חברות תעופה (שימו לב! חברת אל-על, שכבר שנים נכנעת לדרישות החרדים ואינה טסה בשבת, היא היחידה שמקרינה 'סרטי תועבה').

צילומים: ברוך גיאן

ג. גברים ונשים יחד (זמנית וסליחה)

מערכת הקברים של רבי עקיבא והרמח"ל בטבריה נמצאת בשיפוץ ובכניסה תועדה לאחרונה תופעה שונה מן הרווח בעולם החרדי. פתאום אין חשש לפריצות, וגברים ונשים דווקא יכולים להיכנס למקום הקדוש יחד. מתברר שאפשר גם אחרת, אולי לא נעים, אבל גם לא כל כך נורא, וכשצריך מתפשרים ועם המבקרים הסליחה.

אבל אל דאגה, מדובר במשהו זמני, ובקרוב נחזור ונפריד...

צילום: י"ש

ד. מזגן כשר למהדרין

בארץ הקודש שלנו אפילו המזגן דורש השגחה מחמירה במיוחד.

צילום: שמוליק שדה

ה. שידוכים מכוונים מלמעלה

בארץ הקודש שלנו אפילו 'מאגר השידוכים הגדול' מתנהל מן השמיים בהכוונת הרב זצ"ל.

צולם בבית הקברות הירושלמי בשיח' באדר.

צילום: יהושע לביא

הצופים והצופות: זיכרונות פרטיים על שירה בציבור

שירה מסביב למדורה, 1953 (צילום: טדי בראונר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת נפתלי וגנר 

כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה

כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק 
(נעמי שמר, 'זמר נודד')

לפני כמה חודשים הופיע ספרו של ד"ר נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד בן צבי, 2018). זמן מה קודם לכן, המחבר פנה אליי (הוא פנה גם לרבים אחרים) ושאל: 'מה שרו בתנועות הנוער?'. הדברים הבאים, שנכתבו במענה לשאלתו, מובאים כאן כמחווה לרגל הופעת ספרו החשוב.

שירה בציבור, כפי שהיא נהוגה ב'ערבי שירה בציבור', היא אחת הפעילויות החברתיות המאורגנות והמסודרות ביותר, עם הנחייה, ליווי כֶּלִי, שיקופיות של מלל או לחליפין – שירונים או תמסירים וכיוצא באלה. לעומתה, השירה בציבור הזכורה לי משנותיי הארוכות בתנועת הצופים (גדוד מעפילים, שבט מצדה, ירושלים; 1966-1959), היא ההפך המוחלט מכל זה. הייתה זו פעילות אנרכית, ללא הנחייה, ללא ליווי ומתוך ידיעה חלקית ושגויה של תמלילי השירים. מה שקרוי בפי חכמי תורת הכאוס 'התארגנות עצמית' בתנאי התחלה בלתי מוגדרים... 

ממרחק השנים נדמה לי שלרגע לא הפסקנו לשיר – במהלך הפעולה, לפניה ואחריה, בטיולים רגליים, בנסיעות, ובמחנות עבודה, בזמן העבודה ובזמן הבטלה, ובעצם כל הזמן. לא שזה היה תמיד תענוג גדול, אך זה מה שהיה. אם רצינו או לא, היינו הרבה זמן ביחד וצריך היה להעביר איכשהו את הזמן המשותף.

וכיצד בכל זאת התארגנה השירה? 

מישהו היה מתחיל שיר בתקווה שהאחרים יצטרפו אליו, וכך סיכן עצמו במבחן מנהיגות שאין מכריע ממנו. להתחיל שיר ולהיווכח שאיש אינו מצטרף אליך, או שרק בודדים מדשדשים בעקבותיך ודועכים בקול ענות חלושה, זו חוויה המותירה תחושת השפלה שקשה להתאושש ממנה... אני משוכנע שיש פסיכולוגים קליניים שמתפרנסים מנפגעי שירה בציבור שטרם עלה בידם להשתקם מאזלת גרונם. בדרך כלל הייתה מתחילה את השירה איזושהי בת דומיננטית, שאיש לא יכול היה שלא להיגרר אחריה. משום מה אני מתקשה להיזכר במשכּוּכִית מובהקת ממין זכר, מעין 'איל בן קרניים', שמוביל בסמכותיות מוּלדת את פעיות העדר, ועוד אחזור לכך בהמשך.

מידה שונה של כריזמה קולית הייתה נדרשת בנסיבות שונות: לא הרי להתחיל שירה בציבור יש מאין, כהרי להתחיל שיר חדש במהלך שירה מתמשכת. וגם במקרה האחרון לא הרי להתחיל שיר חדש כאשר השיר הקודם הגיע לסיומו המבורך, כהרי לשסע את השיר המושר – יען כי אינו מוצא חן בעיניי מישהו – ולהטות את הציבור לפצוח בשיר אחר. ויש כמובן מצבי ביניים, שצריך להיות ניחן באינטואיציה מיוחדת כדי לחוש אותם ולנווט בהתאם את מהלך השירה. לדוגמה, כאשר שיר מסוים חוזר וחוזר על עצמו, עד כדי מיצוי, אך בשל רפיון או חוסר אומץ אין איש יוזם את התפנית המתבקשת לשיר חדש – זהו הרגע הגדול של מי שמסוגל לזהות את המצוקה בזמן אמיתי ולהפעיל את היוזמה הנדרשת בתזמון מדויק. בנסיבות מסוימות, כשבשלה הקרקע לשינוי, יכולה הייתה גם דמות יותר חיוורת ופחות אוטוריטטיבית (כמוני למשל) לנצל את הרגע, להכות בברזל בעודנו חם, ולהוביל את מהלך השירה לכיוון חדש. ואכן, מעולם לא שלטה ברמה דמות אחת באופן בלעדי; נושאי לפיד השירה התחלפו פעמים רבות במשך אותו רצף.  

מסתבר אפוא שמלבד מנהיגות וכריזמה נדרשות תכונות נוספות כדי להתוות כיוון. לעתים דומה המצב לאירוע שבו מספרים בדיחות ולפתע יורד מסך של אפלה על הכול ואיש אינו מסוגל להיזכר בבדיחה שטרם סופרה כבר. כך גם קרה לעתים בעת שירה בציבור, ואז כל מי שמסוגל היה להעלות על דעתו שיר רענן יכול היה 'להוליך את הקול' ולהפוך משכוכית, ולוּ גם לרגע זוהר אחד בחיי היום-יום האפורים שלו. משום מה, דווקא הבנות תפקדו טוב יותר בנסיבות כאלו מאשר הבנים. הן גם היטיבו להכיר את רפרטואר השירים ולזכור את המילים, וקולן היה גבוה יותר, דבר שהיה בו כדי לפצות לעתים על היעדר עוצמה. יתכן שהבנות, יותר מהבנים, גם ראו את עצמן אחראיות לשמור על אש התמיד של ה'ביחד' ולתדלק אותה, ומה היה חומר הבעירה המשובח ביותר של הגחלת החברתית אם לא השירה בציבור?

כדי להוביל את השירה באנרכיה המתוארת היה צריך גם לגלות רגישות למצב הרוח הכללי, שהוא שקבע את סוגת השירים ואת נימתם. בערב, על הדשא, לאחר העבודה בקיבוץ, לא היה מקום לשירי פרץ וצווחה, אלא לשירי 'ביחד' נוסח 'דוגית נוסעת, מפרשיה שניים', המקרבים את הלבבות (באופן מטפורי וממשי כאחד). רק אידיוט מוחלט היה מתחיל בנסיבות כאלו בשיר עולץ נוסח 'הבו בירה ונשירה ונריע ונרון'. ברגעים של רפיון רוח אפשר היה להתעודד עם We Shall Overcome של פיט סיגֶר, ורגעים של רוממות רוח יכלו לבוא לידי ביטוי עם Oh, When the Saints Go Marching In. 

אלא שלא תמיד המצב החיצוני לבדו הכתיב את הנימה הנכונה. רמת התזזיות ששלטה בין החבר'ה ברגע נתון הייתה בעלת השפעה משלה. על המשכוכית לחוש היטב מתי יש לעבור לשירים היתוליים ולהתמיד בהם, כמו השיר הדן באורך מכנסיו של זלמן או שירים מחזוריים אחרים, שהרישא שלהם בולע ברגע האחרון את הסיפא, שלא יעלה על הדעת להגותו ברבים.

בהקשר זה מעניין להיווכח שגם שירים כבדים ועצובים עשויים היו להפוך בקלות לשירים היתוליים: 'בערבות הנגב איש מגן נפל' – מה קודר מזה? אך כאשר השורה היתומה חזרה על עצמה בפעם השבע-עשרה כבר לא היה מי שייקח אותה ברצינות. 

גלויה לכבוד עשור לג'מבורי של תנועת הצופים, 1958

מעניין שבנסיבות האנרכיות ששררו אז לא התרחשו כמעט 'קרבות' בין שירים מתחרים. קרבות כאלו יכלו להיערך בעת מפגש בין גדודים או שבטים שונים, או חבורות שמוצאן בתנועות נוער שונות – דבר שעשוי היה להתרחש בטיולים, במחנות קיץ או באירועים חגיגיים. לא זכורים לי מצבים בהם החבורה המזמרת עצמה התפלגה למחנות וכל קבוצה כזו נגררה אחר טוען אחר לכתר המשכוכית המזמרת. אם התרחשו מצבים כאלה, הרי הם נפתרו כהרף עין ושיר אחד היה ממהר להשתלט ולשרור ביד רמה, כנאמר – 'כולנו פה אחד'.

בנוסף, היו מצבים שבהם התנהלה השירה לפי ברירת המחדל המתאימה, כך שלא הייתה נדרשת השפעתה של משכוכית. למשל, את פרק ריקודי העם התחלנו תמיד ב'הבה נצא במחול', ובגיל צעיר יותר פתחנו תמיד ב'בן לוקח בת ובת לוקחת בן'. היוזמות לשינוי נעימת המחול היו באות לידי ביטוי רק בהמשך. נערוּתי בצופים הייתה נטולת אקורדיון, וגם את שירי הריקוד זימרנו בדרך כלל במלוא גרוננו הניחר. ואכן גרוננו היה ניחר חדשות לבקרים. במיוחד אחרי טיולים ומסעות, אז מצאנו את עצמנו מתקשים להפעיל את מיתריי קולנו ועוברים לדבר בלחישה, דבר שהקשה כמובן על החיים במציאות החברתית הרעשנית והצרחנית שבה היינו נתונים כל העת. 

זכורות לי הטפותיו של אבנר איתי, מנצח המקהלות שגם נמנה עם צוות מוריי באקדמיה למוזיקה. הוא לא חדל להתלונן על התרבות הווקאלית הפגומה שלנו, בוגרי הצופים ותנועות הנוער האחרות, לעומת צעירים צרפתים, גרמנים, הולנדים, סקנדינבים ומי לא... השירות הצבאי, שחצץ בין נעוריי בצופים לבגרותי באקדמיה, לא היטיב עם גרוני. השירה הרועמת שנכפתה עלינו במצעד האינסופי לחדר האוכל לא הוסיפה עידון קולי מן הסוג שאבנר ייחל לו. גם סמל מחלקה, שהצעיד אותנו בשבילי הבסיס ('עד שישמעו אתכם בנתניה'), לא היה המורה שחיפשתי לפיתוח קול. כשאני נזכר בחוויית השירה בציבור – הצופית או הצבאית – אינני נמס מנוסטלגיה, אולי משום שאף פעם לא הצטיינתי כמשכוכית מזמרת ואולי מפני שבאמת לא הקנו לנו בצעירותנו מורשת ווקאלית משובחת. אבל זה מה שהיה (אם זיכרוני אינו מטעני)...

_______________________

נפתלי וגנר הוא פרופסור (אמריטוס) למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריו הביטלס: שבע השנים הטובות (מאגנס, 1999); את המלל את הלחן ואת מה שביניהם: משקל פואטי ומוזיקלי בשירי סשה ארגוב (מוסד ביאליק, 2005); מוזיקה קטלנית: המוזיקה בעיני הסיפורת (מאגנס, 2018).

השריקה של התנועה: מאה שנה ל'שומר הצעיר'

עשור להקמת השומר הצעיר בווילנה, 1932 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

כבר שנים מסתובבים השמוּצְנִיקִים בתוכנו, אך בקיץ הזה הם מציינים, ואיתם גם ההיסטוריה היהודית המודרנית, את יובל המאה להיווסדם.

כברת דרך ארוכה עשו הצופים התמימים, שהתכנסו ב-1913 בלבוב שבגליציה המזרחית והקימו את 'השומר הצעיר'. זו הייתה תנועת הנוער הציונית הראשונה, ואין ערוך להשפעתה על תולדות העם היהודי, הציונות, ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מאז ועד היום.

גם עבור מתנגדיו, ה'שמוּץ' (לכלוך ביידיש) היה דגם לחיקוי. אני עצמי התחנכתי בתנועת 'בני עקיבא', אבל גדלתי על מורשתה של תנועת נוער אחרת – 'השומר הדתי', שאבי המנוח, משה קרונה, היה בין מייסדיה וראשיה בוורשה, בשנת 1929. 'השומר הדתי' הייתה תנועה דתית, שהושפעה באופן ברור וגלוי מ'השומר הצעיר'. ההשפעה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשם ('השומר') ובסיסמה ('חזק ואמץ'), שנטלו לעצמם אותם צעירים דתיים, אך גם בתרבות הנעורים החלוצית שטיפחו והנחילו לחניכיהם בפולין שבין שתי מלחמות העולם. גם הם, כמו השמוצניקים, יצאו למחנות קיץ ולטיולים, למדו צוֹפיוּת, עבדו בהכשרות חקלאיות וחינכו להגשמה באמצעות עלייה לארץ ישראל והצטרפות לקיבוצים.

א. השריקה של התנועה

אז מה אפשר לכתוב על תנועה כל כך מפוארה, שממילא כל כך הרבה נכתב עליה?

בחרתי שיר (ומתברר שגם עליו כבר כתבו).

דרך סיפורו האישי מתאר המחבר את חוויות הנעורים של חברי תנועות הנוער: הטיולים, המחנות, השירה, שיחות  הנפש, המאווים, הלבטים האישיים והאידיאולוגיים ורגעי השמחה והעצב, ההתבגרות וההתפכחות.

מכל השירים של השומר הצעיר ועליו, האהוב עליי ביותר הוא שירם של יעקב (יענקל'ה) רוטבליט ומיקי גבריאלוב, 'השריקה של התנועה', בביצועו של אריק איינשטיין. השיר נכלל בתקליט 'בדשא אצל אביגדור', שראה אור בשנת 1971. בדקתי ומצאתי, ששניים מן היוצרים אכן היו בשומר הצעיר: רוטבליט (בחיפה) ואיינשטיין (בתל-אביב); גבריאלוב, ככל הידוע לי, לא היה שם...

הנה השיר בפי אריק איינשטיין:

השריקה של התנועה
מזכירה לי מדורה.
זאת היתה תקופה יפה נורא,
יפה נורא.
כמה שרופים היינו.
לחכות כל יום לפעולה
בשביל הקן.
כמה שרופים היינו,
כמה תמימים היינו.
שרוך לבן, חולצה כחולה,
השריקה של התנועה.

השומר הצעיר, השומר הצעיר,
השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.

השריקה של התנועה,
מחנה העבודה,
וטיול ארוך למצדה.
האם נדע
כמה תמימים היינו.
זאת היתה תקופה יפה נורא.
האם נבין
כמה שרופים היינו,
כמה יפים היינו.
השריקה של התנועה
מזכירה לי מדורה.

השומר הצעיר, השומר הצעיר,
השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.

כרזה בעיצובו של יחיאל (חיליק) ארד, 1952 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

ב. הערות והארות

וכרגיל, נדמה לי שצריך להסביר לקוראינו הצעירים כמה מונחים שמופיעים בשיר.

1. השריקה של התנועה

לכל תנועת נוער הייתה שריקה משלה, בדרך כלל כמה תווים. השריקה (כיווץ שפתיים או שתי אצבעות בפה למקצוענים בלבד) נועדה לכנס את החבר'ה הפזורים, להזעיק את החבר או החברה שבקומה א' או ב', שירדו כבר למטה כי כולם מחכים להם.

2. מזכירה לי מדורה

המדורה, או ה'קומזיץ', הייתה חלק בלתי נפרד מהווי תנועת הנוער. האש פיצחה זרדים בדממה, חיממה את הגופות וקירבה את הלבבות. ובנוסף היו גם תפוחי אדמה ('קאַרטאָשקעס' או 'קאַרטאָפאַלאַך') שרופים (על נייר אלומיניום איש לא שמע) וטעימים.

ריקוד מסביב למדורה במחנות המעצר בקפריסין, 1948 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

3. כמה שרופים היינו

ה'שרופים' היו החבר'ה הכי טובים. אלה שכל יום אחרי בית ספר (ולא פעם גם בזמן בית ספר) רצו ל'קן' והוא היה לביתם השני. היום קוראים להם 'מורעלים'.

החבר'ה השרופים מקן הוואנה, קובה, 1939 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

4. לחכות כל יום לפעולה, בשביל הקֵן

ה'קן' היה הבניין שבו התכנסו חברי התנועה (בנוער העובד זה נקרא 'מועדון' או 'סניף'; בהמחנות העולים – 'מחנה'; בבני עקיבא – 'סניף'; בבית"ר – 'מעוז'), ושם הייתה באמצע השבוע ובשבת, בדרך כלל בשעה קבועה, 'פעולה'. כלומר ישבו החניכים עם ה'מדריך' בפינה או בחדר משלהם, ודיברו, שרו, רקדו ושיחקו, ולפעמים הייתה גם 'פעולה צופית' או 'א"ש לילה'. בקנים של השומר הצעיר נערכו לא פעם משפטי שדה לילדים שנתפסו בהתנהגות בורגנית, שתו, עישנו או לא שמרו על טהרתם המינית.

קן השומר הצעיר ברחובות (מקור: האתר לתולדות רחובות)

5. שרוך לבן, חולצה כחולה

פריטי לבוש חיוניים בארון הבגדים של חניך תנועות הנוער החלוציות. לכולם הייתה חולצה פחות או יותר כחולה (חוץ משבת, שבבני עקיבא לבשו חולצה לבנה) וההבדלים היו בצבעי החוט. לשומר הצעיר היה שרוך לבן או אם תרצו 'חוט בהיר'. כפי שהעירו בצדק כמה מן המגיבים, בביטוי 'חוט בהיר' מהדהדת גם קריאה ישנה-נושנה משנות החמישים, שרוטבליט הצליח לרמוז לה בעדינות: 'השומר הצעיר, יש לו תחת חום בהיר'... (מזל שלא רמז גם לשיר אחר על השמוץ, שמתחיל במילים 'על ראש הגבעה עומדת פרה', וכו'). 

חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים (מקור: ויקיפדיה)

6. מחנה העבודה 

זה היה כמובן שיא השיאים של הפעילות בתנועת הנוער וכל השנה חיכו לו. מוזר ככל שזה יישמע, באותם ימים אף אחד לא חשב על ההקשר ההיסטורי המעוות שהיה בצירוף המילים השכיח הזה. בקיץ נסעו כל בני ובנות השבט לקיבוץ כלשהו ושם, במשך שבוע או שבועיים, היו עובדים בפלחה או בדיר, גרים בבית משותף, אוכלים בחדר האוכל עם הקיבוצניקים הוותיקים וחווים חיי הגשמה. בלילה ישבו מסביב למדורה (ראו לעיל), שרו, רקדו והתהוללו.

והיה כמובן גם 'מחנה קיץ'  – בשומר הצעיר קראו לזה 'שומריה' – ואז נסעו כולם למתחם כלשהו ברחבי הארץ, רחוק מהבית. במתחם הזה הוקמו אוהלים, ברזיות, מטבח ומתקנים צופיים ושם גרו בכיף בני אותה שכבת גיל מכל רחבי הארץ. ומה עשו במחנה? בישלו ואכלו בחדר אוכל מאולתר, טיילו בסביבה, בנים התחילו עם בנות וההיפך, למדו לעשות קשרים ולכבות מדורות ב'כיבוי צופי', טיפסו בסולמות חבלים על עצים גבוהים, בנו גשרים וגלשו ב'אומגות', מרחו משחת שיניים על 'יורמים' שהלכו לישון כשכל החבר'ה השתוללו בחוץ, והכינו 'כתובת אש' ענקית שהודלקה במסדר חגיגי ועליה היה כתוב משהו כמו 'עלה נעלה', 'חזק ואמץ' או 'היכון'...

מחנה זה עניין רב תועלת (איור יעקב גוטרמן)

7. וטיול ארוך למצדה 

חברי הנוער העובד בטיול ארוך למצדה, 1942 (מקור: תנועת הנוער העובד והלומד)

הטיולים של תנועת הנוער לא היו דומים לטיול השנתי של בית הספר. קודם כל, הם התקיימו בחופשים ולא במהלך שנת הלימודים; שנית, בתנועה היו נערים ונערות מכל בתי הספר שבעיר, שהיו מאוחדים בלהט אידאולוגי מכאן, ובבוז עמוק לכל מי שלא היה דומה להם מכאן (ובמיוחד כלפי מי שהלך לתנועת נוער אחרת או חלילה ל'חברה סלונית'); ושלישית, מי שארגן, הוביל והדריך בטיולים הללו היו המדריכים הנערצים ולא המורים המשעממים... 

הר מצדה היה כמובן אתר טיולים נחשק במיוחד, עוד מימי הפלמ"ח שחבריו ערכו לשם מסע שנתי. מי שמע אז על רכבל? היה 'שביל הנחש' התלול וזהו.

כרזה בעיצובו של דן אמיתי, 1943 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

8. כמה תמימים היינו... כמה יפים היינו

לא צריך להסביר, כי מה שנכון, נכון.

כמה תמימים היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949. הבחור היפה הוא המשורר והסופר יעקב שבתאי
(מקור: ארכיון טירת הכרמל)

כמה יפות היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949

בעלי התוספות

אלי סט שלח לי שני מסמכים מעניינים – מהנהגת השומר הצעיר בוורשה, תרפ"ג (1923) – שנמסרו לאחרונה ל'זמרשת' מארכיון קיבוץ משמר העמק.