סיפורי רחובות: מעבר יבוק, לאן, נחלת יצחק, רזיאל ויאיר

א. מעבר יבוק

כבר שנים רבות שבלוג עונג שבת מסקר את סיפורי הרחובות בישראל ושיבושיהם המביכים והמגוחכים. חשבתי שכבר ראיתי הכל, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי: שני הסברים שונים לחלוטין לשמו של אותו רחוב עצמו.

רחוב מעבר יבוק נמצא בשכונת נחלת יצחק שבמזרח בתל אביב, על גבול גבעתיים. אחד מול השני ניצבים שני שלטי רחוב וכל אחד מהם נושא הסבר אחר. על האחד כתוב 'נחל שחצה יעקב אבינו בשובו מפדן' (כאשר נמלט מפני לבן הארמי בדרכו לארץ ישראל); על השני, 'שם ספרו של רבי אהרן ברכיה בן משה ממודנה', שעוסק במנהגי אבלות.

שני ההסברים נכונים כמובן, אבל דחילק, תחליטו (ובהזדמנות זו גם תחליטו איך כותבים יבוק באנגלית, עם B אחד או שניים, ותורידו 'של' אחד מההסבר על 'ספרו של של רבי אהרן ברכיה').

צילומים: אורי זקהם

נעיר גם, שאם רוצים לכבד את הספר מעבר יבוק היה צריך להקפיד ולקרוא לו בשמו הנכון מעבר יבֹּק. מחברו קרא לו כך לא רק משום שבתנ"ך הכתיב הוא חסר, אלא משום שבספרו יש 112 פרקים, כמניין יבק.

על גלגולי המושג 'מעבר יבוק' אני מכיר כתבה מצוינת בשני המשכים שכתב דן לב ארי והתפרסמה בבלוג עונג שבת ('מֵעֵבֶר לנהר [א]: איזה נהר חצה מחבר "מעבר יַבּוֹק"?', 15 בינואר 2016; 'מֵעֵבֶר לנהר [ב]: שקיעי מעבר יבוק בספרות החדשה', 22 בינואר 2016).

נחל יבוק (ואדי זרקא) בתחומי ממלכת ירדן (ויקיפדיה)

ב. פיארברג, לאן?

אם בסעיף הקודם על 'מעבר יבוק' ראינו שני הסברים שונים לאותו רחוב תל-אביבי, הנה בשכונת נוה שאנן בחיפה יש תופעה דומה, אף כי ייחודית: שני הסברים שונים, אך משלימים, לאותו רחוב.

מרדכי זאב פיארברג (אִמרו: פַיֶרְבֶּרְג), שנודע במיוחד בסיפורו 'לאן' (בכמה ערים בארץ יש רחוב בשם זה), זכה לרחוב על שמו בחיפה. פיארברג (1899-1874) מת בגיל צעיר (24 בסך הכול), אך סיפוריו המעטים השאירו רושם רב על בני דורו, יוצאי בית המדרש הישן שהתלבטו בין מסורת לחידוש.

הנה שני שלטים מאותו רחוב, אחד בתחילתו והשני בסופו. מעין הסבר בהמשכים...

צילומים: אלון ריבק

המבוכה לא נגמרת כאן, כי פאיירברג מת בשנת 1899 (כמו בשלט העליון, הישן יותר) ולא ב-1889, כשהיה בן 15 (כמו בשלט התחתון, החדש). השלטים גם חלוקים ביניהם על התעתיק הלטיני והערבי הנכון של שמו.

הכתיב הלועזי שבתחתית גלויה זו מוכיח שהכיתוב הלועזי בשלט החדש יותר (Feierberg) הוא הנכון.

גלויה של חברת 'לבנון', ראשית המאה העשרים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ולסיום נעיר כי סופר הוא תואר מכובד דיו. פיארברג אכן פרסם כמה סיפורים קצרים בעיתונות הזמן אבל זה לא הופך אותו ל'עיתונאי', ובטח לא ל'עיתונאי ציוני'. 

ציוּן 'כמעט טוב מאוד' ניתן הפעם לעיריית תל אביב, שהשילוט שקבעה ברחוב פיארברג הוא קצר וקולע (חוץ מהניקוד על האות פ' שצריך להיות בפתח ולא בצירה):

צילום: דוד אסף

ג. 'רב עיר קובנה והרחוב'

נחזור לחוצות נחלת יצחק.

שימו לב לעלגות של שלט הרחוב הנושא את שם השכונה – רחוב נחלת יצחק.

ראשית, שמו של הרב היה יצחק אלחנן ספקטור, ולא סתם אלחנן ספקטור, שאחרת לא ברור מה הקשר בינו לבין נחלת יצחק.

שנית, זה קצת פתטי להסביר שהרחוב נקרא על שם השכונה שבתוכה הוא נמצא.

ושלישית, תמיד כדאי לשים לב לפיסוק ולחלוקת המילים בשורה. ראו את שתי השורות האחרונות...

צילום: איתמר לויתן

ד. דוד רזיאל

צילום: אלון ריבק

ברחוב דוד רזיאל ביפו, הקרוי על שמו של מפקד מחתרת אצ"ל (1941-1910), ישנם כמה שלטי רחוב זהים, והם פלא על פלא. 

קודם כל, כתב לי אלון ריבק, לא ברור למה בכיתוב העברי מתחילים בשם המשפחה (רזיאל דוד) ולא, כמקובל בשם הפרטי (דוד רזיאל). באנגלית הסתפקו רק בשם המשפחה (Raziel). 

אך המעניין הוא הכיתוב בערבית: במקום 'רזיאל דוד' כתוב (בתעתיק עברי) 'רזאיל דאפיד'. אמנם אין צירה בערבית, ולכן שתי האותיות בין ה-א' וה-ל', אבל ה-א' אחרי ה-ז' מיותרת. בערבית אין עיצור המתאים ל-V ולכן מקובל לכתוב פ' עם שלוש נקודות מעליה במקום נקודה אחת.

בעיר כמו יפו, שיש בה אוכלוסייה ערבית לא קטנה, ראוי היה למצוא בעל ידע בערבית, שיעשה הגהה על שלטי הרחוב וימנע כיתוב שגוי.

ה. אברהם (יאיר) שטרן

ונישאר בתחום המחתרות.

לפני יותר משנה פרסמנו במדור זה רשימה ('מי אתה יאיר שטרן?') ובה הצבענו על שיבוש שמו של מייסד מחתרת לח"י, ששמו המקורי היה אברהם שטרן ו'יאיר' היה כינויו המחתרתי. הוא עצמו מעולם לא נקרא יאיר שטרן, ומי שכן נקרא כך הוא בנו, העיתונאי והשדרן, שנולד חמישה חודשים לאחר שאביו נרצח. 

דוד שי, ששיתף אותי בשיבוש השם ברחוב שטרן בהרצליה, דיווח לי בשמחה כי לאחרונה העירייה תיקנה את השלטים המשובשים בשני קצות הרחוב – מי יודע אולי בזכות הפרסום בעונ"ש? 

כך נראה השלט המשובש:

וכך נראים השלטים המתוקנים היום: 

צילומים: דוד שי

מֵעֵבֶר לנהר (ב): שקיעי 'מעבר יבוק' בספרות החדשה

יעקב ובני משפחתו חוצים את מעבר יבוק (במרכז הציור יעקב נאבק עם המלאך).
מקור: כתב יד וינה (תרגום השבעים לספר בראשית), המאה השישית לספירה

מאת דן לב ארי

ברשימה הקודמת עמדנו על הפופולריות הרבה שזכה לה ספר מעבר יבוק, בעיקר בזכות קיצוריו, עיבודיו ותרגומיו ליידיש. אך טבעי הוא כי עקבות לכך ניתן למצוא גם בספרות יידיש ובספרות העברית. הסופרים שכתבו עבור קהל הקוראים היהודי במזרח אירופה יכלו להיות סמוכים ובטוחים, שאם יזכירו ביצירותיהם את מעבר יבוק יבינו הקוראים את הביטוי לעומקו, על שלל משמעויותיו. אפשר גם להניח, שהקשר בין מעבר יבוק לבין המוות ועולם הקבלה הגביר עוד יותר את קסמו בעיני היוצרים.

נעיין אפוא בכמה דוגמאות – דוגמאות וללא יומרה למיצוי – לשימוש שנעשה במעבר יבוק ביצירות שונות, למן שלהי המאה ה-19 ואילך. אין הכוונה ליצירות שבהן הספר מופיע כבדרך אגב, ואף לא לכאלה שבהן הוא נוכח 'מאחורי הקלעים' (כמו 'לאחר הסעודה' של ש"י עגנון), אלא ליצירות שבהן הספר נזכר במפורש והוא ממלא בהן תפקיד ספרותי של ממש. מתוך היצירות הללו ניתן ללמוד גם על מעמדו של מעבר יבוק בחברה היהודית המסורתית (למשל, השימוש שעשו בו נשים).

נפתח בשניים מענקי הספרות היהודית במזרח אירופה: י"ל פרץ ושלום עליכם.

א. 'האילמת' (י"ל פרץ)

י"ל פרץ (1915-1851)

הסיפור הקצר 'האילמת', שכתב י"ל פרץ בעברית (פרץ היה סופר דו-לשוני, אך עיקר כתיבתו הייתה ביידיש), התפרסם בפעם הראשונה בוורשה בשנת תרנ"ב (1892). הוא נדפס בסדרת 'ספרי אגורה' – סדרה פופולרית של סיפורים, שנמכרו במחיר נמוך במיוחד, שיזם והוציא לאור הסופר, העורך והמו"ל, אברהם ליב שלקוביץ, שמוכר יותר בכינויו 'בן אביגדור'.

הסיפור הקודר מתאר את חייה הקצרים והעצובים של חנה, המכונה 'האילמת': ילדותה בעיירה נידחת כיתומה מאם העושה את כל מלאכות הבית; אהבתה הנכזבת ליעקב, בן השכנים, העוזב את העיירה וחוזר אליה כרופא מלומד; אובדן קולה כתוצאה מטראומה (שריפה בעיירה); נישואיה הכפויים לבעל מום; מחלתה ומותה בדמי ימיה. אם אחרי תמצית עגומה זו עדיין יש לכם חשק לקרוא את הסיפור במלואו, תוכלו למצוא אותו בפרויקט בן יהודה.

בשעת גסיסתה של חנה ב'הקדש' (מוסד קהילתי שהיה שילוב של בית מחסה ובית חולים), קוראות באוזניה נשים צדקניות בספר מעבר יבוק, קריאה שהיא למעשה מעין תפילה למען נשמתה:

האלמת, תרנ"ב, עמ' 10

הסיפור מסתיים במותה של חנה ב'הקדש'. ברגעי חייה האחרונים היא משתחררת מאילמותה וזועקת את שמו של אהובה, יעקב.

בניין ה'הקדש' בעיירה קולבושובה שבגליציה המזרחית. צילום מ-1963 (מקור: ארכיון יד ושם)

בסיפור זה פרץ עשה שימוש כפול במעבר יבוק: אזכורו מסייע 'לעבות' את מעמד הגסיסה ולהעניק לו אותנטיות עממית. בד בבד, השילוב בין התעקשותה של הגוססת, כי יקראו באוזניה מן הספר, לבין זעקתה את שמו של אהובה, יעקב, מוסיף לסיפור שכבת משמעות נוספת: חנה הגוססת, המקווה כי הקריאה באוזניה ממעבר יבוק תסייע לה להתאחד עם אהובה, מבלבלת בהזיותיה בינו לבין יעקב אבינו מספר 'בראשית'.

ב. 'מעבר בּוּג' (שלום עליכם)

שלום עליכם, 1904

מכאן נעבור ליצירה שונה בתכלית – בתוכנה, בסגנונה, ובשימוש שעשה הסופר, הוא שלום עליכם, ב'מעבר יבוק'.

הסיפור הקצר 'מעבר בּוּג' ראה אור בפעם הראשונה ביידיש, בגיליון פסח תרס"ג (1903) של השבועון יודישע פֿאָלקס-צײַטונג, שיצא לאור בקרקוב בשנים 1903-1902, בעריכתו של הסופר מרדכי ספקטור, מידידיו הקרובים של שלום עליכם. שמו המקורי של הסיפור היה 'ערב פּסח איבערן בוג' (ערב פסח על [נהר] הבּוּג). אולם לפרסום רחב בקרב ציבור הקוראים הגיע הסיפור רק אחרי שיצא לאור שוב, שנתיים מאוחר יותר (1905), כחוברת בהוצאת 'ביכער פֿאַר אַלע' (ספרים לכל) שבוורשה. בעל הוצאה זו, מגנוּס קרינסקי, נהג להוציא לאור מחדש, ובהתמדה, את סיפוריו של שלום עליכם שהתפרסמו במקור בעיתונים, ולפי עדותו של י"ד ברקוביץ – חתנו של שלום עליכם ומתרגמו לעברית – לא שילם לו תמלוגים על כך וגרם לו עוגמת נפש רבה.

קרינסקי שינה את שם הסיפור – אולי כדי להגביר את האטרקטיביות של הסיפור בעיני קהל הקוראים – ושיווה לו דמות של מעשייה עממית: 'אויף פּסח אַהיים: אַ מעשׂה ווי אַזוי פֿישל דער מלמד איז געפֿאָרן פֿון באַלטע קיין כאַשטשעוואַטע אויף פּסח אַהיים, און וואָס מיט אים האָט זיך געטראָפֿן' (הביתה לפסח: מעשה בפישל המלמד שנסע מבאלטה לחַשְׁצֶ'וואטֶה הביתה לפסח, ומה שקרה לו [בדרך]). מאז נודע הסיפור ביידיש בשם 'אויף פּסח אַהיים' (הביתה לפסח), ושמו המקורי נשכח. בא י"ד ברקוביץ והחזיר עטרה ליושנה: בתרגום הסיפור לעברית בחר לקרוא לו 'מעבר בוג', שם המהדהד את שמו המקורי של הסיפור אך גם רומז למעבר יבוק.

נהר הבוג בעיירה חוֹשְׁצֵ'וַואטוֹיֶה (מקור: Panoramio)

גיבור הסיפור, מלמד ושמו פישל, נאלץ, בחיפושיו אחרי פרנסה, לעזוב את משפחתו המתגוררת בעיירה חשצ'וואטה (היום חוֹשצ'וואטוֹיֶה [Khoshchevatoye] שבאוקראינה, על גדות נהר הבוג הדרומי, ומדרום לאומן), ולעבוד במקצועו בעיר בַּאלטָה, השוכנת כמה עשרות קילומטרים דרומית-מערבית משם. פעמיים בשנה – בסוכות ובפסח – חוזר פישל אל משפחתו כדי לבלות איתה את ימי החג.

הסיפור מתאר את מסעו לקראת פסח מבאלטה לעיירתו. מחמת עצלותו ושכרותו של העגלון הגוי, נמשכה הדרך הקצרה יומיים תמימים, ופישל חצה את נהר הבוג ממש בערב הפסח. בשל הפשרת השלגים הנהר מלא בגושי קרח צפים, ובמקום במעבורת, נאלץ פישל לחצות אותו בסירה קטנה, שבה חותר מפעיל המעבורת, פְּרוֹקוֹף בַּרַנְיוּק. לאחר הפלגה מסמרת שיער (לפחות מבחינתו של פישל) הוא מגיע לבסוף בשלום לביתו.

בית יהודי בחושצ'וואטויה. מי יודע, אולי זה היה ביתו של פישל? (מקור: Panoramio)

הסיפור 'מעבר בוג' הוא תענוג אמיתי לקריאה לחובבי סיפוריו של שלום עליכם, וניכרות בו תכונותיו המיוחדות והאהובות של הסופר: אהבת האדם, הרגישות לטבע וההומור המתוחכם אך מלא החמלה. לא נוכל להביאו כאן במלואו, והמעוניינים יוכלו למצוא אותו, בתרגומו הקלאסי של ברקוביץ, בכרך 'ימים טובים' של כל כתבי שלום עליכם. תרגום נוסף לעברית, תחת הכותרת 'הביתה לפסח', פרי עטו של אריה אהרוני, נדפס בספר בחול ובמועד (ספרית פועלים, 1997).

הנה שני קטעים מן הסיפור, ומהם יובן כיצד שלום עליכם משתמש במעבר יבוק:

מקור: ספר המועדים, ב: שלוש רגלים / פסח, דביר, תש"ח, עמ' 106

נהר הבוג הדרומי קפוא למחצה (מקור: ויקיפדיה)

מקור: ספר המועדים, פסח, תש"ח, עמ' 107

ג. 'תולדות משפחה אחת' (א"א קַבָּק)

אהרן אברהם קבק (1944-1881)

בשנים 1945-1943 ראו אור, בהוצאת עם עובד, שלושת חלקיו של הרומן תולדות משפחה אחת מאת הסופר אהרן אברהם קבק, שנודע בראשי התיבות א"א קבק. זהו רומן רחב יריעה, שמגולל את קורותיה של משפחה יהודית בפולין של המאה ה-19, על רקע הזרמים הרעיוניים שטלטלו את היהודים שם באותה תקופה – ההשכלה, הלאומיות הפולנית וחיבת ציון (הטרילוגיה יצאה לאור מחדש בהוצאת דביר, בשנת 1998). שלושת חלקיו של הרומן נקראים: 'בחלל הריק', 'בצל עץ התלייה' ו'סיפור ללא גיבורים'.

ממכתב שששלח הסופר אשר ברש לקבק בשנת 1941 ניתן להבין, כי באותה עת שקל המחבר לקרוא לרומן שלו (שכלל אז רק שני חלקים) בשם מעבר יבוק. בעצתו של ברש, שסבר כי שם זה מעורר אסוציאציות של בית עלמין, שינה קבק את תוכניתו ומצא כותרת חלופית.

'ממכתבי אשר ברש', משא (מוסף ספרותי של דבר), 2 ביוני 1972

על פי תוכנו של הרומן, שיש בו גם מספר אזכורים של מעבר היבוק התנ"כי, ייתכן שקבק שקל לקרוא לספרו בשם זה כדי להמחיש באמצעותו את הטלטלות והמאבקים הפנימיים שעוברים גיבורי הרומן (כמו מאבקו של יעקב במלאך). אולם ברש חשש כי שם זה יחטיא את המטרה, ובמקום להזכיר לקוראים את מעבר יבוק המקורי, מספר בראשית, הוא יתקשר דווקא לתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת בעת לוויה. כאשר כתב ברש את מכתבו, בראשית שנות הארבעים, היה עדיין קהל הקוראים ברובו פרי החינוך היהודי המסורתי, והצירוף 'מעבר יבוק' אכן הדהד היטב בדמיונו.

ד. 'מעבַר יַבֹּק' (שמעון הלקין)

שמעון הלקין (1987-1899)

'מעבר יבֹּק' הוא השם שנתן המשורר, הסופר, המתרגם וחוקר הספרות שמעון הלקין לאוסף שיריו השני, שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1965. הלקין, יליד דוֹבְסְק שבבלארוס, הכיר היטב את הווי העיירה היהודית ואת התפקיד שמילא בו ספר 'מעבר יבוק'. לימים אף סיפר במפורש, כי ספרו של ר' אהרן ברכיה היה מונח על מדף הספרים בבית אביו, ובבחירת השם לאוסף שיריו כיוון במפורש לספר זה.

על אף שהשירים שנאספו בספר זה עוסקים רבות במוות, מוטיב 'מעבר היבוק' אל עולם המתים מופיע בצורה מפורשת רק בשיר אחד. זהו שיר י"ח בחלק השני של מחזור השירים 'חרוזים למי', שבו המשורר מנהל דיאלוג מדומיין עם דמות נשית אהובה, שהוא אינו נוקב בשמה. פירושים שונים יש באשר לזהותה של דמות זו, ולדעתי הלקין משוחח בשיר עם חלק מעצמו, ליתר דיוק עם נשמתו.

הנה השיר היפה והעצוב הזה. כדאי לשים לב לשינוי הקל, אך החשוב, שעשה הלקין בניקוד: לא מַעֲבַר יבוק, כמו במקרא או בספר, אלא מֵעֵבֶר ליבוק...

מעבר יבק, עמ' 89

אך זו אינה ההופעה הראשונה של מעבר יבוק בשירת הלקין. עוד בהיותו בן 29 הוא חיבר שיר בשם 'פזמון כושי', שעוסק כולו במעבר יבוק כמעבר אל העולם הבא. השיר כתוב בסגנון 'שיר נשמה', ובקלות אפשר לדמיין מקהלת 'ספיריצ'ואל', של זמרות וזמרים שחורים, שרה אותו בהתלהבות דתית:

שמעון הלקין, שירים, מוסד ביאליק, 1977, עמ' 188

כפי שציין בצדק ניצן ורדי (בתגובות) מדובר בתרגום שיר 'גוספל' מפורסם שנקרא Down by the Riverside. הנה ביצוע של לואי ארמסטרונג (כולל מילות השיר):

ה. סוף דבר

שירי מעבר יבק של הלקין בישרו את שקיעתו של השימוש המורכב בדימוי זה בפרוזה ובשירה העברית. 

מעבר יבוק התנ"כי צץ מדי פעם, למשל בשיר 'מעבר יבוק', שחיבר, הלחין ושר יעקב רוטבליט (באלבומו 'כך שחררתי את ירושלים', שראה אור ב-1978).

הסופרת והמורה הוותיקה הרצליה רז פרסמה לפני כמה שנים (ביום הולדתה התשעים!) ספר שירים בשם כל אחד ומעבר יבוק שלו (רמת השרון, הוצאה פרטית, 2010), אך גם היא חוזרת למעבר יבוק המקראי ולא לדימוי המורכב שמרמז גם לשם ספרו של הרב אהרן ברכיה ממודנה.

הספר מעבר יבוק נזכר, זעיר פה זעיר שם, בעיקר אצל סופרים שגדלו בסביבה דתית (כמו חיים באר בספרו עת הזמיר [1987], שבו ממלא נושא הקבורה והקברנים מקום חשוב). אבל קהל הקוראים הגדול, המשכיל, שגדל בעיירות מזרח אירופה והכיר אינטימית את מעבר יבוק ואת העולם שסביבו, כבר חלף ועבר מן העולם, ויחד עימו כלו ותמו גם הסופרים שכתבו עבורו.

ונסיים את מסענו בקוריוז מעניין. ב-6 בספטמבר 1972 התפרסם בעיתון דבר מכתב ששלח המחנך וסופר הילדים הנודע אליעזר שמאלי (1985-1901). מכתבו של שמאלי, שנולד בעיירה רוז'ישצ'ה שבאוקראינה בראשית המאה הקודמת, מדבר בעד עצמו:

מֵעֵבֶר לנהר (א): איזה נהר חצה מחבר 'מעבר יַבּוֹק'?

יעקב מתאבק עם המלאך במעבר יבוק 
ציור שמן של ברתולומיאוס ברינברג, 1639 (רייקסמוזיאום, אמסטרדם; נחלת הכלל)

מאת דן לב ארי

א. מעבר יַבּוֹק: רב-מכר מן המאה ה-17

בשנת 1626 ראה אור במנטובה שבאיטליה ספר ושמו 'מעבר יַבּוֹק' (במקור 'מעבר יבק', אך לנוחיות הקריאה נשתמש להלן בכתיב המלא), פרי עטו של הרב והמקובל אהרון ברכיה בן משה מהעיר מוֹדֶנָה (איטליה). המחבר עצמו מת בשנת 1639.

הספר הוא מעין מדריך שימושי, המסביר אילו פעולות יש לנקוט על מנת להבטיח כי נשמתו של יהודי שמת תגיע ליעדה בעולם הבא בדרך הקצרה והבטוחה ביותר: החל מן השלב בו חלה האיש את חוליו אשר ימות בו, דרך שלבי הגסיסה, יציאת הנשמה, הטהרה והקבורה, וכלה בתקופת האבלות. בין היתר, מפורטים בספר הדינים והטקסים הנוגעים לשלבים אלה, מוסברים טעמיהם על פי קבלת צפת, שפיתחו משה קורדובירו והאר"י (שהמחבר היה מתלמידי-תלמידיו), ומובאים נוסחי תפילות מיוחדים שיש לומר בכל שלב ושלב (תפילות לרפואת החולה, וידוי שכיב מרע, וכיוצא בהן).

שער המהדורה הראשונה של מעבר יבוק, מנטובה 1626 (מוזיאון יהדות איטליה)

ברקע לכתיבת הספר עמדה הפופולריות הרבה של קבלת האר"י בעולם היהודי באותה תקופה, והחשיבות שיוחסה בה לנשמת האדם, לתיקונה ולהגנה עליה מפני כוחות מזיקים ורוחות רעות – בחיים בכלל, וסמוך למוות ואחריו בפרט. החבורות לקבורת מתים ('חברה קדישא גומלי חסד של אמת'), שהיו פעילות בכל הקהילות היהודיות, קיבלו על עצמן, לראשונה בהיקף נרחב, לא רק קבורה כהלכה, אלא גם ניסו להבטיח שגופותיהם ונשמותיהם של נפטרי הקהילה יזכו לטיפול נאות ולהגנה מפני אותם כוחות דמוניים. אפשר כי הספר 'מעבר יבוק' נכתב מלכתחילה עבור חברה קדישא כזו, שנוסדה במנטובה (המעוניינים להרחיב ולהעמיק יעיינו במאמרו של אבריאל בר-לבב, 'למות לפי הספר: ספרי חולים ומתים והעיצוב היהודי הטקסי של המיתה בראשית העת החדשה', שפורסם בכתב העת זמנים, 73, חורף 2001-2000, עמ' 78-71).

אנשי חברה קדישא של פראג מתפללים ליד מיטת שכיב מרע. ציור מ-1772 (מקור: ויקיפדיה)

פרסום 'מעבר יבוק' היה אפוא דבר בעתו וענה על צורך של ממש, הן בשאלות של פסיקה וקבלה הן בכל הקשור להיבטים המעשיים של הטיפול בחולה ובנפטר. ואכן, במהרה נעשו מן הספר קיצורים ועיבודים רבים, אשר מקצתם גם תורגמו ליידיש. עיבודים אלה הנגישו את תוכן הספר לציבור הרחב, ובתוכו גם לנשים, שנזקקו לו בשל עיסוקן בביקור חולות ובטהרת נפטרות. כך היה 'קיצור מעבר יבוק' לאחד הספרים הבודדים שנקראו דרך קבע גם על ידי נשים יהודיות (לצד ספרי מוסר ואגדה, שנכתבו ביידיש או שתורגמו אליה, כגון 'צאנה וראינה' או 'מנורת המאור'). מאחר שבדרך כלל סיימו אנשים את חייהם בבית בו גרו (מצב שהשתנה רק במאה ה-20), היה 'קיצור מעבר יבוק' – שבו נדפס גם נוסח הווידוי שאומרים גוססים על ערש דווי – מצוי דרך קבע בבתים יהודיים רבים.

עוד פרט מעניין הקשור ל'מעבר יבוק': זהו המקור הראשון שמזכיר את התפילה הפופולרית 'אל מלא רחמים', שבימינו אין להעלות על הדעת טקס קבורה או אזכרת נשמות בלעדיה.

קרבן אהרן ('אשר נהגו חבורות קדושות בק"ק פיורדא להשתדל עם החולה'), שנדפס בברונא (מורביה) בשנת 1759, הוא אחד מקיצורי 'מעבר יבוק'

ב. עלי כותרת: מעבר יבוק – על שום מה? 

מדוע בחר ר' אהרון ברכיה לקרוא לספרו בשם מיוחד זה?

בהקדמתו המחורזת לספר נתן המחבר שני טעמים לדבר (ההדגשות במקור): 

וחברתי חידושים ודרושים שונים, אשר יחד כולם דברי פרישות וטהרה וקדושה משלשים, ותמכתים בימין הענוה והבושה. 

ויחסתים בשם מעבר יבק, להקריבם ולהקטירם, באהבה ובמורא, לפני כל העדה קדושה. 

בתוך עלמות תופפות יעברו דרך גשר רעוע, מעולם התמורה והכליון אשר עוותו המצב השמיימי, להתקשר במעדנים, היחוד והברכה והקדושה. 

ובזה תעבור המנחה מנחת ביכורים על פנינו, ונעבור את מעבר יבק להתאבק בה' איש מלחמה, עד עלות השחר שהוא התחיה, כי אז לא יעקב יאמר עוד לנשמתנו ולגופנו, רק ישראל, כי נהיה ממלכת כהנים ונזכה לראות אלהים פנים אל פנים, כי יזרח לנו שמש צדקה ומרפא.

אם כך, הטעם הראשון הוא, שהמושגים הקבליים 'ייחוד', 'ברכה' ו'קדושה' עולים כדי ראשי התיבות יב"ק. אלה הם, בין השאר, גם שמות שונים של הקב"ה, שבו אמורה הנשמה לדבוק בסיום מסעה 'דרך גשר רעוע מעולם התמורה והכליון'.

הטעם השני קשור להקבלה, שמצא המחבר, בין המסלול שמתווה ספרו לנשמת הנפטר לבין הסיפור המקראי על מעבר היבוק על ידי יעקב (בראשית, לב 24-23). יעקב חצה את נחל יבוק – הוא ואדי זרקא (נחל כחול) של ימינו – כשהוא מלא חששות לקראת פגישתו עם עשיו אחיו. מיד לאחר מכן התרחש מאבקו המפורסם עם המלאך, שבעקבותיו זכה יעקב (וגם אנחנו) לשם 'ישראל'. לשיטתו של ר' אהרון ברכיה, מעברה של הנשמה מן העולם הזה אל העולם הבא – עד הידבקותה בקב"ה וקימתה מעפר בתחיית המתים לעתיד לבוא – הוא מסע מסוכן ומעורר פחד, ממש כמו זה שחווה יעקב במעבר יבוק המקורי. אולם, אם תשלח הנשמה לפניה 'מנחות ביכורים' – כמו המתנות ששלח יעקב לעשיו לפני שחצה את היבוק – היא תוכל לרכך את מידת הדין ולהגיע ליעדה בשלום. מנחות אלה מקבילות לטקסים ולתפילות שהספר ממליץ לקיימם ומביא את נוסחיהם.

לעתים מוצג גם טעם שלישי לשם הספר: הוא מונה בדיוק 112 (בגימטריה: יב"ק) פרקים. אין סתירה בין שלושת הטעמים, אך הדעת נותנת שר' אהרן החליט קודם כל על שם הספר ורק אחר כך התאים לו את מספר הפרקים המתבקש.

נחל יבוק (ואדי זרקא) בתחומי ממלכת ירדן (מקור: ויקיפדיה)

ג. צלם בהיכל?

לכאורה, די בטעמים שהוצגו לעיל, ובכל זאת הדימוי של חציית נחל, כמעבר מן החיים אל המוות, מעורר תהִיָּה. ככלות הכל, דימוי זה אינו אופייני לתפיסה היהודית אלא דווקא למיתולוגיה היוונית-רומית. על פי סיפורי המיתולוגיה, נשמת המת חייבת לחצות את אחד מנהרות השאוֹל (ששמו אָכֶרוֹן או סְטִיקְס) כדי לעבור מארץ החיים אל ארץ המתים. החציה נעשית על גבי מעבורת, אותה משיט ספן ושמו כָּארון (Charon), ועל הנשמה לשלם לו במטבע עבור שירותיו.

כָּארון מקבל נשמת ילד קטן מידי אמו. ציור על גבי כד קבורה יווני (לקיתוס). מקור: ויקיפדיה

לעומת זאת, במחשבה היהודית מוטיב חציית נחל או נהר כמעבר לעולם המתים אינו מצוי כלל (להוציא חריג אחד, אליו נחזור בהמשך). בגאוגרפיה הדמיונית של העולם הבא 'היהודי', הנשמה עולה דווקא מלמטה למעלה, אל הרקיעים, שם מצויים גם גן העדן וגם הגיהנום. ברקיעים אלה זורם אמנם נהר, הוא 'נהר די-נור' (שנזכר לראשונה בספר דניאל, ז 10), אולם אין זה נהר רגיל, אלא נהר של אש, הנשפך בסופו על ראשם של רשעים בגיהנום. אומנם, יש הסבורים כי הנשמות עוברות ומזדככות דרך נהר זה, מגן העדן התחתון לגן העדן העליון, אולם הן אינן חוצות את הנהר אלא עולות במעלה הזרם.

הייתכן כי מוטיב אלילי זה, של חציית נהר בין החיים למוות, חדר, בדרך זו או אחרת, אל עולם המושגים של מחבר 'מעבר יבוק' והשפיע עליו בבחירת השם שהעניק לספרו?

התשובה לכך עשויה להיות חיובית, ובשורות הבאות אנסה להראות כיצד קרה הדבר. מסע קצר בעבר, עם ארבע תחנות עצירה ספרותיות. 

תחנה ראשונה: 'אַיְנֵאִיס'

ורגיליוס יושב בין שתי מוזות. פסיפס רומי מן המאה ה-3 שהתגלה בתוניס (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 19 לפני הספירה מת המשורר הרומי וֶרְגִילְיוּס (נולד בשנת 70 לפנה"ס). הוא הותיר בעיזבונו גרסה כמעט מושלמת של הפואמה האפית 'אַיְנֵאִיס', בשנים-עשר ספרים. ביצירה זו מגולל ורגיליוס את סיפור מסעו של הגיבור ההומרי אַיְנֵאָס, בנם של האלה ונוס ובן האנוש אנכיסס, מטרויה ההרוסה אל איטליה, שם היה לימים אחד מאבות אבותיהם של הרומאים.

בספר השישי מסופר כיצד ירד אינאס אל השאול, דרך לוע הר הגעש אברנום, סמוך לעיר קומאי שבאיטליה, וזאת במטרה לפגוש את אביו שמת. במסעו הדריכה אותו הסיבילה – נביאה באורקל של אפולו בקומאי. מיד עם כניסתם לשאול נתקלו השניים בהמון נשמות מתים, שביקשו לחצות את נהר הסטיקס, ובאיש המעבורת כָארון, המתואר כאן כדמות מפלצתית.

הנה כך (בהשמטות קלות) תיאר ורגיליוס את הסצנה הזו, בתרגומו היפהפה של שלמה דיקמן (מוסד ביאליק, 1962; הדפסה חדשה: כרמל, 2005, עמ' 225-223):

אינאס, הסיבילה וכָּארון. ציור של ג'וזפה מריה קרספי, 1705-1700 (המוזיאון לתולדות האמנות, וינה)

תחנה שנייה: 'הקומדיה האלוהית'

נדלג כמה מאות שנים קדימה, אל תחנתנו הבאה: יצירה מפורסמת, המבוססת על תיאור השאוֹל ב'אַיְנֵאִיס': 'הקומדיה האלוהית' שחיבר המשורר האיטלקי, בן פירנצה, דנטה אליגיירי (1321-1265).

דיוקנו של דנטה המיוחס לג'וטו הוא היחיד שנעשה בימי חייו והשתמר (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 1320, שנה לפני מותו, סיים דנטה את יצירתו 'הקומדיה' (שלימים, לאחר מותו, כונתה 'הקומדיה האלוהית', ובשם זה היא מוכרת עד היום). זוהי אחת מיצירות המופת של תרבות המערב בכלל ושל הספרות האיטלקית בפרט, והיא מתארת, בגוף ראשון, את מסעו הדמיוני של המחבר, בלוויית ורגיליוס (הזכור לטוב מן התחנה הקודמת), בשלושת מדורי העולם הבא על פי התפיסה הנוצרית: התופת (הגיהנום), כּוּר המַצְרֵף (פּוּרְגָטוֹרְיוּם) וגן העדן. כמו ורגיליוס והסיבילה, גם דנטה ובן לוייתו נאלצים לחצות נהר (למעשה, שני נהרות), הן כדי להיכנס אל עולם המתים הן כדי לעבור בין אזורים שונים בתוכו. גם הם פוגשים ספני מעבורת ונשמות אומללות ש'נתקעו' בדרך.

יצירה זו הורקה במלואה לעברית מספר פעמים, החל בתרגומו של שאול פורמיג'יני, רופא יהודי מטריאסטה, שחלקו יצא לאור ב-1869 (תחת הכותרת 'ספר מראות אלהים'), וכלה בתרגומו המעודכן של יואב רינון 'הקומדיה האלוהית: תופת' (כרמל, 2013).

התרגום הראשון של 'הקומדיה' לעברית, טריאסטה 1869 (מקור: בלוג 'על ספרות איטלקית – בעברית')

קיימים גם תרגומים חלקיים, והמפורסם שבהם הוא 'תופת' של זאב ז'בוטינסקי, שעליו עמל עת ישב בכלא עכו, בשנת 1920. לטעימה מן השורות המתייחסות לחציית הנהר בחרתי בתרגומו של אריה סתיו (הקיבוץ המאוחד, 2007), בשל שפתו הפשוטה והברורה (קנטו שלישי, שורה 109 ואילך, עמ' 175):

כֶּארון מכנס את נשמות החוטאים אל ספינתו (איור של גוסטב דורה ל'קומדיה' של דנטה)

תחנה שלישית: 'מחברת התופת והעדן'

התחנה הבאה במסענו סמוכה מאוד בזמן לזו האחרונה, אך יש בה שינוי ממשי של מושגים. 

מעט לאחר מות דנטה כתב המלומד, המשורר והסטיריקן היהודי עמנואל הרומי (1336/1328-1260; התאריכים משוערים) את יצירתו 'מחברת התופת והעדן'. זוהי המחברת העשרים ושמונה, שהיא האחרונה באוסף המקאמות הידוע בשם 'מחברות עמנואל', שכולל ברובו מליצות, משלים ושירי עגבים.

שער המהדורה השנייה של מחברות עמנואל, קושטא 1535 (מקור: HebrewBooks)

'מחברת התופת והעדן' היא עיבוד חופשי של 'הקומדיה האלוהית', תוך עיקורה מסממנים אליליים ונוצריים, והתאמתה לעולמו של יהודי איטלקי משכיל באותה תקופה. כך, למשל, את תפקידיהם של דנטה וּורגיליוס ב'קומדיה' ממלאים עמנואל הרומי ובן לווייתו, 'דניאל איש חמודות' (על זהותו נחלקו הדעות). ב'מחברת' גם אין שום התייחסות ל'כור המצרף', אותו מדור בעולם המתים המכונה במסורת הנוצרית 'פורגטוריום', שבו מתמרקות בייסורים נשמות החוטאים שאינם רוצחים, טרם כניסתן לגן עדן. ויש דוגמאות רבות נוספות.

לענייננו חשובה במיוחד העובדה, שבמהלך 'טיהור' היצירה מסממנים אליליים ונוצריים נעלם ממנה גם כָּארוֹן, הספן הנרגן, ועם זאת, עמנואל הרומי לא ויתר לחלוטין על דימוי חציית הנחל כחלק בלתי נפרד מתהליך הכניסה לעולם המתים. הנה תיאור כניסה זו ב'מחברת', בלשונו של עמנואל הרומי (הועתק מ'פרויקט בן-יהודה'; ההדגשות שלי):

וּמִדֵּי לֶכְתֵּנוּ הָיִינוּ יוֹרְדִים

וְהַדֶּרֶךְ דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה

מְעוֹף צוּקָה וַאֲפֵלָה

וָאֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת

לֹא רָאִינוּ שָׁם רַק בְּרָקִים וְקוֹלוֹת

וְלֹא שָׁמַעְנוּ רַק קוֹל כְּחוֹלוֹת

וְצָרוֹת כְּמַבְכִּירוֹת

וְקָרָאתִי שֵׁם הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֲבָרוֹת

וּבָאַחֲרִית הִגַּעְנוּ אֶל גֶּשֶׁר רָעוּעַ וְתַחְתָּיו נַחַל שׁוֹטֵף

וּכְאִלּוּ רוֹאָיו גּוֹזֵל וְחוֹטֵף

וְאָז הֵחֵלָה נַפְשִׁי לְהִתְעַטֵּף

וּבְרֹאשׁ הַגֶּשֶׁר שַׁעַר וְשָׁם לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

נהר הסטיקס הפך אפוא ל'נחל שוטף', והמעבורת של כָּארוֹן ל'גשר רעוע'.

תחנה סופית: 'מעבר יבוק' 

הקוראים ודאי כבר הבינו מהו המסלול המשורטט כאן: מוטיב חציית הנהר אל עולם המתים, שראשיתו במיתולוגיה הפגאנית היוונית-רומית ('אינאיס'), עבר טרנספורמציה אל העולם הנוצרי ('הקומדיה האלוהית'), 'גויר' על ידי עמנואל הרומי ('מחברת התופת והעדן') ולבסוף השפיע (במודע או שלא במודע) על השם שהעניק ר' אהרון ברכיה ממוֹדֶנָה לספרו 'מעבר [נחל] יבוק'. כדי להוכיח זאת, נותר להראות כי ר' אהרון ברכיה הכיר את 'מחברת התופת והעדן' והושפע ממנה.

כדי להוכיח זאת אציג שני טיעונים: נסיבתי וענייני. אומנם, בכתביו של ר' אהרון ברכיה אין התייחסות ישירה ל'מחברת התופת והעדן', אך הסבירות הנסיבתית שהכיר אותה היא גבוהה. במהלך 300 השנים שחלפו בין תקופת חייו של עמנואל הרומי לבין ימיו של ר' אהרון ברכיה, הודפסו 'מחברות עמנואל' בשתי מהדורות (ברישה 1491; קושטא 1535). ה'מחברות' צברו פופולריות כה רבה, עד שר' יוסף קארו, מחבר 'שלחן ערוך' (דפוס ראשון: 1565), הביאן כדוגמא לספרים שהקריאה בהם אסורה:

מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור, משום מושב לצים. ועובר משום 'אל תפנו אל האלילים' – לא תפנו 'אל' מדעתכם. ובדברי חשק איכא תּוּ [יש גם] משום מגרה יצר הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים (טור אורח חיים, סימן שז, טז).

אם אלה היו פני הדברים בקרב מגורשי ספרד באימפריה העות'מאנית, שאליהם השתייך ר' יוסף קארו; קל וחומר ש'ספר עמנואל' היה מוכר וידוע בקרב בני קהילתו של עמנואל הרומי, יהודי איטליה.

הוכחה נקודתית לכך שר' אהרון ברכיה הושפע מ'מחברת התופת והעדן' מצויה בקטע מתוך ההקדמה ל'מעבר יבוק', שהובא בראשיתה של רשימה זו, ובו מתואר מסע הנשמות אל העולם הבא במילים האלה: 'בתוך עלמות תופפות יעברו דרך גשר רעוע, מעולם התמורה והכליון אשר עוותו המצב השמיימי, להתקשר במעדנים, היחוד והברכה והקדושה'. ההשוואה לתיאורו של עמנואל הרומי ב'מחברת' מדברת בעד עצמה: 'וּבָאַחֲרִית הִגַּעְנוּ אֶל גֶּשֶׁר רָעוּעַ וְתַחְתָּיו נַחַל שׁוֹטֵף / וּכְאִלּוּ רוֹאָיו גּוֹזֵל וְחוֹטֵף' (ההדגשות הן שלי).

אכן, הביטוי 'גשר רעוע' מופיע בשפה העברית עוד קודם לימי עמנואל הרומי, והיה עשוי להיות מוכר לר' אהרון ברכיה גם ללא קשר לתיאור הכניסה לשאול. עם זאת, השימוש שהוא עשה בביטוי מדויק זה, בהקשר של מעבר הנשמות אל העולם הבא והחיבור לשם 'מעבר [נחל] יבוק', אינו יכול להיות מקרי.

גם אחרי הדפסת 'מעבר יבוק', מוטיב חציית הנהר אל העולם הבא לא הוטמע בתפיסה היהודית. מקצרי 'מעבר יבוק', ואלה שהושפעו ממנו, לא הכירו את 'מחברת התופת והעדן' ולא נתנו את דעתם לרמז שטמן המחבר בהקדמת ספרו. הגלגול שהוצג כאן – של רעיון שמקורו אלילי, ההופך בהדרגה לדימוי לגיטימי וכשר ביצירה הלכתית-קבלית – משקף בעיקר את ייחודה של יהדות איטליה. יהדות זו קיימה תמיד דיאלוג מתמשך עם סביבתה הלא-יהודית וידעה לשאוב מן העולם התרבותי העשיר שהקיף אותה, מבלי לטשטש את זהותה היהודית, בחינת 'תוכו אכל קליפתו זרק'.

בשכונת נחלאות בירושלים עבר רחוב היבוק טרנספורמציה נוספת: רחוב חִיבּוּק... (צילום: אריאל מרוז)

חלקה השני של הרשימה יעסוק בשקיעי ספר 'מעבר יבוק' בספרות יידיש ובספרות העברית החדשה.


בעלי התוספות

בעקבות פרסום הרשימה, פרופסור אבריאל בר-לבב, שנזכר ברשימתי כבר-סמכא לענייני 'מעבר יבוק', הואיל להסב את תשומת לבי למספר נקודות הנוגעות לנושא, ואני שמח להביא את תמציתן בפני הקוראים.

לגבי מהותו של הספר והיחס בינו לבין הקיצורים שנעשו לו: אין זה מדויק לכנות את הספר 'מדריך שימושי' לטיפול בגוסס ובנפטר, שכן רק אחד מפרקיו עוסק בהיבט הפרקטי, וכל האחרים הם רקע תאורטי. זו הסיבה לכך שהיה צורך בעיבודים ובקיצורים לספר, שכללו רק את הפן השימושי שלו. לעיתים כללו קיצורים ועיבודים אלה גם תוספות עצמאיות פרי עטם של המחברים או המקצרים, שלא הופיעו ב'מעבר יבוק' המקורי. 

ובאשר לרקע ולמניעים לכתיבת הספר: אפשר שקבלת האר"י היא שהשפיעה על כתיבתו, אך קיימות גם דעות אחרות, כגון זו המדגישה יותר את התפתחות ה'חברה קדישא' בתקופה זו. אהרון ברכיה ממודינה עצמו כותב על כך במפורש בהקדמתו.

הסיבה העיקרית לבחירה בשם 'מעבר יבוק', היא שמספר הפסוקים מן המקרא, שלדעת המחבר יש לומר סביב מיטת הגוסס, הוא 112 (בגימטריה: יב"ק). כל שאר הנימוקים שהוא מביא במבואו הם משניים.

המוטיב של מעבר הנשמות בתוך נהר בדרכן אל העולם הבא מופיע גם במקורות יהודיים קודמים. 'נהר דינור', הנזכר ברשימה, הוא דוגמא לכך ויש לציין כי נהר זה נזכר מספר פעמים גם ב'מעבר יבוק'.

והערה אחרונה, המיתולוגיה היוונית לא הייתה זרה למחבר 'מעבר יבוק'. באחד המקומות בספר (חלק מנחת אהרן, פרק ז) אף נזכר אורפאוס, המנגן המופלא!

עד כאן הערותיו המחכימות של פרופסור בר-לבב. בסיכומו של דבר, ה'גלגול' שתואר ברשימה זו, של מוטיב 'חציית הנהר', למן המיתולוגיה היוונית ועד 'מעבר יבוק', בעינו עומד, אולם האופן שבו שללתי לחלוטין קיומו של מוטיב דומה ביהדות, היה נחרץ מדי.