'כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ': השכלה, לוחות שנה וגידול דבורים

עידן ועידנים / דוד וינפלד ושלמה רוזנר

בימים אלה מלאו מאתיים שנה להופעתו של הספר הסאטירי מגלה טמירין שכתב המשכיל הגליצאי יוסף פרל (1839-1773) איש טרנופול (היום אוקראינה). לפני חמש שנים, בשנת 2014, פרסם יונתן מאיר מהדורה חדשה של ספר זה, בצירוף מבוא וביאורים (מוסד ביאליק), ואז כתב דוד אסף, עורך 'עונ"ש', מאמר בשבחו בעיתון הארץ, והעתיקו גם לבלוג (גרסה שונה של מאמר זה נדפסה גם באנגלית). בין היתר כתב אסף ש'מגלה טמירין' הוא 'מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני'. יום העיון שקבעה האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בסוף מרחשוון השנה (28 בנובמבר 2019), לציון אירוע זה, מבטא כנראה הערכה דומה לספר.

ואגב אורחא, המתעניין בזיקות שבין מדע ומחקר לבין גניבה-הברחה, תעוזה ורומנטיקה, מוזמן לעיין ברשימתה של אבירמה גולן, שהתפרסמה בעיתון הארץ מיום 25 באפריל 2014, בעקבות מאמרו של אסף, ובה היא מספרת בקיצור על מעורבות אביה בהברחת כתב היד של מגלה טמירין לירושלים (הסיפור המלא של העברת שרידי ארכיונו של פרל לספרייה הלאומית סופר במאמר מיוחד ונפלא שחיבר שמואל ורסס, 'גנזי יוסף פרל בירושלים וגלגוליהם', שנדפס באוסף מאמריו גנזי יוסף פרל, אוניברסיטת תל אביב, 2013).

המהדורה הראשונה של מגלה טמירין, וינה 1819

בשני דפוסי פעולה ניסה פרל 'לתקן את הדור' ולדכא את השפעת החסידות: הדפוס הספרותי – כתיבה עיונית וסאטירית, לרבות חיבור תזכירים בגנותה והעברתם לשלטונות; הדפוס החינוכי – הקמת בית ספר ובית כנסת מודרניים בעירו טרנופול, שינוהלו ויפעלו ברוח ערכי ההשכלה, והפצת ידע והשכלה בכלל.

כאשר ראה אור 'מגלה טמירין' היה מחברו כבן 46, ולפי סימנים אחדים שמצאו בו חוקריו, ובראשם יוסף קלוזנר ושמואל ורסס, הוא נכתב לפחות חמש שנים קודם שנדפס ואולי אף יותר. באותה עת התמסר פרל גם לייסוד בית הספר וגם ליקט וכתב חומר ליצירה אחרת שלו, מעט מאד מוכרת: לוח שנה רב-פנים, מעין אלמנך או כל-בו, שאליו צירף לקט מגוון של מאמרים שעניינם בהשכלה כללית. פרל קרא ללוחות שנה אלה בשם ציר נאמן, והיה מי שהגדירם ככתב העת העברי הראשון בשביל בני הנוער היהודי (ועל כך העיר יוסף קלוזנר באירוניה ש'אף הבוגרים באותו זמן היו כילדים לגבי ספרות חילונית'; היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ב, תשי"ב, עמ' 301).

לוח שנת תקע"ה (1815)

שלוש שנים רצופות הופיע לוח כזה: בתקע"ה, השנה שבתמונה (לוח זה סרוק באתר Hebrew Books וזמין כאן), שנה אחת לפניה (תקע"ד) ושנה אחת אחריה (תקע"ו). את לוחות השנה הללו תיאר בפירוט ההיסטוריון רפאל מאהלר בספרו החסידות וההשכלה (ספרית פועלים, 1961, עמ' 208-187). הוא ציין כי הם דומים בגודל, במתכונת ובתוכן ללוחות שנה רבים שהופיעו בערי גרמניה במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. הם גם הותאמו למקומו ולקהל קוראיו של פרל, והדוגמאות רבות: זמני ירידים ומקומם – אצלם רק בגרמניה, אצלו קודם כל בגליציה וברוסיה; ימי פגרה של בתי המשפט – הוא מביא של רוסיה; תאריכים של מאורעות חשובים – אצלו בתולדות היהודים. אבל לתוך כל אלה הגניב פרל גם מעט השכלה כללית, כגון ייסוד רומא, ייסוד וינה, מועדי המצאות טכניות חשובות וכדומה. מאהלר ראה בשלושת הלוחות הללו 'מקור חשוב לתולדות ראשית ההשכלה, המשקף נאמנה את עמדתה של תנועה זו כלפי כל תחומי החיים'. והוסיף כי 'מחמת שהחיבורים האלה הם יקרי המציאות, יש בין היסטוריוני ההשכלה שלא ראו אותם בעיניהם; אחרים שוב לא ראו צורך לעיין בהם בכובד ראש ולנתחם כדבעי, בעטיה של צורת "הלוח" הצנועה ששיווה להם מחברם' (עמ' 187).

לוח תאריכים ('קראָניק') לשנת תקע"ה שבו שילב פרל תאריכים מסורתיים והיסטוריים

הלוח עצמו, על פריטיו השונים, הוא רק כשליש מהספרון; שני שלישיו הנותרים, 25 עמודים ויותר, זכו לכותרת 'לוח הלב', ובהם הובא חומר הנקרא בלשון ימינו 'העשרה'. נציין כי בשנת תשל"ג הביאה לדפוס מחדש מנוחה גלבוע מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את שלושת מוספי 'לוח הלב' במהדורת צילום (לפי הוצאת טרנופול, תקע"ד-תקע"ו, כולל השערים המקוריים).

הנה כך פתח פרל את 'לוח הלב':

לנוחותו של הקורא נעתיק כאן משפטים אחדים מהקדמתו של פרל ל'לוח הלב'. אגב, קלוזנר ציין כי בשום מקום בשלושת הלוחות לא נזכר שמו של פרל ככותב וכעורך, וההוכחות, החזקות מאד, להיותו האיש שמאחורי הלוח הן עקיפות ונסיבתיות. מעניין הציון למקום השגתו של הלוח הראשון, לשנת תקע"ד: 'בטרנופול, אצל המדפיס הרבני מוהר"ר נחמן פינלס'; את הלוחות הבאים, של השנים תקע"ה-תקע"ו, ניתן היה להשיג בבית הדפוס שליד בית הספר. 

הנה אפוא קטעים מן ההקדמה, שבה מטיף פרל לחיבור שבין תורה להשכלה: 

סובב סובב הולכים הימים השבועות והחודשים, עד מלאת שנה תמימה, והזמן איננו מלא, והעת לא תמה ... הלא ימינו כצל עלי הארץ, ענייננו ועסקנו הבל ורעות רוח ... כי כל עמל אדם לפיהו, למצוא טרף ומחיה לנפשו ולנפשות ביתו. הבל הבלים! הכל הבל! רק תורה ומעשים טובים לבד, הם חיינו ואורך ימינו. אדם אם אלף שנה יחיה ולא יעשה טוב בחיי הבלו – כלא היה יהיה, וגופו ושמו ירקבו בארץ. אך אם ילך בדרכי ד' וישמור מצוותיו ומשפטיו ... זכר צדיק יהיה לברכה ולתהלה בכל דור ודור ... על כן נתנו חכמים ונבונים את לבם בכל דור ודור לכתוב ולרשום בספרים את כל הטוב אשר עשו הקדושים האלה ...  

והנה אנכי הצעיר מצאתי את לבבי לעשות לטובת עמי ונחלתי ולחבר מחברת הקטנה הזאת על יד לוח השנה הנמצא ביד כל איש, והיה מדי שבת בשבתו או ביום המועד, בלקחו את הלוח בידו, ישים עינו ולבו גם על המחברת הקטנה הזאת ... ויען כי דיברתי על לב בני עמי, סיפרתי דברים הנעימים לנפש ... והדברים אשר הוצאתי מן התלמוד שלנו ... בחרתי לדבר בלשון עֵבֶר אשר ישמעו כל ישראל ויבינו דברי חכמים ומחשבות לבם ... ויען כי האמת חותמו של הקב"ה הוא, על כן אמרו אבותינו הקדושים: כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם, נקרא חכם ... וקבל האמת ממי שאמרו. לכן אל תתמה על החפץ, במוצאך במחברה הקטנה הזאת שֵׁם או מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא, כי יקרים בעיני ד' עושי צדק ואמת.

הקדמה ללוח הלב, תקע"ה

דוגמה יפה מאד ל'מעשה איש אשר לא מבני ישראל הוא' היא רשימה ארוכה על חיי הדבורים. זו רשימה מפורטת מאד ומבוססת על ידע רחב, שפורסמה ב'קול הלב' של שנת תקע"ה (דפים יז ע"א-יט ע"ב). אפשר להניח שהיא תורגמה על ידי פרל, ואולי גם קצת עובּדה, ממקור זר, גרמני כנראה (על כך יעידו גם המונחים הלועזיים שנדפסו בתחתית העמודים). זה אולי הטקסט העברי הראשון, בוודאי אחד הראשונים, המוקדש לתיאור מחזור החיים השנתי של דבורים. מקריאתו ניכר המחסור במונחים מקצועיים בשפה העברית והצורך להמציא שפה חדשה, כזו שגם תתאר נכונה את הנושא וגם תהיה מובנת לקורא העברי בן הזמן. 

הנה קטעים מתוך הרשימה, אף שגדול הפיתוי להעתיק את כולה:

[...]

ברשימה זו נתן פרל ביטוי לגישתו החיובית אל הטבע ואל חיי האיכר, שתשוב ותתפוס מקום ברומן המכתבים הסאטירי השני שחיבר, בוחֵן צדיק (פראג, 1838). בסדרת מכתבים בדויים תיאר פרל בספרו זה את חייהם של היהודים שיצאו מתחום המושב הרוסי ועברו לגור במושבות חקלאיות כסוג הקיום הנעלה ביותר. הוא אפילו הבליט זאת בשער הספר: 'גם יסופר בו ... מבני עמינו עובדי אדמה בחצי האי קרים אשר לרוסיא'.

אפשר לשער כי פרל היה שמח לגלות התייחסויות לטבע בכלל ולדבורים בפרט בספרות העברית המתחדשת. האם הייתה לרשימתו על חיי הדבורים השפעה כלשהי על המשכילים בני דורו או הבאים אחריהם? יבואו חכמים מאיתנו ויגידו. מכל מקום, עדות ספרותית אחת מצאנו בספר ושמו הַמַרְכֹּלֶת: והוא אוצר מרכלת מגדים או תמונת היהדות, שראה אור באודסה בשנת 1874.

ספר זה נכתב במקורו בשפה הרוסית על ידי המשכיל, ולימים גם חובב ציון, לֵב לֶבַנְדָה (1888-1835), ותורגם לעברית בצורה חופשית ובהוספות על ידי פלוני ושמו יהושע רייציסזון מאודסה.

ברשימת הספד על לבנדה, שפרסם חברו שמואל לייב ציטרון 25 שנים אחרי מותו (הזמן, 18 באפריל 1913), הוא סיפר כי לבנדה הצטער שהעברית שלו אינה מספקת כדי לכתוב בה ספרים, ונכסף לראות את יצירותיו מתורגמות ומונגשות לאחיו היהודים קוראי העברית. רייציסזון, שלא הכיר את לבנדה ולא קיבל את רשותו, תרגם את הספר בצורה פגומה שגרמה ללבנדה עוגמת נפש רבה. הנה הקטע הקצר על הדבורים:

האם לשונו של פרל ניכרת בגוף הספר, בפִּסקה הקצרה למדי על הדבורים? יקרא הקורא וישפוט.

*

על הדבש ועל העוקץ בארץ זבת חלב ודבש

דוד אסף

כוורת דבורים במושב כפר ויתקין, 1935 (צילום: זולטן קלוגר; ארכיון תצלומים לאומי)

אמר העורך: כבר בשלהי המאה ה-19, עם ראשית העליות הציוניות החלוציות והתחדשות החקלאות היהודית בארץ ישראל, חזרו הדבורים לזמזם באוזניהם של יהודים. מאוחר יותר החלו לראות אור בעברית גם ספרי הדרכה על חיי הדבורים ודרכי גידולן; מן הסתם מקצועיים ומעודכנים יותר מרשימתו של פרל.

בשנת 1925 הופיע בהוצאת 'אחיאסף' בוורשה ובית ספר 'תרבות' ברובנה הסיפור מחיי הדבורים מאת הסופר הבלגי (וחתן פרס נובל לספרות) מוריס מֶטֶרְלִינק. זה היה סיפור מעין-פילוסופי ולא ספר מקצועי.

חלוצי גידול הדבורים 'הציוניות' היו ככל הנראה ראובן לרר ובנו משה, ממייסדי המושבה נס ציונה. כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 למדו האב ובנו את סודות המקצוע מהכוורן הגרמני-צרפתי הנודע הנרי בָּלְדֶנספֶּרגר, שגידל דבורים באדמות ואדי רובין הסמוך (אזור קיבוץ פלמחים של היום). ראובן לרר, שהיה אלרגי לדבורים ועבד במחיצתן יום אחד בלבד, הפקיד את העבודה בידי בנו משה, אך זכה לתואר 'ראשון הדבוראים היהודים'.

ראובן לרר (1917-1832)

בני משפחת לרר עסקו בגידול דבורים ובהפקת דבש במשך עשרות שנים, אך ככל שידוע לי לא הותירו אחריהם מורשת ספרותית מודפסת. לעומתם, שני דבוראים אחרים גם הוציאו ספרים על הדבורים הארץ-ישראליות ודרכי גידולן והם ראויים לציוּן.

הראשון הוא אברהם בן-נריה (1983-1897), יליד פרילוקי שבאוקראינה, שעלה לארץ ב-1919 והיה ממייסדי קיבוץ קרית ענבים. בשנת 1921, שנה לאחר ייסוד הקיבוץ, כבר פתח את המכוורת הראשונה בקיבוצו. דמותו החלוצית והססגונית ראויה לרשימה בפני עצמה, והנה סרטון קצר שמספר עליו:



בן-נריה גם נדנד לאנשי ועד הלשון בירושלים הסמוכה שיוציאו סוף סוף מילון מונחים בעברית עבור הדבוראים. מאמציו צלחו ובשנת 1944 פרסם הוועד (בכתב העת לשוננו, יב, עמ' 192) מילון קצר של 'מונחים בגידול דבורים'. וכך נאמר בהקדמה:

ע"פ בקשת מר בן-נריה מקרית ענבים, מומחה לגידול דבורים, דנה ועדה מיוחדת של ועד הלשון במספר מונחים שהיו נחוצים להנ"ל בהכנת ספרו במקצוע הזה. אותו דיון שהשתתפו בו, נוסף על הנ"ל, פרופ' מ"צ סגל, ד"ר ב' קלאר, פרופ' קלוזנר, והמזכיר ד"ר בן-חיים, משמש הקדמה לפעולה מקיפה בטרמינולוגיה של גידול דבורים שבדעת ועד הלשון להתחיל בה בקרוב.

אנו מביאים להלן את רוב המונחים שנידונו בוועדה לתועלת קהל העוסקים במלאכה זו ומעירים ששינויים עלולים לחול בהם לכשתדון הוועדה במערכת המונחים למלוא היקפה.

ספרו של בן-נריה גידול דבורים, ראה אור בשנת 1950 בהוצאת ארגון מגדלי דבורים בישראל ואף זכה למהדורה שנייה.

הדבוראי השני הוא ישראל רוברט בלום (1979-1899), יליד ברנו שבצ'כיה (ואחיו הצעיר של הצייר הירושלמי לודוויג בלום), שעלה לארץ ב-1924 לאחר שהתמחה בגידול דבורים בגרמניה. הוא החל להקים כוורות ברחבי הארץ, מלאכה ממנה לא חדל (הוא אף גידל דבורים בביתו בגבעתיים, סיפר עליו אברהם שמואל שטיין ברשימתו 'חובב הדבורים'). הוא פרסם שני ספרים מקצועיים, ובשנת 1972 ראה אור ספר זיכרונותיו. על מצבתו בבית הקברות ברחובות נחרט: 'איש הדבורה בישראל'.

Billion Graves

זיכרונות הכוורן בלום, הוצאת ברונפמן, 1972

בלום, האדם והדבורה: גידול דבורים בישראל, טברסקי, תשי"א

בלום, חיי הדבורים בארץ ישראל, מצפה, תש"ג

בעלי התוספות

הוסיף אליהו הכהן:

כהשלמה לנושא הדבורים, ראוי להזכיר גם את פועלו של יוסף שיינהאק (1870-1812), מחבר הספר תולדות הארץ (ורשה 1841). ספר חלוצי זה על תולדות הטבע, המודפס ברובו בכתב רש"י, מקיף את החי, הצומח והדומם. החלק הראשון על החי ('תולדות החיים'), כולל פרק גדול ומפורט על החרקים (בלשונו 'רמשים'), ובו הרחיב דברים גם על עולם הדבורים. 

'הדבורה היא רבת המינים עד לערך רט"ו במספר', קבע שיינהאק בפתח דבריו. את הדבורים המכונות בלשוננו 'פועלות', להבדיל מן המלכה והזכר, כינה על פי תפקודן 'ספקים' או 'עושי מלאכה'. כוורת היא 'סל', נחיל הוא 'עדת דבורים', ועוקץ הוא 'קוץ'.

לחיצה על האיורים תפתח אותם לקריאה נוחה יותר

שיינהאק קדם למנדלי מוכר ספרים בחידוש מונחים בעולם החי והצומח. ספרו זכה לקבלת פנים נלהבת, ואפילו יעקב טוגנדהולד, הצנזור הרשמי מטעם רשויות המדינה, שנהג לאשר ביבשושיות כל ספר עברי חדש באותה עת, הוסיף הפעם לחתימתו בפתח הספר מילות הערכה בלתי שגרתיות:

את אשר נכספה וגם כלתה נפשי לראות מאז עמדי על משמרת כהונתי זה עשרים שנה, הנה מצאתי היום – זה ספרך היקר 'תולדות הארץ' אשר בו תודיע טבעי הברואים למשפחותיהם ומיניהם בלשון נקיה וצחה. כזקן כנער ימצאו עונג במחברתך.

בל נשכח, הופעת ספר עברי בזואולוגיה במחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה אירוע נדיר. גם בני ישיבות, שחונכו להתעלם מספרי השכלה ו'חוכמות חיצוניות', הציצו בו בהיחבא.

שיינהאק, שנולד בעיירה טיקטין בפולין, חי ופעל כל ימיו בסובאלק. צאצאיו, בני משפחת שפר, מתגוררים בארץ ביבנאל ובקיבוץ רביבים.

יוסף שיינהאק, 1870-1865 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)