על דעת המקום: 'טיול לארץ הַחוֹרִים'

מאת יהודה זיו

בחול המועד של פסח תרפ"ט יצא מטעם 'ועדת התרבות' של הסתדרות העובדים העברים בחיפה, 'טיול לארץ הַחוֹרִים, בהדרכת הח'[בר] ח.[יים] בֶּרְגֶר'. חיים ברגר היה מראשוני 'אגודת המשוטטים' הנודעת, אשר הקים פנחס כהן, המורה לטבע בבית הספר הריאלי בחיפה, בל"ג בעומר תרע"ו (1916) ואת כינויה שאל מן הכתוב: 'מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ' (איוב, א 7). אגב, המשוטט המוזכר בספר איוב היה, כמובן, השטן...

חיים ברגר (צילום: אברהם סוסקין; אוסף 'ביתמונה', נדב מן, קיבוץ מרחביה)

הטיול המיועד היה אמור להימשך חמישה ימים (30-26 באפריל 1929) – מיום השישי עד יום שלישי שלאחריו – ומחיר ההשתתפות בו 570 מא"י (מיל ארץ ישראלי), 'דמי הוצאות הנסיעה והסידור', או 100 מא"י בלבד, 'רק הוצאות סידור'. יש לזכור, כי שכר יום עבודה היה באותה עת סביב 180 מא"י, כך שערך הוצאותיו המלאות של מטייל עמד על שכר של שלושה ימי עבודה ומשהו!

איה אותה 'ארץ החורים'? 

כדי לתת מושג כללי על האזור המדובר, לבד מכותרתו המסקרנת של הטיול, נוסף במודעה גם רמז בסוגריים  – '(לדרום)'. הרמז היה מיותר שכן יעד הנסיעה ברכבת, תחנת הַרְטוּב, כבר לימד על כך ממילא, שלא לדבר על פירוט המסלול המתוכנן,  אשר אל כל יעדיו, כמקובל בעת ההיא, היו המטיילים אמורים להגיע ברגל. 

מן הדין לתת את הדעת אף על סדר העדיפות ב'הערות' אשר בשולי המודעה: 'רצוי שכל מטייל ייקח איתו תנ"כ, אוכל לחמישה ימים, שמיכה, צַפַּחַת למים ופנס'. 'צפחת' במקרא היא כד חרס, שלפני צריפתו קיבל 'צַ'פְּחָה' (טפיחה), אשר שיטחה והתאימה אותו לנשיאה כשהוא קשור אל אזור המותניים  – היום קוראים לצפחת המקראית בשם 'מימיה'. וכך הלא אומר הפסוק הידוע 'כד הקמח לא תִכְלָה וצפחת השמן לא תֶחְסָר' (מלכים א, יז 14).

צפחת חרס מתקופת הברונזה המאוחרת (מוזיאון הכט, חיפה)

בעלותם אל 'רכבת הבקר' בחיפה (רכבת הַבֹּקֶר, כמובן, ולא, חלילה, 'הַבָּקָר'. איש לא חשש אז לכתוב בכתיב חסר), שמחו המטיילים לפגוש בה נציגי יישובים על אדמת הקרן הקיימת לישראל בעמק הירדן ובעמק יזרעאל ואף נציגי יישובים צעירים בשרון, אשר הצטרפו אליהם גם בתחנות הבאות, ופני כל אלה ירושלימה: אל טקס הנחת אבן הפינה לבית הקק"ל, שהיה אמור להיערך באותו יום ממש (ט"ז בניסן תרפ"ט; 26 באפריל 1929), בפאתיה המערביים של שכונת רחביה. הרכבת היא שהייתה עדיין, באותה עת, כלי התחבורה העממי והמבוקש ביותר בארצנו, ולפיכך כמעט כל נסיעה בה לוותה גם במפגש עם ידידים; ואילו היום נוהגות חבורות מטיילים, בדרך כלל, לצאת לדרך באמצעות אוטובוסים, ברוח הכתוב: 'מִן-"אֶגֶד" תראה את הארץ'... 

שמות היעדים במסלול הטיול נמנו במודעה כמקומות נודעים לכל בַּר-בֵּי-רַב. בידי חובבי הטיולים דאז כבר היו שני ספרי עזר: 'מורה דרך בארץ ישראל וסוריה' של אברהם משה לוּנְץ (1890), ואף 'ארץ ישראל: ספר המסעות' של ישעיהו פְּרֶס (1921). סמוך לאותו טיול ראתה אור בהוצאת 'הספר' בלונדון, גם מהדורתו הראשונה של הספר 'אגדות ארץ ישראל', פרי עטו של זאב וילנאי (1929). ואילו היום, שמונים שנה ויותר לאחר מעשה, גם אם רוב שמותיהם של יעדי הטיול הם מובאות מן המקרא – 'המזבחות', 'סלע עֵיטָם', 'מנהרות דִּיבוֹן', 'המנהרות אשר בהרים' – נשמעים אחדים מהם כמקומות בארץ לא נודעת.

זה היה המדריך הראשון בעברית דמוי מדריכי 'בֶּדֶקֶר' המהוללים, ויש לזכור כי לונץ היה עיוור!

ספרו של פְּרֶס היה מדריך לארץ ישראל, עבר הירדן המזרחי וסוריה

כדי לזהות כהלכה את המקומות, הנמנים במסלולו המתוכנן של אותו טיול, נוכל להיעזר בלכסיקון שימושי לידיעת ארץ ישראל, שראה אור ביפו (הוצאת 'קהלת') בשנת תרע"א (1911) – ספר 'הארץ', פרי עטו של  אליהו ספיר (1911-1869). ספיר, בנקאי ומחנך, היה בן ואב למשפחה מיוחסת ביישוב. הוא היה נכדו של השד"ר המפורסם יעקב הלוי ספיר, שמסעו אל יהודי תימן בשנת 1864 תואר בספרו 'אבן ספיר' – אשר את שמו נושא היום מושב בדרום-מערבה של ירושלים; אביו, בנימין זאב הלוי ספיר, היה כתבו הירושלמי של עיתון 'הלבנון'. באחת מרשימותיו, על חנוכת 'דרך העגלות' החדשה מירושלים ליפו (1869), תרגם לראשונה את השם הערבי 'בָּאבּ אֶל-וָאד' ל'שער הגיא', בעשותו שימוש בשמו של אחד משערי ירושלים בימי עוזיהו (דברי הימים ב, כו 9); בנו של אליהו היה יוסף ספיר, ראש עיריית פתח תקווה וח"כ מטעם המפלגה הליברלית (לימים גח"ל), שהעביר בשעתו בכנסת את חוק שמירת הטבע וזכור לטוב בשם היישוב 'כרמי יוסף' שלרגלי תל גזר. 

בעת עבודתו כרשם קרקעות בחוות סֶגֶ'רָה (היום אילניה), ערך אליהו ספיר עם האגרונום אליהו קְרַאוּזֶה,מנהל החווה בעת ההיא מטעם פיק"א, ולימים מנהלו הנודע של בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. לבקשת הוועד הפועל הציוני ערכו שניהם מפת קיר, שיצאה לאור בשנת 1914 (מהדורה עברית למפת ארץ ישראל בגרמנית של היינריך קִיפֶּרְט מן המאה ה-19). רשומותיו של ספיר בעת עריכת המפה שמשו אותו, בעת ובעונה אחת, גם בהוצאת רְשִׁימוֹן שמות מקומות, הוא ספר 'הארץ' הנזכר.

מפת ארץ-ישראל (פלשתינה) של ספיר וקראוזה (1914) 
אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

הבה ניעזר עתה בכל אלה, כדי לעקוב אחר מסלולו של אותו טיול ולברר מה היו יעדיו?

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

כמקובל על 'חוג המשוטטים', יצאו המטיילים לדרך באותו בוקר 'יום הששי', מיד עם הגיעם אל תחנת הרכבת בהרטוב. תחילה הלכו, ככתוב, אל 'מזבח מנוח', בין צרעה לאשתאול, שהוא, כלשון המודעה, אחד 'המזבחות בסביבה' של המושבה הַרְטוּב (היום על מקומה מושב נַחַם). על מזבח זה – ש'זוהה' בראשית שנות העשרים על ידי יוסף ברסלבי – נכתב לאחרונה בעונ"ש בסדרת הרשימות על שמשון הגיבור.

'מזבח מנוח' (אלבום התמונות של חיים ברגר; אוסף 'ביתמונה', נדב מן, קיבוץ מרחביה)

אפשר, שלשון הריבוי 'מזבחות' כללה גם את 'סלע החורבן' אשר בצד בית העלמין 'ארץ החיים' – בין נַחַם לבין צומת שמשון. בית עלמין זה נטל את קדושת מקומו ממסורת מקומית הקשורה באחד מסלעי השדה. אבל אין זו כלל מסורת עתיקה, וראשיתה בפרי דמיונו של... זאב וילנאי. בעודו מחזר אחרי אסתר, אשתו לעתיד לבוא, הוליך אותה וילנאי לטיול ב'ארץ שמשון'. מצפון להַרְטוּב עלו השניים אל גבעה, שבראשה מזדקר סלע גמלוני – 'ים' של בית בד קדום. וכך סיפר אז זאב לאסתר: 

בימי מצור הרומאים על ירושלים יצאה הקריאה אל יושבי הארץ, להביא אבנים לחיזוק חומותיה מפני האויב. אחד מצאצאי שמשון הגיבור, שגר בסביבה זו, נטל סלע גדול על שכמו ופנה לעבר ירושלים. ממרומי הגבעה נשא עיניו מזרחה – וראה מבין ההרים תמרות עשן כבד. הוא הבין, שהעיר נפלה בידי האויב. ליבו התפלץ בקרבו והוא כרע תחת נטל הסלע. מאז נקרא הסלע הזה 'סלע החורבן'.

'סלע החורבן' (אלבום התמונות של חיים ברגר; אוסף 'ביתמונה', נדב מן, קיבוץ מרחביה)

כדרכו, וילנאי שב לכאן כמה וכמה פעמים בראש קבוצות מטיילים וכך הפיץ את הסיפור ברבים ואף הביא אותו בספרו כמעשה, ששמע 'מפי ילדי הרטוב' (אגדות ארץ ישראל, תרפ"ט, אגדה 64: סלע החורבן, עמ' 76). לימים, כשנערכה לכבודו תוכנית הטלוויזיה 'אלה הם חייך', מנה וילנאי בחיוך רחב את המעשה ב'סלע החורבן' בתוך שורה של 'אגדות עם', שהמציא  והפיץ בקרב המטיילים עמו. אז גם נזכר, איך באחד הטיולים הללו פגש כאן כעבור זמן תימני, איש מושב אשתאול הסמוך, כשהוא מדליק נרות ומברך את הבאים אל 'המקום הקדוש'... כך הוקם בצד הגבעה, אשר 'סלע החורבן' בראשה, גם בית העלמין, ובין הטמונים בו גם אסתר וזאב וילנאי. 

'סלע עֵיטָם', הנמנה במודעה לאחר 'המזבחות בסביבה', הוא המקום בו נחבא שמשון מפני פלשתים לאחר פרשת ה'שׁוּעָלֶהָבִים' – אותם שועלים, שלפידים בוערים נקשרו אל זנבותיהם ('וישב בִּסְעִיף סֶלַע עֵיטָם' – שופטים, טו 8). את מקומו של סלע זה ציין ספיר בכפר בֵּית עִטַּאבּ לשעבר, אשר עייו נראים מדרום למושב נס הרים; כשם שלדעתו 'לֶחִי' ('וַיִנָטְשׁוּ בַּלֶּחִי' – שופטים, טו 9) היא אולי הַרְטוּב (ספיר, עמ' 150, מס'  2192). 

אליהו ספיר, הארץ, עמ' 96

לעומתו, קונרד שִׁיק הציע בשעתו (C. Schick, ZDPV 10 [1887], p. 144) לזהות את סלע עיטם ב'מערת שמשון' – הנשקפת מן הצוק הצפוני של נחל שורק, ממזרח להרטוב – ונראה, כי אכן אליה נועדו הפעם פעמי המטיילים: אילו נתכוונו לסייר בבית עִטאב היה מסלול הטיול כולל, מטבע הדברים, גם את 'מערת התאומים' , ואז ספק אם יכול היה לעלות בקנה אחד עם הנאמר במודעה, כי ביום שישי 'ילונו בהרטוב'.

תצפית מתוך 'מערת שמשון' (מתוך אתר 'טיולי')

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני

על יומו השני של הטיול נאמר במודעה, כי בשבת בבוקר ייצאו המטיילים מהרטוב, 'ילכו דרך שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה לעמק הָאֵלָה וילונו במנהרות דִּיבוֹן'. באיזו דרך הלכו אל עמק האלה? 'עמודי המיל הרומאים בוָאדִי אֶל-עַרַבּ', הנמנים במסלול יומו הרביעי של הטיול, מרמזים לכאורה על אבני המיל בצד הכביש הרומי הקדום, אשר הוליך בשעתו מן העיר בית גוברין לעבר ירושלים. עד היום ניצבת קבוצת עמודי מיל כאלה מול מושב גבעת ישעיהו, בצד הכביש המוליך מבית שמש, דרך עֲזֵקָה, לעבר בית גוברין (דרך 38), אלא שבמקום זה אין כל זכר לשם 'ואדי אל-ערב'! גם בדרום-מזרחו של תל גּוֹדֵד (תל גֻ'דֵידֶה) מוטלות אבני מיל בשולי קטע נוסף של אותו כביש רומי עתיק, המלווה שם את דרך 38 ממזרח, אך גם באותו מקום לא נעשה מעולם שימוש בשם 'ואדי אל-ערב'...

עלינו להניח אפוא שבצאתם מהרטוב פנו המטיילים דרומה ב'עמק הַתֶּלֶם' – החוצץ בין ההר לשפלה – דרך דֵירַבָּאן (היום מושב מַחֲסֵיָה), חִ'רְבַּת זַנוּע (בצד מושב זָנוֹחַ) והכפר בֵּית נַתִיף (שהיום שוכן לרגליו קיבוץ נתיב הל"ה) – בואכה עמק הָאֵלָה. גם בנתיב זה פסחו המטיילים על 'מערת התאומים', הסמוכה לחורבת זנוח במזרח, ונראה כי גרמו לכך אורך מסלול ההליכה באותו יום – מהרטוב, דרך עמק הָאֵלָה, עד 'מנהרות דִּיבוֹן' (להלן) – ושפע אתרי הסיור, הפזורים לאורכו. 

'עמק התלם', בדרך מהרטוב לעמק האלה (אלבום התמונות של חיים ברגר; אוסף 'ביתמונה', נדב מן, קיבוץ מרחביה)

ואכן, מקומה של 'שׂוֹכֹה' הוא בח'רבת שְׁוֵיכַּה (ספיר, עמ' 121, מס' 1668), שב'גבעת הַתּוּרְמוֹסִים', הצופה היום על קיבוץ נתיב הל"ה – מול מקומו לשעבר של הכפר בֵּית נַתִּיף, שצלצול קידומת שמו הערבי הוא שהוליד את קידומת השם 'נתיב הל"ה'. 'עֲזֵקָה' (תל זַכַּרִיֶּה) מתנשאת מעל מושב זְכַרְיָה ('סוברים כי זה גת, או עזקה'; שם, עמ' 126, מס' 1724), ובין שתיהן משתרע 'עמק הָאֵלָה' (ואדי אֶ-סַּנְט, 'עמק ידוע במלחמת דוד וגלית'; שם, עמ' 100, מס' 1392); גם מקומן של 'מנהרות דִּיבוֹן' איננו, חלילה, בעיר מולדתם של מֵישַׁע וּכְמוֹשׁ-מֶלֶךְ אביו, מלכי מואב – כחקוק על 'מצבת מישע' הנודעת – אלא במערות לוּזִית אשר בצד הכפר דֵיר דֻבַּאן לשעבר (שם, עמ' 33, מס' 434).

ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי ואחריו רביעי

'מָרֵאשָׁה' הריהי תל סַנְדַכָנָה (כתיב: צַנְדַחָ'נָה –  שיבוש שמה של כנסיית הצלבנים 'סַנְטָה אַנָּה', שחורבתה סמוכה אל תל מָרֵשָׁה), ובלשונו של ספיר: 'היום חורבה קרוב לבית גוברין' (שם, עמ' 62, מס' 1143). בצדה של מרשה נמצאת 'עיר המנהרות – בית גוברין'. 'המנהרות אשר בהרים', הנמנות ביומו הרביעי של הטיול, הריהן אפוא מערות בית גוברין הנודעות (שם, עמ' 11, מס' 139).

ובמחשבה שנייה: על היום הרביעי של הטיול נכתב מראש במודעה, כי 'יסיירו את... עמודי המיל הרומאים בואדי אל ערב, וילונו  בבית גוברין'. מכאן, שאת אותם עמודי המיל אין לחפש מצפון לבית גוברין. עמודי המיל, הסמוכים למושב גבעת ישעיהו של היום, מוצבים במחצית הדרך מתחנת הרכבת של הַרְטוּב, שהיום היא בתחומי העיר בית שמש, לעבר בית גוברין. מה טעם, לפיכך, לשוב משם לאחר מכן דרומה, ללינת לילה באותה עיר קדומה, ולעשות למחרת – ביומו החמישי והאחרון של הטיול – את כל אותה דרך בשלישית?

אבני מיל בצד הכביש הרומי מבית גוברין לעבר 'אֵלְיָה קַפִּיטוֹלִינָה' (ירושלים), ליד גבעת ישעיהו (צילום: יהודה זיו)

אבני המיל הסמוכות לגבעת ישעיהו הוצבו, כאמור, בצד הכביש הרומי אשר הוליך בשעתו מבית גוברין לעבר אֵלְיָה קַפִּיטוֹלִינָהAelia Capitolina) ) – העיר הרומית, שהקים הַדְרִיָאנוּס קיסר על חורבות ירושלים. על חשיבותה של בית גוברין מלמדים עוד שני כבישים ראשיים שיצאו ממנה באותם ימים: צפונה לעבר לוד, דרך אֶמָאוֹס (פארק איילון של ימינו); ודרומה לעבר חברון. כביש רומי זה – בתוואי הדרך, החולפת על פני 'מערות הצידונים' שלרגלי תל מָרֵשָׁה מזרחה והולכת אל אֶ-דֻּוֵימֶה (היום מושב אמציה) – זכה בשנות החמישים בכינוי 'דרך טֶקְסַס' מפי בוקרי חבל לכיש. יומן הסקר של 'הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל' (PEF, כרך III: יהודה, לונדון 1883, גיליון XX, עמ' 278) ציין כי בחִ'רְבַּת אֶל-עַרַבּ (חורבת הערבים), הנמצאת דרומה מכאן וצופה ממזרח על העמק, שבו ניכרים שרידי אותו כביש רומי עד היום ומכאן אף שמו, 'וַאדִי אֶל-עַרַבּ'.  

אבני המיל בוואדי אל-ערב, 'דרך טקסס' (צילום: יואב אלון)

מפת PEF ציינה, מהלך קילומטר לערך דרומה משם, גם את השם el-'Amdan, שיש לקרוא אותו 'אֶל-עֻמְדָאן', צורת הריבוי של 'עמוד' בערבית המדוברת. ואכן, שם זה מתייחס לקבוצה נוספת של אבני מיל שהוצבו בצד כביש בית גוברין-חברון. בתיאור אותה דרך קדומה לעבר חברון נאמר עוד (יומן הסקר, שם, עמ' 262): 'מהלך מיל רומאי [מצפון] לכפר דֻוֵימֶה מציינות את הדרך אבני מיל, בדומה לאֶל-עַמְדַאן'. ואכן, גם כאן מוטלות אבני המיל ברציפות בצד הדרך. 

אפשר לקבוע על כן כי ביום הרביעי אחר הצהריים שמה חבורת המטיילים פעמיה דרומה. הם ראו את 'עמודי המיל הרומאים בְּוָאדִי אַל עַרַבּ', שבו אל בית גוברין ללינת לילה נוסף.

חיים ברגר בין 'עמודי המיל הרומאים בוואדי אל ערב' (אלבום התמונות של חיים ברגר; אוסף 'ביתמונה', נדב מן, קיבוץ מרחביה)

וביום החמישי והאחרון

ביום האחרון של הטיול 'לארץ החורים' עשו המשוטטים את כל הדרך מבית גוברין צפונה אל תחנת הרכבת של הרטוב. לעת ערב, כשעצרה שם הרכבת הבאה מירושלים, נשמעו גם הפעם, מזה ומזה, תרועות ידידים מפיות המטיילים שהמתינו לרכבת בתחנה, ומפיות הנשקפים מחלונותיה, שאולי שבו מחנוכת 'בית הבריאות על שם נָתָן ולִינָה שְׁטְרָאוּס', שנערכה ביום ההוא (כ' בניסן תרפ"ט – 30 באפריל 1929). בדרכם אל חיפה החליפו ביניהם אלה ואלה חוויות בקולי-קולות והשמחה מן הסתם הייתה רבה. כך שבו המטיילים בו ביום, 'עייפים אך מרוצים', מ'ארץ החורים' אל בתיהם ולמחרת כבר יכלו להשתתף במצעד ה-1 במאי, שנערך כמדי שנה בשנה בחיפה 'האדומה'...

'ארץ החורים' על שום מה?

לסיום, הבה וניתן דעתנו לכותרת המיוחדת של מסלול הטיול לאזור בית גוברין – 'ארץ הַחוֹרִים': מה משמעותו של שם מוזר זה ומניין בא? 

נראה, כי מקורו פשוט בשפע המערות מעשה ידי אדם הנמצאות בעיר ובסביבתה, שנקראו 'חוֹרִים'. רוב המערות הן מחצבות קירטון (חומר גלם לכבשני סיד), אך יש בהן גם כאלה אשר שימשו בשעתן בתי מלאכה ומאגרי מים, מערות שובך לגידול יונים ('קוֹלוּמְבַּרְיָה') ומערות קבורה.

ב'ארץ הַחוֹרִים': 'מערת הַשּׁוּק' ב'עיר המנהרות, בית גוברין' (צילם: יהודה זיו)

בֵּית גּוּבְרִין, שלאחרונה ישב על מקומה הכפר הערבי בית גִ'בְּרִין ושמר על שמה הקדום, צמחה בתקופה הרומית בצד חורבותיה של מָרֵשָׁה ההלניסטית והייתה לעיר. בהשפעת הארמית, שדוברה בארצנו בימי המשנה והתלמוד, נשא שם העיר את הסיומת '-ין', וייתכן כי אף את כינוים של יושבי המערות שבה, אותם 'בני חוֹרִים', הגו אז 'בני חוֹרִין'. כך נשתמע גם אותו כינוי, כדרך שאנו מוצאים בספר קהלת: 'אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים' (י 17).

בשנת 202 לספירה הכריז הקיסר סֶפְּטִימִיוּס סֶוֶרוּס על בית גוברין כעל קולוניה רומית והכתיר אותה בשם 'אֶלֵאוּתֶרוֹפּוֹלִיס' (Eleutheropolis), דהיינו 'עיר בני החורין, האצילים'. שם זה נבע כנראה מתרגום שגוי של כינוי תושביה, אשר סיומתו הארמית היא אשר גרמה גם לשיבוש משמעותו.

גלגולי משמעותו של הכינוי 'ארץ בני החורים' ל'ארץ בני החורין' הוליד לימים גם את המדרש האופייני הבא (בראשית רבה, מב, ו):

'ואת הַחֹרִי' [עם קדום, אשר שכן בשעתו בהר הנגב, המכונה במקרא 'הר שעיר' (בראשית, יד 6)] – זו מטרופולין [שיבוש 'אֵלְיוֹתֶרוֹפּוֹלִין", נוסח התלמוד לשמה היווני של העיר].ולמה הוא קורא אותו חורי? שבררו אותה ויצאת להם לחירות.

כך טיילו פעם, בחג החרות, בעירם של 'בני החורין' אשר ב'ארץ החורים'...                      

מקצת הדברים שהובאו כאן התפרסמו בשמי בבלוג של יואב אבניאון.