יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: מאיר'קה חוּמַש, 'בן היוֹרֶה'

תעלות קרב במוצב תל מוטילה (צילום: אבישי טייכר; ויקימדיה)

 מאת אסתר חוּמַש-גּוֹפֶר

בשנות הארבעים לימד המורה והסופר הנערץ אליעזר שׂמֹאלִי בבית ספר לילדי עובדים בגבעת המורה שבקרבת עפולה. משפחתי התגוררה אז באחד הבתים במתחם בית חולים 'העמק', שהיו מיועדים למגורי הרופאים ואנשי המנהלה. אבי היה באותה תקופה המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, ואחי, מאיר, היה אחד מתלמידיו של שמאלי. 

בארון הספרים שלנו נמצאת המהדורה הראשונה של הספר 'בְּנֵי הַיּוֹרֶה', שכתב שמאלי בשנת תרצ"ז (1937). הספר, שבו סיפר שמאלי על עולמם החלוצי והתמים של ילדי כיתה בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב (בין הילדים הללו היה גם יצחק רבין), זכה להצלחה רבה ונדפס בארבע הדפסות.

בתוך הספר רשם שמאלי הקדשה לאחי מאיר:

למאיר'קה החביב: תִּהיה נא דַּרכּך –  

דרך "בני היורה": אהבה לעם-ישראל, 

ארץ-ישראל ועמל-כַּפּים. 

א. שמאלי 

תלמיד סבך, ר' משה ליב חוּמש ז"ל.

אליעזר שמאלי (1985-1901)

כפי שעולה מהסיפא, שמאלי – יליד העיירה רוז'ישץ' שבוולין (היום באוקראינה) – היה תלמידו של אבי-סבי, משה לייב חוּמָש (שאכן לימד חומש, ומכאן שם המשפחה שדבק בו). אחזור לפרט זה בהמשך.

ב-6 במאי 1951 נהרג מאיר בקרב תל מוטילה, באזור הצופה על צפון-מזרח הכינרת שהיום נמצא בו מושב אלמגור. הוא היה חניך בקורס מ"כים של חטיבת 'גולני', ש'הוקפץ' יחד עם חבריו לקורס כדי לסייע בקרב. בן תשע-עשרה היה במותו. 

כך מסופר עליו באתר 'נזכור את כולם':

קרב תל מוטילה, מול הצבא הסורי, נערך במשך חמישה ימים (6-2 במאי). מבחינה צבאית זה היה כישלון נורא: 41 חיילים נפלו וכשבעים נפצעו. שתיקה רועמת שררה באותם ימים ולאחריהם סביב הלחימה במקום. לכישלון היו סיבות רבות: החום הנורא ששרר אז, הנגישות הקשה למקום, שהקשתה על תקשורת ואספקה, וחוסר ההכשרה הקרבית של החיילים, שרבים מהם היו עולים חדשים. אך נראה שהכשל העיקרי היה הפיקוד הלקוי, שנעשה ממרחק ניכר (המפקדים, מאיר עמית ורחבעם זאבי ישבו ב'וילה מלצ'ט' ליד המושבה מגדל, ולא יכלו לקרוא את תמונת הקרב בזמן אמת). איש ממפקדי הפעולה, שהתקדמו במסלול הצבאי, לא התגאה בקרב זה ולא כלל אותו בתולדות חייו. גם זו 'מורשת גנדי' המפורסמת לרעה... תיאור מפורט של הקרב ימצא המתעניין בעדותו של אריה טפר, שהיה המפקד בשטח, ובספרו של אריה יצחקי 'שלדים בארון' (2009).

בעיתוני התקופה לא דווח כלל על מספר ההרוגים והפצועים, ואפילו לא צוינו שמות הנופלים. על מודעות אבל מטעם הממשלה או צה"ל ועל פרסום רשמי של מועדי הלוויות – בכלל לא היה על מה לדבר. 

מאיר נהרג ביום הקרב האחרון (6 במאי), וחללי הקרב נקברו בחופזה בשני בתי קברות צבאיים: בעפולה ובראש פינה. אחי נקבר מבלי שהוריי קיבלו הודעה על מותו וממילא לא השתתפו גם בהלווייתו. רק יומיים אחר כך, ב-8 לחודש, התקבצו ידידים ובני משפחה ליד ביתנו והודיעו לנו על האסון. עד אז איש מצה״ל לא בא לספר את שאירע. צה"ל והחברה הישראלית עשו מני אז כברת דרך ארוכה...

בעקבות יוזמה שהתחלתי בה הוקמה בשנת 1997, בתחומי היישוב אלמגור, אנדרטה לזכר חללי הקרב, בתכנונו של האדריכל יהודה יהב. על האנדרטה נחקקו שמות החללים, והיא מייצגת התפרצות סמלית של הר געש (הקרקע באזור היא אדמת בזלת) – ביטוי להוצאתו של סיפור הקרב, שהוסתר והושכח, לאוויר העולם. 

במהלך השנים שבהן עמלנו על הקמת האנדרטה, ניסינו לערב גם את מפקדי הקרב, אך אלה טענו בתוקף שאין כל צורך בכך היות שקיים כבר אתר זיכרון לחללי החטיבה בצומת גולני. עם זאת מאיר עמית, המח"ט אז, הופיע לטקס. 

האנדרטה לנופלי הקרב בתל מוטילה צופה על הכינרת (מקור: יזכֹּר - אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל)

אריה עמית (טפר), איש הפלמ"ח ומגיבורי הקרב, התנגד גם כן להקמת האנדרטה. לדבריו, מספר ימים לפני תחילת הקרב היה תרגיל אימונים באזור קיבוץ גַלעֵד. שני מפקדי הקבוצות המתאמנות רבו ביניהם ולא תיאמו את תוכנית האימונים. כתוצאה מכך ירו הקבוצות זו על זו ובחילופי האש 'הידידותיים' הללו נהרגו שישה חיילים. כנהוג באותם ימים, לא מיהרו להודיע על כך למשפחות, שייכו את ההרוגים לקרב בתל מוטילה וכך 'החליקו' את הפרשה. טפר, שלדבריו נכח בשני האירועים ונשא פצועים והרוגים בשניהם, טען שאם נציין את כל שמות ההרוגים על גבי האנדרטה נעזור בכך לטייח את האמת. בתשובה לשאלתנו, אם ידועים לו שמותיהם של החיילים שנהרגו בגלעד, הוא הודה שאינו יודע. אנו החלטנו, שמנקודת מבטנו כולם חללי צה״ל ועל כן ניתן כבוד זהה לכולם. בסופו של דבר, גם טפר נתן לכך את ברכתו. 

מקטע משמות הנופלים על האנדרטה (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקימדיה)

במהלך העבודות להקמת האנדרטה הגיע אלינו אחד מהחיילים שנפצעו קשה בקרב. הוא נולד במצרים, עלה ארצה בגפו, ולא הייתה דרך להודיע להוריו על פציעתו מבלי לסבכם עם השלטונות המצריים. בסופו של דבר, השתקם האיש והשתלב בעבודה כלשהי. רק לאחר שנים רבות נודע לו, אחרי שיחה אקראית עם חבר לעבודה, שהוא זכאי להכרה כנכה צה״ל וליהנות מן הזכויות שכרוכות מכך. נדהמנו לשמוע שהוא ניהל מאבק שנמשך עשרות שנים, ובמהלכן נדרש להוכיח שאכן השתתף בקרב על תל מוטילה. בסופו של דבר, הצליח להציג מסמכים מבית החולים רמב״ם שאימתו את טענותיו. זה היה בתחילת שנת 1990, כאשר הקרב התרחש ב-1951, ארבעים שנה קודם לכן...

שנתיים ויותר אחרי הקרב שבו נפל אחי פרסם שמאלי סיפור שנקרא 'מורי ורבותי' (דבר לילדים, כרך כד, חוברת 9,  כ"ו בחשוון תשי"ד [4 בנובמבר 1953], עמ' 127-126). למען האמת, אין זה סיפור אלא רשימה אוטוביוגרפית, ובה התרשמויות וזיכרונות ממורים שאצלם למד טרם עלייתו ארצה בשנת 1920. בין השאר הוא מזכיר את אבי-סבי וגם את אחי שנפל. מתברר, כי למרות שחלפו שנים רבות מאז היה מאיר תלמידו של שמאלי, הגיעה אליו שמועת מותו ואז נזכר בו.

וזה הפרק מהסיפור שמתייחס לסבי ולאחי:

את הרשימה שנדפסה בדבר לילדים, ליווה הציור התמים הזה פרי עטו של 'נפתלי', הוא הצייר הנודע נפתלי בֶּזֶם:

אחי מאיר נפל בגיל תשע-עשרה ונקבר בחיפה, מקום מגורי משפחתי בראשית שנות החמישים. חייו היו קצרים. הוא לא זכה להקים משפחה, לבנות וליצור, ובאין בנים או נכדים, שיזכרוהו לאחר מותו, גם זכרו כמעט אבד. 

שמאלי ורעייתו נקברו בבית הקברות של אגודת השומרים, מתחם מיוחד בחורשה הסמוכה לבית אלכסנדר זייד, גיבור ספרו הידוע 'אנשי בראשית'. ואילו אני עצמי גרה לא הרחק משם, בקריית טבעון. אולי בכל זאת חוט הסיפור עדיין נמשך...

קברם של בני הזוג שמאלי, קריית טבעון (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

______________________________________________

עו"ד אסתר חומש-גופר, גמלאית משרד המשפטים, הייתה פרקליטת מחוז הצפון.

מֵעֵבֶר לנהר (ב): שקיעי 'מעבר יבוק' בספרות החדשה

יעקב ובני משפחתו חוצים את מעבר יבוק (במרכז הציור יעקב נאבק עם המלאך).
מקור: כתב יד וינה (תרגום השבעים לספר בראשית), המאה השישית לספירה

מאת דן לב ארי

ברשימה הקודמת עמדנו על הפופולריות הרבה שזכה לה ספר מעבר יבוק, בעיקר בזכות קיצוריו, עיבודיו ותרגומיו ליידיש. אך טבעי הוא כי עקבות לכך ניתן למצוא גם בספרות יידיש ובספרות העברית. הסופרים שכתבו עבור קהל הקוראים היהודי במזרח אירופה יכלו להיות סמוכים ובטוחים, שאם יזכירו ביצירותיהם את מעבר יבוק יבינו הקוראים את הביטוי לעומקו, על שלל משמעויותיו. אפשר גם להניח, שהקשר בין מעבר יבוק לבין המוות ועולם הקבלה הגביר עוד יותר את קסמו בעיני היוצרים.

נעיין אפוא בכמה דוגמאות – דוגמאות וללא יומרה למיצוי – לשימוש שנעשה במעבר יבוק ביצירות שונות, למן שלהי המאה ה-19 ואילך. אין הכוונה ליצירות שבהן הספר מופיע כבדרך אגב, ואף לא לכאלה שבהן הוא נוכח 'מאחורי הקלעים' (כמו 'לאחר הסעודה' של ש"י עגנון), אלא ליצירות שבהן הספר נזכר במפורש והוא ממלא בהן תפקיד ספרותי של ממש. מתוך היצירות הללו ניתן ללמוד גם על מעמדו של מעבר יבוק בחברה היהודית המסורתית (למשל, השימוש שעשו בו נשים).

נפתח בשניים מענקי הספרות היהודית במזרח אירופה: י"ל פרץ ושלום עליכם.

א. 'האילמת' (י"ל פרץ)

י"ל פרץ (1915-1851)

הסיפור הקצר 'האילמת', שכתב י"ל פרץ בעברית (פרץ היה סופר דו-לשוני, אך עיקר כתיבתו הייתה ביידיש), התפרסם בפעם הראשונה בוורשה בשנת תרנ"ב (1892). הוא נדפס בסדרת 'ספרי אגורה' – סדרה פופולרית של סיפורים, שנמכרו במחיר נמוך במיוחד, שיזם והוציא לאור הסופר, העורך והמו"ל, אברהם ליב שלקוביץ, שמוכר יותר בכינויו 'בן אביגדור'.

הסיפור הקודר מתאר את חייה הקצרים והעצובים של חנה, המכונה 'האילמת': ילדותה בעיירה נידחת כיתומה מאם העושה את כל מלאכות הבית; אהבתה הנכזבת ליעקב, בן השכנים, העוזב את העיירה וחוזר אליה כרופא מלומד; אובדן קולה כתוצאה מטראומה (שריפה בעיירה); נישואיה הכפויים לבעל מום; מחלתה ומותה בדמי ימיה. אם אחרי תמצית עגומה זו עדיין יש לכם חשק לקרוא את הסיפור במלואו, תוכלו למצוא אותו בפרויקט בן יהודה.

בשעת גסיסתה של חנה ב'הקדש' (מוסד קהילתי שהיה שילוב של בית מחסה ובית חולים), קוראות באוזניה נשים צדקניות בספר מעבר יבוק, קריאה שהיא למעשה מעין תפילה למען נשמתה:

האלמת, תרנ"ב, עמ' 10

הסיפור מסתיים במותה של חנה ב'הקדש'. ברגעי חייה האחרונים היא משתחררת מאילמותה וזועקת את שמו של אהובה, יעקב.

בניין ה'הקדש' בעיירה קולבושובה שבגליציה המזרחית. צילום מ-1963 (מקור: ארכיון יד ושם)

בסיפור זה פרץ עשה שימוש כפול במעבר יבוק: אזכורו מסייע 'לעבות' את מעמד הגסיסה ולהעניק לו אותנטיות עממית. בד בבד, השילוב בין התעקשותה של הגוססת, כי יקראו באוזניה מן הספר, לבין זעקתה את שמו של אהובה, יעקב, מוסיף לסיפור שכבת משמעות נוספת: חנה הגוססת, המקווה כי הקריאה באוזניה ממעבר יבוק תסייע לה להתאחד עם אהובה, מבלבלת בהזיותיה בינו לבין יעקב אבינו מספר 'בראשית'.

ב. 'מעבר בּוּג' (שלום עליכם)

שלום עליכם, 1904

מכאן נעבור ליצירה שונה בתכלית – בתוכנה, בסגנונה, ובשימוש שעשה הסופר, הוא שלום עליכם, ב'מעבר יבוק'.

הסיפור הקצר 'מעבר בּוּג' ראה אור בפעם הראשונה ביידיש, בגיליון פסח תרס"ג (1903) של השבועון יודישע פֿאָלקס-צײַטונג, שיצא לאור בקרקוב בשנים 1903-1902, בעריכתו של הסופר מרדכי ספקטור, מידידיו הקרובים של שלום עליכם. שמו המקורי של הסיפור היה 'ערב פּסח איבערן בוג' (ערב פסח על [נהר] הבּוּג). אולם לפרסום רחב בקרב ציבור הקוראים הגיע הסיפור רק אחרי שיצא לאור שוב, שנתיים מאוחר יותר (1905), כחוברת בהוצאת 'ביכער פֿאַר אַלע' (ספרים לכל) שבוורשה. בעל הוצאה זו, מגנוּס קרינסקי, נהג להוציא לאור מחדש, ובהתמדה, את סיפוריו של שלום עליכם שהתפרסמו במקור בעיתונים, ולפי עדותו של י"ד ברקוביץ – חתנו של שלום עליכם ומתרגמו לעברית – לא שילם לו תמלוגים על כך וגרם לו עוגמת נפש רבה.

קרינסקי שינה את שם הסיפור – אולי כדי להגביר את האטרקטיביות של הסיפור בעיני קהל הקוראים – ושיווה לו דמות של מעשייה עממית: 'אויף פּסח אַהיים: אַ מעשׂה ווי אַזוי פֿישל דער מלמד איז געפֿאָרן פֿון באַלטע קיין כאַשטשעוואַטע אויף פּסח אַהיים, און וואָס מיט אים האָט זיך געטראָפֿן' (הביתה לפסח: מעשה בפישל המלמד שנסע מבאלטה לחַשְׁצֶ'וואטֶה הביתה לפסח, ומה שקרה לו [בדרך]). מאז נודע הסיפור ביידיש בשם 'אויף פּסח אַהיים' (הביתה לפסח), ושמו המקורי נשכח. בא י"ד ברקוביץ והחזיר עטרה ליושנה: בתרגום הסיפור לעברית בחר לקרוא לו 'מעבר בוג', שם המהדהד את שמו המקורי של הסיפור אך גם רומז למעבר יבוק.

נהר הבוג בעיירה חוֹשְׁצֵ'וַואטוֹיֶה (מקור: Panoramio)

גיבור הסיפור, מלמד ושמו פישל, נאלץ, בחיפושיו אחרי פרנסה, לעזוב את משפחתו המתגוררת בעיירה חשצ'וואטה (היום חוֹשצ'וואטוֹיֶה [Khoshchevatoye] שבאוקראינה, על גדות נהר הבוג הדרומי, ומדרום לאומן), ולעבוד במקצועו בעיר בַּאלטָה, השוכנת כמה עשרות קילומטרים דרומית-מערבית משם. פעמיים בשנה – בסוכות ובפסח – חוזר פישל אל משפחתו כדי לבלות איתה את ימי החג.

הסיפור מתאר את מסעו לקראת פסח מבאלטה לעיירתו. מחמת עצלותו ושכרותו של העגלון הגוי, נמשכה הדרך הקצרה יומיים תמימים, ופישל חצה את נהר הבוג ממש בערב הפסח. בשל הפשרת השלגים הנהר מלא בגושי קרח צפים, ובמקום במעבורת, נאלץ פישל לחצות אותו בסירה קטנה, שבה חותר מפעיל המעבורת, פְּרוֹקוֹף בַּרַנְיוּק. לאחר הפלגה מסמרת שיער (לפחות מבחינתו של פישל) הוא מגיע לבסוף בשלום לביתו.

בית יהודי בחושצ'וואטויה. מי יודע, אולי זה היה ביתו של פישל? (מקור: Panoramio)

הסיפור 'מעבר בוג' הוא תענוג אמיתי לקריאה לחובבי סיפוריו של שלום עליכם, וניכרות בו תכונותיו המיוחדות והאהובות של הסופר: אהבת האדם, הרגישות לטבע וההומור המתוחכם אך מלא החמלה. לא נוכל להביאו כאן במלואו, והמעוניינים יוכלו למצוא אותו, בתרגומו הקלאסי של ברקוביץ, בכרך 'ימים טובים' של כל כתבי שלום עליכם. תרגום נוסף לעברית, תחת הכותרת 'הביתה לפסח', פרי עטו של אריה אהרוני, נדפס בספר בחול ובמועד (ספרית פועלים, 1997).

הנה שני קטעים מן הסיפור, ומהם יובן כיצד שלום עליכם משתמש במעבר יבוק:

מקור: ספר המועדים, ב: שלוש רגלים / פסח, דביר, תש"ח, עמ' 106

נהר הבוג הדרומי קפוא למחצה (מקור: ויקיפדיה)

מקור: ספר המועדים, פסח, תש"ח, עמ' 107

ג. 'תולדות משפחה אחת' (א"א קַבָּק)

אהרן אברהם קבק (1944-1881)

בשנים 1945-1943 ראו אור, בהוצאת עם עובד, שלושת חלקיו של הרומן תולדות משפחה אחת מאת הסופר אהרן אברהם קבק, שנודע בראשי התיבות א"א קבק. זהו רומן רחב יריעה, שמגולל את קורותיה של משפחה יהודית בפולין של המאה ה-19, על רקע הזרמים הרעיוניים שטלטלו את היהודים שם באותה תקופה – ההשכלה, הלאומיות הפולנית וחיבת ציון (הטרילוגיה יצאה לאור מחדש בהוצאת דביר, בשנת 1998). שלושת חלקיו של הרומן נקראים: 'בחלל הריק', 'בצל עץ התלייה' ו'סיפור ללא גיבורים'.

ממכתב שששלח הסופר אשר ברש לקבק בשנת 1941 ניתן להבין, כי באותה עת שקל המחבר לקרוא לרומן שלו (שכלל אז רק שני חלקים) בשם מעבר יבוק. בעצתו של ברש, שסבר כי שם זה מעורר אסוציאציות של בית עלמין, שינה קבק את תוכניתו ומצא כותרת חלופית.

'ממכתבי אשר ברש', משא (מוסף ספרותי של דבר), 2 ביוני 1972

על פי תוכנו של הרומן, שיש בו גם מספר אזכורים של מעבר היבוק התנ"כי, ייתכן שקבק שקל לקרוא לספרו בשם זה כדי להמחיש באמצעותו את הטלטלות והמאבקים הפנימיים שעוברים גיבורי הרומן (כמו מאבקו של יעקב במלאך). אולם ברש חשש כי שם זה יחטיא את המטרה, ובמקום להזכיר לקוראים את מעבר יבוק המקורי, מספר בראשית, הוא יתקשר דווקא לתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת בעת לוויה. כאשר כתב ברש את מכתבו, בראשית שנות הארבעים, היה עדיין קהל הקוראים ברובו פרי החינוך היהודי המסורתי, והצירוף 'מעבר יבוק' אכן הדהד היטב בדמיונו.

ד. 'מעבַר יַבֹּק' (שמעון הלקין)

שמעון הלקין (1987-1899)

'מעבר יבֹּק' הוא השם שנתן המשורר, הסופר, המתרגם וחוקר הספרות שמעון הלקין לאוסף שיריו השני, שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1965. הלקין, יליד דוֹבְסְק שבבלארוס, הכיר היטב את הווי העיירה היהודית ואת התפקיד שמילא בו ספר 'מעבר יבוק'. לימים אף סיפר במפורש, כי ספרו של ר' אהרן ברכיה היה מונח על מדף הספרים בבית אביו, ובבחירת השם לאוסף שיריו כיוון במפורש לספר זה.

על אף שהשירים שנאספו בספר זה עוסקים רבות במוות, מוטיב 'מעבר היבוק' אל עולם המתים מופיע בצורה מפורשת רק בשיר אחד. זהו שיר י"ח בחלק השני של מחזור השירים 'חרוזים למי', שבו המשורר מנהל דיאלוג מדומיין עם דמות נשית אהובה, שהוא אינו נוקב בשמה. פירושים שונים יש באשר לזהותה של דמות זו, ולדעתי הלקין משוחח בשיר עם חלק מעצמו, ליתר דיוק עם נשמתו.

הנה השיר היפה והעצוב הזה. כדאי לשים לב לשינוי הקל, אך החשוב, שעשה הלקין בניקוד: לא מַעֲבַר יבוק, כמו במקרא או בספר, אלא מֵעֵבֶר ליבוק...

מעבר יבק, עמ' 89

אך זו אינה ההופעה הראשונה של מעבר יבוק בשירת הלקין. עוד בהיותו בן 29 הוא חיבר שיר בשם 'פזמון כושי', שעוסק כולו במעבר יבוק כמעבר אל העולם הבא. השיר כתוב בסגנון 'שיר נשמה', ובקלות אפשר לדמיין מקהלת 'ספיריצ'ואל', של זמרות וזמרים שחורים, שרה אותו בהתלהבות דתית:

שמעון הלקין, שירים, מוסד ביאליק, 1977, עמ' 188

כפי שציין בצדק ניצן ורדי (בתגובות) מדובר בתרגום שיר 'גוספל' מפורסם שנקרא Down by the Riverside. הנה ביצוע של לואי ארמסטרונג (כולל מילות השיר):

ה. סוף דבר

שירי מעבר יבק של הלקין בישרו את שקיעתו של השימוש המורכב בדימוי זה בפרוזה ובשירה העברית. 

מעבר יבוק התנ"כי צץ מדי פעם, למשל בשיר 'מעבר יבוק', שחיבר, הלחין ושר יעקב רוטבליט (באלבומו 'כך שחררתי את ירושלים', שראה אור ב-1978).

הסופרת והמורה הוותיקה הרצליה רז פרסמה לפני כמה שנים (ביום הולדתה התשעים!) ספר שירים בשם כל אחד ומעבר יבוק שלו (רמת השרון, הוצאה פרטית, 2010), אך גם היא חוזרת למעבר יבוק המקראי ולא לדימוי המורכב שמרמז גם לשם ספרו של הרב אהרן ברכיה ממודנה.

הספר מעבר יבוק נזכר, זעיר פה זעיר שם, בעיקר אצל סופרים שגדלו בסביבה דתית (כמו חיים באר בספרו עת הזמיר [1987], שבו ממלא נושא הקבורה והקברנים מקום חשוב). אבל קהל הקוראים הגדול, המשכיל, שגדל בעיירות מזרח אירופה והכיר אינטימית את מעבר יבוק ואת העולם שסביבו, כבר חלף ועבר מן העולם, ויחד עימו כלו ותמו גם הסופרים שכתבו עבורו.

ונסיים את מסענו בקוריוז מעניין. ב-6 בספטמבר 1972 התפרסם בעיתון דבר מכתב ששלח המחנך וסופר הילדים הנודע אליעזר שמאלי (1985-1901). מכתבו של שמאלי, שנולד בעיירה רוז'ישצ'ה שבאוקראינה בראשית המאה הקודמת, מדבר בעד עצמו:

על דעת המקום: כרמי עין גדי וסוף עידן התמימות

ראש הממשלה גולדה מאיר מבקרת בקיבוץ עין גדי, 1971 (צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית)

מאת יהודה זיו

ביובל השישים להקמת היאחזות הנח"ל בעין גדי

מגילת 'שיר השירים' מייחדת את עין גדי ועוטה אותה בהילת אהבה רומנטית מן האגדות, וזו אולי הייתה הסיבה לכך שההתרפקות הנוסטלגית על מקום מקראי זה שונה מבכל מקום אחר בארצנו. 

כך היה, למשל, במסע השייט המודרני הראשון בים המלח, שעשו תלמידי 'בית המדרש למורים מזרחי' מירושלים (היום מכללת ליפשיץ) בחנוכה תרפ"ה (שלהי דצמבר 1924). הם שטו באסדות להובלת מלח מהר סדום, שסירות מנוע גוררות אותן, בהדרכת מורם, ההיסטוריון והגאוגרף ד"ר אברהם יעקב ברוור, כשגם הסופר הצעיר ש"י עגנון נלווה עליהם.

הביקור בעין גדי היה עבור המסיירים הגשמת חלום נעורים, כפי שכתב ברוור ביומן המסע, 'סבוב בים הערבה' (היומן פורסם במאמרי 'לכבוש את מצדה! ראשוני המעפילים אל ההר', קתדרה, 90 [תשנ"ט], עמ' 132-131): 

סירת מנוע בים המלח, צולם בין 1933-1920 (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקני)

בפסח של אותה שנה ערכו גם תלמידי שתי המחלקות העליונות (השביעית והשמינית) בגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב מסע שייט דומה ורב הרפתקאות בים המלח, ומכאן ואילך נהגו בה לחזור עליו מדי שנתיים. יצחק'לה כַּפְכָּפִי, שכתלמיד שביעית נטל חלק במסע של 1927, סיפר: 

באותו חופש פסח תרפ"ז נתקיים טיול שתי המחלקות הגבוהות של הגימנסיה 'הרצליה' לים המלח... לאחר לינה של לילה בחוף, יצאנו למחרת בבוקר לטיול בים המלח בסירות גדולות – 'מָאעוּנוֹת' [אסדות], הנסחבות על ידי ספינות מנוע ערביות. הסירות עלו וירדו על גלי הים... נופי השממה והים עשו עלינו רושם אדיר. הרי כאן עצם מולדתו של עמנו – ירושלים, מדבר יהודה, מצדה... והשטח ריק, שמם, כמו מחכה לנו. פה נתברר מה משמעותו של בניין הארץ למעשה, ללא מליצות...  

עלינו על חוף עין גדי מתוך הסירה המתנדנדת, והנה בלב המדבר – נאת ירק, ובידואים ערבים רוצים למכור לך ירקות מעמל כפיהם. עלינו וטיפסנו למקור המעין... החלטנו ליסד יחד את קבוצת עין גדי, ולהתחיל לפעול מיד להגשמת התכנית של התיישבותנו שם... אך לאחר שחזרנו מן העבודה [במשקים]  בקיץ סיכמנו... שהננו רואים בזה את הפסקת קיומה של קבוצת 'עין גדי' – ועם זאת אמרנו, שאיננו זונחים את חלומנו לבנות קבוצה... ואמנם לא ארכו הימים, וקבוצת 'עין גדי' לשעבר הפכה להיות גרעין ראשון ל'קבוצת החוגים' לעתיד.

יצחק כפכפי (עורך), שנות המחנות העולים: עשור ראשון, תרפ"ה (1924)–תרצ"ד (1934), הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 76-75. 'קבוצת החוגים', שקמה בספטמבר 1928, הפכה ב-1931 להיות תנועת 'המחנות העולים'. 

יצחק'לה כפכפי (1998-1911)

תקוותו של ברוור, 'לשנה הבאה בעין גדי הבנויה!', המתינה כעשרים וחמש שנה עד התגשמותה. התממשות חלום הפרחתה של עין גדי ויישובה מחדש תחילתו רק לאחר קום המדינה, במבצע 'ייצוב', שהיה אחרון המבצעים הצבאיים במלחמת העצמאות. ביום שלישי, ו' באדר תש"ט (7 במרס 1949), יומיים לאחר שהחל מבצע 'עובדה', יצאו מבאר שבע כוחות של חטיבת אלכסנדרוני, דרך מעלה עקרבים ונחל אמציה, כשפניהם לעבר סדום. הם הגיעו לשם ביום המחרת, ועם רדת החשיכה הפליגו בים המלח בִּכְלֵי שַׁיִט של 'חברת האשלג' – אסדה, סירת מנוע וסירת משוטים – שהוטענו באספקה מבעוד יום. ביום חמישי, ח' באדר (9 במרס), לפני עלות השחר ובים סוער, נחת הכוח בחוף עין גדי והתפצל לשלושה ראשים: האחד התמקם בתל גורן, השני מיהר לטפס אל מעיין עין גדי, והשלישי העפיל אל מצפה עין גדי (נַּגָּ'אר), בראש מצוק ההעתקים. כך נקבעה עובדה גם במדבר יהודה ובחוף ים המלח.

קווי שביתת הנשק בעקבות מבצעי 'ייצוב' ו'עובדה' (ארכיון המדינה)

ארבע שנים ישב בעין גדי חיל מַצָּב – עד שהוקמה כאן היאחזות הנח"ל, ביום י"א באדר תשי"ג (26 בפברואר 1953) – לפני שישים שנה בדיוק. לימים התאזרח היישוב, וגרעין של 'הנוער העובד' יסד שם ביום כ"ו בטבת תשט"ז (10 בינואר 1956) את קיבוץ עין גדי, היישוב החקלאי הנמוך בעולם, שנמנה בשעתו עם 'איחוד הקבוצות והקיבוצים'. קיבוץ זה הוא שהקים לאחר זמן את יישוב הקבע מעל נחל ערוגות, מדרום ל'מחנה הישן' שהפך לאכסניית נוער.

הזמנה לטקס האזרוח של ההיאחזות עין גדי, 1956
(ארכיון דבורה סלפ-גוטמכר, עין גדי)

בסרטון הנדיר הזה, שהופק על ידי משרד הביטחון ופיקוד הנח"ל, כנראה בשנת 1955, מתוארים החיים בהיאחזות הנח"ל החמישית עין גדי. יוצר הסרט הוא אלכס גוטליב והקריין (הדרמטי, ברוח התקופה והטקסט שנכתב עבורו) הוא חיים טופול.




וזהו החלק השני של הסרטון, שכולל עלייה למצדה ופריצת הכביש לסדום, וברובו דובר אנגלית:

כמה עולה קילו ענבים?

עד מהרה התגשם גם 'חלום הנעורים על כרמי עין גדי', שניטעו מחדש והחלו מניבים פרי הילולים, אך היה גם מי שסבר כי זהו 'פרי באושים', וזה היה לא אחר מאשר המחנך הדגול אליעזר שְׂמֹאלִי, מחבר הספר 'אנשי בראשית' (1933) – המבוסס על דמותו וחייו של השומר המיתולוגי אלכסנדר זייד – שהיה בגדר קריאת חובה ונחשב מופת לחינוכם של ילידי הארץ. 

אליעזר שמאלי (1985-1901)

אחד ממייסדי הקיבוץ, יורם צוּרִי (שנודע בכינוי צַ'רְלִי, בשפם אדירים וברגליו היחפות), בן המושבה רמתיים (בהוד השרון של היום), היה בשעתו מתלמידיו של שמאלי ב'בית החינוך המשותף לילדי עובדים' במושב כפר מל"ל. שמאלי, שכדרכו שמר גם לאחר זמן על קשר עם תלמידיו, נענה להזמנתו של יורם, ובחורף 1961 בא לבקר בקיבוץ החדש. את רשמיו פרסם שמאלי בעיתון 'דבר', אך חודשים אחדים לאחר מכן חזר בו, ופרסם ב'דבר' (11 ביוני 1961, עמ' 4) מכתב מחאה רווי אכזבה, שאותו הפנה 'ל'תלמידי החביב יורם'. מה שהרגיז את שמאלי היה דיווח שקרא בעיתון, ועל פיו ענבים שנבצרו בעין גדי נמכרים בשוק בתל אביב במחיר מופקע (קילו ענבים בשתיים וחצי-שלוש לירות):

למקרא מכתב הזעם הסוציאליסטי של שמאלי רעשה הארץ. המשפט 'בשביל מאה-מאתים משפחות של ספסרים וסרסורים אשר בתל-אביב אתם יושבים בעין-גדי ועושים ציונות והיסטוריה, יורם?', היה כמדקרות חרב בלב חברי הקיבוץ ומוקיריהם. ומן הדין להזכיר, כי בפי חניכי תנועות הנוער החלוציות, שכונו 'ההתיישבות העובדת', שימשו אז השמות 'ספסרים וסרסורים' מילות גנאי חריפות ביותר.

'תלמידי החביב יורם' – יורם צורי, הוא צ'רלי (צילום: שרה'לה אלבר)

והתגובה לא איחרה לבוא. י' אבי-שאול, איש קריית חיים, שבתו נמנתה עם מייסדי עין גדי, יצא חוצץ להגנת חברי הקיבוץ. מכתבו פורסם בעיתון 'על המשמר' (23 ביוני 1961):

מכתב גלוי לסופר א. שמאלי

לא נתבקשתי אמנם על ידי תלמידך יורם, מכרמי עין גדי, להגיב על דבריך הבוטים, דברים שהם כתב אשמה אכזרי לקיבוץ עין גדי. אבל הואיל וקיבוץ זה קרוב גם ללבי ויקר לי ביותר, מצאתי לנכון לפנות לאכסניה מסבירת פנים זו, ששמה 'על המשמר', ולענות לך על מכתבך, שהופיע בעתון 'דבר'... בו אתה מזכיר, דרך אגב, שפירסמת שיר הלל בחורף תשכ"א, עת ביקרת בקיבוץ עין גדי, על שרשרת דורות ארוכה בין סבים איסיים מבקשי אלהים, ובין נכדים חולמים ולוחמים, עליהם רוצה הלב להתפלל... והנה בן-רגע הפסידו את עולמם, והתאחזותם בעין גדי היא רק דרך לעשות ציונות והיסטוריה בשביל מאה-מאתיים משפחות של ספסרים וסרסורים אשר בתל אביב.  

אתה מבקש מתלמידך שלא יראה בך מקטרג. אבל לדאבוני הרב, מכתבך השאיר רושם לא רק של קטרוג, אלא גם של השמצה וזלזול בערכים המקודשים של חברי עין גדי.  

אומר לך את הנכון, חבר שמאלי, שלא האמנתי למראה עיני, בזמן שקראתי את השורות של מורה, מחנך וסופר בישראל, המסלפות כל כך את דמותם של חלוצי עין גדי. אינני יודע, אם היתה לך הזכות לפרסם ברבים תמונה בצבעים שחורים אלה, משום שלא עמדת במקומם. ככל מבקריו [של הקיבוץ]  אתה בא לעין גדי לרגע קט, כדי לראות את הנוף הנפלא, נוף קדומים של הסביבה. 

אולם עלי להודות, שהיה לך אומץ למעלה מהמידה, כשהעזת להעמיד את חברי עין גדי בשורה אחת עם הספסרים והסרסורים. צר לי, צר מאד, שנתפסת לבחורי עין גדי, כאילו גורפים הם זהב ממעיינות אלה שליד ים המלח. לאט לך, חבר שמאלי, עדיין אין הם גורפים זהב, הם מחפשים את האוצר, אבל עד כה לא מצאוהו. הם גורפים לעת עתה אבנים, אבנים ואבנים. מין זה יש להם למכביר, וזהו העושר שברשותם.  

אינני בא לספר לך דברים סתם בעלמא. יודע אני את מה שאני אומר, והריני מכיר מקרוב את לבטיהם של הבחורים האלה. גם לי יש חלק בלתי מבוטל בעין גדי, החלק הששים בערך... הנני אב לבת, שהיא חברת הקיבוץ, ויודע אני, מה קשים החיים של ילדינו שם, למרות המחירים הספסריים שהם מקבלים, לפי החישוב שלך, תמורת התוצרת החקלאית שלהם. מאזנים הם בקושי את תקציבם. 

הבה נעשה קצת חשבון. אתה צועק חמס, שהם מכרו ענבים במחיר של שתיים-שלוש ל"י הקילוגראם. אני יכול להוסיף, שגם בעד קילוגראם עגבניות ומלפפונים מקבלים הם מחיר לא נמוך. אולם  האם ידוע לך, כי [קיבוץ] עין-גדי מתבסס לעת עתה (ומי ינבא עד מתי) על גן הירק, שהוא הענף העיקרי שלהם, נוסף לכרם? אין להם רפת ולא לול, לא פלחה ולא תעשייה. הענפים, שהמשק מבוסס עליהם, הם לחודשים המעטים של עונת החורף בלבד, ועונה קצרה זו צריכה 'לכסות' את כל חודשי הקיץ הארוכים. בחודשים אלה אין להם כמעט כל הכנסה. בחודשים של ימי הקיץ הלוהטים הם מכשירים את הקרקע לעונת החורף הבאה, והרי זה גלגל חוזר מדי שנה בשנה.  

חושבני, שלא יהיו חילוקי דעות בינינו (בכל אופן מבחינה זו) כי לקיבוץ עין גדי יש זכות קיום כדוגמת כל נקודת יישוב בארץ מכל הבחינות. ובזכות זו אין להם ברירה אחרת, אלא לקבל מחיר גבוה יותר בעד הענבים (שבגללם יצא כל הקצף) ובעד פרי הגן, אחרת לא היו יכולים להחזיק מעמד בנקודה מיוחדת זו. נתאר לעצמנו, מה היו פני הדברים, לו צריכים היו למכור את הענבים והירקות במחירים המקובלים, בזמן שהשוק מוצף מכל טוב. מובטחני, כי בתנאים אלה, לא היה מצבם מזהיר ביותר. אולם הודות לעונת החורף הנוחה, שבה התברך אקלימה של עין גדי, ויבול זה שהם מקבלים מאדמתה (הרוויה עמל ויזע) – פרי ביכורים בעת זו, החסרים בשאר חלקי הארץ – אכן, זהו סוד הצלחתם, והודות לכך יכולים הם לאזן תקציבם, אם כי בקשיים רבים, ולקיים עצמם בכבוד.  

אתה מתאונן, כי מבחינה כספית אין מי שיכול ומוכשר לקנות לעצמו קילוגראם ענבים מכרמי עין גדי, במחיר מסחרר של שתיים-שלוש ל"י הקילוגראם. נכון, אני מסכים אתך. אבל אם אתה חושב, כי חברי עין גדי מרשים לעצמם את ה'לוּכְּסוּס' לאכול את הענבים והמלפפונים, הנמכרים על ידם במחיר הנ"ל, אינך אלא טועה, משום שגם אצלם הם דבר שבמותרות. ולפיכך, כשכל היישוב משיג את התוצרת כשהיא טרייה וזולה יחסית בימי השפע, נאלצים הם אפילו אז לשלם בעד כל המצרכים, בכלל זה ירקות ופירות, מחיר גבוה יותר – בגלל ההוצאות הגדולות של ההובלה, משום שכל המצרכים מובאים מבאר שבע! 

על כן... חכמים, היזהרו בדבריכם! לא אנשי 'בִּיזְנֶס' הם בחורי עין גדי, אלא בזיעת אפם אוכלים הם את לחמם. בנות ובנים אלה, שגדלו וחונכו להורים אנשי עבודה – כל פשעם הוא, שהתיישבו בנקודה המבודדת ביותר בארץ, המנותקת ומוקפת ים והרים צחיחים מכל עבריה. הם בונים משק במאמצים קשים ביותר ומשקיעים בו את כל יישותם. אציג בפניך, חבר שמאלי, אותה שאלה ששאלת את הגזבר: איך זה לא רעדה ידך, עת אחזת בקולמוס להוציא פסק דין קטלני כזה? וכי רק כך יכול אתה להציג את אנשי עין גדי, כנסחפים במערבולת של עשיית רווחים על רגל אחת? האינך חושב, שפרסום זה עלול לפגוע בבבת עינם ולערער את היסודות, עליהם מקימים הם את הבניין?  

זהו פסק דין מעוות, שאינו הולם את המציאות. אין הם נסחפים להתעשרות, משום שעין גדי אינה מקום אידיאלי למטרה זו, אפילו חפצו בכך. אולם לא זאת מטרתם, לא לשם כך נאחזים הם בצפורניהם באדמת עין גדי. לא לעושר ישאפו, פניהם להמשך השרשרת, כפי שאמרת, של נכדי האיסיים. הם נטלו על עצמם את המשימה להפרות את המקום, בו נפסק פתיל חייהם של הסבים האיסיים.

אליעזר שמאלי לא היה שוטה, שאינו יודע צורת מטבע. גם אין ספק כי לא נזקק לאותו שיעור בתורת הכלכלה שניסה י' בן-שאול להקנות לו. במכתבו דן שמאלי בפירוש ב'חוק הכלכלי של היצע וביקוש'; וכחוקר טבעה של ארצנו היה בקי בקוֹנְיוּקְטוּרָה של גידולי חקלאות ואף ידע היטב את יתרונותיו המיוחדים של קיבוץ עין גדי, עם מגבלות מיקומו. אך שמאלי חי עדיין, כדבריו, בעידן הציונות הלאומית-סוציאליסטית – הרואה בעין גדי 'אגדה נפלאה ומציאותית' ומתרפקת על זכרונות עבר האומה בארצנו תוך כדי ראייה מחושבת של משימות ההווה ותוכניות העתיד. א"י ברוור קיווה, כזכור, לראות ביכורי ענבים מכרמי עין גדי בשוקי ירושלים ואף חלם לטעום מהם, אך ידוע ידע כי יהיה חייב לשלם על כך מחיר מיוחד. בעוד שבעיני אליעזר שמאלי, מטבע ברייתו, נפלאה היתה האגדה יותר מן המציאות...

חליפת המכתבים הפומביים בין שמאלי לאבי-שאול מסמלת כנראה גם את סופו של עידן התמימות הנוסטלגית בתולדותיה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל.

כבר עשרות שנים שאין כרמים בעין גדי. ההלכה בעניין מחיר ביכורי הענבים  – אם מופקע הוא ואם לאו – נפסקה, בסופו של דבר, 'בידי שמים'. אלי רז, איש עין גדי, כתב לי לפני כמה שנים כי 'השמועה, ששוב יש כרם מֵנִיב בעין גדי, פשטה עד מהרה בין כל ציפורי מדבר יהודה – ולאחר שנים אחדות של מלחמת א' בצ' (אדם בציפור) ניצחו הציפורים'. יודעי ח"ן טוענים, כי ציפורי המדבר החליטו 'פה אחד' לתבוע בדרך זו את עלבונו של אליעזר שמאלי...

וכמה עולה קילו מים מינרליים מהמעיין של עין גדי?

ולדור שלא הכיר את אליעזר שמאלי ולא גדל על 'אנשי בראשית' ו'בני היורה', הנה הזדמנות מאוחרת להתוודע אליו. בסרטון הזה, שצולם ב-1980 עבור הטלוויזיה הלימודית, התראיין שמאלי לתכנית 'סופרים מספרים'. המנחה הוא רוני תורן.