פה ושם בארץ ישראל: הולכת אַת מֵעִמִּי, נווה בוקר, הפרכת שממה וחללים משותפים

א. ביאליק בקרית ביאליק

בקרית ביאליק – כמתחייב משמה – נחנכה לפני כמה חודשים כיכר חדשה לכבודם של היוונים הצדיקים שהצילו את יהודי האי זקינטוס בימי מלחמת העולם השנייה. במרכז הכיכר הוצב פסל של רימון, מעשה ידיה של תושבת העיר שרית שלח, ומתחתיו ציטוט משיר של ביאליק.

צילום: איתמר לויתן

משום מה לא חשבו יוצרי הפסל שראוי להביא את שורות השיר בניקוד, ובעיקר לא חשבו שגם צריך לציין את שם השיר ממנו נלקחו. נעשה זאת במקומם.

הציטוט לקוח משירו של ביאליק 'הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי', שנכתב בשנת 1907 והובן כשיר הפרידה שכתב ביאליק לחברתו הציירת אירה יאן.

בניגוד לכתוב על אבני הכיכר – 'גרעי[ני] הרימון ככוכבים' – בשירו של ביאליק אין זכר לגרעיני הרימון. לא זו אף זו, בשיר הכוכבים הם אלה שמושווים לרימוני זהב, ולא הרימונים מושווים לכוכבים.

ב. ביקור בנווה בוקר

ליד הקיבוץ הוותיק שדה בוקר הולכת וצומחת תכנית התרחבות או הרחבה שנקראת 'נווה בוקר'.

בתים אין, אבל כיכר ושדרה ללא עצים על שם לאה גולדברג (!) כבר יש.

בלב כיכר אחת, באמצע הכלום, הוצב פסל ענק של ציפור. אומרים שהיא הובאה לכאן מפסטיבל 'מידברן' האחרון. מעניין כמה זמן תשרוד.

צילומים: איתמר לויתן

ג. מופרך מעיקרו

קשה להאמין שהשלט המביך הזה, שהוצב ב'טיילת הראשונים' של עמק הירדן (אזור צומת צמח), עומד על מכונו כבר כמעט חצי שנה.

מילא שאין בוסתן, אבל 'הפריכו את השממה'?

וכל הטוב הזה ניצב בגאון בסמוך לבית הקברות שם טמונים ברל, רחל המשוררת ונעמי שמר...

צילום יובל דגן (תודה לענת גולדמן)

ד. חללי עבודה משותפים

בשפה העברית בכלל ובמדינת ישראל בפרט יש למושג 'חללים', לצערנו, יותר ממובן אחד.

יש משהו צורם בשילוט הזה, בפארק המדע ברחובות. אני בטוח שאף אחד לא התכוון, חלילה, לזלזל, אבל במדינה שבה כמעט בכל יום נופל פועל בניין אל מותו, היה ראוי לגלות רגישות לשונית גדולה יותר.

צילום: צבי פיש