הלאה ירדן: שירי משמר הירדן של נ"ה אימבר (ב)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של רשימה זו פורסם כאן.

ו. 'הלאה ירדן, הלאה זוֹל': 'משמר הירדן' השני

המהפכה הסגנונית שעשה יוסף הלוי בשיר 'משמר הירדן', הניעה את אימבר לחבר בשנת 1900 שיר שני בשם 'משמר הירדן', שמוכר בשורתו הראשונה 'הלאה ירדן, הלאה זול'. זו הפעם ניסה אימבר להתנתק מההשפעה הגרמנית של שירי הריין. שלא כמו הנוסח הראשון, הנוסח החדש זכה להצלחה רבה ונפוץ בכל היישוב. 

הנה שני ביצועים יפים של השיר. תחילה נחמה הנדל בהקלטה משנת 1963:

 

וכאן שמעון ישראלי מתוך התקליט 'שירי לוחמים' (1967):

אימבר חיבר את השיר כאשר כבר גר בארצות הברית. משם, מארצו החדשה, שתלה בה תקוות רבות, הוא שלח לשני אחיו, מרדכי ושמריהו, שנותרו בגליציה, צרור כתבי יד של שיריו החדשים והם הוציאום לאור. זה היה ספרו השני של אימבר והוא נקרא ברקאי החדש. הספר נדפס בשנת תר"ס בעיר הולדתו זלוצ'וב, ועל שער הספר התכבד אימבר בתואר פרופסור.

גורלו של ספר זה לא שפר עליו. הוא נדפס באלף עותקים, מתוכם מאתיים נשלחו למחבר באמריקה וכל היתר עלו באש. האח שמריהו אימבר העיד על כך: 'אולם אך יצא הספר מבית הדפוס ... והנה פרצה דליקה נוראה בעירנו זלוצ'וב, ותשרוף שליש מהעיר, גם בית אחִינו ויתר הספרים עלו על המוקד' (כל שירי נפתלי הרץ אימבר, הוצאת מרדכי ניומן, 1950, עמ' כט).

שמריהו אימבר (1942-1874)

על העותק שברשותי – אוד מוצל מאש – מופיעה החותמת 'יהושע פלדמן, יפו, נחלת בנימין', המעידה שהספר היה שייך לסופר יהושע רדלר-פלדמן, איש העלייה השנייה ומראשוני תל אביב וקבוצת כנרת, הידוע בשם העט ר' בנימין. ככל הנראה, טרם עלייתו ארצה (ב-1907) הצליח ר' בנימין להשיג עותק של הספר בעיר הולדתו זְבּוֹרוּב בגליציה, בחנות הספרים של אברהם מרדר, שאף חותמה שלה מוטבע בספר.

יצחק פרנהוף (ויקיפדיה)

את הוצאת הספר קידמה הרשימה 'שירה חדשה', שהתפרסמה בעיתון הווינאי השבוע (21 ביולי 1900) בחתימת יצחק (איצי) פֶרְנְהוֹף. פרנהוף, סופר גליצאי יליד בוצ'אץ', שכיהן כמורה בבית ספר בזלוצ'וב, הרעיף דברי שבח והלל על 'התקווה' ועל שירי בן עיר מגוריו הנוכחית אימבר, והוסיף:

ועתה אני מבשר, כי שירים חדשים שר בימים האחרונים המשורר הלאומי הזה, ואני ראיתי אותם בכתב יד ביד אחיו של המשורר, הסופר מר שמריהו אימבר, והמה מעוררים פליאה בלב הקורא אותם. חרוזיו סוערים ונמרצים, מלאים עוז ואש, מכל מילה ודיבור משתפכים מילים רועשים. כל ניב – תקווה, כל נאום – מעיין, וכל רעיון – ברק.

פרנהוף, שהיה הראשון שטבע את הביטוי 'מדינת ישראל' (כבר בשנת 1896), הכתיר את אימבר בכינוי 'המשורר הלאומי' שנים לפני שהוענק תואר זה לביאליק... ברשימתו קבע כי 'העם, המבקר היותר נאמן, כבר קבלהו למשוררו הכי טוב'. 

כדוגמה לאחד השירים החדשים העומדים להתפרסם הביא פרנהוף, בפרסום ראשון, את חמשת הבתים של 'משמר הירדן' בגרסתו החדשה. את רשימתו חתם במילים:

השירים בשם 'ברקאי, חלק שני' יצאו לאור בקרוב על ידי אחי המשורר מר שמריהו אימבר. לעת עתה טרם באה העת לדבר בפרוטרוט על ערכם האמתי של השירים הנעלים: יֵצאו לאור ויראו המבינים. אבל זאת אוכל להחליט מראש, כי בצאתם לאור יהיו לשירי הגולה בכל פזורי ישראל.

מילות 'משמר הירדן' (השני) כפי שפרסמן יצחק פרנהוף בכתב העת 'השבוע', 21 ביולי 1900

בשניים מתוך חמשת בתי השיר נקט אימבר לשון תקיפה ובוטה, כשקרא לגירוש יושבי הארץ הנכריים, שראה בהם נוודים זרים בארץ האבות. בבית השני כתב:

עוֹבְדֵי אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים גָּרֵש מִגְּבוּלֶיךָ, / גְּמַלֵּי קֵדָר וּדְדָנִים בַּל יִרְפְּשׁוּ מֵימֶיךָ, / אָהֳלֵי אֳדוֹם וּמִדְיָנִים, שָׁטְפֵם בְּגַלֶּיךָ. 

'דְּדָנִים' הם בני שבט אדומי קדום הנזכרים בתנ"ך. גם בבית הרביעי כתב מנהמת לבו: 'וּשְׁטוֹף נַחֲלַת בְּנֵי לוֹט'. 

שער 'אספת שירי ציון', וילנה, 1902

לא יצאו ימים רבים והשיר פורסם גם בקובץ כִּנּוֹר ציון, שנדפס באותה שנה (תר"ס) בהוצאת 'תושיה' בוורשה (על שירון זה ראו במאמרי 'כנור ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', בלוג עונג שבת, 19 באפריל 2018). בן אביגדור, העורך המיומן של
השירון, הבחין בלשונו המשתלחת של אימבר ולכן השמיט מן השיר את שני הבתים הבעייתיים ומיתן את רוח השיר.

צנזורה זו הייתה אות לבאות: בשנת תרס"ג (1902), כשכינס יצחק פונק, מו"ל ובעל בית מסחר ספרים נודע בווילנה, את הקובץ אֲסֵפַת שירי ציון, והביא בו, זה לצד זה, את שני שירי משמר הירדן, הוא הלך בעקבות בן אביגדור והשמיט גם כן את שני הבתים הבעייתיים.

בתים אלה נעדרו גם משירוני לונץ ואידלסון שיצאו בימי העלייה השנייה, ומכאן ואילך לא נכללו עוד בגרסאות המודפסות של
השיר בשירוני הזמר העברי, וכמובן גם לא הושרו (בגרסאות המושרות נעשו שינויי טקסט נוספים, כמו החלפת 'גליך' ב'מימך', 'אתה סול' ב'לנו סול', 'תכתוב' במקום 'תִכָּתֵב', 'נחנו' ב'אנחנו',
'זול' ב'זרום' ועוד).

ז. הלחנים 

את משמר הירדן השני הלחין לראשונה המלחין היהודי-אמריקני שלום שבתי רוזן מפילדלפיה, שהדפיס את תווי הלחן בקובץ השירים מבחר שירי ציון ושירי עם (פילדלפיה תרס"ה). לחן זה לא הגיע לארץ והושר כנראה רק בבתי ספר יהודיים בארצות הברית.

תווי 'משמר הירדן' בלחן ש"ש רוזין

הלחן הנפוץ, זה שהושר בכל רחבי הארץ ואת ביצועיו בפי נחמה הנדל ושמעון ישראלי הבאנו למעלה, הוא מעשה ידיו של אברהם צבי אידלסון. כזכור, אידלסון הלחין גם את 'משמר הירדן' הראשון של אימבר. תווי השיר נדפסו לראשונה (מימין לשמאל!)  בשנת 1912. השם בן-יהודה המודפס בצד שמאל הוא שמו העברי של אידלסון.

תווי 'משמר הירדן' השני (א"צ אידלסון, ספר השירים, ברלין, תרע"ב, עמ' 23)

'משמר הירדן' הראשון החל 'לאבד גובה', ומאז שנות העשרים נשכח ונזנח כמעט לחלוטין, ואילו 'משמר הירדן' השני זכה לפריחה ממושכת. שיר זה, שהולחן בימי העלייה השנייה, מוכר ומושר בארץ זה כ-110 שנים, והוא זכה לביצועים רבים של סולנים ומקהלות וכן לעיבודים אחדים ולהקלטות מרובות.

סיפור טרגי קשור בעיבודו של ויקטור אולמן (1944-1898), מלחין יהודי מצ'כוסלובקיה, שנכתב בעצם ימי שהותו בגטו טֶרֶזין, לפני שנשלח לאושוויץ ונרצח בתאי הגזים. עיבוד זה, שבדרך לא דרך שרד והגיע לארץ, הושמע והוקלט לראשונה בביצוע 'מקהלת המיולה' בניצוחו של רון זרחי. זה היה בשנת 2010, במופע על שירי אידלסון שערכתי במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי.

הנה היא שירת המקהלה:

ויקטור אולמן ( The Ullman Project)

בשלהי קיץ 1887 עזב אימבר את ארץ ישראל ולא שב אליה אלא בשיריו. הוא לא זכה לשמוע כאן את המנגינות הנפוצות של 'התקווה' ושל 'משמר הירדן', שירים שבהם ראה את פסגת תהילתו כמחבר שירי עם. רק בשהותו בניכר הגיעו אליו לראשונה המנגינות שבהן נעטפו מילות שיריו, והן שהעניקו להם את מעמדם כהמנונים. 'לוּלֵא זִמְרָתִי, פַּסָּה חַיָּתִי', כתב אימבר בשירו 'זִמְרָה', שיר אח לשיר 'הַכּוֹס', שאותו פתח במילים: 'לוּלֵא כּוֹסִי, אֶבְחַר מוֹתִי'. 

השיר והכוס ליוו את מסכת חייו של המשורר, זה לצד זה, עד יום מותו בשנת 1909 והוא בן 53 שנים. שלוש מזוודות שהותיר אימבר בבית החולים שבו אושפז ערב מותו היו גדושות בכתבי יד של יצירותיו שטרם פורסמו, אך הן אבדו ולא נמצאו עד היום.

נפתלי הרץ אימבר בערוב ימיו בארה"ב. על הגלויה מתנוססת חתימתו (אוסף שבדרון; הספריה הלאומית)

ח. גלגולו של ניגון: השיר ביידיש 

צלילי 'הלאה ירדן' של אידלסון לא נשארו רק בתחומי הארץ. הבית החוזר שלו (שנוהגים לכנותו בשם 'פזמון', אף כי למילה זו יש משמעות אחרת), התגלגל לשיר ערש ביידיש 'לייג דײַן קאָפּ אויף מײַנע קני' (הניחי ראשך על ברכי). 

לשיר זה יש הקלטות אחדות, וקל מאד לזהות בהן את לחנו של אידלסון, הגם שהמבצעים סטו פה ושם מהלחן המקורי. השיר הושמע בארץ במסגרת פסטיבל שירי יידיש, שנערך בשנת 1972, בעיבודו של יצחק גרציאני ובניצוחו של שמעון כהן. הביצוע הופקד בידי החזן והזמר הנודע מישה אלכסנדרוביץ (2002-1914), שעלה ארצה מברית המועצות שנה קודם לכן. אלכסנדרוביץ, בקולו החם והערב, השמיע את השיר שוב ושוב בסיבובי הופעות שערך ברחבי הארץ, אך כעבור שנה עזב את הארץ וקבע את מושבו בארה"ב ואחר כך בגרמניה. 

דוד אסף, עורך הבלוג, חיפש ומצא כי את שיר הערש היפה הזה פרסם בשנת 1919 המשורר והמחזאי הנודע ביידיש ה. לייויק (לייוויק הלפרן; 1962-1888). 

ליעדער פֿון ה. לעייוויק, ניו יורק 1919, עמ' 118

מי שהדביק את הלחן של אידלסון למילותיו של ליוויק היה ככל הנראה הקריין, הזמר והשחקן לייבו לוין (1983-1914). בתו רות לוין, זמרת ירושלמית שמשמרת את מורשתו המוזיקלית של אביה, שרה גם היא את השיר בהופעותיה. 

ט. משהו על המושבה משמר הירדן

גלוית דואר 'משמר הירדן', 1927-1926 (אוסף אליהו הכהן)

לסיום, מילים אחדות על גורלה העצוב של המושבה הגלילית משמר הירדן. היא נוסדה בשנת 1890 בסמוך לגדה המערבית של הירדן העליון, אל מול גשר בנות יעקב המוביל אל הגולן. קדמה לה אחוזה בשם 'שושנת הירדן', שנרכשה מערביי הכפר מירון באמצעותו של יעקב חי עבו, איש צפת וסגן קונסול צרפת, ונמכרה בשנת 1884 למרדכי לובובסקי, יליד ליטא, שבשנת 1881 עלה ארצה מארצות הברית בעקבות אביו. לובובסקי, סוחר יהלומים עתיר נכסים, התכוון להקים במקום חווה חקלאית 'נוסח אמריקה' ואכסניה לעוברי דרך. הרפתקאה יישובית זו לא עלתה יפה וכעבור שנתיים באה לקיצה.

גשר [בנות] יעקב (Francis Spilsbury, Picturesque Scenery in the Holy Land and Syria, London, 1823)

כעבור ארבע שנים קנה משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה הסמוכה, את אדמות 'שושנת הירדן' (על שוב ראו במאמרי 'ימי ראש פינה [ב]', בלוג עונג שבת, 7 ביוני 2019), והקים תחתה מושבה ששמה 'משמר הירדן'. אדמות המושבה החדשה חולקו לנחלות שעליהן התיישבו צעירים שכירי יום, שעבדו כפועלים בראש פינה וביסוד המעלה. 'וכיוון שבניתי את המושבה אצל הגשר שעל הירדן, ששם עומד תמיד משמר של אנשי צבא הממשלה, קראתי לה "משמר הירדן", דוגמת Die Wacht am Rhein של הגרמנים', כתב שוב בזיכרונותיו (זכרונות לבית דוד, ירושלים, תרצ"ז, עמ' קלג-קלד).

משה אליהו זאכס וישעיהו רפאלוביץ, אלבום ארץ ישראל והמושבות, 1898 (אוסף אליהו הכהן)

סבל ומרורים נפלו בחלקם של המתיישבים לאורך השנים: קדחת שחור השתן (סיבוך של מחלת המלריה) הפילה בהם חללים, קרבות מלחמת העולם הראשונה שהתחוללו באזור גרמו להרס, ובתקופת מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו-תרצ"ט נפלו תושביה קרבן להתנכלויות ולמעשי רצח ושוד. פעמים אחדות תוגברה המושבה בגרעינים של תנועת בית"ר וחברי 'ארגון ווג'ווד' וכן בעולים ניצולי השואה, אך המצב לא השתפר. גורלה של המושבה נחרץ במלחמת העצמאות כאשר הותקפה פעמים אחדות על ידי הצבא הסורי, שלבסוף כבש את המקום והחריבו. 14 ממגיני המושבה נהרגו וכארבעים איש נלקחו בשבי. חיילי הצבא הסורי נערכו אז בסמוך לכביש ראש פינה-מטולה, ורק בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949 הוחזרו אדמות המושבה לידי ישראל. משמר הירדן לא נבנתה מחדש, וכדי לשמר את זכרה הוקם ב-1949, על רמת כורזים ממערב להריסותיה של המושבה, מושב עובדים חדש הנושא את השם הישן משמר הירדן.

משמר הירדן: מושבת הספר שנפלה, הוצאת הוועדה להנצחת משמר הירדן, תשכ"ה

בית הקברות של משמר הירדן  הישנה (ויקיפדיה)