נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב

מאיר רוזין, המושבה זכרון יעקב, 1899 (ציור על פי צילום)

מאת אליהו הכהן 

רוב שירי העלייה הראשונה לא חוברו בארץ. לא רק הם; מיטב שירי הכיסופים לציון בכל הדורות נכתבו במרחקים מבלי שמחבריהם ראו אי-פעם את נופי הארץ שעליה שוררו. אחד היה רבי יהודה הלוי, שהגשים את מאוויו וככל הנראה הגיע לבסוף לחופי הארץ לה התגעגע מ'סוף מערב', וגם אם לא הגיע הרי שאין ספק שניסה להגיע. רבים אחרים חלמו את חלום שיבת ציון ושיריהם עמוסים בביטויי ערגה וכמיהה להתנחל בארץ, לחרוש את שדותיה ולחדש ימיה כקדם. בפועל הם לא זכו להציג את כף רגלם על אדמת המולדת ורבים מהם אף לא התאמצו לעשות זאת. 

מעטים מאד היו המשוררים יושבי הארץ בעשרים וחמש שנות העלייה הראשונה (1903-1878), ואפשר למנותם על כף יד אחת. ראש וראשון היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר 'התקווה' ('תקוותנו'), שהתגורר בארץ חמש וחצי שנים בלבד (1887-1882) והוציא בפרק זמן זה את אסופת שיריו בספר ברקאי, שראה אור בירושלים בימי שהותו בה. לצדו אפשר להזכיר את הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ, שישב בארץ עשר שנים (1897-1887), חיבר שירים והוציא את המקראה לילדים טל ילדוּת (ירושלים תרנ"א); את הפועל-הפזמונאי נח שפירא (1931-1863), שנודע בכינויו ברנ"ש, שהשתקע בארץ בשנת 1891 ולא עזבה עד יום מותו. הוא חיבר עשרות שירים ופזמונים ואותם פרסם בעיתונים ובכתבי עת. גם שמואל לייב גורדון (של"ג), שישב בארץ שלוש שנים (1901-1898), חיבר בה שירי זמר אחדים (לתרומתו נקדיש בקרוב רשימה מיוחדת). משורר נוסף, פחות מוכר, היה האיכר שניאור זלמן אליעזר גינצבורג (1920-1853), תושב ראשון לציון, שחיבר בעיקר שירי מחאה נגד פקידוּת הברון, פרסם כמה מהם בעיתון חבצלת, וכינסם לחוברת בשם גצים מתחת הפטיש (ירושלים תר"ס); אותו ואת ספרו כבר הזכרנו מעט כאן.

כאן נייחד מקום למשורר נסתר שמעולם לא הופיע ברשימת משוררי העלייה הראשונה ורק מעטים שמעו עליו. זהו מרדכי קרניאל (1913-1850), יליד קישינוב, שגר בעיירה ברלאד שברומניה ונמנה עם מייסדי המושבה זכרון יעקב (אין להחליפו עם מרדכי קרניאל שנולד במסחה ב-1919). הוא חיבר בהיחבא שירים לעת מצוא, לא נתן להם פומבי ולא הדפיסם אלא הצניעם במגירתו.

מרדכי קרניאל (תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

נחבא אל הכלים היה קרניאל ומעודו לא שאף להתפרסם כמשורר. קודם עלייתו ארצה נמנה עם פעילי 'החברה ליישוב ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה', שנוסדה במוֹינֶשט שברומניה בשנת 1881 והונהגה על ידי משה דוד שוב. כחובב ציון מסור, שביקש לא רק נאה לדרוש אלא גם נאה לקיים, ולדרוש בעיקר מעצמו, קם ועשה מעשה: באוגוסט 1882 הצטרפו הוא ובני משפחתו (אשתו לאה ושלושת בניהם; בן ובת נוספים יוולדו בארץ), לכחמישים משפחות יהודיות שהפליגו מנמל גאלאץ ברומניה לארץ ישראל. הם עלו על אנייה ושמה 'תֶּטִיס', שעליה אמרו בני הזמן כי 'טיטוס גירש את היהודים מן הארץ ו"תטיס" החזירה אותם למולדתם'. האנייה השליכה עוגן במפרץ חיפה, הרחק מן החוף, שכן באותה עת לא היה נמל או שובר גלים. העולים הורדו בסירות ועשו דרכם אל החוף. לאחר שהייה קצרה בראש פינה, עברה משפחת קרניאל אל זכרון יעקב, שאדמותיה נרכשו זה לא מכבר בכסף מלא מערביי הכפר זמארין.

האנייה 'תטיס' בנמל גאלאץ לפני יציאתה לארץ
(אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי ימיה, תרמ"ב-תש"ב, הוצאת ועד המושבה, תש"ג, עמ' 42)

להבדיל מאימבר, שנדד בארץ ממושבה למושבה ובשיריו המריץ את מתיישבי הארץ לעדור ולנטוע, לחרוש ולזרוע, בעוד הוא עצמו מעולם לא אחז מעדר בידיו; לקרניאל הייתה נחלה משלו במושבה זכרון יעקב ובה ניהל משק חקלאי לתפארת. הוא גידל תבואה, נטע כרם גפנים והיטיב לזמור ולבצור. בלילות, לאור העששית, רכן אל שולחנו, טבל קולמוסו בקסת הדיו, ובכתב פנינים רשם חרוזי שיר. כשכתב בשיריו על עבודת האדמה לא היה זה מס שפתיים. אצבעות ידיו המיובלות הן שהעידו כי חווה מניסיונו את חיי האיכר ואת המאמץ הפיזי המתמיד שכרוך בהם. חיים קשים אלה העניקו לו, כמסתבר משיריו, גם אושר רב וחדוות חיים. על אנשים כמותו כתב אליקים צונזר 'במחרשתי, כל אושרי ירשתי'.

ירא שמים היה מרדכי קרניאל. הוא הקפיד על שמירת המצוות, קלות כחמורות, ועם זאת היה איש משכיל ורחב אופקים, שדיבר עברית רהוטה עוד בארץ מוצאו. משנות ילדותו התוודע אל רזי הלשון העברית, למד דקדוק ואימץ את כללי הניקוד. בזכות כושר מנהיגות טבעי שניחן בו, נבחר לשמש 'מוכתר' המושבה ותפקיד זה גבה ממנו מחיר: בעקבות מרד האיכרים ('מרד הארבעים') נגד שררת פקיד הברון יהודה לייב (ליאון) וורמסר, שהתעמר באיכרי המושבה וביקש לכפות על האיכרים החרדים אורח חיים רפורמי שהיה זר להם, נכלא קרניאל בשנת 1888 ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. נכדו, אביב קרניאל, שרשם את קורות משפחתו, משער כי בעת ישיבתו בכלא החל לכתוב שירים. אמנם, בתחתיתו של שיר אחד ('הדר הכרמל') נרשם התאריך 'בימי האביב תרמ"ז' (1887).

הרחוב הראשי בזכרון יעקב, 1886. ראשון מימין עומד וורמסר, פקיד הברון (סמסונוב, זכרון יעקב, עמ' 96) 

בשנת 1900 כינס קרניאל את שיריו לספר בשם נֶטַע כַּרְמֶל: שירים בשפת עבר. הספר, ובו 28 שירים, משלים ופתגמים מקוריים, צרורים ב-48 עמודים וכתובים בכתב ידו היפהפה של המחבר, מעולם לא ראה אור. אביב קרניאל, שהיה חברי לספסל הלימודים לפני כשבעים שנה בפנימייה של בית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה, הרשה לי באדיבותו לצלם כמה מדפי הספר ולהביאם כאן.

שער ספרו של קרניאל, נטע כרמל, זכרון יעקב תר"ס (1900)

בשער הספר ציין המחבר את תאריך השלמתו לפי שלוש שיטות: תר"ס (לפי התאריך העברי לבריאת העולם); אלף תתל"א לגלותנו (לפי שיטת אליעזר בן יהודה, שנהג למנות את השנים מאז חורבן בית שני); שנת ח"י לש"צ (לפי מניין שהמציא קרניאל, השנה ה-18 לשיבת ציון). תארוך זה ראשיתו ב-1882, שנת הקמתן של המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב, שבה ראה קרניאל את תחילתה של שיבת ציון. 

שירים אחדים באסופה ייעד קרניאל מראש להלחנה ולביצוע מקהלתי. כך, למשל, בשירים 'הדר הכרמל' ו'פֹּה אַך פֹּה', מופיע פזמון חוזר לאחר כל בית. מתחת לכותרת השיר 'פה אך פה' אף צוין במפורש 'שיר ללהקת משוררים', שהוא שם נרדף למקהלה. ספק אם השירים הללו הולחנו והושרו. ידוע כי המלחין חיים מילמן (1945-1873), שעלה לארץ בשנת 1891, פקד את זיכרון יעקב לעתים מזומנות והלחין בה שירים אחדים של ידידו נח שפירא, אך עד כה לא נמצאו תווים כלשהם לשירי קרניאל או עדות אחרת לכך שהושרו. 

השירים כולם נכתבו בשנותיה הראשונות של המושבה זכרון יעקב, כאשר גאתה ההתרגשות וההתלהבות בקרב מייסדיה שהקימו יישוב עברי ראשון בדרומו של רכס הרי הכרמל. בפאתוס תמים מתאר השיר 'הדר הכרמל' (עמ' 10-6) את אווירת האופוריה שליוותה את המחבר ואת חבריו האיכרים בראשית התבססותם על אדמת הטרשים של נחלתם החדשה. אף כי אדמות המושבה נקנו בכסף מלא מהאפנדי הערבי-נוצרי ז'רמן, שישב בחיפה, ונרשמו כחוק בטאבו הטורקי, נדרשו המתיישבים להקצות חלקות אחדות לאריסים הערבים שישבו במקום. השיר גם מהלל ומפאר את פועלו של 'הנדיב הידוע לתפארה', שסייע למושבה בשלביה הראשונים, ומכנה אותו 'מלאך מושיע'. את ההוקרה לברון רוטשילד הביעו המתיישבים על ידי מתן השם 'זכרון יעקב' למושבה, לזכרו של אבי הברון ג'יימס (יעקב).

הקליקו על האיורים לקריאה נוחה

מהשיר עולה כי כבר בתרמ"ז, מועד כתיבתו, נראתה זכרון יעקב בעיני המשורר וחבריו כ'נָוֶה שַׁאֲנָן, חוּצוֹת מְרֻוָחִים, / בתי מָשׂוֹשׂ, משכנות מבטחים; / נטעי נעמנים – סביב סביב, / רוח צח וחמדת אביב'. אין פלא שעוד בימי העלייה הראשונה כונתה מושבה זו בשם 'פריז הקטנה'. 

על התרוממות הרוח של המתיישבים בשנים הראשונות לעלייתם על הקרקע, יעידו גם מכתביהם ויומניהם מאותה תקופה. קטעים אחדים מהם הובאו בספרו של אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי ימיה, תרמ"ב-תש"ב (הוצאת ועד המושבה, תש"ג). הם מאששים את הפאתוס וההלל שהעתיר קרניאל בשירו ואת תחושת האושר שקיננה בקרב האיכרים במושבה היפה הצופה אל פני הים. מבין שורות 'הדר הכרמל' נושבת אווירת ההתעלות שטופת ההתלהבות שחשו חלוצי זכרון יעקב בעת הנחת אבני הפינה למשכנם החדש. ברור שאין לשפוט את השיר באמות מידה ספרותיות בלבד, אלא יש לראותו גם מנקודת המבט ההיסטורית כתעודה תרבותית המשקפת במהימנות את רוח התקופה. 

אישור לנאמר בשיר ניתן למצוא בזיכרונותיו של פקיד הברון אליהו שייד. כמי שהופקד מטעם הברון על הסיוע להקמת המושבות הראשונות, העיד שייד על ההתפתחות המהירה של זכרון יעקב לאחר חבלי הסתגלות קשים של ראשוני המתיישבים במעברם לחיי איכרות. 'ההתחלה הייתה קשה', כתב בספרו. 'מטבע הדברים, אנשים שמימיהם לא נגעו במחרשה, ולא עוד אלא שתמיד התעסקו בכל דבר שמחוץ לעבודת האדמה, אין אתה הופך אותם לחקלאים בן לילה' (אליהו שייד, זכרונות, תרגם אהרון אמיר, יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג, עמ' 82).

שייד תיאר עד לפרטי פרטים כיצד ליווה, במצוות הברון, את המושבה בשלביה הראשונים עד לביסוסה. הוא זה שדאג להשיג מהסולטן הטורקי רישיונות בנייה, מימן את רכישתם של חמישים הצריפים הראשונים, העניק תמיכה כספית שוטפת למתיישבים ושלח את צעירי המושבה להשתלם בבית ספר לכורמים באלג'יר. 

הוא לא חסך במילים כדי לספר את שבחו של הגנן הראשי ז'יסטן דיגור, שנשלח לארץ על ידי הברון כדי להכשיר את המתיישבים החדשים של זכרון יעקב במקצועות החקלאות. הוא הקים משתלות, דאג לנטוע מאות עצי פרי ונוי ואף שלח שלושה מבני המתיישבים לבית הספר לגננות בוורסאי. הוא  הקים גן ציבורי, 'עם אילנות יפים הפורשים צל על שדרות, פרחים ובריכה עם מזרקה ... וכל התיירים ופקידי הממשלה הבאים לזכרון יעקב לכמה שעות, אין פיהם פוסק מלתת שבח והלל ליצירת מופת אמיתית זו' (עמ' 83). בפעילותו הבלתי נלאית הפך דיגור את המושבה לגן פורח. 

גם הברון ואשתו, שביקרו בזיכרון יעקב בשנת 1887, השנה שבה חיבר קרניאל את שיר ההלל למושבה הפורחת ולאיכריה, העידו על התפתחות נופה בתוך זמן קצר. 'הם הגיעו לזכרון יעקב והוקסמו ממראה עיניהם', כתב שייד. 'הם לא שיערו שכבר יראו כפר גדול לאמיתו, במקום ששלוש שנים קודם לכן היו רק מדבר ובתה' (עמ' 85). 

אליהו שייד, שצירף לספרו ציורים מקוריים מעשה ידיו מנופי המושבות, לא זכה לתהילה שהיה ראוי לה. בין השנים 1899-1883 ביקר שייד בארץ 22 פעמים בתפקידו כמפקח הראשי על מושבות הברון. שוב ושוב הגיע, סייע, עודד, פתר בעיות, קיצר תהליכים והטביע את חותמו על פיתוחן של המושבות, אך העוינות שהפגינו בני היישוב כלפי פקידות הברון פגעה גם בו. הוא אף הואשם בניצול מעמדו ובמעשי הטרדה מינית, ואחד ממוציאי דיבתו היה לא אחר מאשר נפתלי הרץ אימבר (ראו במאמרי 'אליך אבינו: תפילה לשלום הנדיב הידוע', בלוג עונג שבת, 4 באוקטובר 2017, סעיף ג). 'בשום ארץ בעולם אין שמועות שוא ודברי רכילות מתפשטים כמו בארץ ישראל', הגיב על כך שייד בספרו.

הרחוב הראשי של זכרון יעקב. ציור של אליהו שייד (זכרונות, עמ' 196)

'ההיסטוריוגרפיה הציונית לא נטתה חסד לאליהו שייד', כתב שמעון שוורצפוקס במבוא למהדורה המתורגמת של ספר הזיכרונות. אך היום, בעבור יותר ממאה ועשרים שנה, מותר לנו להתבונן בפעילותם של פקידי הברון בצורה מאוזנת יותר ולא רק מנקודת מבטם השלילית של המתיישבים. זיכרונותיו של שייד, כמו גם תיעוד הטמון עדיין בארכיונו של הברון רוטשילד שלא נפתח כולו לחוקרים, הם חלון הצצה שונה למה שהתחולל בראשית ההתיישבות בארץ כפי שראו זאת הברון ושליחיו.

קרניאל נמנה עם אלה שלא ראו בעין יפה את פועלם של פקידי הברון וזו משתקפת היטב מבין חרוזי השיר 'זכרון יעקב' (עמ' 45-42), שנכתב בשנת 1900, בעת שהברון רוטשילד החליט לנתק את עצמו מתמיכה ישירה במושבות והעביר את הפעילות לידי יק"א. מתחת לכותרת השיר הסביר קרניאל את הסיבה לעזיבת הברון: 'כי נלאה לנשוא עול פקידיו, אוהבי בצע, יועצי רעה'. בשיר פסימי זה הביע קרניאל את חששותיו לעתיד המושבה והתגולל על פקידי הברון, שאותם כינה בשמות מעולם המעופפים: לאחד קרא 'עטלף' ולמשנהו 'ינשוף'.

לאחר 'מרד' האיכרים נענש קרניאל בהרחקה מנחלתו. הוא חיבר אז את השיר 'זאת לא ידעתי' (עמ' 47-45) ובו סנט בפקידי הברון שהכשילוהו בעבודתו ונישלוהו מאדמתו:

המה גנבו, דרכיהם מנעתי; / ומה חטאתי? – זאת לא ידעתי. / ביתי לקחו, מנחלתי נגרעתי; / מדוע ולמה? – זאת לא ידעתי.

בית הפקידוּת בזכרון יעקב בציור של פקיד הברון אליהו שייד
(אליהו שייד, זכרונות, 1899-1883, יד בן צבי, תשמ"ג, עמ' 64)

כשהחליט הוועד המשותף של כל המושבות בארץ לשגר משלחת אל הברון בפריז, כדי לשכנעו להמשיך את תמיכתו במושבות, נבחר קרניאל לייצג את מתיישבי זכרון יעקב. הוא שב לארץ בתקווה שהברון ייענה למשאלות האיכרים, אך עד מהרה ציננו פקידי הברון את התלהבותו והסתבר כי השליחות נכשלה.

תמונת מייסדי זיכרון יעקב, 1889. קרניאל יושב שני משמאל (סמסונוב, זכרון יעקב, עמ' 64)

את השיר רחב היריעה 'אהבת קדומים', בן 21 הבתים (כמה מהם הובאו באיור לעיל), הקדיש קרניאל לאמירת שבחיה של השפה העברית. בלשון נמלצת הילל ופיאר את יופייה של 'שפת עֵבֶר היפה' והתוודה על נאמנותו אליה ועל רתיעתו 'משפת ז'רגוני [יידיש] אליה חרוני'. השיר היה ממש צורך השעה, שכן כאשר נכתב, בשנת תרנ"ט, רק משפחות בודדות בארץ הנהיגו בבתיהן את הלשון העברית כשפת דיבור יומיומית. שפות הדיבור העיקריות במושבות היו רומנית, צרפתית, יידיש ורוסית. קולה של העברית נשמע אז רק מפי משכילים ומורים בבתי הספר ובקרב בני הדור הצעיר. מה חבל ששיר זה, שבא בעִתו, לא זכה להתפרסם ולא הגיע לרשות הרבים.

שיר חשוב אחר שחיבר קרניאל הוא 'פֹּה אַך פֹּה' (עמ' 34-33). גם שיר זה נועד להיות שיר זמר, כי בסוף כל בית שיבץ המחבר פזמון חוזר בן שורה אחת: 'פה! אך פה! בני עמי!'. בשיר זה הוא הדגיש שוב ושוב את היצמדותו הנחושה לאדמת הארץ. מתוך נאמנות בלתי מתפשרת זו למושבתו ולארצו, השתמעה רמיזה עקיפה נגד תופעת הירידה מהארץ, שכבר אז החלה נותנת את אותותיה. רמיזה זו מהדהדת בייחוד בפזמון החוזר.

בהמשך השיר הביע קרניאל את תקוותו לשלום שישרור בין ישראל וערב. דומה כי לפנינו שיר השלום הראשון שנכתב בארץ, שנכתב מתוך ראיית הנולד עוד טרם בצבצו ניצני הסכסוך היהודי-הערבי. השורות הבאות יעידו על כך: 

פה בין אחים שלום אֶרְעֶה, / אשכון בטח, מאין כל פחד; / פה צר ולחץ לא עוד אראה: / יצחק וישמעאל יֵשְׁבוּ יחד. 

בשנת 1913, והוא בן 63, הלך קרניאל לעולמו. הוא נקבר בחלקת המייסדים בבית הקברות בזכרון יעקב. הוא השאיר אחריו משפחת איכרים ויוצרים ענפה, שרבים מצאצאיה ממשיכים עד היום לעסוק בחקלאות ונותרו נאמנים למורשתו. 

מצבתו של קרניאל בבית הקברות בזכרון יעקב (נשמה)

נקווה שלא ירחק היום שבו יצא ספר שיריו של מרדכי קרניאל לאור ויגיע לעיניהם של שוחרי תולדות היישוב וניצני השירה הארץ-ישראלית. לנכדו אביב, שמאז צאתו לגימלאות הספיק לחבר עבודת דוקטורט על 'הסתדרות בני בנימין' ואף להוציאה כספר (ספרי צמרת, 2017), אני ממליץ כי לא יוציאו בדפוס רגיל אלא בצילום כתב ידו הקליגרפי של סבו, כפי שהוא עיצב, וכפי שראה אותו בעיני רוחו וכפי שנח במגירת שולחנו במשך 120 שנה.

רחוב בזיכרון יעקב, 1912 (צילום: ליאו קאהן)

בעלי התוספות

אביב קרניאל, נכדו של מרדכי, כתב לי:

מרדכי קרניאל היה מקומץ אנשי הרוח והמעשה. הוא פעל כמנהיג ציוני ברומניה, הגשים את חלום העלייה לארץ והקים את ביתו במושבה זכרון יעקב. בניו התפזרו למושבות שונות והקימו משקים חקלאיים לתפארת. עוד בהיותו ברומניה היה בקשר הדוק עם מנחם אוסישקין, ממנהיגי הציונות באותה תקופה וממתנגדיו של הרצל. אני מצרף תמונה משותפת של אוסישקין וחבריו להנהלה הציונית עם חברי ועד המושבה זכרון יעקב בשנת 1903, באירוע היסטורי ויוצא דופן: כינוס גוף מעין פרלמנטרי שכּוּנה 'הכנסייה הארצישראלית', ולאחר מכן הוקמה גם הסתדרות המורים הארץ-ישראלית.

שלישי משמאל: קרניאל, במרכז: מנחם אוסישקין, ראשון מימין: אלתר דרויאנוב