'כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ': השכלה, לוחות שנה וגידול דבורים

עידן ועידנים / דוד וינפלד ושלמה רוזנר

בימים אלה מלאו מאתיים שנה להופעתו של הספר הסאטירי מגלה טמירין שכתב המשכיל הגליצאי יוסף פרל (1839-1773) איש טרנופול (היום אוקראינה). לפני חמש שנים, בשנת 2014, פרסם יונתן מאיר מהדורה חדשה של ספר זה, בצירוף מבוא וביאורים (מוסד ביאליק), ואז כתב דוד אסף, עורך 'עונ"ש', מאמר בשבחו בעיתון הארץ, והעתיקו גם לבלוג (גרסה שונה של מאמר זה נדפסה גם באנגלית). בין היתר כתב אסף ש'מגלה טמירין' הוא 'מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני'. יום העיון שקבעה האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בסוף מרחשוון השנה (28 בנובמבר 2019), לציון אירוע זה, מבטא כנראה הערכה דומה לספר.

ואגב אורחא, המתעניין בזיקות שבין מדע ומחקר לבין גניבה-הברחה, תעוזה ורומנטיקה, מוזמן לעיין ברשימתה של אבירמה גולן, שהתפרסמה בעיתון הארץ מיום 25 באפריל 2014, בעקבות מאמרו של אסף, ובה היא מספרת בקיצור על מעורבות אביה בהברחת כתב היד של מגלה טמירין לירושלים (הסיפור המלא של העברת שרידי ארכיונו של פרל לספרייה הלאומית סופר במאמר מיוחד ונפלא שחיבר שמואל ורסס, 'גנזי יוסף פרל בירושלים וגלגוליהם', שנדפס באוסף מאמריו גנזי יוסף פרל, אוניברסיטת תל אביב, 2013).

המהדורה הראשונה של מגלה טמירין, וינה 1819

בשני דפוסי פעולה ניסה פרל 'לתקן את הדור' ולדכא את השפעת החסידות: הדפוס הספרותי – כתיבה עיונית וסאטירית, לרבות חיבור תזכירים בגנותה והעברתם לשלטונות; הדפוס החינוכי – הקמת בית ספר ובית כנסת מודרניים בעירו טרנופול, שינוהלו ויפעלו ברוח ערכי ההשכלה, והפצת ידע והשכלה בכלל.

כאשר ראה אור 'מגלה טמירין' היה מחברו כבן 46, ולפי סימנים אחדים שמצאו בו חוקריו, ובראשם יוסף קלוזנר ושמואל ורסס, הוא נכתב לפחות חמש שנים קודם שנדפס ואולי אף יותר. באותה עת התמסר פרל גם לייסוד בית הספר וגם ליקט וכתב חומר ליצירה אחרת שלו, מעט מאד מוכרת: לוח שנה רב-פנים, מעין אלמנך או כל-בו, שאליו צירף לקט מגוון של מאמרים שעניינם בהשכלה כללית. פרל קרא ללוחות שנה אלה בשם ציר נאמן, והיה מי שהגדירם ככתב העת העברי הראשון בשביל בני הנוער היהודי (ועל כך העיר יוסף קלוזנר באירוניה ש'אף הבוגרים באותו זמן היו כילדים לגבי ספרות חילונית'; היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ב, תשי"ב, עמ' 301).

לוח שנת תקע"ה (1815)

שלוש שנים רצופות הופיע לוח כזה: בתקע"ה, השנה שבתמונה (לוח זה סרוק באתר Hebrew Books וזמין כאן), שנה אחת לפניה (תקע"ד) ושנה אחת אחריה (תקע"ו). את לוחות השנה הללו תיאר בפירוט ההיסטוריון רפאל מאהלר בספרו החסידות וההשכלה (ספרית פועלים, 1961, עמ' 208-187). הוא ציין כי הם דומים בגודל, במתכונת ובתוכן ללוחות שנה רבים שהופיעו בערי גרמניה במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. הם גם הותאמו למקומו ולקהל קוראיו של פרל, והדוגמאות רבות: זמני ירידים ומקומם – אצלם רק בגרמניה, אצלו קודם כל בגליציה וברוסיה; ימי פגרה של בתי המשפט – הוא מביא של רוסיה; תאריכים של מאורעות חשובים – אצלו בתולדות היהודים. אבל לתוך כל אלה הגניב פרל גם מעט השכלה כללית, כגון ייסוד רומא, ייסוד וינה, מועדי המצאות טכניות חשובות וכדומה. מאהלר ראה בשלושת הלוחות הללו 'מקור חשוב לתולדות ראשית ההשכלה, המשקף נאמנה את עמדתה של תנועה זו כלפי כל תחומי החיים'. והוסיף כי 'מחמת שהחיבורים האלה הם יקרי המציאות, יש בין היסטוריוני ההשכלה שלא ראו אותם בעיניהם; אחרים שוב לא ראו צורך לעיין בהם בכובד ראש ולנתחם כדבעי, בעטיה של צורת "הלוח" הצנועה ששיווה להם מחברם' (עמ' 187).

לוח תאריכים ('קראָניק') לשנת תקע"ה שבו שילב פרל תאריכים מסורתיים והיסטוריים

הלוח עצמו, על פריטיו השונים, הוא רק כשליש מהספרון; שני שלישיו הנותרים, 25 עמודים ויותר, זכו לכותרת 'לוח הלב', ובהם הובא חומר הנקרא בלשון ימינו 'העשרה'. נציין כי בשנת תשל"ג הביאה לדפוס מחדש מנוחה גלבוע מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את שלושת מוספי 'לוח הלב' במהדורת צילום (לפי הוצאת טרנופול, תקע"ד-תקע"ו, כולל השערים המקוריים).

הנה כך פתח פרל את 'לוח הלב':

לנוחותו של הקורא נעתיק כאן משפטים אחדים מהקדמתו של פרל ל'לוח הלב'. אגב, קלוזנר ציין כי בשום מקום בשלושת הלוחות לא נזכר שמו של פרל ככותב וכעורך, וההוכחות, החזקות מאד, להיותו האיש שמאחורי הלוח הן עקיפות ונסיבתיות. מעניין הציון למקום השגתו של הלוח הראשון, לשנת תקע"ד: 'בטרנופול, אצל המדפיס הרבני מוהר"ר נחמן פינלס'; את הלוחות הבאים, של השנים תקע"ה-תקע"ו, ניתן היה להשיג בבית הדפוס שליד בית הספר. 

הנה אפוא קטעים מן ההקדמה, שבה מטיף פרל לחיבור שבין תורה להשכלה: 

סובב סובב הולכים הימים השבועות והחודשים, עד מלאת שנה תמימה, והזמן איננו מלא, והעת לא תמה ... הלא ימינו כצל עלי הארץ, ענייננו ועסקנו הבל ורעות רוח ... כי כל עמל אדם לפיהו, למצוא טרף ומחיה לנפשו ולנפשות ביתו. הבל הבלים! הכל הבל! רק תורה ומעשים טובים לבד, הם חיינו ואורך ימינו. אדם אם אלף שנה יחיה ולא יעשה טוב בחיי הבלו – כלא היה יהיה, וגופו ושמו ירקבו בארץ. אך אם ילך בדרכי ד' וישמור מצוותיו ומשפטיו ... זכר צדיק יהיה לברכה ולתהלה בכל דור ודור ... על כן נתנו חכמים ונבונים את לבם בכל דור ודור לכתוב ולרשום בספרים את כל הטוב אשר עשו הקדושים האלה ...  

והנה אנכי הצעיר מצאתי את לבבי לעשות לטובת עמי ונחלתי ולחבר מחברת הקטנה הזאת על יד לוח השנה הנמצא ביד כל איש, והיה מדי שבת בשבתו או ביום המועד, בלקחו את הלוח בידו, ישים עינו ולבו גם על המחברת הקטנה הזאת ... ויען כי דיברתי על לב בני עמי, סיפרתי דברים הנעימים לנפש ... והדברים אשר הוצאתי מן התלמוד שלנו ... בחרתי לדבר בלשון עֵבֶר אשר ישמעו כל ישראל ויבינו דברי חכמים ומחשבות לבם ... ויען כי האמת חותמו של הקב"ה הוא, על כן אמרו אבותינו הקדושים: כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם, נקרא חכם ... וקבל האמת ממי שאמרו. לכן אל תתמה על החפץ, במוצאך במחברה הקטנה הזאת שֵׁם או מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא, כי יקרים בעיני ד' עושי צדק ואמת.

הקדמה ללוח הלב, תקע"ה

דוגמה יפה מאד ל'מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא' היא רשימה ארוכה על חיי הדבורים. זו רשימה מפורטת מאד ומבוססת על ידע רחב, שפורסמה ב'קול הלב' של שנת תקע"ה (דפים יז ע"א-יט ע"ב). אפשר להניח שהיא תורגמה על ידי פרל, ואולי גם קצת עובּדה, ממקור זר, גרמני כנראה (על כך יעידו גם המונחים הלועזיים שנדפסו בתחתית העמודים). זה אולי הטקסט העברי הראשון, בוודאי אחד הראשונים, המוקדש לתיאור מחזור החיים השנתי של דבורים. מקריאתו ניכר המחסור במונחים מקצועיים בשפה העברית והצורך להמציא שפה חדשה, כזו שגם תתאר נכונה את הנושא וגם תהיה מובנת לקורא העברי בן הזמן. 

הנה קטעים מתוך הרשימה, אף שגדול הפיתוי להעתיק את כולה:

[...]

ברשימה זו נתן פרל ביטוי לגישתו החיובית אל הטבע ואל חיי האיכר, שתשוב ותתפוס מקום ברומן המכתבים הסאטירי השני שחיבר, בוחֵן צדיק (פראג, 1838). בסדרת מכתבים בדויים תיאר פרל בספרו זה את חייהם של היהודים שיצאו מתחום המושב הרוסי ועברו לגור במושבות חקלאיות כסוג הקיום הנעלה ביותר. הוא אפילו הבליט זאת בשער הספר: 'גם יסופר בו ... מבני עמינו עובדי אדמה בחצי האי קרים אשר לרוסיא'.

אפשר לשער כי פרל היה שמח לגלות התייחסויות לטבע בכלל ולדבורים בפרט בספרות העברית המתחדשת. האם הייתה לרשימתו על חיי הדבורים השפעה כלשהי על המשכילים בני דורו או הבאים אחריהם? יבואו חכמים מאיתנו ויגידו. מכל מקום, עדות ספרותית אחת מצאנו בספר ושמו הַמַרְכֹּלֶת: והוא אוצר מרכלת מגדים או תמונת היהדות, שראה אור באודסה בשנת 1874.

ספר זה נכתב במקורו בשפה הרוסית על ידי המשכיל, ולימים גם חובב ציון, לֵב לֶבַנְדָה (1888-1835), ותורגם לעברית בצורה חופשית ובהוספות על ידי פלוני ושמו יהושע רייציסזון מאודסה.

ברשימת הספד על לבנדה, שפרסם חברו שמואל לייב ציטרון 25 שנים אחרי מותו (הזמן, 18 באפריל 1913), הוא סיפר כי לבנדה הצטער שהעברית שלו אינה מספקת כדי לכתוב בה ספרים, ונכסף לראות את יצירותיו מתורגמות ומונגשות לאחיו היהודים קוראי העברית. רייציסזון, שלא הכיר את לבנדה ולא קיבל את רשותו, תרגם את הספר בצורה פגומה שגרמה ללבנדה עוגמת נפש רבה. הנה הקטע הקצר על הדבורים:

האם לשונו של פרל ניכרת בגוף הספר, בפִּסקה הקצרה למדי על הדבורים? יקרא הקורא וישפוט.

*

על הדבש ועל העוקץ בארץ זבת חלב ודבש

דוד אסף

כוורת דבורים במושב כפר ויתקין, 1935 (צילום: זולטן קלוגר; ארכיון תצלומים לאומי)

אמר העורך: כבר בשלהי המאה ה-19, עם ראשית העליות הציוניות החלוציות והתחדשות החקלאות היהודית בארץ ישראל, חזרו הדבורים לזמזם באוזניהם של יהודים. מאוחר יותר החלו לראות אור בעברית גם ספרי הדרכה על חיי הדבורים ודרכי גידולן; מן הסתם מקצועיים ומעודכנים יותר מרשימתו של פרל.

בשנת 1925 הופיע בהוצאת 'אחיאסף' בוורשה ובית ספר 'תרבות' ברובנה הסיפור מחיי הדבורים מאת הסופר הבלגי (וחתן פרס נובל לספרות) מוריס מֶטֶרְלִינק. זה היה סיפור מעין-פילוסופי ולא ספר מקצועי.

חלוצי גידול הדבורים 'הציוניות' היו ככל הנראה ראובן לרר ובנו משה, ממייסדי המושבה נס ציונה. כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 למדו האב ובנו את סודות המקצוע מהכוורן הגרמני-צרפתי הנודע הנרי בָּלְדֶנספֶּרגר, שגידל דבורים באדמות ואדי רובין הסמוך (אזור קיבוץ פלמחים של היום). ראובן לרר, שהיה אלרגי לדבורים ועבד במחיצתן יום אחד בלבד, הפקיד את העבודה בידי בנו משה, אך זכה לתואר 'ראשון הדבוראים היהודים'.

ראובן לרר (1917-1832)

בני משפחת לרר עסקו בגידול דבורים ובהפקת דבש במשך עשרות שנים, אך ככל שידוע לי לא הותירו אחריהם מורשת ספרותית מודפסת. לעומתם, שני דבוראים אחרים גם הוציאו ספרים על הדבורים הארץ-ישראליות ודרכי גידולן והם ראויים לציוּן.

הראשון הוא אברהם בן-נריה (1983-1897), יליד פרילוקי שבאוקראינה, שעלה לארץ ב-1919 והיה ממייסדי קיבוץ קרית ענבים. בשנת 1921, שנה לאחר ייסוד הקיבוץ, כבר פתח את המכוורת הראשונה בקיבוצו. דמותו החלוצית והססגונית ראויה לרשימה בפני עצמה, והנה סרטון קצר שמספר עליו:



בן-נריה גם נדנד לאנשי ועד הלשון בירושלים הסמוכה שיוציאו סוף סוף מילון מונחים בעברית עבור הדבוראים. מאמציו צלחו ובשנת 1944 פרסם הוועד (בכתב העת לשוננו, יב, עמ' 192) מילון קצר של 'מונחים בגידול דבורים'. וכך נאמר בהקדמה:

ע"פ בקשת מר בן-נריה מקרית ענבים, מומחה לגידול דבורים, דנה ועדה מיוחדת של ועד הלשון במספר מונחים שהיו נחוצים להנ"ל בהכנת ספרו במקצוע הזה. אותו דיון שהשתתפו בו, נוסף על הנ"ל, פרופ' מ"צ סגל, ד"ר ב' קלאר, פרופ' קלוזנר, והמזכיר ד"ר בן-חיים, משמש הקדמה לפעולה מקיפה בטרמינולוגיה של גידול דבורים שבדעת ועד הלשון להתחיל בה בקרוב.

אנו מביאים להלן את רוב המונחים שנידונו בוועדה לתועלת קהל העוסקים במלאכה זו ומעירים ששינויים עלולים לחול בהם לכשתדון הוועדה במערכת המונחים למלוא היקפה.

ספרו של בן-נריה גידול דבורים, ראה אור בשנת 1950 בהוצאת ארגון מגדלי דבורים בישראל ואף זכה למהדורה שנייה.

הדבוראי השני הוא ישראל רוברט בלום (1979-1899), יליד ברנו שבצ'כיה (ואחיו הצעיר של הצייר הירושלמי לודוויג בלום), שעלה לארץ ב-1924 לאחר שהתמחה בגידול דבורים בגרמניה. הוא החל להקים כוורות ברחבי הארץ, מלאכה ממנה לא חדל (הוא אף גידל דבורים בביתו בגבעתיים, סיפר עליו אברהם שמואל שטיין ברשימתו 'חובב הדבורים'). הוא פרסם שני ספרים מקצועיים, ובשנת 1972 ראה אור ספר זיכרונותיו. על מצבתו בבית הקברות ברחובות נחרט: 'איש הדבורה בישראל'.

Billion Graves

זיכרונות הכוורן בלום, הוצאת ברונפמן, 1972

בלום, האדם והדבורה: גידול דבורים בישראל, טברסקי, תשי"א

בלום, חיי הדבורים בארץ ישראל, מצפה, תש"ג

בעלי התוספות

הוסיף אליהו הכהן:

כהשלמה לנושא הדבורים, ראוי להזכיר גם את פועלו של יוסף שיינהאק (1870-1812), מחבר הספר תולדות הארץ (ורשה 1841). ספר חלוצי זה על תולדות הטבע, המודפס ברובו בכתב רש"י, מקיף את החי, הצומח והדומם. החלק הראשון על החי ('תולדות החיים'), כולל פרק גדול ומפורט על החרקים (בלשונו 'רמשים'), ובו הרחיב דברים גם על עולם הדבורים. 

'הדבורה היא רבת המינים עד לערך רט"ו במספר', קבע שיינהאק בפתח דבריו. את הדבורים המכונות בלשוננו 'פועלות', להבדיל מן המלכה והזכר, כינה על פי תפקודן 'ספקים' או 'עושי מלאכה'. כוורת היא 'סל', נחיל הוא 'עדת דבורים', ועוקץ הוא 'קוץ'.

לחיצה על האיורים תפתח אותם לקריאה נוחה יותר

שיינהאק קדם למנדלי מוכר ספרים בחידוש מונחים בעולם החי והצומח. ספרו זכה לקבלת פנים נלהבת, ואפילו יעקב טוגנדהולד, הצנזור הרשמי מטעם רשויות המדינה, שנהג לאשר ביבשושיות כל ספר עברי חדש באותה עת, הוסיף הפעם לחתימתו בפתח הספר מילות הערכה בלתי שגרתיות:

את אשר נכספה וגם כלתה נפשי לראות מאז עמדי על משמרת כהונתי זה עשרים שנה, הנה מצאתי היום – זה ספרך היקר 'תולדות הארץ' אשר בו תודיע טבעי הברואים למשפחותיהם ומיניהם בלשון נקיה וצחה. כזקן כנער ימצאו עונג במחברתך.

בל נשכח, הופעת ספר עברי בזואולוגיה במחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה אירוע נדיר. גם בני ישיבות, שחונכו להתעלם מספרי השכלה ו'חוכמות חיצוניות', הציצו בו בהיחבא.

שיינהאק, שנולד בעיירה טיקטין בפולין, חי ופעל כל ימיו בסובאלק. צאצאיו, בני משפחת שפר, מתגוררים בארץ ביבנאל ובקיבוץ רביבים.

יוסף שיינהאק, 1870-1865 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

יומן קריאה: עוד יוסף (פרל) חי?

מדף הספרים על יוסף פרל

מאמרי זה נדפס בעיתון הארץ, ערב פסח (14 באפריל 2014), תרבות וספרות, עמ' 6, תחת הכותרת: 'חסידים לא יקראוהו כי אם יקרעוהו לגזרים'.

יוסף פרל - גיבור תרבות נערץ או מלשין אובססיבי?

סיפורו של גאון ספרותי שחי במאות ה-18 וה-19 והיה אולי ראשון התחקירנים, שעה שהגיש לשלטונות האוסטריים תזכירים על מעשים פליליים שייחס לחסידים

• דוד אסף
• 17.04.2014
• 13:20
• 2הוסף תגובה

יוסף פרל, מגלה טמירין, ההדיר על פי דפוס ראשון וכתבי יד והוסיף מבוא וביאורים, יונתן מאיר, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד (2 כרכים), 620 עמודים.

חסידות מדומה: עיונים בכתביו הסאטיריים של יוסף פרל, מאת יונתן מאיר, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד, 316 עמודים.

"כמאכל תאווה הזה לא בא אל פי מיום קוראי ראשונה את המגלה טמירין" (איגרות יל"ג, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 70)

ספק אם שמו של יוסף פרל (1839-1773), מוכר היום ליותר מקומץ חוקרים העוסקים בראשיתה של הספרות העברית או בתנועות ההשכלה והחסידות במאה ה-19. אין לפרל לא יד ולא מצֶּבֶת, על שמו לא נקרא שום מוסד תרבות, יישוב או רחוב, על אף שהיה מן הדמויות החשובות ביותר בתולדות מלחמת התרבות היהודית המודרנית ומגדולי כותבי הסאטירה העברית. בשכונת ביצרון בתל אביב, שבה הוקצו רחובות רבים לזיכרונם של אבות תנועת ההשכלה, ואף הוקם בה לא מכבר "פארק ההשכלה" המוצלח, לא נמצא מקום לפרל. 175 שנים לאחר מותו ועדיין החשבון עם דמותו השנויה במחלוקת נותר פתוח.

יוסף פרל וספרו "מגלה טמירין". מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני.

גדולתו של פרל אינה מתמצה רק ביבול ספרותי מקורי ומפתיע, שכולל סאטירות גדולות ("מגלה טמירין", "בוחן צדיק") וקטנות (פארודיות על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב או הצלפה בעמיתיו המשתתפים בכתב העת המשכילי "כרם חֶמֶד"), רומאנים היסטוריים ("אנטיגנוס" שאבד), פובליציסטיקה ("על מהות כת החסידים"), פדגוגיה שימושית באמצעות לוחות שנה ("לוח הלב" ו"ציר נאמן") או תרגומי מופת ("טום ג'ונס" של הנרי פילדינג, שפרל תירגם מגרמנית ליידיש), אלא בעיקר בשילוב הטוטלי בין יצירה ספרותית מגויסת לבין פעלתנות ציבורית ומחויבות קהילתית. שילוב נדיר זה הפך אותו לגיבור תרבות נערץ בקרב המשכילים, ולשנוא נפשם של החסידים, אויביו המושבעים, שראו בו בוגד ומלשין.

פרל, שנולד, חי ומת בעיר טָרְנוֹפּוֹל שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה), היה לא רק גאון ספרותי שכתב בשלוש שפות (עברית, יידיש וגרמנית), אלא גם אזרח מחויב לעמו, לדתו ולמדינתו, וככזה עשה כל שביכולתו לקידום חזון משכילי מודרני, שאמור היה לשנות מהיסוד את אורחות חייהם של בני החברה היהודית המסורתית. סדר היום הרעיוני שלו לא הוסתר, אדרבה הוא היה גלוי לעין כל, הוצג בתקיפות ובראש מורם, ואליו רתם את כל אונו והונו. למזלו היה פרל בן למשפחת סוחרים ואיש אמיד, שיכול היה להרשות לעצמו התמסרות לענייני ציבור, חינוך וספרות, ללא מורא של "מה יגידו" או חשש לפרנסתו.

פרל, כמו מוריו, חבריו ותלמידיו, ידע היטב כי תמונת העתיד שחזה לבני עמו לעולם לא תתממש מעצמה, שכן היתה מנוגדת לתמונת עתיד שונה לחלוטין, שאת דגלה השמרני נשאו החסידים ומנהיגיהם הצדיקים. בשל כך, החסידות נתפסה בעיניו לא כמתחרה לגיטימית על סדר יום חדש או יריבה רעיונית במגרש משחקים אינטלקטואלי, אלא אויבת של ממש, המאיימת על עתיד העם היהודי.

בעיניו, החסידות אינה תנועת תחייה שבאה לרענן את הערוגות היבשות של המסורת ולהציע דגם חדש של עבודת ה' ומנהיגות דתית, אלא ההפך הגמור: היא מייצגת - במחשבה ובמעשה - את כל הרע שקרה לדת ישראל בשנות הגלות הארוכות. היסודות הבלתי רציונליים, שטופחו בידי המקובלים ויורשיהם - החסידים, נתפשו בעיניו כסילוף מקומם ועיוות היסטורי. המורשת המיסטית היא פגם וסרח עודף, שדבק ביהדות המקורית, שיסודותיה - בתנ"ך, בתקופת חז"ל ובימי הביניים - התבססו על חשיבה רציונליסטית, על מוסר הנביאים ועל השתלבות בעמים ונאמנות לשלטון וחוקיו תוך שמירה על בידול דתי.

יוסף פרל וספרו "מגלה טמירין". מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני.

זאת ועוד, המסד הרעיוני של החסידות, שהשתקף בספרותה העיונית וההגיוגרפית (פרל חשש במיוחד מהשפעתם המזיקה של ספר שבחי הבעש"ט ושל תורות ר' נחמן מברסלב), ובעיקר גילוייה החברתיים, שהתבטאו בפריחת חצרות הצדיקים והתמסדות השושלות, היו בעיניו איום ממשי על יכולתה של הזהות היהודית לשרוד ולהתפתח בעולם החדש.

אכן, מנקודת מבטם של מי שחיו במפנה המאות 19-18, זה היה עולם חדש לגמרי. חלוקות פולין והסתפחותם של רוב יהודי פולין לאימפריות הרב־לאומיות, רוסיה הצארית ואוסטריה ההבסבורגית, שינו סדרי בראשית והביאו לניתוק קשר האינטרסים המשותף שבין השלטון לבין הקהילה היהודית המסורתית. הקהילה הישנה נחלשה ומוסדותיה פינו את מקומם לכוחות רעננים, שהציעו חלופות רעיוניות וחברתיות, מוקדי זהות ומקורות סמכות חדשים לחלוטין.

אמנם, החסידות החלה לצמוח זמן רב קודם לכן, ודמויות מופת כמו הבעש"ט או המגיד ממזריץ' מתו לפני החלוקה הראשונה של פולין (1772), אך מה שהיה עד שנות השבעים של המאה ה-18 חבורות ספונטניות ובלתי מזיקות של אנשי תורה ורוח שנטו למאגיה ולמיסטיקה, הקהילו מעריצים והטיפו להם את תורתם, נהפך מכאן ואילך לזרם אדיר שזכה לפופולריות כמעט בכל מקום ובכל שכבות הציבור.

פרל היה תלמיד חכם בעל ידיעות עצומות, כמעט בלתי נתפשות, בכל מכמני ספרות הקבלה והחסידות. המשיכה החולנית הזאת לעולמו של היריב שאותו כל כך תיעב, יכולה אולי להיות מוסברת במלותיו של אחד ממעריצי פרל, המשכיל אברהם דוב גוטלובר (1811-1899): "הניסיון יראה שהרבה משכילים על ברכי החסידים נולדו ומהם יצאו". פרל אמנם לא נולד למשפחה חסידית, אבל גם הוא, ככל הנראה, נמשך בנעוריו לחסידות וטעם מטעמיה, ועל "חטאו" זה טרח כל ימיו לכפר.

את מאבקיו הציבוריים קידם פרל בשלושה מסלולים שאותם ראה כמשלימים: יוזמות חינוכיות - הוא ייסד בעירו טרנופול בית־כנסת מתוקן, בית־דפוס, ובעיקר בית־ספר מודרני שבו לימדו בגרמנית. מפעלים אלה מומנו כולם מכיסו הפרטי; מאבקים פוליטיים - בחישה במינויי רבנים והסתייעות בכוח השלטונות למיגור החסידות; פולמוס ספרותי - חיבור סאטירות שתכליתן הוקעת החסידות ולעג למנהגיה ולמנהיגיה.

פרל היה אולי ראשון התחקירנים. בעמל רב ותוך שימוש במידע מודיעיני שצבר, הוא הגיש לשלטונות האוסטריים תזכירים ובהם שפע נתונים על מעשים פליליים ומושחתים כביכול, שייחס לחסידים ולצדיקים. ובלשונו: "כל הידוע לי על האמצעים ועל הדרכים שבהן נוקטת הכת הארורה והבלתי קדושה הזו כדי להשיג את מטרותיה הפליליות". הוא סיפר כיצד מצליחה החסידות להשתלט על קהילות ומוסדותיהן באמצעות מינוי רבנים, שוחטים ומוהלים, על ביקורי צדיקים שגורמים להפרות סדר ולפיכך נתבעים השלטונות לגרשם, ועל קופות רבי מאיר בעל הנס, ששימשו צינור להעברת כספים לארץ ישראל.

הוא דרש למנוע מצדיקים לנסוע ברחבי המדינה, לסגור בתי מדרש חסידיים שיימצאו בהם ספרי קבלה מזיקים ולהגביל את השימוש במקוואות, שכן מוסדות אלה משמשים בית ועד לבטלנים, גנבים ואספסוף חסידי, שלא לדבר על "מעשי תעתועים" (משכב זכר) שנעשים בהם. כך למשל, במארס 1838 חיבר פרל תזכיר מפורט ובו חשף את קיומה של מגבית כספים גדולה שנערכה בחשאי בגליציה על מנת לממן את הוצאות משפטו של הצדיק החסידי ישראל מרוז'ין, שבאותה עת עמד לדין ברוסיה על שנתן את הסכמתו להוצאה להורג של מלשין יהודי.

פרל הרחיק לכת וטען, כי הרצח בוצע בהוראה ישירה של הרבי (בניגוד לטענות הנאשמים האחרים, שרק נעשה שימוש בשמו של הרבי בלי רשותו או ידיעתו). פרל גם גילה שהרוצח האמתי נמלט מרוסיה לגליציה והוא מסתתר בבתיהם של חסידים, שקונים את שתיקתו בכסף ומסייעים לו לטשטש ראיות.

תזכירים אלה, שנכתבו בגרמנית, הם מקור היסטורי יקר ערך על התקופה בכלל ועל תולדות החסידות בפרט, שכן החסידים עצמם מעולם לא היו רושמים מידע כזה או מתעדים אותו. אך בעוד החסידים ראו בשיתוף פעולה עם השלטונות - ככל שידעו את פרטיו - מעשה שלא ייעשה וביטוי לבוגדנות ושנאה יוקדת; פרל עצמו ראה בכך לא רק קיום מצוות "וביערת הרע מקרבך", אלא גם ביטוי לאזרחות טובה ונאמנות לשלטון של חסד שמיטיב עם היהודים, ולפיכך הם חייבים לגמול לו בשיתוף פעולה. פרל גם קיווה כי בכך יוכל לרתום את השלטונות לקידום החזון המשכילי, שיוכל להתממש רק אם תרוסן פראותם של החסידים, שאותם אפשר להפוך לאזרחים מועילים ולתַרְבֵּת רק בכוח הזרוע.

זו היתה כמובן חשיבה פטרונית, אך היתה בה גם תמימות רבה. פרל וחבריו, שציפו כי נציגי השלטון הנוכרי יעמדו לימינם במאבק נגד החסידים אויבי הנאורות, לא הבינו כי למערכות שלטוניות יש שיקולים מורכבים ואינטרסים פוליטיים וכלכליים, שלעתים עומדים בניגוד להשקפת עולם והצהרות פומביות, ויחס השלטונות האוסטרים לחסידות בכלל ולצדיקים בפרט הוא דוגמה למדיניות דו־פרצופית זו.

פרל לא היה המלשין הראשון וגם לא האחרון. גם ה"מתנגדים" וגם החסידים עצמם לא טמנו ידם בצלחת, וידועים מקרים רבים בהם פנו הצדדים השונים לשלטונות כדי להסתייע בהם במאבקים פנימיים. ובכל זאת, הלשנותיו הבוטות של פרל העסיקו את חוקרי התקופה, שדחו את דימויו המוקדם כאידאליסט שוחר טוב וראו בו רודף כבוד ובוגד בעמו. בלט במיוחד דווקא ההיסטוריון המרקסיסטי רפאל מאהלר, שפירסם את תזכיריו האנטי־חסידיים של פרל וראה בהם כתבי שטנה מרושעים, "המלאים שנאת מוות" (אפשר להניח שגם עובדת היותו של פרל גביר ובעל הון לא תרמה לדימויו החיובי בעיני מאהלר).

אברהם רובינשטין, שאף הוא ההדיר כמה מחיבורי פרל, אף טען שפרל ניזון משיטות פולמוס שרווחו בספרות האנטישמית; וגם ראובן מיכאל, שהציג עמדה מאוזנת יותר, ראה בתזכיריו ביטוי לאמון התמים והבלתי מוגבל שנתנו משכילים בני אותו דור במשטרים האבסולוטיסטיים הנאורים.

התמונה מסתבכת יותר ככל שחודרים לעולמו הפנימי של פרל ולאורחות חייו. פרל לא היה כופר או שונא דת. ההפך הוא הנכון. הוא היה תלמיד חכם, נדבן מופלג ובעל צדקה, ובעיקר ירא שמים. אחד הדברים שקשה להסביר לתלמידים הנכנסים בשערי ספרות ההשכלה הוא, שהמשכילים לא היו חילוניים. הארס האנטי-חסידי, שנטף מכתיבתם של אישים כיצחק ארטר, שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), נחמן קרוכמאל (רנ"ק) או יצחק בער לווינזון (ריב"ל), עשוי להוליך שולל - היו אלה למדנים בעלי השכלה תורנית מעמיקה שהיו מחויבים לשמירת מצוות. הם התפללו, שמרו שבת, מטבחם היה כשר ולרגע לא היה עולה בדעתם שלא למול את ילדיהם או להמיר את דתם.

גם החסיד הספקן אברהם דוב גוטלובר, שפגישתו עם פרל בשנת 1828 חוללה תמורה מכרעת בחייו, היה משוכנע מלכתחילה כי מדובר באפיקורס. בזיכרונותיו סיפר, כי נדהם לגלות שלא רק שפרל מקפיד להתפלל, אלא שבבית הכנסת שייסד בעירו "אסר על כל באי הבית ההוא לבלתי דבר אפילו דיבור קל בשעת התפילה" (זיכרונות ומסעות, א, עמ' 223-227).

בעריש גולדנברג, אחד הביוגרפים הראשונים של פרל, סיפר כי "מלבד אשר לא סר מדרכי השולחן הערוך אף כמלוא אצבע קטנה, וישמור את משמרתו חוקותיו ותורותיו ... עוד נשמר היה לנפשו לבלי בְּחוֹר ומַנוֹת מורה בבית ספרו אם לא נודע היה מתמול שלשום דרכו בקודש על מעגלי מוסר ודרך ארץ, ומהלכו בשדה תרומות הדת אם ישר הנהו אם אין". כדי להמחיש את נאמנותו של פרל להלכה ולמסורת סיפר גולדנברג, כי לא זו בלבד שפיטר מורה אשר הדליק אש בביתו בשבת, אלא אף סילק את שַׁמָש בית הכנסת אשר התרשל לפזר קש על רצפת בית הכנסת בערב יום כיפור, כמסורת המקובלת מימים ימימה (אוהל יוסף, למברג 1866, עמ' 14).

שער המהדורה הראשונה, וינה 1819

הסאטירה "מגלה טמירין" (מג"ט), שנדפסה לראשונה בווינה בשנת 1819, היא יצירה גאונית. חוקרי הספרות העברית, למן יוסף קלוזנר וברוך קורצוייל, ראו בה אם לא את ראשית הספרות העברית החדשה, שהקדימה את יצירתו של מנדלי מוכר ספרים בכחמישים שנה, אז לפחות "יצירת מופת ספרותית, קיימת ועומדת לדורות", שרלוונטית "מבחינה אמנותית ורוחנית לעולמנו העכשווי" (דן מירון באחרית דבר שצורפה לספר).

מג"ט הוא רומאן מכתבים (151 במספר) מפותל, שעיקרו מרדף נואש של החסידים בגליציה אחרי ספר מסתורי החושף את סודותיהם ומכונה "בּוּך" (שאינו אלא ספר אחר שחיבר פרל בגרמנית), ועל פי הידוע להם עשוי לגרום הרס וחורבן לחסידות אם יגיע לידי השלטונות. הספר עצמו מתחזה לחיבור שהובא לדפוס בידי חסיד תמים ושמו עובדיה בן פתחיה (שכמובן אינו אלא פרל עצמו). כחלק מקידום המכירות של הספר הפיצו משכילים שונים (ופרל ביניהם) את האגדה שהזיוף היה כל כך מוצלח עד שחסידים רבים נפלו בפח וחשבו שזהו ספר חסידי אמיתי. אכן, צריך באמת להיות טיפש גמור כדי לחשוב, ולו לרגע, שזהו חיבור חסידי.

בסיפור העיקרי, ובעלילות המשנה המשתרגות ממנו, שזורים עשרות גיבורים (ומאיר מביא רשימה מסודרת של כל אחד מהם ותפקידו בעלילה), והחוט המקשר בין כולם הוא מזימת החסידים לשים את ידם על ה"בוך" בכל מחיר, כולל שוחד, הפחדות ואלימות. לצד צדיקים וחסידים בני קבוצות שונות, שמתכתבים אלה עם אלה ואלה על אלה, משולבים בעלילה גם משכילים, רבנים נאורים ופשוטי עם, וכך נפרשת תמונה משעשעת של חברה יהודית רבת־פנים ושסועה, הנתונה בלא פחות ממלחמת תרבות.

רוב המכתבים נכתבו בלשונם המקולקלת כביכול של החסידים - עירוב נלעג של לשון קודש (עברית וארמית), ששוקעו בה גם השאלות מיידיש, גרמנית ושפות סלאביות. למען האמת, אין בידינו אף לא מכתב חסידי אחד הדומה למכתבים אלה, שכן זו שפה וסגנון שפרל עצמו המציא. המכתבים עצמם משופעים בדיחות פנימיות, כתבי חידה, משחקי מלים, רמזים והצפנות. לא פחות חשוב הוא מנגנון ה"הערות", שצירף "המביא לבית הדפוס" לכל מכתב, ובו נרשמו אסמכתאות מספרותם הפנימית של החסידים.

ביד האמן של פרל נהפך תיעוד זה לקרדום המכוון נגד החסידות. הנה, ראו, אומר הוא כביכול לקוראיו, דברים נוראים אלה אינם פרי דמיוני. הם כתובים, שחור על גבי לבן, בספריהם של החסידים.

פרל ייחס חשיבות רבה למג"ט. בתשובה לשאלתו של גוטלובר, למי נועד הספר ("חסידים לא יקראוהו כי אם יקרעוהו לגזרים, ואשר יקרא בו כבר איננו חסיד"), השיב: "כי עוד יש בינינו אנשים הרבה שאינם לא חסידים ולא משכילים - כמוך היום - הם יקראו... ונפקחו עיניהם". פרל הכין גם תרגום ליידיש של מג"ט, בלי ספק מתוך הבנה שהחיבור העברי מתוחכם מדי, וכדי להפיצו בחוגים רחבים יותר יש להנגישו בשפה מובנת. השפעה של ממש לא היתה לנוסח זה, שכן הוא לא נדפס בחיי פרל אלא רק בשנת 1936, אבל החוקרים זכו לנוסח מקביל, דומה ושונה, שפתר (אך גם יצר) בעיות טקסטואליות ופרשניות בנוסח העברי.

יצירתו התלת־לשונית של פרל בכלל, וספריו הסאטיריים בפרט, זכו למחקר ענף. למעשה כבר בני דורו של פרל, שקראו את מג"ט בגלוי ובסתר - אך תמיד בהנאה עצומה - החלו במאמצים פרשניים והשתעשעו בניסיון לפצח את חידות ההיגיון ומדרשי השמות הרבים שזרויים בו. חנא שמרוק פירסם בשעתו רשימות ארכיוניות כאלה של זיהוי שמות, ויונתן מאיר, שמשתמש בהן, מוסיף עליהן הרבה משלו. אך גם מי שניחש בקלות ש"זאלין" ו"אקלו" הן שיכולי אותיות של לאָזני (ולא לאזין, כפי שכתב מאיר) ואוֹלִיק, או ש"אכזיב" ו"צידון הרבה" הן גימטריות של לבוב וטרנופול, התקשה לנחש כי "קלאקציג" ו"נחל המצה" הן העיירות זידיצ'וב וזְבַּארָזְ', או ש"נחורי מרעקציץ" ו"יאקילצי מקלאשקי" אינם אלא הצדיקים מרדכי מקרֶמְניץ ומאיר מפְּרֶמישלאן.

המחקר הביקורתי על פרל ויצירתו התנהל בשני מישורים שהשתלבו זה בזה: מחקר ספרותי־טקסטואלי, כלומר ההדרה ופרשנות של כתביו התלת־לשוניים, ובעיקר בעברית וביידיש; ומחקר היסטורי, שעסק בפעלתנותו הציבורית בתחום החינוך, הקהילה, ארגון "הרפובליקה המשכילית" ותזכיריו לשלטונות. כמעט ואין חוקר של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19 שלא נגע בענייניו של פרל, אם רב ואם מועט, אך מי שבלטו במיוחד בדור האחרון היו חוקרי הספרות חנא שמרוק ושמואל ורסס וההיסטוריונים רפאל מאהלר ואברהם רובינשטין, שפירסמו מקורות ארכיוניים חדשים וגם דנו בעמקות ובחריפות במשתמע מהם (סיכום מפורט של שבעים שנות מחקר פרל הובא בידי שמואל ורסס בספרו "גנזי יוסף פרל", שראה אור באחרונה באוניברסיטת תל-אביב בעריכת יונתן מאיר).

החוקרים שעסקו בפרל ובמורשתו הספרותית, נעזרו בשרידי ארכיונו, שבספרייה הלאומית בירושלים מאז הוברחו אליה מטרנופול בשנות השלושים וניצלו מן הכליה. עוד קודם למלחמת העולם הראשונה הלכה והתפוררה ספרייתו המהוללת של פרל, שהיו בה אלפי ספרים ומאות כתבי־יד ומכתבים. הספרים אוכסנו בעליית הגג של מבנה בית הספר ועדויות רבות שהצטברו על הזנחה פושעת, על גניבות ועל מכירת כתבי־יד נדירים לחנויות מכולת כנייר לאריזת חמאה, הביאו למפעל הצלה חשאי, שבזכותו הועברו לירושלים כמאתיים חלקי חיבורים, מכתבים ותעודות, שאפשר היה עוד להציל (סיפור מרתק זה תואר בידי שמואל ורסס בספרו האמור).

יונתן מאיר עשה שימוש מקיף ויסודי בארכיון זה ואף הכין קטלוג מפורט של הנמצא בו, אך זה טרם התפרסם.

יהיה טיבו של פרל האיש אשר יהיה, מג"ט הוא בלי ספק מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני. חשיבותו אינה רק בתחכומו הספרותי ובשנינותו - מי שיתגבר על קשיי השפה והפירוש ימצא כי חלקים ניכרים מן הספר מצחיקים עד היום - אלא בהיותו מסמך תרבותי והיסטורי הנוגע כמעט לכל תחום יֶדע אקדמי, והוא שהופך את הטיפול בו לאתגר מחקרי מן המעלה הראשונה.

זהו ספר הבנוי, כאמור, משכבות לשוניות שונות, מציטוטים, אסוציאציות ומשחקי לשון, ולא פחות גם מהטמעת דמויות ואירועים היסטוריים אמתיים בתוך הטקסט הבדיוני. חשיפת כל השקיעין הללו מצריכה מומחיות רב־תחומית בתולדות החסידות וספרותה, בתולדות ההשכלה, בשיטות הסאטירה והפרודיה, ביסודות הסיפור העממי והפולקלור, בבקיאות ברבדיה הלשוניים של העברית והיידיש ובהכרת חיי היום־יום של החברה היהודית המסורתית במזרח אירופה.

זאת ועוד, נותר בידינו ממצא ארכיוני עשיר הכולל טיוטות, ראשי פרקים ונוסחאות חליפיות, התרגום ליידיש שהכין פרל עצמו, עשרות רבות של "עדי נוסח", מכתבים, מאמרים וסאטירות של פרל ובני דורו וכמובן ספרות מחקר עשירה. עד לפני כמה שנים הסכימו כל העוסקים במחקר יהודי מזרח אירופה בעת החדשה על שני דברים: שהוצאת מהדורה ביקורתית ומוערת של הספר היא מצרכי המחקר החיוניים ביותר; שהדבר אינו אפשרי אלא על ידי כינון צוות מומחים, שיוכלו יחד להתמודד עם קושי זה.

פרופסור יונתן מאיר

פרופ' יונתן מאיר, המלמד באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ועל שמו רשומים כבר לא מעט ספרים ומאמרים בתולדות ההשכלה, החסידות והקבלה, הוכיח שהדבר אפשרי לביצוע גם במאמץ אדיר של אדם אחד. מפעלו החל בעבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטה העברית, ועתה סוף סוף היא יצאה לאור בשני כרכים משוכללים (כרך שכולל את הטקסט המוער וכרך של נספחים והערות), ועוד נוסף עליהם כרך שלישי, ובו חמישה פרקי מחקר על היבטים שונים במורשתו הסאטירית של פרל. זהו לא רק הישג אישי ראוי לציון, שהופך את מאיר לחוקר הבולט ביותר של פרל בדורנו, אלא גם תוספת של נדבך חדש לספרות המופת העברית ולמחקרה.

המהדורה עצמה, כמו כל מהדורה אקדמית, עומדת על שני יסודות ביקורתיים: הפילולוגיה והפרשנות. במה שנוגע לנוסח, לפנינו כאן קודם כל הדפסה מחודשת ומאירת עיניים של המהדורה הראשונה (1819). אין זה דבר של מה בכך, שכן האיגרות המקוריות נדפסו עם הערותיו של המביא לדפוס (כביכול עובדיה בן פתחיה ולמעשה פרל עצמו). מובן מאליו שהערות אלה הן חלק בלתי נפרד מהטקסט של מג"ט, והמהדיר אמור להתייחס גם אליהן. וכך מכיל כמעט כל עמוד במהדורה שלפנינו שלושה מרכיבים: המכתב, ההערות שחיבר פרל לכל מכתב, והערות הפירוש של מאיר.

מי שקרא ולמד את מג"ט מתוך צילום המהדורה המקורית, העמוסה לעייפה והקשה לקריאה, יתפעל מן המהדורה החדשה, שבה הטקסט מאיר עיניים ומשמח את הלב. הוצאת מוסד ביאליק ראויה להוקרה על שלא חסכה במעותיה והפיקה ספר אסתטי ומוקפד שתענוג להפוך בין דפיו.

ולפרשנות: מאות ההערות שחיבר מאיר אינן משאירות כמעט אבן שלא נהפכה. פירושי מלים ומושגים, מערך לקסיקוגרפי מפורט של אישים ומקומות, השוואות טקסטואליות עם נוסחאות מקבילות, וכמובן עושר של הפניות נחוצות למקורות ראשוניים (בראש וראשונה כתביו של פרל עצמו) ולספרות המחקר. אם מותר להשמיע גם דבר ביקורת, הרי שהוא קשור לאופי ה"אליטיסטי" של המהדורה. מאיר לא ראה מול עיניו את צרכיו של הקורא המשכיל, שעשוי להתעניין בספר אך אינו מסוגל לקראו בכוחות עצמו וללא הדרכה, אלא את הקורא המומחה, שממילא בקי בענייניו של הספר, בבחינת "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד".

דוגמה לכך היא הטיפול בנוסח המקביל ביידיש. מאיר אכן מציג בהערותיו את כל שינויי הטקסט הרלוונטיים, אך מסתפק בציטוטם (לעתים שורות ארוכות) ואינו טורח לתרגמם לעברית למען מי שאינו בקי בלהגי שפה זו (שגם אותה שיבש פרל במכוון על פי צרכיו הסאטיריים), או להסביר מה חשיבותם, אם בכלל, להבנת הטקסט (דן מירון, במסתו שצורפה לספר, קובע כי מג"ט "יכול לקיים את עצמו במלוא משמעותו רק בנוסחו העברי", המשובש באופן גאוני, בעוד שהנוסח ביידיש אינו אלא תרגום דיבורי וקולח, שבפועל "המעיט מאורו של המקור" - עמ' מג-מד).

אכן, בכרך הנספחים הקדיש מאיר מקום לדיון ביידיש שבכתבי פרל, ואף הביא את נוסח ההקדמה למג"ט ביידיש עם תרגום לעברית שפירסם בשעתו שמואל ורסס המנוח, אך גם כרך זה, על מנגנוני העזר החשובים שבו (מילון, רישום מדוקדק של המקורות החסידיים ששימשו את פרל, חילופי נוסחאות, מפתחות וביבליוגרפיה), מיועד בסופו של דבר לאנשי המקצוע ולא לקורא ההדיוט.

הופעת שלושת הכרכים היא יום חג לחוקרי התקופה, הישג מדעי אישי יוצא מן הכלל של יונתן מאיר, וגם הזדמנות להרהר שוב במפעלו ההיסטורי של פרל ובמשקלו לדורות. בניגוד לדימוי הדמוני שלו, שטופח בידי מתנגדיו, השפעתו הממשית היתה מצומצמת ורוב יוזמותיו ומפעליו לא האריכו ימים ונכשלו. ההצעות הבוטות שהגיש לשלטונות נדחו בדרך כלל; הרוב המכריע של יצירתו לא ראה אור בחייו ולא אושר לדפוס על ידי הצנזורה האוסטרית; וגם ספריו שנדפסו השפיעו בעיקר על אלה שממילא היו משוכנעים. פרל היה סופר מוכשר וסאטיריקן מעולה, אך בחיים עצמם ניצחו אויביו החסידים, שלא רק שלא נסוגו לאחור מפני ביקורת התבונה הטהורה של המשכילים, אלא אף התעצמו פי כמה.

העיון המחודש ב"מגלה טמירין", מראה כי לצד התמורות העצומות שחווה העם היהודי במאתיים השנים שחלפו מאז ראה אור הספר לראשונה, עדיין המאבק בין משמרים לבין מחדשים נותר בעינו וממשיך לשרטט את קווי הקרע של העם היהודי. מלחמת תרבות זו פושטת צורה ולובשת צורה, אך כנראה שתישאר עמנו עוד זמן רב.

מגלה הטמירין: הקדשות לשמואל ורסס וממנו

שמואל ורסס (2010-1915)

השבוע ראה אור, בהוצאת המרכז לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל-אביב, בית שלום עליכם ומרכז זלמן שזר, ספרו האחרון של פרופסור שמואל ורסס המנוח – גנזי יוסף פרל.

ורסס, חוקר הספרות העברית ותנועת ההשכלה, נפטר בשיבה טובה בדיוק לפני שנתיים, באוקטובר 2010. מקום מיוחד בעולמו תפסה הסאטירה המשכילית, במיוחד זו האנטי-חסידית מייסודו של יוסף פרל (1839-1773). לא פעם אמר ורסס לתלמידיו ולידידיו, כי אם יגלו משהו חדש על פרל הם רשאים להתקשר אליו אפילו באמצע הלילה...

שנים רבות חלם ורסס לכנס את מאמריו הפזורים על פרל, אך התכנית המעשית קרמה עור וגידים כשנה לפני מותו והיא גרמה לו שמחה רבה וסיפוק. הוא עצמו היה מעורב בבחירת המאמרים ובקביעת סדרם, אך לא הספיק לעדכנם ומלאכה זו נמסרה לפרופסור יונתן מאיר מאוניברסיטת בן-גוריון, שערך את המאמרים והוסיף לכל אחד נספח ביבליוגרפי של תיקונים ועדכונים.

ורסס, 'האיש המתוק', כבר לא יהנה מספרו החדש. הוא לא יחבוש עוד את משקפי הקריאה, יתרווח על מושבו ב'אולם קריאה יהדות' בספריה הלאומית וידפדף בין דפיו בעונג כשחיוך של קורת רוח שפוך על פניו. אבל הספר הוא מצבה ראויה לזכרו של מי שספרים וכתבי יד גנוזים היו עולמו.

להזמנות: המרכז לחקר תולדות יהודי פולין – 03-6409799 (אורה או שרה); 
מרכז זלמן שזר: 02-5650444 (מזי)

לאחר שנפטר ורסס ניטלה הנשמה גם מספרייתו המפורסמת, בקומת הקרקע של ביתו ברחוב הבנאי 38, שבשכונת בית הכרם בירושלים. תלמידים וחברים נקראו למקום ונטלו ספרים הקרובים ללבם. גם אני הייתי שם ולקחתי עמי כמה ספרים למזכרת מהמורה והחבר.

שני ספרים שנטלתי מעיזבונו הם ספרי שירה שקיבל במתנה ממשורר היידיש הגדול אברהם סוּצְקֶבֶר, שכמו ורסס גם הוא היה יליד וילנה. שלא כמו ורסס, שהגיע ארצה לפני השואה, סוצקבר עלה לארץ רק אחריה (1947). הוא התיישב בתל אביב, ערך במשך שנים רבות את כתב העת הספרותי ביידיש 'די גאָלדענע קייט' (שרשרת הזהב), זכה להוקרה רבה ובשנת 1985 גם בפרס ישראל בתחום ספרות יידיש. סוצקבר נפטר בינואר 2010, עשרה חודשים לפני פטירת ורסס, חברו הווילנאי.

ההקדשה הראשונה נכתבה בשער הכרך הראשון של אוסף שירי סוצקבר, 'פּאָעטישע ווערק' (יצירות שיריות), שנדפס בשנת 1963:

הספר ניתן לוורסס בשנת 1970 וכך כתב לו סוצקבר שאף הוסיף להקדשה ציור עצמי פרי עטו:

פֿאַר מײַן חבר                                       לחברי
שמואל ווערסעס                                    שמואל ורסס
אָט די לידער                                         הנה השירים
וואָס ירשען מיך                                     היורשים אותי
בײַם לעבן...                                         כל עוד אני חי...

 דײַן                                                   שלך
סוצקעווער                                          סוצקבר
1970

'וואָס ירשען מיך בײַם לעבן' – העיר לי יצחק ניבורסקי – פירושו: השירים היורשים אותי בחיי, כלומר שהמשורר נמצא כל כולו בתוך אוסף שיריו. הביטוי 'בײַם לעבן' פירושו תמיד: בעודני / בעודך/ בעודו חי או בעודכם / בעודם חיים.

אם ביידיש, אז עד הסוף. סוצקבר הקפיד כמובן לכתוב את שמו של ורסס בכתיב הנהוג ביידיש ('ווערסעס') ולא בצורה העברית שבה היה מוכר.

ההקדשה השנייה נרשמה על חוברת שיריו של סוצקבר 'די ערשטע נאַכט אין געטאָ' (הלילה הראשון בגטו), שנדפסה בתל אביב בשנת 1979 בהוצאת 'די גאָלדענע קייט'. זו חוברת צנועה (32 עמודים), מעוטרת בציוריו של שמואל בָּק.

בעמוד השער כתב סוצקבר כך:

פאַר מײַן חבר                                                             לחברי
און מײַן בן-עיר                                                           ולבן עירי
שמואל ווערסעס                                                         שמואל ורסס
מיט ברכה                                                                  בברכה
אַברהם סוצקעווער                                                      אברהם סוצקבר

יולי 1979

לכאורה הקדשה פשוטה, אך המטען הרגשי העמוק שיש במונח העברי 'בן-עיר' (לאַנדסמאַן) בפי דוברי יידיש, מבטא אינטימיוּת וחברוּת שנכרתו בין אנשים שבמקרה נולדו באותה עיר או עיירה, אך קשר זה הוא עבורם עולם ומלואו גם אם לא הכירו זה את זה בהיותם שם. כל מוסד ה'לאַנדסמאַנשאַפֿט', מבוסס על תחושת הסולידריות והמחויבות של ילידי אותה עיירה זה לזה. אינני יודע אם ורסס וסוצקבר הכירו איש את רעהו בימי וילנה, אך הצירוף 'בן-עיר' מטשטש את השאלה העובדתית הזו והופך אותה לבלתי חשובה.

אברהם סוצקבר (2010-1913)

*

ואינני יכול שלא לסיים רשימה זו בנימה אישית.

קשה לקרוא 'חבר' לאדם שהיה מבוגר ממך בארבעים שנה, אבל במובנים רבים פרופסור שמואל ורסס היה חבר שלי, ולא רק שלי. מעולם לא ישבתי בשיעוריו באוניברסיטה, אבל הוא היה חבר קרוב לכל מי שעסק בתחומים הקרובים אליו, נדיב וטוב לב שהאיר פניו לכל אדם – לקטנים ולגדולים, לבכירים ולצעירים, לקרובים ולרחוקים.

התיידדנו עם השנים, ככל שעיסוקַי האקדמיים התקרבו לעיסוקיו. יזמתי וערכתי כמה ממאמריו, ואילו הוא התעניין בעבודתי, קרא את פרסומַי והעניק לי דרך קבע את פרסומיו שלו, כמובן עם הקדשות.

מתוכן בחרתי אחת, שאותה הקדיש לי בשנת 2002 על גבי מאמרו 'החסידות בעולמו של ברדיצ'בסקי לאור חיבורו שנגנז', שנדפס בספר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מחקרים ותעודות, בעריכת אבנר הולצמן (מוסד ביאליק, תשס"ב).

לפרופ' דוד אסף,
מגלה הטמירין של תנועת החסידות,
בברכה,
מאת שמואל ורסס

ירושלים,
אדר תשס"ב

לקבל מחמאה כזו מורסס, הקושרת את עבודתי עם 'מגלה טמירין' של פרל, היה עבורי אות של כבוד וגילוי מרגש של נדיבות.

ואסיים בדבריו המרגשים של פרופסור דן לאור, שנאמרו בטקס לוויתו של ורסס, ב-18 באוקטובר 2010:

ספר היובל לכבודו של שמואל ורסס, מאגנס, ירושלים תשס"ב

מדוע אהבנו כל כך את פרופ' ורסס, מדוע אהבנו אותו יותר ויותר משנה לשנה? כיוון שככל שבגרנו, ככל שהוספנו דעת ומכאוב, ככל שהשכלנו להבדיל בין עיקר לטפל, כן גברה הערכתנו לו וכן התחזקה אהבתנו אליו. ורסס היה מצבור של ידע שאין דומה לו – ספרות עברית, ספרות יידיש, תרבות יהודית, היסטוריה של עם ישראל, מזרח אירופה, יהדות פולין, עיתונות וכתבי עת, ספריות וארכיונים, מקורות ראשונים וכתבי יד, וילנה וירושלים. לגבינו, ילידי הארץ וגידוליה, היה ורסס גשר איתן ומוצק המחבר בינינו לבין תרבות האבות. הפגישה עם ורסס – בכיתה, מחוץ לכיתה, בקפטריה של הספריה, בקונגרסים למדעי היהדות – הייתה תמיד פגישה עם עולמות ידע שרצינו להתחבר אליהם ושתמיד היה לנו נעים ונוח להתחבר אליהם דרכו. הזיכרון שלו היה פנומנאלי, הידע שלו היה עצום, ההתמצאות בפרטים הייתה מעוררת השתאות. כל זה נשקף היטב מבעד לערימת מאמריו וספריו שהלכה והתגבהה בשני העשורים האחרונים, אך הם באו לידי ביטוי גם בשיח ושיג היומיומיים אתו: ורסס היה נדיב, נדיב מאין כמוהו, הוא התחלק בידע שלו עם אחרים, הוא ענה על כל השאלות, הוא סיפר לך בפרוטרוט על כל מה שרצית לשמוע, מעולם לא הסתיר מתחת לשולחן משהו שרצית בו. במיוחד היה טוב לתפוש אותו בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בבוקר, בקפטריה הצנועה של הספריה, כשהוא שותה קפה ובוצע בהנאה גלויה את עוגת השבלול האהובה עליו. רגע נדיר של נהנתנות. וזה היה הרגע המתאים להסב לצדו ולהציג בפניו שאלות – באחת היית מפליג יחד אתו למרחבים שהיו חבויים בתוך קפלי מוחו, והנה הם נעשו גלויים, מוחשיים וציוריים להפליא; ואנחנו הקשבנו למילים, אבל גם למנגינה, שהרי המוסיקה היא לפני ומעל כל הדברים. אחר כך היית חוזר אל הספרייה, עושה את שעורי הבית וממלא את הפערים החסרים, כשבידך מטה הקסמים שהעמיד ברשותך ורסס, שעשה את הרחוק לקרוב, את הלא ידוע למוכר ואת הלא מושג לנגיש.