יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

מגלה הטמירין: הקדשות לשמואל ורסס וממנו

שמואל ורסס (2010-1915)

השבוע ראה אור, בהוצאת המרכז לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל-אביב, בית שלום עליכם ומרכז זלמן שזר, ספרו האחרון של פרופסור שמואל ורסס המנוח  גנזי יוסף פרל.

ורסס, חוקר הספרות העברית ותנועת ההשכלה, נפטר בשיבה טובה בדיוק לפני שנתיים, באוקטובר 2010. מקום מיוחד בעולמו תפסה הסאטירה המשכילית, במיוחד זו האנטי-חסידית מייסודו של יוסף פרל (1839-1773). לא פעם אמר ורסס לתלמידיו ולידידיו, כי אם יגלו משהו חדש על פרל הם רשאים להתקשר אליו אפילו באמצע הלילה...

שנים רבות חלם ורסס לכנס את מאמריו הפזורים על פרל, אך התכנית המעשית קרמה עור וגידים כשנה לפני מותו והיא גרמה לו שמחה רבה וסיפוק. הוא עצמו היה מעורב בבחירת המאמרים ובקביעת סדרם, אך לא הספיק לעדכנם ומלאכה זו נמסרה לפרופסור יונתן מאיר מאוניברסיטת בן-גוריון, שערך את המאמרים והוסיף לכל אחד נספח ביבליוגרפי של תיקונים ועדכונים.

ורסס, 'האיש המתוק', כבר לא יהנה מספרו החדש. הוא לא יחבוש עוד את משקפי הקריאה, יתרווח על מושבו ב'אולם קריאה יהדות' בספריה הלאומית וידפדף בין דפיו בעונג כשחיוך של קורת רוח שפוך על פניו. אבל הספר הוא מצבה ראויה לזכרו של מי שספרים וכתבי יד גנוזים היו עולמו.

להזמנות: המרכז לחקר תולדות יהודי פולין  03-6409799 (אורה או שרה); 
מרכז זלמן שזר: 02-5650444 (מזי)

לאחר שנפטר ורסס ניטלה הנשמה גם מספרייתו המפורסמת, בקומת הקרקע של ביתו ברחוב הבנאי 38, שבשכונת בית הכרם בירושלים. תלמידים וחברים נקראו למקום ונטלו ספרים הקרובים ללבם. גם אני הייתי שם ולקחתי עמי כמה ספרים למזכרת מהמורה והחבר.

שני ספרים שנטלתי מעיזבונו הם ספרי שירה שקיבל במתנה ממשורר היידיש הגדול אברהם סוּצְקֶבֶר, שכמו ורסס גם הוא היה יליד וילנה. שלא כמו ורסס, שהגיע ארצה לפני השואה, סוצקבר עלה לארץ רק אחריה (1947). הוא התיישב בתל אביב, ערך במשך שנים רבות את כתב העת הספרותי ביידיש 'די גאָלדענע קייט' (שרשרת הזהב), זכה להוקרה רבה ובשנת 1985 גם בפרס ישראל בתחום ספרות יידיש. סוצקבר נפטר בינואר 2010, עשרה חודשים לפני פטירת ורסס, חברו הווילנאי.

ההקדשה הראשונה נכתבה בשער הכרך הראשון של אוסף שירי סוצקבר, 'פּאָעטישע ווערק' (יצירות שיריות), שנדפס בשנת 1963:


הספר ניתן לוורסס בשנת 1970 וכך כתב לו סוצקבר שאף הוסיף להקדשה ציור עצמי פרי עטו:


פֿאַר מײַן חבר                                       לחברי
שמואל ווערסעס                                    שמואל ורסס
אָט די לידער                                         הנה השירים
וואָס ירשען מיך                                     היורשים אותי
בײַם לעבן...                                         כל עוד אני חי...

 דײַן                                                   שלך
סוצקעווער                                          סוצקבר
1970

'וואָס ירשען מיך בײַם לעבן'  העיר לי יצחק ניבורסקי  פירושו: השירים היורשים אותי בחיי, כלומר שהמשורר נמצא כל כולו בתוך אוסף שיריו. הביטוי 'בײַם לעבן' פירושו תמיד: בעודני / בעודך/ בעודו חי או בעודכם / בעודם חיים.

אם ביידיש, אז עד הסוף. סוצקבר הקפיד כמובן לכתוב את שמו של ורסס בכתיב הנהוג ביידיש ('ווערסעס') ולא בצורה העברית שבה היה מוכר.

ההקדשה השנייה נרשמה על חוברת שיריו של סוצקבר 'די ערשטע נאַכט אין געטאָ' (הלילה הראשון בגטו), שנדפסה בתל אביב בשנת 1979 בהוצאת 'די גאָלדענע קייט'. זו חוברת צנועה (32 עמודים), מעוטרת בציוריו של שמואל בָּק.


בעמוד השער כתב סוצקבר כך:


פאַר מײַן חבר                                                             לחברי
און מײַן בן-עיר                                                           ולבן עירי
שמואל ווערסעס                                                         שמואל ורסס
מיט ברכה                                                                  בברכה
אַברהם סוצקעווער                                                      אברהם סוצקבר

יולי 1979

לכאורה הקדשה פשוטה, אך המטען הרגשי העמוק שיש במונח העברי 'בן-עיר' (לאַנדסמאַן) בפי דוברי יידיש, מבטא אינטימיוּת וחברוּת שנכרתו בין אנשים שבמקרה נולדו באותה עיר או עיירה, אך קשר זה הוא עבורם עולם ומלואו גם אם לא הכירו זה את זה בהיותם שם. כל מוסד ה'לאַנדסמאַנשאַפֿט', מבוסס על תחושת הסולידריות והמחויבות של ילידי אותה עיירה זה לזה. אינני יודע אם ורסס וסוצקבר הכירו איש את רעהו בימי וילנה, אך הצירוף 'בן-עיר' מטשטש את השאלה העובדתית הזו והופך אותה לבלתי חשובה.

אברהם סוצקבר (2010-1913)

*

ואינני יכול שלא לסיים רשימה זו בנימה אישית.

קשה לקרוא 'חבר' לאדם שהיה מבוגר ממך בארבעים שנה, אבל במובנים רבים פרופסור שמואל ורסס היה חבר שלי, ולא רק שלי. מעולם לא ישבתי בשיעוריו באוניברסיטה, אבל הוא היה חבר קרוב לכל מי שעסק בתחומים הקרובים אליו, נדיב וטוב לב שהאיר פניו לכל אדם  לקטנים ולגדולים, לבכירים ולצעירים, לקרובים ולרחוקים.

התיידדנו עם השנים, ככל שעיסוקַי האקדמיים התקרבו לעיסוקיו. יזמתי וערכתי כמה ממאמריו, ואילו הוא התעניין בעבודתי, קרא את פרסומַי והעניק לי דרך קבע את פרסומיו שלו, כמובן עם הקדשות.

מתוכן בחרתי אחת, שאותה הקדיש לי בשנת 2002 על גבי מאמרו 'החסידות בעולמו של ברדיצ'בסקי לאור חיבורו שנגנז', שנדפס בספר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מחקרים ותעודות, בעריכת אבנר הולצמן (מוסד ביאליק, תשס"ב).



לפרופ' דוד אסף,
מגלה הטמירין של תנועת החסידות,
בברכה,
מאת שמואל ורסס

ירושלים,
אדר תשס"ב

לקבל מחמאה כזו מורסס, הקושרת את עבודתי עם 'מגלה טמירין' של פרל, היה עבורי אות של כבוד וגילוי מרגש של נדיבות.


ואסיים בדבריו המרגשים של פרופסור דן לאור, שנאמרו בטקס לוויתו של ורסס, ב-18 באוקטובר 2010:
ספר היובל לכבודו של שמואל ורסס, מאגנס, ירושלים תשס"ב
מדוע אהבנו כל כך את פרופ' ורסס, מדוע אהבנו אותו יותר ויותר משנה לשנה? כיוון שככל שבגרנו, ככל שהוספנו דעת ומכאוב, ככל שהשכלנו להבדיל בין עיקר לטפל, כן גברה הערכתנו לו וכן התחזקה אהבתנו אליו. ורסס היה מצבור של ידע שאין דומה לו  ספרות עברית, ספרות יידיש, תרבות יהודית, היסטוריה של עם ישראל, מזרח אירופה, יהדות פולין, עיתונות וכתבי עת, ספריות וארכיונים, מקורות ראשונים וכתבי יד, וילנה וירושלים. לגבינו, ילידי הארץ וגידוליה, היה ורסס גשר איתן ומוצק המחבר בינינו לבין תרבות האבות. הפגישה עם ורסס  בכיתה, מחוץ לכיתה, בקפטריה של הספריה, בקונגרסים למדעי היהדות  הייתה תמיד פגישה עם עולמות ידע שרצינו להתחבר אליהם ושתמיד היה לנו נעים ונוח להתחבר אליהם דרכו. הזיכרון שלו היה פנומנאלי, הידע שלו היה עצום, ההתמצאות בפרטים הייתה מעוררת השתאות. כל זה נשקף היטב מבעד לערימת מאמריו וספריו שהלכה והתגבהה בשני העשורים האחרונים, אך הם באו לידי ביטוי גם בשיח ושיג היומיומיים אתו: ורסס היה נדיב, נדיב מאין כמוהו, הוא התחלק בידע שלו עם אחרים, הוא ענה על כל השאלות, הוא סיפר לך בפרוטרוט על כל מה שרצית לשמוע, מעולם לא הסתיר מתחת לשולחן משהו שרצית בו. במיוחד היה טוב לתפוש אותו בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בבוקר, בקפטריה הצנועה של הספריה, כשהוא שותה קפה ובוצע בהנאה גלויה את עוגת השבלול האהובה עליו. רגע נדיר של נהנתנות. וזה היה הרגע המתאים להסב לצדו ולהציג בפניו שאלות  באחת היית מפליג יחד אתו למרחבים שהיו חבויים בתוך קפלי מוחו, והנה הם נעשו גלויים, מוחשיים וציוריים להפליא; ואנחנו הקשבנו למילים, אבל גם למנגינה, שהרי המוסיקה היא לפני ומעל כל הדברים. אחר כך היית חוזר אל הספרייה, עושה את שעורי הבית וממלא את הפערים החסרים, כשבידך מטה הקסמים שהעמיד ברשותך ורסס, שעשה את הרחוק לקרוב, את הלא ידוע למוכר ואת הלא מושג לנגיש.

10 תגובות:

  1. אם אינני טועה, תרגום מדויק יותר לביטוי "לידער וואָס ירשען מיך אין לעבן" (בהקדשתו הראשונה של סוצקעווער) הוא "שירים היורשים אותי בחיי". מעורר מחשבה...

    השבמחק
    תשובות
    1. ליעל:
      העלית - אולי מבלי משים, ודאי מעבר לענין הדיוק בתרגום - סוגיה ספרותית ואנושית מרתקת בעיני.
      "ירשען ביים לעבן" הוא ביטוי המשקף מציאות מרירה. כשיורשיך (בני זוג, ילדים) כבר "מחלקים את הירושה" כשהמוריש עדיין חי.
      למה התכוון סוצקוור בהתיחסו לשירים היורשים? האם זהו דימוי עמוק ואף עצוב למצב בו ליצירה יש כבר חיים משל עצמה והיא אף עולה על יוצרה?
      מזמין התיחסויות.
      מזמין התיחסויות.

      מחק
    2. מעורר מחשבה בהחלט. והרבה מעבר לדיוק בתרגום.
      האם התכוון סוצקווער למצב בו הוא חש שהשירים שיצר כבר יותר חשובים אף ממנו עצמו, אביהם מולידם של השירים?? האם היצירה "עולה על יוצרה"?

      מחק
  2. הייליגע פרופסור, מגלה הטמירין,

    פוסט יפיפה ומעורר מחשבות. כמה יהיה חסר (וכבר חסר) לנו דור הנפילים.

    השבמחק
  3. איזה יופי וכמה צער! יופי - לגלות פניני יידיש וצער- על עולם הולך ונעלם של אנשים שיודעים כל כך הרבה וחולקים את הידע שלהם עם דור צעיר !
    אני אחפש לקרוא את הספרים שהזכרת בפוסט .תודה !!

    השבמחק
  4. בעת שהודפס ספרי פולין בעיניים יהודיות הלכתי לביתו והגשתי לו הספר. כעבור שבועיים צילצל הטלפון בביתי ופרופסור ורסס היה על הקו " נו יונגער מאן אוסט אפעס גלערנט"! ובשיחה שערכה למעלה ממחצית השעה ביקש לדעת מהיכן שאבתי את שכתבתי (כי הספר לא בבחינת עבודה אקדמית עשוי ועל כן אין ציטוטים ואין מובאות בו. שאל חקר ודרש ולבסוף אמר לי " אם היית עושה אצלי את התיזה הייתי נותן לך..."(איני חושב שיהיה זה נאה שאמשיך). אודה ולא אבוש צמרמורת עברה בגווי בעת שקראתי זה הפוסט.

    השבמחק
  5. הפוסט יפה מאד דוד, אך חולקני עליך באשר ל"עלייתו" ארצה כביכול של אברהם סוצקבר. הוא לא עלה - הוא פשוט הגיע ארצה - ומה שלא נעים לכתוב - כברירת מחדל לא מועדפת. הוא היה יידישיסט לוחם בווילנה, לא אומר אנטי ציוני ואנטי עברית - אבל בוודאי שלא היה ציוני ובוודאי שלא היה עברי! הוא המשורר היחיד בעולם שמאן, ממש סירב, לכתוב עברית במשך עשרות השנים הארוכות שישב כאן! ויש אומרים שנהג להתפאר שלא הכניס אפילו מילה עברית אחת לקורפוס הענק של שירתו. סוצקבר חיפש לאחר תום המלחמה ארץ חדשה. משיקולים שונים לא בחר בצרפת ואף לא בארגנטינה. לארה"ב הוא לא הורשה להיכנס על רקע פעילותו הקומוניסטית. ואז נזכר במשפחת אחיו, המהנדס סוצקבר מירושלים, והגיע ארצה - לא "עלה". יתרה מזו, במאמציו הגדולים - וזה לזכותו - לשמר ולהנציח את שירת היידיש שלאחר השואה - שינה את השקפתו הפוליטית שמקודם, שהייתה שמאלית נוטה לקומוניזם - וחבר בארץ לראשי מפא"י שקיבלוהו בזרועות פתוחות. היה להם שיקול נכון - שהבטאון די גאלדענע קייט, יהפוך למרכז רוחני לפליטי היידיש בעולם ומשכנו יהיה בארץ. סוצקבר ידע אם כן להבחין יפה גם במפה הפוליטית בארץ.

    ועל פרשת חילוצו מהיער, במטוס מיוחד של חיל האוויר הסובייטי של סטאלין, ובעצם שני מטוסים - בפרק הבא....

    השבמחק
  6. הכרתי אותו עשרות שנים ,ללא קשר לפעילותו האקדמית. היה מענטש.

    השבמחק
  7. על ימיו של אברהם סוקובר בגטו וילנא ועל היותו אחד ממחתרת/בריגדת הנייר, כדאי לקרוא בספר מחתרת הנייר מאת דוד פישמן בהוצאת מגנס. מרתק. בספר מסופר על חילוצו מהיער על ידי מטס סובייטי כנאמר בתגובה לעיל.

    השבמחק
  8. כאשר אימי ע"ה הלכה לעולמה , בתחילת שנות ה2000 הוא בא לנחם בשבעה..אבי היה כלכך נרעש מהמחווה הגדולה הזאת , אין עוד אנשים כאלו כיום קבע !!!

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.