 |
| יעקב ובני משפחתו חוצים את מעבר יבוק (במרכז הציור יעקב נאבק עם המלאך). מקור: כתב יד וינה (תרגום השבעים לספר בראשית), המאה השישית לספירה |
מאת דן לב ארי
ברשימה הקודמת עמדנו על הפופולריות הרבה שזכה לה ספר מעבר יבוק, בעיקר בזכות קיצוריו, עיבודיו ותרגומיו ליידיש. אך טבעי הוא כי עקבות לכך ניתן למצוא גם בספרות יידיש ובספרות העברית. הסופרים שכתבו עבור קהל הקוראים היהודי במזרח אירופה יכלו להיות סמוכים ובטוחים, שאם יזכירו ביצירותיהם את מעבר יבוק יבינו הקוראים את הביטוי לעומקו, על שלל משמעויותיו. אפשר גם להניח, שהקשר בין מעבר יבוק לבין המוות ועולם הקבלה הגביר עוד יותר את קסמו בעיני היוצרים.
נעיין אפוא בכמה דוגמאות – דוגמאות וללא יומרה למיצוי – לשימוש שנעשה במעבר יבוק ביצירות שונות, למן שלהי המאה ה-19 ואילך. אין הכוונה ליצירות שבהן הספר מופיע כבדרך אגב, ואף לא לכאלה שבהן הוא נוכח 'מאחורי הקלעים' (כמו 'לאחר הסעודה' של ש"י עגנון), אלא ליצירות שבהן הספר נזכר במפורש והוא ממלא בהן תפקיד ספרותי של ממש. מתוך היצירות הללו ניתן ללמוד גם על מעמדו של מעבר יבוק בחברה היהודית המסורתית (למשל, השימוש שעשו בו נשים).
נפתח
בשניים מענקי הספרות היהודית במזרח אירופה: י"ל פרץ ושלום עליכם.
א. 'האילמת' (י"ל פרץ)
 |
| י"ל פרץ (1915-1851) |
הסיפור הקצר 'האילמת', שכתב י"ל פרץ בעברית (פרץ היה סופר דו-לשוני, אך עיקר כתיבתו הייתה ביידיש), התפרסם בפעם הראשונה בוורשה בשנת תרנ"ב (1892). הוא נדפס בסדרת 'ספרי אגורה' – סדרה פופולרית של סיפורים, שנמכרו במחיר נמוך במיוחד, שיזם והוציא לאור הסופר, העורך והמו"ל, אברהם ליב שלקוביץ, שמוכר יותר בכינויו 'בן אביגדור'.
הסיפור הקודר מתאר את חייה הקצרים והעצובים של חנה, המכונה 'האילמת': ילדותה בעיירה נידחת כיתומה מאם העושה את כל מלאכות הבית; אהבתה הנכזבת ליעקב, בן השכנים, העוזב את העיירה וחוזר אליה כרופא מלומד; אובדן קולה כתוצאה מטראומה (שריפה בעיירה); נישואיה הכפויים לבעל מום; מחלתה ומותה בדמי ימיה. אם אחרי תמצית עגומה זו עדיין יש לכם חשק לקרוא את הסיפור במלואו, תוכלו למצוא אותו בפרויקט בן יהודה.
בשעת
גסיסתה של חנה ב'הקדש' (מוסד קהילתי שהיה שילוב של בית מחסה ובית חולים), קוראות
באוזניה נשים צדקניות בספר מעבר יבוק, קריאה שהיא למעשה מעין תפילה למען נשמתה:
הסיפור מסתיים במותה של חנה ב'הקדש'. ברגעי חייה האחרונים היא משתחררת מאילמותה וזועקת את שמו של אהובה, יעקב.
 |
| האלמת, תרנ"ב, עמ' 10 |
הסיפור מסתיים במותה של חנה ב'הקדש'. ברגעי חייה האחרונים היא משתחררת מאילמותה וזועקת את שמו של אהובה, יעקב.
 |
| בניין ה'הקדש' בעיירה קולבושובה שבגליציה המזרחית. צילום מ-1963 (מקור: ארכיון יד ושם) |
בסיפור זה פרץ עשה שימוש כפול במעבר יבוק: אזכורו מסייע 'לעבות' את מעמד הגסיסה ולהעניק לו אותנטיות עממית. בד בבד, השילוב בין התעקשותה של הגוססת, כי יקראו באוזניה מן הספר, לבין זעקתה את שמו של אהובה, יעקב, מוסיף לסיפור שכבת משמעות נוספת: חנה הגוססת, המקווה כי הקריאה באוזניה ממעבר יבוק תסייע לה להתאחד עם אהובה, מבלבלת בהזיותיה בינו לבין יעקב אבינו מספר 'בראשית'.
ב. 'מעבר בּוּג' (שלום עליכם)
 |
| שלום עליכם, 1904 |
מכאן נעבור ליצירה שונה בתכלית – בתוכנה, בסגנונה, ובשימוש שעשה הסופר, הוא שלום עליכם, ב'מעבר יבוק'.
הסיפור הקצר 'מעבר בּוּג' ראה אור בפעם הראשונה ביידיש, בגיליון פסח תרס"ג (1903) של השבועון יודישע פֿאָלקס-צײַטונג, שיצא לאור בקרקוב בשנים 1903-1902, בעריכתו של הסופר מרדכי ספקטור, מידידיו הקרובים של שלום עליכם. שמו המקורי של הסיפור היה 'ערב פּסח איבערן בוג' (ערב פסח על [נהר] הבּוּג). אולם לפרסום רחב בקרב ציבור הקוראים הגיע הסיפור רק אחרי שיצא לאור שוב, שנתיים מאוחר יותר (1905), כחוברת בהוצאת 'ביכער פֿאַר אַלע' (ספרים לכל) שבוורשה. בעל הוצאה זו, מגנוּס קרינסקי, נהג להוציא לאור מחדש, ובהתמדה, את סיפוריו של שלום עליכם שהתפרסמו במקור בעיתונים, ולפי עדותו של י"ד ברקוביץ – חתנו של שלום עליכם ומתרגמו לעברית – לא שילם לו תמלוגים על כך וגרם לו עוגמת נפש רבה.
הסיפור הקצר 'מעבר בּוּג' ראה אור בפעם הראשונה ביידיש, בגיליון פסח תרס"ג (1903) של השבועון יודישע פֿאָלקס-צײַטונג, שיצא לאור בקרקוב בשנים 1903-1902, בעריכתו של הסופר מרדכי ספקטור, מידידיו הקרובים של שלום עליכם. שמו המקורי של הסיפור היה 'ערב פּסח איבערן בוג' (ערב פסח על [נהר] הבּוּג). אולם לפרסום רחב בקרב ציבור הקוראים הגיע הסיפור רק אחרי שיצא לאור שוב, שנתיים מאוחר יותר (1905), כחוברת בהוצאת 'ביכער פֿאַר אַלע' (ספרים לכל) שבוורשה. בעל הוצאה זו, מגנוּס קרינסקי, נהג להוציא לאור מחדש, ובהתמדה, את סיפוריו של שלום עליכם שהתפרסמו במקור בעיתונים, ולפי עדותו של י"ד ברקוביץ – חתנו של שלום עליכם ומתרגמו לעברית – לא שילם לו תמלוגים על כך וגרם לו עוגמת נפש רבה.
קרינסקי שינה את שם הסיפור – אולי כדי להגביר את האטרקטיביות של הסיפור בעיני קהל הקוראים – ושיווה לו דמות של מעשייה עממית: 'אויף פּסח
אַהיים: אַ מעשׂה ווי אַזוי פֿישל דער מלמד איז געפֿאָרן פֿון באַלטע קיין כאַשטשעוואַטע
אויף פּסח אַהיים, און וואָס מיט אים האָט זיך געטראָפֿן' (הביתה לפסח: מעשה בפישל המלמד שנסע מבאלטה לחַשְׁצֶ'וואטֶה הביתה לפסח, ומה שקרה לו
[בדרך]). מאז נודע הסיפור ביידיש בשם 'אויף פּסח אַהיים' (הביתה לפסח), ושמו המקורי נשכח. בא י"ד ברקוביץ והחזיר עטרה ליושנה: בתרגום הסיפור
לעברית בחר לקרוא לו 'מעבר בוג', שם המהדהד את שמו המקורי של הסיפור אך גם
רומז למעבר יבוק.
גיבור הסיפור, מלמד ושמו פישל, נאלץ, בחיפושיו אחרי פרנסה, לעזוב את משפחתו המתגוררת בעיירה חשצ'וואטה (היום חוֹשצ'וואטוֹיֶה [Khoshchevatoye] שבאוקראינה, על גדות נהר הבוג הדרומי, ומדרום לאומן), ולעבוד במקצועו בעיר בַּאלטָה, השוכנת כמה עשרות קילומטרים דרומית-מערבית משם. פעמיים בשנה – בסוכות ובפסח – חוזר פישל אל משפחתו כדי לבלות איתה את ימי החג.
הסיפור מתאר את מסעו לקראת פסח מבאלטה לעיירתו. מחמת עצלותו ושכרותו של העגלון הגוי, נמשכה הדרך הקצרה יומיים תמימים, ופישל חצה את נהר הבוג ממש בערב הפסח. בשל הפשרת השלגים הנהר מלא בגושי קרח צפים, ובמקום במעבורת, נאלץ פישל לחצות אותו בסירה קטנה, שבה חותר מפעיל המעבורת, פְּרוֹקוֹף בַּרַנְיוּק. לאחר הפלגה מסמרת שיער (לפחות מבחינתו של פישל) הוא מגיע לבסוף בשלום לביתו.
 |
| נהר הבוג בעיירה חוֹשְׁצֵ'וַואטוֹיֶה (מקור: Panoramio) |
גיבור הסיפור, מלמד ושמו פישל, נאלץ, בחיפושיו אחרי פרנסה, לעזוב את משפחתו המתגוררת בעיירה חשצ'וואטה (היום חוֹשצ'וואטוֹיֶה [Khoshchevatoye] שבאוקראינה, על גדות נהר הבוג הדרומי, ומדרום לאומן), ולעבוד במקצועו בעיר בַּאלטָה, השוכנת כמה עשרות קילומטרים דרומית-מערבית משם. פעמיים בשנה – בסוכות ובפסח – חוזר פישל אל משפחתו כדי לבלות איתה את ימי החג.
הסיפור מתאר את מסעו לקראת פסח מבאלטה לעיירתו. מחמת עצלותו ושכרותו של העגלון הגוי, נמשכה הדרך הקצרה יומיים תמימים, ופישל חצה את נהר הבוג ממש בערב הפסח. בשל הפשרת השלגים הנהר מלא בגושי קרח צפים, ובמקום במעבורת, נאלץ פישל לחצות אותו בסירה קטנה, שבה חותר מפעיל המעבורת, פְּרוֹקוֹף בַּרַנְיוּק. לאחר הפלגה מסמרת שיער (לפחות מבחינתו של פישל) הוא מגיע לבסוף בשלום לביתו.
 |
| בית יהודי בחושצ'וואטויה. מי יודע, אולי זה היה ביתו של פישל? (מקור: Panoramio) |
הסיפור 'מעבר בוג' הוא תענוג אמיתי לקריאה לחובבי סיפוריו של שלום עליכם, וניכרות בו תכונותיו המיוחדות והאהובות של הסופר: אהבת האדם, הרגישות לטבע וההומור המתוחכם אך מלא החמלה. לא נוכל להביאו כאן במלואו, והמעוניינים יוכלו למצוא אותו, בתרגומו הקלאסי של ברקוביץ, בכרך 'ימים טובים' של כל כתבי שלום עליכם. תרגום נוסף לעברית, תחת הכותרת 'הביתה לפסח', פרי עטו של אריה אהרוני, נדפס בספר בחול ובמועד (ספרית פועלים, 1997).
הנה שני קטעים מן הסיפור, ומהם יובן כיצד שלום עליכם משתמש במעבר יבוק:
 |
| מקור: ספר המועדים, ב: שלוש רגלים / פסח, דביר, תש"ח, עמ' 106 |
 |
| נהר הבוג הדרומי קפוא למחצה (מקור: ויקיפדיה) |
ג. 'תולדות משפחה אחת' (א"א קַבָּק)
 |
| אהרן אברהם קבק (1944-1881) |
בשנים
1945-1943 ראו אור, בהוצאת עם עובד, שלושת חלקיו של הרומן תולדות משפחה אחת מאת הסופר אהרן אברהם קבק, שנודע בראשי התיבות א"א קבק. זהו רומן רחב יריעה, שמגולל את קורותיה של משפחה
יהודית בפולין של המאה ה-19, על רקע הזרמים הרעיוניים שטלטלו את היהודים שם
באותה תקופה – ההשכלה, הלאומיות הפולנית וחיבת ציון (הטרילוגיה יצאה לאור מחדש
בהוצאת דביר, בשנת 1998). שלושת חלקיו של הרומן נקראים: 'בחלל הריק', 'בצל עץ התלייה' ו'סיפור ללא גיבורים'.
ממכתב שששלח הסופר אשר ברש לקבק בשנת 1941 ניתן להבין, כי באותה עת שקל המחבר לקרוא לרומן שלו (שכלל אז רק שני חלקים) בשם מעבר יבוק. בעצתו של ברש, שסבר כי שם זה מעורר אסוציאציות של בית עלמין, שינה קבק את תוכניתו ומצא כותרת חלופית.
על פי תוכנו של הרומן, שיש בו גם מספר אזכורים של מעבר היבוק התנ"כי, ייתכן שקבק שקל לקרוא לספרו בשם זה כדי להמחיש באמצעותו את הטלטלות והמאבקים הפנימיים שעוברים גיבורי הרומן (כמו מאבקו של יעקב במלאך). אולם ברש חשש כי שם זה יחטיא את המטרה, ובמקום להזכיר לקוראים את מעבר יבוק המקורי, מספר בראשית, הוא יתקשר דווקא לתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת בעת לוויה. כאשר כתב ברש את מכתבו, בראשית שנות הארבעים, היה עדיין קהל הקוראים ברובו פרי החינוך היהודי המסורתי, והצירוף 'מעבר יבוק' אכן הדהד היטב בדמיונו.
 |
| 'ממכתבי אשר ברש', משא (מוסף ספרותי של דבר), 2 ביוני 1972 |
על פי תוכנו של הרומן, שיש בו גם מספר אזכורים של מעבר היבוק התנ"כי, ייתכן שקבק שקל לקרוא לספרו בשם זה כדי להמחיש באמצעותו את הטלטלות והמאבקים הפנימיים שעוברים גיבורי הרומן (כמו מאבקו של יעקב במלאך). אולם ברש חשש כי שם זה יחטיא את המטרה, ובמקום להזכיר לקוראים את מעבר יבוק המקורי, מספר בראשית, הוא יתקשר דווקא לתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת בעת לוויה. כאשר כתב ברש את מכתבו, בראשית שנות הארבעים, היה עדיין קהל הקוראים ברובו פרי החינוך היהודי המסורתי, והצירוף 'מעבר יבוק' אכן הדהד היטב בדמיונו.
ד. 'מעבַר
יַבֹּק' (שמעון הלקין)
 |
| שמעון הלקין (1987-1899) |
'מעבר יבֹּק' הוא השם שנתן המשורר, הסופר, המתרגם וחוקר הספרות שמעון הלקין לאוסף שיריו השני, שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1965. הלקין, יליד דוֹבְסְק שבבלארוס, הכיר היטב את הווי העיירה היהודית ואת התפקיד שמילא בו ספר 'מעבר יבוק'. לימים אף סיפר במפורש, כי ספרו של ר' אהרן ברכיה היה מונח על מדף הספרים בבית אביו, ובבחירת השם לאוסף שיריו כיוון במפורש לספר זה.
על אף שהשירים שנאספו בספר זה עוסקים רבות במוות, מוטיב 'מעבר היבוק' אל עולם המתים מופיע בצורה מפורשת רק בשיר אחד. זהו שיר י"ח בחלק השני של מחזור השירים 'חרוזים למי', שבו המשורר מנהל דיאלוג מדומיין עם דמות נשית אהובה, שהוא אינו נוקב בשמה. פירושים שונים יש באשר לזהותה של דמות זו, ולדעתי הלקין משוחח בשיר עם חלק מעצמו, ליתר דיוק עם נשמתו.
הנה השיר היפה והעצוב הזה. כדאי לשים לב לשינוי הקל, אך החשוב, שעשה הלקין בניקוד: לא מַעֲבַר יבוק, כמו במקרא או בספר, אלא מֵעֵבֶר ליבוק...
 |
| מעבר יבק, עמ' 89 |
אך זו אינה ההופעה הראשונה של מעבר יבוק בשירת הלקין. עוד בהיותו בן 29 הוא חיבר שיר בשם 'פזמון כושי', שעוסק כולו במעבר יבוק כמעבר אל העולם הבא. השיר כתוב בסגנון 'שיר נשמה', ובקלות אפשר לדמיין מקהלת 'ספיריצ'ואל', של זמרות וזמרים שחורים, שרה אותו בהתלהבות דתית:
 |
| שמעון הלקין, שירים, מוסד ביאליק, 1977, עמ' 188 |
כפי שציין בצדק ניצן ורדי (בתגובות) מדובר בתרגום שיר 'גוספל' מפורסם שנקרא Down by the Riverside. הנה ביצוע של לואי ארמסטרונג (כולל מילות השיר):
ה. סוף דבר
שירי מעבר יבק של הלקין בישרו את שקיעתו של השימוש המורכב בדימוי זה בפרוזה ובשירה העברית.
מעבר יבוק התנ"כי צץ מדי פעם, למשל בשיר 'מעבר יבוק', שחיבר, הלחין ושר יעקב רוטבליט (באלבומו 'כך שחררתי את ירושלים', שראה אור ב-1978).
הסופרת והמורה הוותיקה הרצליה רז פרסמה לפני כמה שנים (ביום הולדתה התשעים!) ספר שירים בשם כל אחד ומעבר יבוק שלו (רמת השרון, הוצאה פרטית, 2010), אך גם היא חוזרת למעבר יבוק המקראי ולא לדימוי המורכב שמרמז גם לשם ספרו של הרב אהרן ברכיה ממודנה.
הספר מעבר יבוק נזכר, זעיר פה זעיר שם, בעיקר אצל סופרים שגדלו בסביבה דתית (כמו חיים באר בספרו עת הזמיר [1987], שבו ממלא נושא הקבורה והקברנים מקום חשוב). אבל קהל הקוראים הגדול, המשכיל, שגדל בעיירות מזרח אירופה והכיר אינטימית את מעבר יבוק ואת העולם שסביבו, כבר חלף ועבר מן העולם, ויחד עימו כלו ותמו גם הסופרים שכתבו עבורו.
ונסיים את מסענו בקוריוז מעניין. ב-6 בספטמבר 1972 התפרסם בעיתון דבר מכתב ששלח המחנך וסופר הילדים הנודע אליעזר שמאלי (1985-1901). מכתבו של שמאלי, שנולד בעיירה רוז'ישצ'ה שבאוקראינה בראשית המאה הקודמת, מדבר בעד עצמו:
.jpg)
