ספיחי 'אקסודוס'

מרדכי רוזמן, 'הציוני הקנאי', נגרר מהאונייה 'אקסודוס' על ידי חיילים בריטים
('השומר הצעיר', 10, מינכן, אוקטובר 1947)

הרשימה לזכרו של מרדכי רוזמן, שפורסמה בשבוע שעבר ועסקה באוניית המעפילים 'אקסודוס', עוררה תגובות וכמה מהן בחרתי להביא בפניכם.

א. עוד על מרדכי רוזמן

איתמר וכסלר מצא בארכיונו כמה פרסומים נדירים שהוציאו אנשי 'השומר הצעיר' במינכן 1947.

להנהגת התנועה לא היה ספק שרוזמן הוא הגיבור האמיתי:

מברק עידוד ממאיר יערי שבשוויץ, ומכתבו של מרדכי רוזמן ממינכן

מכתב שהפיץ רוזמן לחברי השומר הצעיר בשלוש אוניות הגירוש
(המצפה, מינכן, אוקטובר 1947)

ב. תעודת מעפיל

צבי רוזנפלד שלח לי סריקה של תעודה שקיבל אחיו בנימין ז"ל, שהיה אז בן 16, במחנה הגירוש פפנדורף שבגרמניה.

ג. דרישת שלום מאקסודוס

מפת ארץ ישראל, והספינה 'אקסודוס' גוששת לחופיה. בתמונה: מרים שטרנברג (וכסלר)
פוטומונטאז', מחנה הגירש פפנדורף, 1947 

ד. ציורים מאוניית הגירוש 'אמפייר ריוול'

כתב יעקב וימן, שאמו אולגה גנץ (לימים כרמלה וימן) הייתה על 'אמפייר ריוול', אחת משלוש אניות הגירוש לנמל המבורג שבגרמניה (השתיים האחרות היו 'ראנימיד פארק' ו'אושן ויגור'):

את אמא שלי לא זכינו אחי ואני כמעט להכיר. היא נפטרה כאשר הייתי בן ארבע וחצי ואחי בן שבעה חודשים. ידעתי שהייתה על 'אקסודוס'. פעם אחת, כאשר טיילתי עם אבי ברחובות חיפה, הוא עצר ודיבר עם אדם שפגש במקרה ואחר כך אמר לי : 'זהו אייק [אהרונוביץ], והוא היה רב החובל של אקסודוס'. זהו. יותר מזה לא ידעתי. כמו כולם התרגשתי בסרט 'אקסודוס' של פרמינגר אבל יותר מכך, פרט לכמה ספרים שקראתי, לא ידעתי ולא היה לי את מי לשאול. 

אולגה גנץ (1957-1923)

בשנת 1994, כחלק מעבודת 'שורשים' של בתי, איתרנו חבר של אמא – שלמה בן-אמנון , שהיה יחד איתה במחנות, יחד איתה הפליג על 'אקסודוס', איתה גורש על סיפון ה'אמפייר רייוול' , יחד היו במחנה פפנדורף ולבסוף בקיבוץ דן. שלמה סיפר לנו את סיפורה של אמי. 

אמי – כך סיפר – התנדבה לעבוד כעוזרת לרופא האונייה שנשלח על ידי הצלב האדום בשוויץ. לראשונה שמעתי ממנו על פרשת החבלה באנייה. הוא הדגיש כי חלק ממטען החבלה הועבר לאונייה,  ובתוך האנייה, על ידי אמי, היות וכעוזרת הרופא היה לה חופש תנועה מוחלט בין הסיפונים. עוד הוסיף שלמה, כי הסיפור מופיע בספרו של ז'אק דרוז'י 'פרשת אקסודוס באור חדש', שראה אור בעברית ב-1971. ואכן, בספר זה, המבוסס בחלקו על יומנו של רופא האונייה ד"ר מישל דורה, מצאתי קטעים אחדים המספרים על אמי. בין השאר נכתב שם: 

בעיה אחרת : כיצד יובא החומר לאנייה ? ... למחרת מצא בשלוש חבילות, המסומנות באותיות עבריות הפוכות, לבני נשים המלאים קמח משונה. מכיוון שלא ידע מהו קמח זה, הטמין אותו לפי שעה בארון בגדים, בסמוך למרפאה ... בבואו לחפש מצליחות שתי אחיות צעירות, הנמצאות כאן לא במקרה, להסיח את דעתו על נקלה ... החולה ירדה אל הספינה, כשגזרתה שופעת קצת יותר. אחת האחיות נושאת, בליווי חייל, תרופות לחולים שאין להם מקום בבית-החולים. בין התרופות נמצא הצרור השני. 

בשנת 2006 נסעתי לפגוש את ד"ר דורה בשוויץ, קשיש חביב בן כתשעים שכמעט ואינו זוכר ומדבר. מאשתו, אנט, קיבלתי מספר רישומים שצייר על האונייה, העתק הדו"ח שהעביר למשרדי הצלב האדום עם סיום משימתו וקטעים מיומנו האישי. הנה הרישומים שעשה אז, ב-30 באוגוסט 1947:

ספינת הגירוש 'אושן ויגור' מבט מ'אמפייר ריוול'

חדר הרופא ב'אמפייר ריוול'

סיפון ה'אמפייר ריוול'

משחתת בריטית מלווה את אוניות הגירוש

ה. אקסודוס – הסרט

לאלי סַט מקיבוץ גדות הזכירה הרשימה, להבדיל, 'אקסודוס' אחר לגמרי – הסרט. קוראי הבלוג הוותיקים זוכרים אולי את רשימתו המשעשעת של דן אלמגור, שסיפר על צילומי שירת 'התקווה', שנערכו בשנת 1959 במגרש הרוסים בירושלים עבור הסרט.

בתמונה המקסימה שאלי שלח לי רואים את אוטו פרמינגר, הבמאי (במרכז התמונה), ואת פול ניומן, ארי בן-כנען האחד והיחיד (כורע בשורה הראשונה), כשהם מצולמים עם חיילים ששימשו כניצבים באחת הסצינות שצולמו בכפר כנא. החיילת החייכנית והנמוכה שיושבת שעומדת מאחורי פול ניומן היא אראלה שוורץ, לימים אראלה סט, והחיילים האחרים הם חיילי אחת הסיירות הנחשבות של צה"ל באותם ימים (סיירת גולני). בשורה התחתונה, שני משמאל – דני ורדון, שהיה חבר ברביעיית גבעת ברנר, נפל במלחמת ששת הימים וקיבל את 'אות הגבורה'.

עוד מישהו מזהה את עצמו או את חבריו?

רן אריאלי מיהר לשלוח לי זיהויים חלקיים של המצולמים:

החרה-החזיק אחריו אמנון לוין מקיבוץ חולתה, שלצערו פספס את מקומו בצילום ההיסטורי, אבל זיהה עוד כמה מבני המחזור. כתב אמנון:

הוספתי כאן זיהויים אחדים ותיקונים קלים לזיהוי ולאיתור של רני אריאלי. מכיוון שבסיפור גבורה עסקינן, ראוי להדגיש גם את העובדות הבאות: הגיבורות גויסו מהטירונות במחנה 80, הקרב הזה בכפר כנא היה הקרב הקשה ביותר של סיירת גולני באותה שנה... למזלנו. עוד על גיבורי התמונה – שני הלא-פלמ"חניקס בתמונה הם אוטו פרמינגר שהיה שואג 'cut!!! כל אימת שהבחין במישהו מחייך אל המצלמה, וגרשון ריבלין איש הקשר עם צה"ל.

מרדכי רוזמן, גיבור 'אקסודוס'

מרדכי רוזמן, 2014-1917 (בית עדות מורשת)

ביום ראשון, י' בסיון תשע"ד (8 ביוני 2014), הובא מרדכי רוזמן למנוחת עולמים בקיבוצו העוגן. רוזמן, שנולד ב-1917 בעיירה סְטוֹלין, היה מנעוריו חבר 'השומר הצעיר'. כשפרצה המלחמה נמלט לווילנה ומשם מזרחה, לברית המועצות, שם פעל בארגון המחתרתי של התנועה, עד שנכלא בבית סוהר של הנקוו"ד. לאחר המלחמה השתתף בפעולות הבריחה וההעפלה, עד שב-1947 הפליג לארץ ישראל על סיפונה של 'אקסודוס'. 

לא רבים זוכרים את רוזמן ורק מעטים שמעו על מעשיו ועל גבורתו. הנה דברים שאמרה על קברו פרופ' אביבה חלמיש, מחברת הספר אקסודוס: הסיפור האמיתי – פרשת אוניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' (עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1990).

מאת אביבה חלמיש

שבע ימים, רב מעשים ועתיר זכויות הלך מרדכי רוזמן לעולמו. הביוגרפיה הארוכה והעשירה שלו משובצת פעילות שמשמעותה אינה רק אישית אלא גם ציבורית ולאומית, ומתוכה מזדקרת במיוחד מנהיגותו במהלך פרשת 'אקסודוס', שם הוא היה האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון. 

בן שלושים היה כשעלה על האונייה שנקראה אז 'פרזידנט וורפילד' ולאחר זמן מה נודעה בשמה 'אקסודוס 1947', ובעברית: 'יציאת אירופה תש"ז'. רוזמן, שהיה מחונן בחושים בריאים והבין את משמעותו של מאורע היסטורי כבר בעת התרחשותו, חיבר את הוראת היום לחברי 'השומר הצעיר' עם עלייתם על האנייה, בצרפת, ביולי 1947. וכך כתב, בעברית (!): 

היום אנו עולים על הספינה שהיא ספינת המלחמה של העם היהודי על קיומו. נצעד קוממיוֹת יחד עם המוני בית ישראל – בראשם, לימינם ולעזרתם, כפי שצעדו חברינו במחתרת, בגטאות, במפעל של הצלת יהודים ומלחמה על כבוד ישראל.

את דבריו חתם בסיסמת התנועה 'חזק ואמץ'.

כשהשתבשה יציאת האונייה מנמל סט, חַבָר רוזמן למפקד האנייה יוסי הראל ולרב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ ויחד הלכו להיפגש עם הרשויות כדי לשכנען לתת לאנייה להפליג. מאז ואילך קשורה פרשת אקסודוס בשמותיהם של שלושה אישים אלה.

אולם מה שעשה את אקסודוס לפרשה, ואת הפרשה למיתוס, התרחש בעיקר לאחר שירדו המעפילים מן האונייה המפורסמת בחיפה והועברו לשלוש אוניות גירוש בריטיות, שהחזירו אותם לצרפת ולבסוף – להמבורג שבגרמניה. באותם שלבים יוסי ואייק כבר סיימו את חלקם בעלילה, ומרדכי נותר המנהיג המוכר והנערץ של מעפילי האונייה, שהפכה ספינת הדגל של מפעל ההעפלה כולו.

הכרתי את מרדכי במהלך המחקר שעשיתי על הפרשה, ומאז ראיתי לעצמי זכות שנוצרו בינינו יחסי ידידות. כל פגישה וכל שיחת טלפון היו לי חוויה אינטלקטואלית מרגשת. הוא היה דמות מופת, צנועה וללא גינונים. אספר מעט מקורותיו במהלך הפרשה מתוך מה שכתבתי בספרי, לפני כרבע מאה, מפני שאין אלה דברי הספד שלוקים ב'אחרי מות קדושים – אמור'.

לאחר שהבריטים השתלטו על 'אקסודוס' הם העבירו את מעפיליה לשלוש אוניות גירוש ובראשן 'ראנימיד פארק' (Runnymede Park). זו האונייה שעליה עלה מרדכי והיה חיש מהר לַמנהיג הבלתי מעורער של נוסעיה. זאת משום שניחן בתכונות מנהיגות מובהקות, והיה בעל כושר רטורי מרשים. הוא היה מוכר לרבים מן המעפילים עוד מאירופה – שם מילא תפקידים ב'בריחה' ובמחנות העקורים והיה ראש תנועת 'השומר הצעיר' בגרמניה – והודות לפעילותו במהלך המסע של 'אקסודוס', כחבר מזכירות האונייה וכחוליית קשר בין המלווים הארץ-ישראליים דוברי העברית והמעפילים.

מעפילי 'אקסודוס' שגורשו על אוניית 'ראנימיד פארק' הניפו דגל בריטניה שעליו צויר צלב קרס (צילום: רות גרובר)

כשעלו נציגי ממשלת צרפת בלווית המפקדים הבריטים על 'ראנימיד פארק' בנמל פורט דה-בוק (Port-de-Bouc), רוזמן נשא בפניהם נאום, שעל פי הדיווחים הבריטיים (!) היה 'חוצב להבות'. מעפילה כתבה ביומנה: 'המנהל שלנו דיבר כל כך יפה, שכולנו בכינו'. ושליח ארץ-ישראלי שהיה על האנייה כתב לחבריו, שבמסיבות 'עונג שבת' על האנייה רוזמן 'דפק ציונות והוציא דמעות מעיני היהודים ... נדמה לי שזה נתן חיזוק לאנשים למשך 10 ימים, אם לא יותר'. לאחר שהבריטים הודיעו למעפילים שאם לא ירדו לחוף בצרפת הם יגורשו לגרמניה, 'מרדכי שוב דיבר יפה ורוח חדשה נכנסה בנו'.

היה למרדכי הכישרון להגדיר נכון את המטרה ואת היעדים להשגתה, אך גם לראות את התמונה הגדולה. שלא כמו המלווים הארץ-ישראלים, שהתלוננו בפני השלטונות והעיתונות על יחסם הרע של הבריטים למעפילים, רוזמן טען שהיחס אינו רע בדרך כלל, והסיט את תשומת הלב לעבר מה שהיה חשוב יותר בעיניו: ישנו רק מקום אחד בעולם שבו יהיו המעפילים מוכנים לרדת מן האוניות בשקט: ארץ ישראל. אפשר להבין ולהסביר את גישתו זו גם בכך שהוא וחבריו חוו תלאות קשות יותר בעברם מתנאי חייהם על אניות הגירוש, ויכלו להן.

המעפילים בבטן האונייה 'ראנימיד פארק' (צילום: רות גרובר)

לרוזמן היה חלק נכבד בעיצוב המסר האנושי האוניברסלי של פרשת אקסודוס, זה המצביע על כוחה של רוח האדם ועל יכולתו להתגבר על קשיים, במיוחד כאשר ניצבת בפניו משימה שהוא מאמין בה וביכולתו-שלו להשיגה.

היה לרוזמן כישרון מדהים לספר על העבר מתוך זיכרון בהיר ולנתח את ההווה בצלילות אינטלקטואלית מרשימה. וכך הוא אמר על פרשת אקסודוס: 'אתה נלחם לא רק אם יש לך סיכוי לנצח. אתה נלחם, כי אתה מאמין בצדקת דרכך. אבל, בהבדל ממלחמת הגטאות, הקרב על "אקסודוס" לא היה מלחמת מצדה'.

באחד הריאיונות אמר רוזמן, שפרשת אקסודוס היא 'ללא ספק החוויה המכוננת של חיי'. על דבריו אלה אוסיף, ונדמה לי שהיה מסכים לתוספת זו, שהחוויה המעצבת של חייו היא חברותו בתנועת 'השומר הצעיר'. הוא נשאר נאמן לה מאז ימי נעוריו ועד יומו האחרון, ולא רק בהיותו חבר קיבוץ אלא גם בעולם הערכים שלו ובתחושת המחויבות הלאומית והחברתית שקיננה בו. לדבריו, ה'קן' היה הבית הראשון שלו בנעוריו ובו רכש את השכלתו במידה רבה: 'אני ביסוד אוטודידקט של השומר הצעיר'. הוא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו, ונהג לצטט את רבי נחמן מברסלב: 'כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל'.

מרדכי רוזמן הוא אחד ממנהיגי השומר הצעיר בתקופת השואה, שמילאו תפקיד חיוני באותה עת אך לא הגיעו לעמדת הנהגה בכירה בארץ. הוא לא התלונן על כך, אלא אמר: 'השתדלתי להיות קיבוצניק מהשורה. הדבר הראשון שעשיתי בארץ – התיישבתי על הטרקטור וחרשתי תלם ארוך'. בהגדרה 'שׁוֹמרית' מוכרת יותר: הוא 'קיבל את דין התנועה' ומצא את הדרך להגשים את עצמו ואת אמונותיו.

אלה היו שני חוטי השני שקשרו את חייו של מרדכי רוזמן: מנהיגותו בפרשת אקסודוס וחברותו ב'השומר צעיר'. הוא היה איש תנועה נאמן, אבל לא פעל באופן כיתתי אלא ראה עצמו מנהיג של הציבור כולו. לאחר גירוש מעפילי אקסודוס להמבורג אמר: 'אנו מרגישים עצמנו כמשפחה אחת. מפלגות פוליטיות וארגונים קיבוציים נשכחו כמעט, ואנו יכולים לפעול עכשיו כיחידה אחת'.

אבל למרות הקו הממלכתי הזה מצדו, כאשר נערכה ב-1964 'עצרת אקסודוס' היא היתה ברוח הבלטת חלקם של השליחים הארץ-ישראלים, אנשי מפלגת השלטון דאז – מפא"י, והצנעת חלקם של המעפילים בכלל ושל מרדכי איש 'השומר הצעיר' בפרט. או אז הקהל התפרץ וקרא: 'הבו לנו את מרדכי רוזמן', 'מרדכי לבמה'... 

השנים חלפו, ובמלאת ארבעים שנה לפרשת אקסודוס, ומרדכי כבר תפס את מקומו הראוי במרכז הבמה כמייצג חלקם של המעפילים. עשר שנים לאחר מכן, הוא ריתק והקסים את צופי הטלוויזיה בתוכנית לכבוד מלאת יובל שנים לאקסודוס. וכשהגיע תורה של 'עצרת אקסודוס' בשנת 2007, היה מרדכי, אז כבר יושב בכיסא גלגלים, 'מסמר הערב'. הוא נשא נאום מרטיט לבבות, בקול רועם ומלא עצמה וביטחון, וכל מי ששמע אותו אז חשב: אם כך הוא מדבר שישים שנה לאחר מעשה, מה גדול היה הרושם שעשו דבריו אז, במרתפי אוניות הגירוש ועל סיפונן... בדבריו שם, באולם 'הקאמרי' הישן בתל אביב, ניכר בו שהוא אינו רק מנהיג מעפילים אלא גם חניך מובהק של 'השומר הצעיר'. הוא לא דיבר רק על העבר, אלא גם על חוליֶהָ של החברה הישראלית בהווה, חברה שסועה ונעדרת סולידריות שיוויונית. אבל לא איש כמרדכי רוזמן ישקע בנהי ויסתפק ב'קיטורים'. הוא הביע גם תקווה לעתיד, תקווה שתשלוט כאן ועכשיו 'רוח אקסודוס', ואזי מדינתנו תיראה אחרת. אמן, כן יהי רצון.

אם ותינוקתה בבטן האונייה 'ראנימיד פארק' (צילום: רות גרובר)

*

את הדברים הבאים כתבה ביומנה מרים שטרנברג (לימים וכסלר), שאותה פגשנו לא מכבר בפוסט המרגש 'אני נשארתי בחיים'. מרים, בת העשרים ואחד, הייתה ממעפילי 'אקסודוס' וגורשה באונייה 'ראנימיד פארק'. את הדברים כתבה בשבת בערב, 16 באוגוסט 1947. אוניות הגירוש עגנו מזה שלושה שבועות בנמל פורט דה-בוק, ועל יושביהן הופעלו לחצים כבדים לרדת לאדמת צרפת. הנה דבריה, בתיקוני כתיב קלים, ותודה לבנה, איתמר וכסלר:

מורדכי [רוזמן] מדבר יפה ותמיד שומע [אותו] הקהל בקשב רב ובהתרגשות אפילו. אבל אף פעם לא עשו דבריו רושם כביר כזה כמו היום. לבו דיבר מקרבו, לא, לא דיבר כי אם צעק, התייפח... כל נשמתו בערה במילים שיצאו מפיו. ואף אחד מהמאות הנמצאות באולם לא נע ולא זע, ואף הגה לא חילל את הדממה הקדושה שרק קולו של מורדכי, המלא יסורים ופחד נסתר נשמע בה. חבל שלא רשם מישהו והמילים רבות הערך ילכו לאבדון, כי על כל מילה ומילה חבל. מורדכי רשם היום דף חשוב בתולדות עמנו, ומי יודע אם לא בתולדות העולם כולו. השומעים כולם היו יותר מדי נרגשים כדי לשים לב לצד המעשי ולזכור מילים. אני עצמי לא אוכל ברגע זה להיזכר במילים ומשפטים. התרשמותי היתה כה גדולה. לא קשה לי עכשיו להבין כיצד אנשים בודדים הובילו המוני עם למעשים כבירים. מורדכי הוא אחד מהם. הרגשתי, וּוַדאי לא אני לבד, שאחרי נאומו מוכן היה כל ההמון הזה לקום וללכת, ולהלחם ולנצח לו רק הרים את ידו והראה לאן...  

הקהל ישב במתיחות עד אין קץ ועצר בעד הדמעות החונקות בגרון. בעיניהם של רבים נוצצו כבר, עתידות להתפרץ, דמעות, עקשנות וזעם עצור. והוא עצמו – מורדכי – נדמה לרגעים שלא יוכל יותר ולבו יתפוצץ בקרבו. האם לא ייעף גבך תחת כובד המשא? אני יודעת ששום דבר לא ישבור אותך, שום דבר לא יכפיף את ראשך ותשאר איתן וגא עד הרגע האחרון – בו ננצח! כי נצחוננו בטוח. ואל תדע אימה יותר, האנשים האלה לא יֵרדו – כמו שאמרת בעצמך היום – הם לא יֵרדו, כי אחרת לא יכול להיות. כי כמו שאמרת – גם הם, האנגלים, כבר יודעים שלא נרד, ושאת פליטי החורבן הגדול לא ישְבְּרו תנאי אונייה זו, ולא הזמן, אף לא הגשם, יכריחו אותנו לעזוב את עמדתנו. ואם גם ידרשו [את] דמנו, נקריב אותו, אבל דם תחת דם, כי באו מים עד נפש! ולו גם למות – מוכנים. כי אך דבר אחד נשאר לעודדנו, והוא שגם לרוצחנו אלה, לפושעים כלפי האנושיות כולה, יום יבוא של נקם ותגמול. ההיסטוריה חוזרת והיא תשלם! מלחמתנו היא כמלחמת דוד נגד גולית, מלחמת אדם עלוב, מחוסר מגן, נגד אימפריה אדירה ואכזרית. מובן שבכוחנו הפיזי לא נוכל להם, אך חזקים אנו ברוחנו ובהכרת צדקנו, ואלה [הם] שיאמצונו עד הסוף ולא ירשו לנו לנפול. הנה שמץ דל מדבריו. אולי בעבור התרגשותי יעלו על זיכרוני עוד מילים ואוכל לרשמם, שיישארו לכל הפחות בשבילי לימים אחרים, לימי עתיד, ימים בהירים אלה, בהירים למרות החושך השורר מסביב, בהירים וזורחים למרות הדכאון וחוסר הביטחון בנוגע לעתידנו המעורפל.

השריקה של התנועה: מאה שנה ל'שומר הצעיר'

עשור להקמת השומר הצעיר בווילנה, 1932 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

כבר שנים מסתובבים השמוּצְנִיקִים בתוכנו, אך בקיץ הזה הם מציינים, ואיתם גם ההיסטוריה היהודית המודרנית, את יובל המאה להיווסדם.

כברת דרך ארוכה עשו הצופים התמימים, שהתכנסו ב-1913 בלבוב שבגליציה המזרחית והקימו את 'השומר הצעיר'. זו הייתה תנועת הנוער הציונית הראשונה, ואין ערוך להשפעתה על תולדות העם היהודי, הציונות, ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מאז ועד היום.

גם עבור מתנגדיו, ה'שמוּץ' (לכלוך ביידיש) היה דגם לחיקוי. אני עצמי התחנכתי בתנועת 'בני עקיבא', אבל גדלתי על מורשתה של תנועת נוער אחרת – 'השומר הדתי', שאבי המנוח, משה קרונה, היה בין מייסדיה וראשיה בוורשה, בשנת 1929. 'השומר הדתי' הייתה תנועה דתית, שהושפעה באופן ברור וגלוי מ'השומר הצעיר'. ההשפעה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשם ('השומר') ובסיסמה ('חזק ואמץ'), שנטלו לעצמם אותם צעירים דתיים, אך גם בתרבות הנעורים החלוצית שטיפחו והנחילו לחניכיהם בפולין שבין שתי מלחמות העולם. גם הם, כמו השמוצניקים, יצאו למחנות קיץ ולטיולים, למדו צוֹפיוּת, עבדו בהכשרות חקלאיות וחינכו להגשמה באמצעות עלייה לארץ ישראל והצטרפות לקיבוצים.

א. השריקה של התנועה

אז מה אפשר לכתוב על תנועה כל כך מפוארה, שממילא כל כך הרבה נכתב עליה?

בחרתי שיר (ומתברר שגם עליו כבר כתבו).

דרך סיפורו האישי מתאר המחבר את חוויות הנעורים של חברי תנועות הנוער: הטיולים, המחנות, השירה, שיחות  הנפש, המאווים, הלבטים האישיים והאידיאולוגיים ורגעי השמחה והעצב, ההתבגרות וההתפכחות.

מכל השירים של השומר הצעיר ועליו, האהוב עליי ביותר הוא שירם של יעקב (יענקל'ה) רוטבליט ומיקי גבריאלוב, 'השריקה של התנועה', בביצועו של אריק איינשטיין. השיר נכלל בתקליט 'בדשא אצל אביגדור', שראה אור בשנת 1971. בדקתי ומצאתי, ששניים מן היוצרים אכן היו בשומר הצעיר: רוטבליט (בחיפה) ואיינשטיין (בתל-אביב); גבריאלוב, ככל הידוע לי, לא היה שם...

הנה השיר בפי אריק איינשטיין:

השריקה של התנועה
מזכירה לי מדורה.
זאת היתה תקופה יפה נורא,
יפה נורא.
כמה שרופים היינו.
לחכות כל יום לפעולה
בשביל הקן.
כמה שרופים היינו,
כמה תמימים היינו.
שרוך לבן, חולצה כחולה,
השריקה של התנועה.

השומר הצעיר, השומר הצעיר,
השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.

השריקה של התנועה,
מחנה העבודה,
וטיול ארוך למצדה.
האם נדע
כמה תמימים היינו.
זאת היתה תקופה יפה נורא.
האם נבין
כמה שרופים היינו,
כמה יפים היינו.
השריקה של התנועה
מזכירה לי מדורה.

השומר הצעיר, השומר הצעיר,
השומר הצעיר, יש לו חוט בהיר.

כרזה בעיצובו של יחיאל (חיליק) ארד, 1952 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

ב. הערות והארות

וכרגיל, נדמה לי שצריך להסביר לקוראינו הצעירים כמה מונחים שמופיעים בשיר.

1. השריקה של התנועה

לכל תנועת נוער הייתה שריקה משלה, בדרך כלל כמה תווים. השריקה (כיווץ שפתיים או שתי אצבעות בפה למקצוענים בלבד) נועדה לכנס את החבר'ה הפזורים, להזעיק את החבר או החברה שבקומה א' או ב', שירדו כבר למטה כי כולם מחכים להם.

2. מזכירה לי מדורה

המדורה, או ה'קומזיץ', הייתה חלק בלתי נפרד מהווי תנועת הנוער. האש פיצחה זרדים בדממה, חיממה את הגופות וקירבה את הלבבות. ובנוסף היו גם תפוחי אדמה ('קאַרטאָשקעס' או 'קאַרטאָפאַלאַך') שרופים (על נייר אלומיניום איש לא שמע) וטעימים.

ריקוד מסביב למדורה במחנות המעצר בקפריסין, 1948 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

3. כמה שרופים היינו

ה'שרופים' היו החבר'ה הכי טובים. אלה שכל יום אחרי בית ספר (ולא פעם גם בזמן בית ספר) רצו ל'קן' והוא היה לביתם השני. היום קוראים להם 'מורעלים'.

החבר'ה השרופים מקן הוואנה, קובה, 1939 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

4. לחכות כל יום לפעולה, בשביל הקֵן

ה'קן' היה הבניין שבו התכנסו חברי התנועה (בנוער העובד זה נקרא 'מועדון' או 'סניף'; בהמחנות העולים – 'מחנה'; בבני עקיבא – 'סניף'; בבית"ר – 'מעוז'), ושם הייתה באמצע השבוע ובשבת, בדרך כלל בשעה קבועה, 'פעולה'. כלומר ישבו החניכים עם ה'מדריך' בפינה או בחדר משלהם, ודיברו, שרו, רקדו ושיחקו, ולפעמים הייתה גם 'פעולה צופית' או 'א"ש לילה'. בקנים של השומר הצעיר נערכו לא פעם משפטי שדה לילדים שנתפסו בהתנהגות בורגנית, שתו, עישנו או לא שמרו על טהרתם המינית.

קן השומר הצעיר ברחובות (מקור: האתר לתולדות רחובות)

5. שרוך לבן, חולצה כחולה

פריטי לבוש חיוניים בארון הבגדים של חניך תנועות הנוער החלוציות. לכולם הייתה חולצה פחות או יותר כחולה (חוץ משבת, שבבני עקיבא לבשו חולצה לבנה) וההבדלים היו בצבעי החוט. לשומר הצעיר היה שרוך לבן או אם תרצו 'חוט בהיר'. כפי שהעירו בצדק כמה מן המגיבים, בביטוי 'חוט בהיר' מהדהדת גם קריאה ישנה-נושנה משנות החמישים, שרוטבליט הצליח לרמוז לה בעדינות: 'השומר הצעיר, יש לו תחת חום בהיר'... (מזל שלא רמז גם לשיר אחר על השמוץ, שמתחיל במילים 'על ראש הגבעה עומדת פרה', וכו'). 

חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים (מקור: ויקיפדיה)

6. מחנה העבודה 

זה היה כמובן שיא השיאים של הפעילות בתנועת הנוער וכל השנה חיכו לו. מוזר ככל שזה יישמע, באותם ימים אף אחד לא חשב על ההקשר ההיסטורי המעוות שהיה בצירוף המילים השכיח הזה. בקיץ נסעו כל בני ובנות השבט לקיבוץ כלשהו ושם, במשך שבוע או שבועיים, היו עובדים בפלחה או בדיר, גרים בבית משותף, אוכלים בחדר האוכל עם הקיבוצניקים הוותיקים וחווים חיי הגשמה. בלילה ישבו מסביב למדורה (ראו לעיל), שרו, רקדו והתהוללו.

והיה כמובן גם 'מחנה קיץ'  – בשומר הצעיר קראו לזה 'שומריה' – ואז נסעו כולם למתחם כלשהו ברחבי הארץ, רחוק מהבית. במתחם הזה הוקמו אוהלים, ברזיות, מטבח ומתקנים צופיים ושם גרו בכיף בני אותה שכבת גיל מכל רחבי הארץ. ומה עשו במחנה? בישלו ואכלו בחדר אוכל מאולתר, טיילו בסביבה, בנים התחילו עם בנות וההיפך, למדו לעשות קשרים ולכבות מדורות ב'כיבוי צופי', טיפסו בסולמות חבלים על עצים גבוהים, בנו גשרים וגלשו ב'אומגות', מרחו משחת שיניים על 'יורמים' שהלכו לישון כשכל החבר'ה השתוללו בחוץ, והכינו 'כתובת אש' ענקית שהודלקה במסדר חגיגי ועליה היה כתוב משהו כמו 'עלה נעלה', 'חזק ואמץ' או 'היכון'...

מחנה זה עניין רב תועלת (איור יעקב גוטרמן)

7. וטיול ארוך למצדה 

חברי הנוער העובד בטיול ארוך למצדה, 1942 (מקור: תנועת הנוער העובד והלומד)

הטיולים של תנועת הנוער לא היו דומים לטיול השנתי של בית הספר. קודם כל, הם התקיימו בחופשים ולא במהלך שנת הלימודים; שנית, בתנועה היו נערים ונערות מכל בתי הספר שבעיר, שהיו מאוחדים בלהט אידאולוגי מכאן, ובבוז עמוק לכל מי שלא היה דומה להם מכאן (ובמיוחד כלפי מי שהלך לתנועת נוער אחרת או חלילה ל'חברה סלונית'); ושלישית, מי שארגן, הוביל והדריך בטיולים הללו היו המדריכים הנערצים ולא המורים המשעממים... 

הר מצדה היה כמובן אתר טיולים נחשק במיוחד, עוד מימי הפלמ"ח שחבריו ערכו לשם מסע שנתי. מי שמע אז על רכבל? היה 'שביל הנחש' התלול וזהו.

כרזה בעיצובו של דן אמיתי, 1943 (מקור: ארכיון השומר הצעיר – יד יערי)

8. כמה תמימים היינו... כמה יפים היינו

לא צריך להסביר, כי מה שנכון, נכון.

כמה תמימים היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949. הבחור היפה הוא המשורר והסופר יעקב שבתאי
(מקור: ארכיון טירת הכרמל)

כמה יפות היינו... שומריה בטירת הכרמל, יולי 1949

בעלי התוספות

אלי סט שלח לי שני מסמכים מעניינים – מהנהגת השומר הצעיר בוורשה, תרפ"ג (1923) – שנמסרו לאחרונה ל'זמרשת' מארכיון קיבוץ משמר העמק.