על דעת המקום: כרמי עין גדי וסוף עידן התמימות

ראש הממשלה גולדה מאיר מבקרת בקיבוץ עין גדי, 1971 (צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית)

מאת יהודה זיו

ביובל השישים להקמת היאחזות הנח"ל בעין גדי

מגילת 'שיר השירים' מייחדת את עין גדי ועוטה אותה בהילת אהבה רומנטית מן האגדות, וזו אולי הייתה הסיבה לכך שההתרפקות הנוסטלגית על מקום מקראי זה שונה מבכל מקום אחר בארצנו. 

כך היה, למשל, במסע השייט המודרני הראשון בים המלח, שעשו תלמידי 'בית המדרש למורים מזרחי' מירושלים (היום מכללת ליפשיץ) בחנוכה תרפ"ה (שלהי דצמבר 1924). הם שטו באסדות להובלת מלח מהר סדום, שסירות מנוע גוררות אותן, בהדרכת מורם, ההיסטוריון והגאוגרף ד"ר אברהם יעקב ברוור, כשגם הסופר הצעיר ש"י עגנון נלווה עליהם.

הביקור בעין גדי היה עבור המסיירים הגשמת חלום נעורים, כפי שכתב ברוור ביומן המסע, 'סבוב בים הערבה' (היומן פורסם במאמרי 'לכבוש את מצדה! ראשוני המעפילים אל ההר', קתדרה, 90 [תשנ"ט], עמ' 132-131): 

סירת מנוע בים המלח, צולם בין 1933-1920 (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקני)

בפסח של אותה שנה ערכו גם תלמידי שתי המחלקות העליונות (השביעית והשמינית) בגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב מסע שייט דומה ורב הרפתקאות בים המלח, ומכאן ואילך נהגו בה לחזור עליו מדי שנתיים. יצחק'לה כַּפְכָּפִי, שכתלמיד שביעית נטל חלק במסע של 1927, סיפר: 

באותו חופש פסח תרפ"ז נתקיים טיול שתי המחלקות הגבוהות של הגימנסיה 'הרצליה' לים המלח... לאחר לינה של לילה בחוף, יצאנו למחרת בבוקר לטיול בים המלח בסירות גדולות – 'מָאעוּנוֹת' [אסדות], הנסחבות על ידי ספינות מנוע ערביות. הסירות עלו וירדו על גלי הים... נופי השממה והים עשו עלינו רושם אדיר. הרי כאן עצם מולדתו של עמנו – ירושלים, מדבר יהודה, מצדה... והשטח ריק, שמם, כמו מחכה לנו. פה נתברר מה משמעותו של בניין הארץ למעשה, ללא מליצות...  

עלינו על חוף עין גדי מתוך הסירה המתנדנדת, והנה בלב המדבר – נאת ירק, ובידואים ערבים רוצים למכור לך ירקות מעמל כפיהם. עלינו וטיפסנו למקור המעין... החלטנו ליסד יחד את קבוצת עין גדי, ולהתחיל לפעול מיד להגשמת התכנית של התיישבותנו שם... אך לאחר שחזרנו מן העבודה [במשקים]  בקיץ סיכמנו... שהננו רואים בזה את הפסקת קיומה של קבוצת 'עין גדי' – ועם זאת אמרנו, שאיננו זונחים את חלומנו לבנות קבוצה... ואמנם לא ארכו הימים, וקבוצת 'עין גדי' לשעבר הפכה להיות גרעין ראשון ל'קבוצת החוגים' לעתיד.

יצחק כפכפי (עורך), שנות המחנות העולים: עשור ראשון, תרפ"ה (1924)–תרצ"ד (1934), הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 76-75. 'קבוצת החוגים', שקמה בספטמבר 1928, הפכה ב-1931 להיות תנועת 'המחנות העולים'. 

יצחק'לה כפכפי (1998-1911)

תקוותו של ברוור, 'לשנה הבאה בעין גדי הבנויה!', המתינה כעשרים וחמש שנה עד התגשמותה. התממשות חלום הפרחתה של עין גדי ויישובה מחדש תחילתו רק לאחר קום המדינה, במבצע 'ייצוב', שהיה אחרון המבצעים הצבאיים במלחמת העצמאות. ביום שלישי, ו' באדר תש"ט (7 במרס 1949), יומיים לאחר שהחל מבצע 'עובדה', יצאו מבאר שבע כוחות של חטיבת אלכסנדרוני, דרך מעלה עקרבים ונחל אמציה, כשפניהם לעבר סדום. הם הגיעו לשם ביום המחרת, ועם רדת החשיכה הפליגו בים המלח בִּכְלֵי שַׁיִט של 'חברת האשלג' – אסדה, סירת מנוע וסירת משוטים – שהוטענו באספקה מבעוד יום. ביום חמישי, ח' באדר (9 במרס), לפני עלות השחר ובים סוער, נחת הכוח בחוף עין גדי והתפצל לשלושה ראשים: האחד התמקם בתל גורן, השני מיהר לטפס אל מעיין עין גדי, והשלישי העפיל אל מצפה עין גדי (נַּגָּ'אר), בראש מצוק ההעתקים. כך נקבעה עובדה גם במדבר יהודה ובחוף ים המלח.

קווי שביתת הנשק בעקבות מבצעי 'ייצוב' ו'עובדה' (ארכיון המדינה)

ארבע שנים ישב בעין גדי חיל מַצָּב – עד שהוקמה כאן היאחזות הנח"ל, ביום י"א באדר תשי"ג (26 בפברואר 1953) – לפני שישים שנה בדיוק. לימים התאזרח היישוב, וגרעין של 'הנוער העובד' יסד שם ביום כ"ו בטבת תשט"ז (10 בינואר 1956) את קיבוץ עין גדי, היישוב החקלאי הנמוך בעולם, שנמנה בשעתו עם 'איחוד הקבוצות והקיבוצים'. קיבוץ זה הוא שהקים לאחר זמן את יישוב הקבע מעל נחל ערוגות, מדרום ל'מחנה הישן' שהפך לאכסניית נוער.

הזמנה לטקס האזרוח של ההיאחזות עין גדי, 1956
(ארכיון דבורה סלפ-גוטמכר, עין גדי)

בסרטון הנדיר הזה, שהופק על ידי משרד הביטחון ופיקוד הנח"ל, כנראה בשנת 1955, מתוארים החיים בהיאחזות הנח"ל החמישית עין גדי. יוצר הסרט הוא אלכס גוטליב והקריין (הדרמטי, ברוח התקופה והטקסט שנכתב עבורו) הוא חיים טופול.




וזהו החלק השני של הסרטון, שכולל עלייה למצדה ופריצת הכביש לסדום, וברובו דובר אנגלית:

כמה עולה קילו ענבים?

עד מהרה התגשם גם 'חלום הנעורים על כרמי עין גדי', שניטעו מחדש והחלו מניבים פרי הילולים, אך היה גם מי שסבר כי זהו 'פרי באושים', וזה היה לא אחר מאשר המחנך הדגול אליעזר שְׂמֹאלִי, מחבר הספר 'אנשי בראשית' (1933) – המבוסס על דמותו וחייו של השומר המיתולוגי אלכסנדר זייד – שהיה בגדר קריאת חובה ונחשב מופת לחינוכם של ילידי הארץ. 

אליעזר שמאלי (1985-1901)

אחד ממייסדי הקיבוץ, יורם צוּרִי (שנודע בכינוי צַ'רְלִי, בשפם אדירים וברגליו היחפות), בן המושבה רמתיים (בהוד השרון של היום), היה בשעתו מתלמידיו של שמאלי ב'בית החינוך המשותף לילדי עובדים' במושב כפר מל"ל. שמאלי, שכדרכו שמר גם לאחר זמן על קשר עם תלמידיו, נענה להזמנתו של יורם, ובחורף 1961 בא לבקר בקיבוץ החדש. את רשמיו פרסם שמאלי בעיתון 'דבר', אך חודשים אחדים לאחר מכן חזר בו, ופרסם ב'דבר' (11 ביוני 1961, עמ' 4) מכתב מחאה רווי אכזבה, שאותו הפנה 'ל'תלמידי החביב יורם'. מה שהרגיז את שמאלי היה דיווח שקרא בעיתון, ועל פיו ענבים שנבצרו בעין גדי נמכרים בשוק בתל אביב במחיר מופקע (קילו ענבים בשתיים וחצי-שלוש לירות):

למקרא מכתב הזעם הסוציאליסטי של שמאלי רעשה הארץ. המשפט 'בשביל מאה-מאתים משפחות של ספסרים וסרסורים אשר בתל-אביב אתם יושבים בעין-גדי ועושים ציונות והיסטוריה, יורם?', היה כמדקרות חרב בלב חברי הקיבוץ ומוקיריהם. ומן הדין להזכיר, כי בפי חניכי תנועות הנוער החלוציות, שכונו 'ההתיישבות העובדת', שימשו אז השמות 'ספסרים וסרסורים' מילות גנאי חריפות ביותר.

'תלמידי החביב יורם' – יורם צורי, הוא צ'רלי (צילום: שרה'לה אלבר)

והתגובה לא איחרה לבוא. י' אבי-שאול, איש קריית חיים, שבתו נמנתה עם מייסדי עין גדי, יצא חוצץ להגנת חברי הקיבוץ. מכתבו פורסם בעיתון 'על המשמר' (23 ביוני 1961):

מכתב גלוי לסופר א. שמאלי

לא נתבקשתי אמנם על ידי תלמידך יורם, מכרמי עין גדי, להגיב על דבריך הבוטים, דברים שהם כתב אשמה אכזרי לקיבוץ עין גדי. אבל הואיל וקיבוץ זה קרוב גם ללבי ויקר לי ביותר, מצאתי לנכון לפנות לאכסניה מסבירת פנים זו, ששמה 'על המשמר', ולענות לך על מכתבך, שהופיע בעתון 'דבר'... בו אתה מזכיר, דרך אגב, שפירסמת שיר הלל בחורף תשכ"א, עת ביקרת בקיבוץ עין גדי, על שרשרת דורות ארוכה בין סבים איסיים מבקשי אלהים, ובין נכדים חולמים ולוחמים, עליהם רוצה הלב להתפלל... והנה בן-רגע הפסידו את עולמם, והתאחזותם בעין גדי היא רק דרך לעשות ציונות והיסטוריה בשביל מאה-מאתיים משפחות של ספסרים וסרסורים אשר בתל אביב.  

אתה מבקש מתלמידך שלא יראה בך מקטרג. אבל לדאבוני הרב, מכתבך השאיר רושם לא רק של קטרוג, אלא גם של השמצה וזלזול בערכים המקודשים של חברי עין גדי.  

אומר לך את הנכון, חבר שמאלי, שלא האמנתי למראה עיני, בזמן שקראתי את השורות של מורה, מחנך וסופר בישראל, המסלפות כל כך את דמותם של חלוצי עין גדי. אינני יודע, אם היתה לך הזכות לפרסם ברבים תמונה בצבעים שחורים אלה, משום שלא עמדת במקומם. ככל מבקריו [של הקיבוץ]  אתה בא לעין גדי לרגע קט, כדי לראות את הנוף הנפלא, נוף קדומים של הסביבה. 

אולם עלי להודות, שהיה לך אומץ למעלה מהמידה, כשהעזת להעמיד את חברי עין גדי בשורה אחת עם הספסרים והסרסורים. צר לי, צר מאד, שנתפסת לבחורי עין גדי, כאילו גורפים הם זהב ממעיינות אלה שליד ים המלח. לאט לך, חבר שמאלי, עדיין אין הם גורפים זהב, הם מחפשים את האוצר, אבל עד כה לא מצאוהו. הם גורפים לעת עתה אבנים, אבנים ואבנים. מין זה יש להם למכביר, וזהו העושר שברשותם.  

אינני בא לספר לך דברים סתם בעלמא. יודע אני את מה שאני אומר, והריני מכיר מקרוב את לבטיהם של הבחורים האלה. גם לי יש חלק בלתי מבוטל בעין גדי, החלק הששים בערך... הנני אב לבת, שהיא חברת הקיבוץ, ויודע אני, מה קשים החיים של ילדינו שם, למרות המחירים הספסריים שהם מקבלים, לפי החישוב שלך, תמורת התוצרת החקלאית שלהם. מאזנים הם בקושי את תקציבם. 

הבה נעשה קצת חשבון. אתה צועק חמס, שהם מכרו ענבים במחיר של שתיים-שלוש ל"י הקילוגראם. אני יכול להוסיף, שגם בעד קילוגראם עגבניות ומלפפונים מקבלים הם מחיר לא נמוך. אולם  האם ידוע לך, כי [קיבוץ] עין-גדי מתבסס לעת עתה (ומי ינבא עד מתי) על גן הירק, שהוא הענף העיקרי שלהם, נוסף לכרם? אין להם רפת ולא לול, לא פלחה ולא תעשייה. הענפים, שהמשק מבוסס עליהם, הם לחודשים המעטים של עונת החורף בלבד, ועונה קצרה זו צריכה 'לכסות' את כל חודשי הקיץ הארוכים. בחודשים אלה אין להם כמעט כל הכנסה. בחודשים של ימי הקיץ הלוהטים הם מכשירים את הקרקע לעונת החורף הבאה, והרי זה גלגל חוזר מדי שנה בשנה.  

חושבני, שלא יהיו חילוקי דעות בינינו (בכל אופן מבחינה זו) כי לקיבוץ עין גדי יש זכות קיום כדוגמת כל נקודת יישוב בארץ מכל הבחינות. ובזכות זו אין להם ברירה אחרת, אלא לקבל מחיר גבוה יותר בעד הענבים (שבגללם יצא כל הקצף) ובעד פרי הגן, אחרת לא היו יכולים להחזיק מעמד בנקודה מיוחדת זו. נתאר לעצמנו, מה היו פני הדברים, לו צריכים היו למכור את הענבים והירקות במחירים המקובלים, בזמן שהשוק מוצף מכל טוב. מובטחני, כי בתנאים אלה, לא היה מצבם מזהיר ביותר. אולם הודות לעונת החורף הנוחה, שבה התברך אקלימה של עין גדי, ויבול זה שהם מקבלים מאדמתה (הרוויה עמל ויזע) – פרי ביכורים בעת זו, החסרים בשאר חלקי הארץ – אכן, זהו סוד הצלחתם, והודות לכך יכולים הם לאזן תקציבם, אם כי בקשיים רבים, ולקיים עצמם בכבוד.  

אתה מתאונן, כי מבחינה כספית אין מי שיכול ומוכשר לקנות לעצמו קילוגראם ענבים מכרמי עין גדי, במחיר מסחרר של שתיים-שלוש ל"י הקילוגראם. נכון, אני מסכים אתך. אבל אם אתה חושב, כי חברי עין גדי מרשים לעצמם את ה'לוּכְּסוּס' לאכול את הענבים והמלפפונים, הנמכרים על ידם במחיר הנ"ל, אינך אלא טועה, משום שגם אצלם הם דבר שבמותרות. ולפיכך, כשכל היישוב משיג את התוצרת כשהיא טרייה וזולה יחסית בימי השפע, נאלצים הם אפילו אז לשלם בעד כל המצרכים, בכלל זה ירקות ופירות, מחיר גבוה יותר – בגלל ההוצאות הגדולות של ההובלה, משום שכל המצרכים מובאים מבאר שבע! 

על כן... חכמים, היזהרו בדבריכם! לא אנשי 'בִּיזְנֶס' הם בחורי עין גדי, אלא בזיעת אפם אוכלים הם את לחמם. בנות ובנים אלה, שגדלו וחונכו להורים אנשי עבודה – כל פשעם הוא, שהתיישבו בנקודה המבודדת ביותר בארץ, המנותקת ומוקפת ים והרים צחיחים מכל עבריה. הם בונים משק במאמצים קשים ביותר ומשקיעים בו את כל יישותם. אציג בפניך, חבר שמאלי, אותה שאלה ששאלת את הגזבר: איך זה לא רעדה ידך, עת אחזת בקולמוס להוציא פסק דין קטלני כזה? וכי רק כך יכול אתה להציג את אנשי עין גדי, כנסחפים במערבולת של עשיית רווחים על רגל אחת? האינך חושב, שפרסום זה עלול לפגוע בבבת עינם ולערער את היסודות, עליהם מקימים הם את הבניין?  

זהו פסק דין מעוות, שאינו הולם את המציאות. אין הם נסחפים להתעשרות, משום שעין גדי אינה מקום אידיאלי למטרה זו, אפילו חפצו בכך. אולם לא זאת מטרתם, לא לשם כך נאחזים הם בצפורניהם באדמת עין גדי. לא לעושר ישאפו, פניהם להמשך השרשרת, כפי שאמרת, של נכדי האיסיים. הם נטלו על עצמם את המשימה להפרות את המקום, בו נפסק פתיל חייהם של הסבים האיסיים.

אליעזר שמאלי לא היה שוטה, שאינו יודע צורת מטבע. גם אין ספק כי לא נזקק לאותו שיעור בתורת הכלכלה שניסה י' בן-שאול להקנות לו. במכתבו דן שמאלי בפירוש ב'חוק הכלכלי של היצע וביקוש'; וכחוקר טבעה של ארצנו היה בקי בקוֹנְיוּקְטוּרָה של גידולי חקלאות ואף ידע היטב את יתרונותיו המיוחדים של קיבוץ עין גדי, עם מגבלות מיקומו. אך שמאלי חי עדיין, כדבריו, בעידן הציונות הלאומית-סוציאליסטית – הרואה בעין גדי 'אגדה נפלאה ומציאותית' ומתרפקת על זכרונות עבר האומה בארצנו תוך כדי ראייה מחושבת של משימות ההווה ותוכניות העתיד. א"י ברוור קיווה, כזכור, לראות ביכורי ענבים מכרמי עין גדי בשוקי ירושלים ואף חלם לטעום מהם, אך ידוע ידע כי יהיה חייב לשלם על כך מחיר מיוחד. בעוד שבעיני אליעזר שמאלי, מטבע ברייתו, נפלאה היתה האגדה יותר מן המציאות...

חליפת המכתבים הפומביים בין שמאלי לאבי-שאול מסמלת כנראה גם את סופו של עידן התמימות הנוסטלגית בתולדותיה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל.

כבר עשרות שנים שאין כרמים בעין גדי. ההלכה בעניין מחיר ביכורי הענבים  – אם מופקע הוא ואם לאו – נפסקה, בסופו של דבר, 'בידי שמים'. אלי רז, איש עין גדי, כתב לי לפני כמה שנים כי 'השמועה, ששוב יש כרם מֵנִיב בעין גדי, פשטה עד מהרה בין כל ציפורי מדבר יהודה – ולאחר שנים אחדות של מלחמת א' בצ' (אדם בציפור) ניצחו הציפורים'. יודעי ח"ן טוענים, כי ציפורי המדבר החליטו 'פה אחד' לתבוע בדרך זו את עלבונו של אליעזר שמאלי...

וכמה עולה קילו מים מינרליים מהמעיין של עין גדי?

ולדור שלא הכיר את אליעזר שמאלי ולא גדל על 'אנשי בראשית' ו'בני היורה', הנה הזדמנות מאוחרת להתוודע אליו. בסרטון הזה, שצולם ב-1980 עבור הטלוויזיה הלימודית, התראיין שמאלי לתכנית 'סופרים מספרים'. המנחה הוא רוני תורן.