מסע אל ערש הולדתה של חב"ד (א): 'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם'

מארק שאגאל, 'בית בליוזנה', 1908 (מקור: Wikiart)

התוכן
א. חב"ד ואני
ב. ליוזנה של פעם
ג. ליוזנה היום

כמה מקוראי עונ"ש, שזוכרים לטוב מן השנה שעברה את רשימות 'אלה מַסְעֵי' שלי בבלארוס, האיצו בי לכתוב גם השנה על חוויותיי מן הקיץ האחרון. אנסה למלא את מבוקשם ולשתף אתכם במעט מן המעט ממה שטעמתי שם בניכר.

המסע לבלארוס יצא לדרכו במחצית הראשונה של חודש ספטמבר. חבריי למסע היו קבוצה נכבדה וחביבה של מטיילים מטעם בית ש"י עגנון, בארגונו המסור של יהודה חן, איש קיבוץ עין צורים ונציג חברת הנסיעות שי בר-אילן. יחד עמי הדריכו גם מורי ועמיתי ההיסטוריון פרופסור ישראל ברטל מן האוניברסיטה העברית, ותמרה בורודץ', ילידת העיירה איבְיֶה, שאומנם עלתה לארץ זה מכבר, אך בלבה היא עדיין בבלארוס. עשרה ימים דחוסים היטלטלנו במרחביה המוריקים והריקים מיהודים של 'רוסיה הלבנה' (היא רייסן, היא 'וייסרוסלאַנד', היא בלארוס), המתכוננת עתה לעונת החורף. זה היה 'סמינר נוסע', פשוטו כמשמעו – הבטנו, הקשבנו ולמדנו.

בשנות העשרים יידיש הייתה אחת השפות המוכרות ברפובליקה של בלארוס ועל הסמל הרשמי נרשם, גם ביידיש, המשפט האחרון של המניפסט הקומוניסטי: 'פּראָלעטאַריער פֿון אַלע לענדער, פֿאַראַייניקט זיך!' (פועלי כל העולם, התאחדו).

חציו הראשון של המסע עבר בחלקיה המזרחיים של בלארוס, סמוך לגבולה הנוכחי עם רוסיה, אזור שלא טיילתי בו קודם לכן. היינו בוויטבסק, בשקלוב, במוהילב ובבוברויסק, עברנו באורשה ובדוברובנה – בכל אחד מהמקומות הללו יש מה לראות ויש על מה לספר. אבל מה שבאמת משך וסקרן אותי בחבל ארץ זה היו האתרים ההיסטוריים שקשורים בערש הולדתה של חסידות חב"ד.

א. חב"ד ואני

חסידות חב"ד היא מן המעניינות ביותר בהיסטוריה היהודית של העת החדשה. גם מי שאיננו חסיד או חוקר חסידות שמע עליה ופגש אותה לא פעם בחיי היום יום שלו – בדוכני הנחת תפילין ברחובות ובשווקים, בשדה התעופה ובבתי חב"ד בארץ ובעולם, מהודו ועד כוש. עד לפני שנות דור, ובמיוחד בימי חייו של הרבי האחרון, מנחם מנדל שניאורסון, שנפטר בג' בתמוז תשנ"ד (יוני 1994), הייתה חב"ד מעורבת עמוק גם בשיח הפוליטי של חיינו כאן: הוויכוח על שלמות הארץ, פולמוס מיהו יהודי, פעילות במחנות צה"ל, טנקי מצוות ו'מבצעים' למיניהם, 'ביבי טוב ליהודים', וכיוצא באלה פעולות שנויות במחלוקת. למקצת הישראלים הייתה פעילות זו כשמן בעצמות, ולרבים אחרים – כעצם בגרון. מאז מותו של הרבי – או העלמותו, כדעת החלק הסהרורי של חסידי חב"ד – נרגעו מעט הרוחות. חב"ד עסוקה יותר בהישרדותה כחסידות נטולת רבי חי מכאן, ובמאבק פנימי בין 'משיחיסטים' ל'אנטי-משיחיסטים' מכאן, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה בכל הקשור לעתידה של תנועה גדולה וחשובה זו.

כמה מחבריי הטובים הם חב"דניקים – רבים מהם קוראים מושבעים ומסורים, בגלוי ובסתר, של בלוג עונג שבת – ועל כולם היה ידידי המנוח יהושע מונדשיין, שבעוד שלושה חודשים ימלאו שנתיים למותו. לוּ יצויר שהייתי חסיד – וזה באמת משהו שקשה מאוד לצייר! – מן הסתם הייתי מתגלגל גם אני לשם. זו חסידות שכלתנית מאוד, מאירת פנים ומכילה, בעלת היסטוריה מרתקת שידעה להצמיח הנהגה כריזמטית ומקורית. יש בה תרבות של קריאה, כתיבה וחקירה שאין באף חסידות אחרת, ויש בה גם הרבה אהבה: אהבת ישראל אמתית ושלא על מנת לקבל פרס, אהבת ניגונים ושירה, וגם אהבת השמחה והטיפה המרה במידה הנכונה. באופן כללי זו גם החסידות הכי מודרנית שיש, במגבלות המובנות שיהודים חרדים מטילים על עצמם. הם הראשונים לאמץ את הטכנולוגיות החדשות ולהשתמש בה לצרכיהם (אצלם לא תשמעו את האיסורים הטפשיים על טלפונים חכמים או על אינטרנט), וגם יחסי המינים ומעמד האישה בה הוא מן השפויים והמעולים שאפשר למצוא בעולם החרדי בן זמננו. ועוד מעלה להם, שלצד חסידי ברסלב, הם כמעט החסידים היחידים שמאירים פנים לחילוניים, וקולטים לתוכם גם את בני עדות המזרח ו'חוזרים בתשובה'. מצד אחר, זו חסידות שגם יודעת להסתיר ולטשטש דברים פחות נעימים ופחות ידידותיים ל'משתמש' הישראלי, כגון היסודות הגלותיים והאנטי-ציוניים המושרשים במורשתה (מאז ימיו של האדמו"ר החמישי, ר' שלום בער שניאורסון), ההתנשאות האריסטוקרטית על פני קבוצות חסידיות אחרות, התודעה המשיחית החריפה, ובעיקר את עמדותיה הימניות הקיצוניות בענייני שלמות הארץ ופתרון הסכסוך היהודי-פלסטיני או היחס הגזעני כלפי גויים, ואכמ"ל והמבין יבין.

צילום: ברוך גיאן

כשלעצמי עסקתי בחב"ד לא מעט. זה היה כאשר התמסרתי במשך כמה שנים למעקב בלשי ממש, היסטורי וספרותי, אחרי גורלו המושתק של משה, בנו הצעיר של רבי שניאור זלמן מליאדי (רש"ז), האב המייסד של חסידות חב"ד. סיפור חייו של משה, שהמיר את דתו והתנצר בשנת 1820, הוא לא רק טרגדיה פרטית של אדם אומלל וחולה בנפשו, אלא גם סיפור היסטוריוגרפי יוצא דופן של גילוי וכיסוי אירוע מביך ביותר. מגמות של העצמה והפרזה מצד מתנגדיה של החסידות, מחד גיסא; ושל השתקה, טשטוש וסילוף מצד חסידי חב"ד, מאידך גיסא, יצרו 'פלונטר' היסטוריוגרפי מרתק שנדרשת סבלנות רבה כדי להשליט בו סדר ולהבינו.

סיפורו של 'הבן היקיר' משה לבש צורה ופשט צורה למן היום שבו נודע לראשונה על התנצרותו, אי-שם בשנות העשרים של המאה ה-19, והסוד הכמוס נתגלה ופרץ החוצה, ועד עצם היום הזה, משעה שדובריה וחוקריה של חב"ד נאלצו להתמודד עם המקורות והממצאים שאותם ואת משמעותם פרשתי בהרחבה בספרי 'נאחז בסבך' (מרכז שזר, תשס"ו). כל היסטוריון חווה בקריירה שלו ויכוחים וחילוקי דעות, אך מעטים הם החוקרים שזוכים שייכתבו ספר שלם נגדם. אני 'זכיתי' לשניים כאלה (אומנם פרי עטו של אותו חסיד חב"ד)...

אבל כמובן שסיפורה הענק של חב"ד לא מתמצה בגורלו של משה, שבסופו של יום אינו יותר מאפיזודה בתולדותיה. לחב"ד יש היסטוריה ארוכה, שראשיתה ברבע האחרון של המאה ה-18, עת נוצרה בהשראתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, המכונה גם 'הרבי הזקן' (דער אַלטער רבי) או 'בעל התניא'. רש"ז היה בלי ספק מן הדמויות החשובות והמעניינות ביותר בתולדות הדת היהודית בכלל והחסידות בפרט. לפני כחמש שנים פרסם פרופסור עמנואל אטקס ביוגרפיה ביקורתית שלו (בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, מרכז שזר, 2011), שמשרטטת את חייו ומפעלותיו של רש"ז, והרוצה להתוודע אל עולמו ואל הגותו יוכל לעשות זאת דרך ספר מצוין זה.

עוד אחד מאפיוניה של חב"ד במאה ה-19 הוא פיזורה הגאוגרפי ונוכחותה בכל רחבי תחום המושב הרוסי (אף כי לא בגליציה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית, וגם לא בפולין הקונגרסאית שם הייתה נוכחותה מועטה). ערשה ההיסטורי הוא אמנם בחלקים המזרחיים של מלכות פולין-ליטא לשעבר (וזאת למודעי: בלארוס דהיום היא-היא לבה של ליטא ההיסטורית), אך בשל נסיבות היסטוריות וחברתיות שונות, ובשל זרמי ההגירה הבלתי פוסקים מליטא דרומה (בעיקר לפלכי רוסיה החדשה) הגיעו חסידי חב"ד למקומות רבים ואף מפתיעים, וזאת על אף שככל הידוע במאה ה-19 לא הייתה זו חסידות גדולה כלל וכלל.

ובכן, תכננתי את המסלול בצורה כזו שיקיף את האתרים העיקריים הקשורים בהיסטוריה של חב"ד, כדי לנסות ולראות – ולוּ כאורח לרגע – מה נותר שם. כל השמות הנוצצים היו בתוכנית: ליוזנה, ליאדי, ליובאוויץ', קופוסט. מלכתחילה ידעתי שהרבה לא נשאר, אבל בכל זאת ממלכת הדמיון אינה צריכה יותר משלט כניסה למקום ותווי נוף שכמעט ואינם משתנים לעולם.

לליוזנה, ליאדי וקופוסט הגענו בלי בעיה, לליובאוויץ', שנמצאת היום בתחומי רוסיה, ממש סמוך לגבול עם בלארוס, לא הצלחנו להגיע. 'על הנייר' לא אמורה הייתה להיות בעיה בחציית הגבולות, ובכל זאת שומרי הגבול הבלארוסים לא הרשו לנו לעבור. התעכבנו כמה שעות בנקודת הביקורת ולבסוף שבנו מאוכזבים על עקבותינו. ליובאוויץ' תחכה לפעם הבאה...

פלך מוהילב במאה ה-19. מצפון לדרום: ליוזנה, ליובאוויץ', ליאדי, קופוסט

ב. לְיוֹזְנָה של פעם

המקום הראשון שאליו הגענו היה ליוזנה או לוז'נה (בפולנית: Łoźna), כ-40 ק"מ מדרום לוויטבסק. עיירה זו הייתה במשך מאות שנים בשוליים הצפון-מזרחיים של מלכות פולין-ליטא. למן שנת 1772, שנת החלוקה הראשונה של פולין, ועד שנת 1941 הייתה שייכת לאימפריה הרוסית ואחר כך ליורשתה ברית המועצות. ביולי 1941 נכבשה ליוזנה על ידי הגרמנים, ששלטו בה כשלוש שנים, וב-1944 שוחררה ושבה לידי ברית המועצות. מאז 1991 נמצאת ליוזנה בתחומה של בלארוס והיא ממוקמת סמוך לגבול עם רוסיה.

כאן נולד רבי שניאור זלמן, סביב שנת 1745, וכאן גם נולדו ילדיו, כולל בנו-בכורו ויורשו, דוב בער שניאורי, המכונה 'האדמו"ר האמצעי', וכולל נכדו, האדמו"ר השלישי, המכונה 'הצמח צדק'. מכאן יצא בשלהי שנות שנות השישים ללמוד במחיצתו של המגיד דוב בער ממזריץ' ובנו אברהם 'המלאך', ולכאן שב לאחר פטירת המגיד (1772) והקים את בית המדרש החסידי שלו. לכאן התלקטו חסידיו הרבים ושומעי לקחו, ומשעה שרבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, מנהיגיהם הקודמים של החסידים שפעלו באזור, עלו לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777), נתעלה רש"ז והיה למנהיגם של חסידי רוסיה הלבנה (לצד רבי שלמה מקארלין, שייצג אסכולה חסידית שונה).

בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-18 ליוזנה הפכה למרכז חסידי תוסס. עד כדי כך צר היה המקום, שבשנת 1796 הרבי ונאמניו הקרובים נאלצו לתקן תקנות מיוחדות, המכונות 'תקנות דלאזניה', ובהן נקבע כמה פעמים בשנה יכולים חסידים ותיקים להגיע למקום ולראות את פניו של הרבי (לא יותר מפעמיים, עד שייבנה בית מדרש חדש ורחב ידיים).

מתוך תקנות ליוזנה, תקנ"ו (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, קה"ת, תשמ"ז, עמ' עה-עו)

בליוזנה נכתבו יצירותיו הגדולות של רש"ז: ספר 'התניא' והחלקים הראשונים של ספר 'שלחן ערוך הרב', ומכאן גם נלקח רש"ז (פעמיים) לחקירה משטרתית בוויטבסק, ומשם למאסר בסנקט-פטרבורג עקב הלשנות נגדו. לכאן חזר לאחר שחרורו הראשון, בי"ט בכסלו תקנ"ט (1798), ולכאן כבר לא שב לאחר ששוחרר ממאסרו השני בשלהי שנת 1800. הוא נמצא אז זכאי מן ההאשמות שהוטחו בו, אך השלטונות הרוסיים אסרו עליו לשוב לעירו וציוו עליו להישאר בעיר הבירה להמשך חקירות ככל שאלה יידרשו. הוא נשאר אפוא בפטרבורג כמה חודשים וככל הידוע רק במארס 1801 הותר לו לעזבה ולשוב לביתו. הוא חזר לפרק זמן קצר לליוזנה ולאחר זמן-מה, ב-1802, קבע את מקומו בעיירה הסמוכה לְיָאדִי, שעליה אכתוב ברשימה הבאה.

סיפור הההלשנות על רש"ז, מאסריו וחקירותיו כבר סופר במקומות רבים. המסמכים המרתקים הקשורים בכך תורגמו מרוסית והובאו בספרו של יהושע מונדשיין כרם חב"ד, גליון 4, חלק א (1992), ומשם אביא כמה טעימות.

כך טען נגדו פלוני בשם הירש בן דוד (שם בדוי ככל הנראה), בכתב מלשינות שהביא למאסרו הראשון ב-1798:

כרם חב"ד, ד, עמ' 29

בחקירתו הכחיש רש"ז את כל דברי הבלע עליו, וסיפר בין היתר כי ההלשנה מקורה בשנאה פשוטה, כלפיו וכלפי חסידיו. לדבריו, הוא נולד בליוזנה וגר בה עד גיל חמש-עשרה או שש-עשרה. אז נשא אישה בוויטבסק וגר בה שבע-עשרה שנים (במהלך תקופה זו נסע למזריץ' והתקרב לחסידות). בין 1783-1781 עבר לעיירה הורודוק וגר בה שנתיים, ואחרי כן חזר לעיר מולדתו ליוזנה והוא גר בה כבר כחמש-עשרה שנים.

רעייתו, כך סיפר רש"ז לחוקריו, 'סוחרת בכל מיני תבואה בשוק שבעיר וגם משאר מקומות, וגם יש לה בית בשוק ומחזקת שם שיינקער [בית מרזח] מוכר יי"ש ושֵׁכר ושאר משקים ומלח ושבולת שועל ושאר דברים'. קהל ליוזנה משלם לו 'כמה רובל לשבוע', כשכר עבור היותו מורה הוראה ומגיד בעיר. ורש"ז מסכם: 'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם, ובהמות וחלב הרבה, ולכן אני דר שם ולא בעיר גדולה' (עמ' 49, 51).

'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם' – מתוך תשובת רש"ז בכתב ידו לחוקריו (כרם חב"ד, ד, עמ' 59)

כיכר העיר ליוזנה – האם כאן עמד פעם בית המרזח של שטרנה, אשתו של רש"ז? (מקור: ויקיפדיה)

והנה דברים שכתב פקיד שלטון כלשהו על רש"ז ועל חסידיו בשנת 1800:

כרם חב"ד, ד, עמ' 79

שורות ספורות אלה מראות כמה מועט היה המידע הממשי שהיה ברשות השלטונות הרוסיים על החסידים. ההערכה כי מספרם של החסידים הוא ארבעים אלף נראית כהגזמה רבתי, וכמותה גם 'טקס קבלת החברים המסתורי', שלא היה ולא נברא.

ב-15 בנובמבר 1800 נחקר חסיד בן 32 ושמו יהודה בן פייביש מקופוסט, ששימש מתורגמן בחקירת רש"ז. וזה מה שהשיב:

כרם חב"ד, ד, עמ' 80-79

וזה מה שענה רש"ז עצמו לחוקריו:

כרם חב"ד, ד, עמ' 81

האדמה הזו של ליוזנה ראתה גם את פלישת נפוליאון לרוסיה, שהחלה ביוני 1812, בראש 'המחנה הגדול' (La Grande Armée) בן כשבע מאות אלף החיילים. רש"ז, ששנא את נפוליאון וחשש ממנו (חב"ד הפעילה רשת מרגלים יעילה שהעבירה מידע לרוסים על התקדמות הצרפתים), ברח מפניו בשיירה גדולה מזרחה, אך באותה שנה הוא כבר לא גר כאן אלא בליאדי (ועל כך, כאמור, ברשימה הבאה).

כמה מהזירות העיקריות של 'מלחמת המולדת', כפי שכונתה בפי הרוסים המלחמה לגירוש צבא נפוליאון, היו גם הם באזור זה. בליוזנה הוקם ביולי-אוגוסט 1812 מחנה של הצבא הצרפתי. באוסף ציוריו של הקצין הגרמני כריסטיאן וילהלם פון פאבר דה-פור, ששירת בצבא נפוליאון, נמצאת גם תמונה זו, שצויירה בעצם ימי הקרבות. מנהגם הקבוע של חיילי נפוליאון היה לגור בבתים בתוך העיירות שכבשו ולגרש מתוכם (במקרה הטוב) את תושביהם. בתמונה, שצויירה בליוזנה ב-9 באוגוסט 1812, רואים חיילים צרפתים מגרשים משפחה יהודית מביתה.

גירוש משפחה יהודית מביתה בליוזנה (מקור: Wikiwand)

כמאה ושלושים שנה מאוחר יותר, ביולי 1941, ראתה אדמה זו גם את הטנקים השועטים של קבוצת ארמיות מרכז של הצבא הגרמני, שפלשו לכאן בימי 'מבצע ברברוסה', ואת יחידות הרוצחים של האיינזצגרופן B שבאו בעקבותיהם. שלוש שנים אחר כך, בימי 'מבצע בָּגְרָטְיוֹן' לשחרור בלארוס מידי הגרמנים חזר לכאן הצבא האדום. מה כבר יכול היה להישאר ממסעות הרצח, החורבן וההרס הללו...

ג. ליוזנה היום

ובכן, הכל קרה כאן, בליוזנה, אבל אין מה לראות בה...

ליוזנה היא היום עיירה בינונית, מנומנמת, ככל העיירות בסביבתה, ובה כ-7,000 תושבים. אין בה מאומה שמזכיר את עברה היהודי, לא של המאה ה-18 ולא של המאה ה-19, ואף לא של המאה ה-20. אגב, בליוזנה נולד גם הצייר הדגול מארק שאגאל (שלא כדעה הרווחת שנולד בוויטבסק), אבל שאגאל הוא עניין לעצמו, ואילו אנו ענייננו בחב"ד.

אחרי סיבוב קצר ברחובות העיירה, הצצה במרכול המדכא במבחר הדל שהוא מציע לבאים בשעריו, ושיחת הבהרה קצרה עם פקיד מקומי, שיצא לקראתנו וחשש לרגע שמא הגיעו פליטים מסוריה להשתקע בעירו (ואני לא מתבדח!), נסענו למצבת הזיכרון לחללי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה', המכונה בפינו מלחמת העולם השנייה. זו מצבה גבוהה ומרשימה שהוקמה בתקופה הסובייטית והיא צופה על ערוץ נחל ושיפולי גבעה מוריקה.

האנדרטה הסובייטית בליוזנה

מבט מגבעת האנדרטה בליוזנה

לצד האנדרטה 'הכללית', המנציחה, כרגיל, את 'האזרחים הסובייטים' שנהרגו על ידי הפשיסטים הגרמנים, הוצבה לפני כמה שנים אנדרטה 'יהודית', שמתייחסת בפירוש לכ-3,000 יהודים, תושבי ליוזנה והכפרים שבסביבתה, שנספו בידי הנאצים (ובידי עוזריהם הבלרוסים, בני המקום – את זה עדיין לא מעיזים לכתוב).

'הר אדמנסקיה' הנזכר בשלט, שלידו נרצחו היהודים, הוא סובחוז חקלאי סובייטי שנקרא 'אדמנקי' (Adamenki)

ב'ספר השחור', שבו לוקטו עדויות על מה שהתחולל בשטחי ברית המועצות בימי המלחמה (הספר נערך בידי הסופרים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג), מצאתי את עדותו של פלוני ושמו ו' צ'רניאקוב על מה שקרה בליוזנה:

וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג (עורכים), הספר השחור, עם עובד, 1991, עמ' 199

שבועיים לפנינו ביקרה כאן קבוצה גדולה של 'שְׁלוּחים' חבד"ניקים מכל רחבי אירופה, בראשותו של הרב ברל לזר ממוסקבה. הם באו מליובאוויץ' שבצד הרוסי של הגבול, וגם אותם עיכבו במעבר הגבול במשך שעות ארוכות עד שלבסוף קיבלו רשות להיכנס. גם הם לא מצאו כאן כלום – לא גל ולא מַצֶּבֶת – ובאין קבר או אתר ממשי להיאחז בו, הם פצחו בשירה חסידית ובריקודים ליד האנדרטה.



פרקים נוספים בסדרה

(ב): 'לפלך מוגילוב, פסיק. לעיר לאדי, פסיק'

(ג): נדפס בקאפוסט

על דעת המקום: מי אתה בן תֵּימָא?

ציון הקבר המיוחס לתנא רבי יהודה בן תימא, ליד מושב דלתון בגליל (מקור: טלחופש)

מאת יהודה זיו

כשהתחלתי לבקש דרך נאה לציון יום הולדתי התשעים, שחל השנה בי"א באדר ב' (זכיתי מן ההפקר בחודש נוסף!), עלו בזכרוני דבריו של 'יהודה' אחר, הוא רבי יהודה בן תֵּימָא בפרקי אבות (ה, כא):

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטַל מִן הָעוֹלָם.

מי היה יהודה בן תימא? במהדורה החדשה והמוערת של פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש (ידיעות אחרונות / ספרי חמד, ירושלים תשס"ט), פרי יוזמת קרן אבי חי, כתב עליו חוקר המדרש פרופסור אביגדור שִׁנְאָן כך: 'חכם ארץ ישראלי שזמנו לא נקבע בוודאות (ושמו מופיע בחלק מן המקורות גם בלוויית התואר "רבי", ושם אביו גם כ"תומא" ... נראה שהוא חי לאחר החורבן' (עמ' 212).

אך אני מבקש להציע השערה אחרת, ששמו 'בן תימא' אינו רומז לשם אביו אלא לשם עירו – תֵּימָא (Tayma), נוה מדבר גדול באזור יַתְ'רִיבּ (לימים אֶל-מַדִינָה), אשר בצפון-מערבה של ערב הסעודית. 

במקרא מוזכר 'תֵימָא' כאחד מבני ישמעאל (בראשית, כה 15), והביטוי 'אָרְחוֹת תֵּמָא' (איוב, ו 19) מכוון כנראה אל מקומו של אתר זה, שנמצא בצומת דרך הבשמים המוליכה מצפון-מערב חצי האי ערב, דרך צפון הנגב, אל הים התיכון ואל הדרך הפונה לעבר בבל אשר בצפון-מזרח. 

נַבּוּנָאִיד, מלך בבל במאה ה-6 לפני הספירה, ישב בשעתו בתימא ומשם 'התהלך עד חַ'יְבַּר ויַתְ'רִיבּ' שמדרום לה. בקומראן נתגלתה תפילה עתיקה בארמית המכונה 'תפילת נבונאיד', ועל פיה הוא היה נגוע בשחין וישב שבע שנים בתימא, הרחק מאדם. הוא נרפא שם בידי קוסם יהודי, אשר הבהיר לו כי נענש על שהתפלל לאלילים ויתרפא רק אם יעזבם (כעין המסופר על נבוכדנצר בספר דניאל, פרק ד).

'אבן תימא' ועליה כתובת בארמית מן המאה ה-6 לפני הספירה (מקור: ויקיפדיה)

מדיניות ההגליה שנהגו בה מלכי אשור הביאה אל תימא ושכנותיה את גולי שומרון, לאחר שזו נכבשה בידי סרגון השני בשנת 720 לפני הספירה. וכך צצו בתימא לאורך ההיסטוריה דמויות משיחיות שנשאו שמות המתייחסים על שבטי ממלכת שומרון, כמו אלדד הדני (במאה ה-9) או דוד הראובני (במאה ה-16). גם הנוסע המפורסם בנימין מִטּוּדֵלָה עבר במסעותיו בתימא ובח'יבר ותיעד בהן נוכחות של קהילות יהודים.

בתקופה הרומית שב ונתהדק הקשר בין אותם גולים משומרון לבין ארץ ישראל. משכבש טְרַיָאנוּס קיסר בשנת 106 את ממלכת הַנַּבָּטִים, הקים על מקומה את 'פרובינקיה ערביה' וסלל לאורכה – בין בצרה בירתה לבין אילת – את Via Nova Trajana (דרך טריאנוס החדשה), אשר בחלקה השתלבה עם 'דרך הבשמים' וקטעים ממנה ניכרים עד היום ממזרח לים המלח. אני משער כי באותה עת שימשה תימא גם מרכז לחבורת תנאים, אשר רבי יהודה בן תימא עמד בראשה. לא לחינם נדרשו בתלמוד הבבלי דברי הנבואה 'כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַ‍ִם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם' (ישעיהו, ג 1) – ' "משען" אלו בעלי מקרא; "משענה" אלו בעלי משנה, כגון ר"י בן תימא וחבריו' (חגיגה, יד ע"א).

שלא לדבר על בית אב מבני יַהוּד חַ'יְבַּר (יְהוּדֵי חייבר), אשר נסתפח במאה ה-7 על שבטי ערב בעת כיבוש הארץ, וצאצאיו יושבים עד היום בעיירה יַטָּה שליד חברון. עדות ליהדותם נעוצה בשמו של אותו בית אב – אַל-מֻחָ'אמַּרָה (ألمخامّرة), כלומר עושי היין (מלשון חַ'מַר, דהיינו יין, ובדומה ל'חמרא' בארמית), ומכאן שאין הם נמנים עם שכניהם המוסלמים, אשר דתם אוסרת עליהם שתיית יין. לבד משמם העיד על זיקתם ליהודים גם מנהגם להדליק נרות בחלונות בתיהם בלילות חנוכה – מנהג שאותו תיאר יצחק בן-צבי (שאר ישוב, יד יצחק בן צבי, תשכ"ט, עמ' 422-410). הפיגוע שביצעו לפני כמה חודשים במתחם שׂרונה שבתל-אביב שני יַטָּאִים בני מחאמרה, מלמד על המרחק שעברו בני יטא מאותם ימים ועל הקושי שיש להם לשאת רמז כלשהו של זהות 'יהודית'.    

על הצעתי לראות בכינוי 'בן תימא' את שם עירם של אותם 'בעלי משנה' הגיב אביגדור שנאן: 'בדרך כלל אין קוראים לאדם על שם מקומו, אלא בכינוי "איש חיפה", "איש ירושלים" או "חֵיפָנִי" ו"ירושלמי" וכדומה. האם מצאנו במקורותינו "בן מקום פלוני"?'. 

אך אני חלקתי עליו ומניתי את בני העיר בתירה (או בתירא) שבבשן, אשר יסד בשעתו זמרי הבבלי, שביניהם נמנו רבי יהושע בן בתירא, ואפשר שגם רבי שמעון בן בתירא (או פתורא?), שהיה מראשי הסנהדרין בירושלים; רבי יהודה בן בתירא, שהיה חבר בית הדין ביבנה וחכמים נוספים עד ימי הגאונים. כך אף תנא בשם בן דמא, שהיא עיר בבשן, ולימים אף רבי אביתר דדמא, שנזכר בתלמוד הירושלמי (שביעית, ו א). שלא לדבר על בן (או בר) כוזיבא, אשר כינויו מלמד כנראה על מקום הולדתו או מגוריו ('אנשי כֹזֵבָא' נזכרים בדברי הימים א, ד 22).

מסורת קברי הצדיקים בגליל העליון ציינה את מקום קברו של ר' יהודה בן תימא ליד מושב דלתון, בצפון-מערב הר אביתר – בינו לבין מערת עלמה ('מערת  הבבלים') – על גבי גל אבנים, אשר ערביי הסביבה כינו אותו שייח' נַטָּאח (נַגָּח) (צבי אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, כנה, 1997, עמ' 201-200). מסורת אחרת מייחסת את אותו גל אבנים לתנא יהודה בן דמא, שהוצא להורג על ידי הרומים בערב חג שבועות ונמנה בין 'עשרת הרוגי מלכות' (ישראל מאיר גבאי וישראל הרצברג, מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל, אוהלי צדיקים, תש"ע, ב, עמ' 342). לדברי מחבריו של ספר זה, כיון שאותו בן דמא לא הניח אחריו זרע בר קיימא, תיקנו חכמים לומר לזכרו בתפילת שחרית את דברי ר' יהודה בן תימא: 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם' (אבות, ה, כ) ואחריהם 'קדיש', ואולי מכאן צמחה המסורת שהביאה את יהודה בן תימא לגליל.

מגזרת נייר לסוכה (אוקראינה, 1858) עם כיתוב 'הוי עז כנמר וקל כנשר' (מקור: מוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית)

לימים, משהועתק מרכז יישובה היהודי של ארצנו בעקבות מרד בר כוכבא אל הגליל, נדדו עמו גם כ"ד משמרות כהונה ואף מסורות 'קברי צדיקים', בעיקר אל מזרח הגליל העליון, ובהן גם מסורות כפולות כעין זו של קבר ר' יהודה בן תֵּימָא (או בן דָּמָא). בדורות האחרונים נוסף שפע ציונים חדשים של קברי צדיקים, פרי דמיונו הפורה של הרב שמואל זנוויל כהנא (שז"ך). שז"ך, ששימש בשעתו מנכ"ל משרד הדתות, נטל על עצמו משימת קודש זו, ולא בגליל בלבד, ו'איתר' ברחבי הארץ קברי צדיקים לרוב. על קברים אלה, הפזורים בין צפת למירון, מתהלך מזה שנים הסיפור בתלמיד של אחת מישיבות צפת, שהפנה אל רבו שאלה: לכשיבוא משיח ויקומו כל המתים מקברותיהם, מניין תימצא בצפת פרנסה לכולם? והשיב לו אותו ראש מתיבתא: הסר נא דאגה מלבך, מתחת לציוני הקברים של שז"ך לא יקום איש לתחייה...

שמואל זנוויל כהנא (מקור: כמעיין המתגבר)

בשלהי שנות השמונים, בעודי ראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) במִפקדת קצין חינוך ראשי (במחנה מטכ"ל שבקריה), ראיתי לפתע את קצין החינוך הראשי דאז, אל"מ אבי זוהר, קופץ מבעד לחלון משרדו וממהר אלי, מתנשם ומתנשף: 'הרב כהנא בדרך אלי. ביקשתי מהבנות במשרד להפנותו אליך... שיהיה בהצלחה'. ואכן, לאחר דקות אחדות נכנס שז"ך למשרדי ובהדרת הכבוד המתבקשת הודיע לי, כי לרגלי הר צין אשר בצפון הנגב – שיש המזהים אותו עם 'הוֹר הָהָר' מקום קבורתו של אהרן הכהן – הוא מתכנן לקבוע שלט, המציין את מקום קבורת אהרן. מילאתי את משאלתו: התקשרתי עם מפקדי בית הספר לקצינים (בה"ד 1), ובשעה היעודה המתינה שם לרב שז"ך מחלקת צוערים אשר כיבדו בפקודת 'הקשב' את טקס קביעת ציון קברו של אהרון הכהן. מעניין אם שלט זה שרד עד ימינו...

הר צין – האם כאן נקבר אהרן? (מקור: ויקיפדיה)

כפי שצוין בראש הרשימה, רבי יהודה בן תימא הוא גם שאמר: 'בן תשעים – לָשּׁוּחַ'. בעיניו נראו בני התשעים כשהם הולכים שְׁחוֹחַ, נשענים על מקלותיהם. לאחרונה התחלתי גם אני להישען על מקלי, ואף על פי כן אינני מוכן עדיין לָשׁוּחַ. על כן אני מקפיד לקרוא את דברי התנא הללו בשי"ן שמאלית: 'בן תשעים – לָשׂוּחַ', וכמתחייב אני מרבה בהליכה ובטיולים.

אותו מקל הליכה, עליו אני נשען היום, החזיר אותי אל ימיי הראשונים במחנה הפלמ"ח אשר בקיבוץ תל יוסף, אליו הגעתי במאי 1943. משה גרינברג (שלימים עברת את שמו להר ירוק), אביה של אחת מחברות הקיבוץ, נהג לבוא אל אוהלינו כדי לאלפנו בינה וחוכמת חיים. בין שאר חוכמותיו זכורות לי אלה: 

למה קוראים לו 'מָקֵל'? – כי הוא מקל על ההליכה. 

ולמה נקרא שמו ביידיש 'שׁטעקן'? – כי יש לו 'שתי עקן' (שני קצוות).

וברוח זו, ובזכות מקלי, אני מכנה את עצמי בשם 'דְרַייפוּס' (דריי פוס; בעל שלוש רגליים), ולוּ רק משום שביתנו, אשר במושבה הגרמנית בירושלים, סמוך לפינת רחוב אֶמִיל זוֹלָא... 

יהודה זיו במקלו (מקור: מינהל קהילתי גינות העיר)

הפזמונאי יורם טהרלב, שהוציא ממש לאחרונה ספר משעשע ושמו 'על ברכי אבות: פירוש מרענן למסכת אבות (כנרת, זמורה-ביתן 2016), הביא בו כמובן גם את משנתו של רבי יהודה בן תימא ואף הכתיר אותה: 'לכל זמן וגיל לכל חפץ' (עמ' 267-263). וכך הוא מפרש שם: 

לָשׁוּחַ 

אם עברת את התשעים והחלטת להמשיך, עליך ללכת שחוח כשאפך קרוב לאדמה כדי שתוכל להריח את ריחה, בחינת דע לאן אתה הולך. ויש אומרים לָשׂוּחַ בשין שמאלית, מלשון שיחה, שאוהב הישיש לספר מה קרה לו בשנות חייו. ועל כך נהגו לומר: אדם זקן זוכר נפלא את מה שקרה לו בעבר הרחוק, אך אינו זוכר כמה פעמים סיפר זאת...

פה ושם בארץ ישראל: הוד והדר; חתולים בדרך; מעקף חינוכי; ברזים נפרדים?

א. אמת בפרסום

בחלפה על פני אחד הבניינים החצי-הרוסים שברחוב התעשייה, באזור התעשייה תלפיות בירושלים, הבחינה עינה החדה של טליה קינן בשלט 'להשכרה משרדים מפוארים', שנכתב כנראה בלי שמץ של אירוניה עצמית.

'משרדים מפוארים' מרחוק (צילום: זאב קינן)

'משרדים מפוארים' מקרוב

ב. זהירות, חתולים לפניך

שילוט מקורי באחת מסמטאות זכרון יעקב.

החתול שחוצה את הכביש בקדמת התמונה יכול אפוא לעשות זאת בבטחה יחסית.

צילום: שמריה גרשוני

ג. מעקף משרד החינוך

אלון ריבק טייל בנחל יְהוּדִיָּה שברמת הגולן וכתב לי: 'יש בנחל קטע שבו ניתן ללכת רק במים, וקטע זה חסום כנראה לטיולים של בתי ספר. כדי להורות לתלמידים את דרכם נבחר טקסט רב-משמעי'...

צילום: אלון ריבק

ד. ברזים בנתב"ג

כבר למדנו שמה שמתחיל אצלנו כסאטירה מסתיים במציאות.

בנתב"ג, ליד השירותים, יש ברז מים קרים. השילוט מכוון כמובן לשירותים, אך האם זה באמת מופרך לחשוב שמדובר בברזים נפרדים לגברים ולנשים? ימים יגידו...

צילום: אלון ריבק

לרמי נוידרפר זה הזכיר תמונה מפורסמת שצולמה בטקסס בשנות השישים...

לוּ הייתי רוטשילד: ספרות, הומור ודמגוגיה

מאת יוסף (ג'פרי) סאקס

רוטשילד הוא כידוע לא רק שֵׁם, הוא גם חלום וגם מטפורה.

'לוּ הייתי רוטשילד', שר החולב המפורסם ביותר בתולדות התיאטרון, הרי הוא טוביה החלבן, פרי דמיונו של שלום עליכם, ונתן בכך ביטוי לחלומו של העני להתעשר, לפחות כמו הגביר בעיירה שלו. למען האמת, טוביה חלם להיות רוטשילד רק בתרגומו המוצלח לעברית של דן אלמגור; במקור באנגלית שמו של רוטשילד כלל לא נזכר... 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, תשע"ב, עמ' 232

אבל גם כך נוכח 'רוטשילד' בספרות ובפולקלור היהודי. ב'לשכת אחורי התנור' של בית המדרש של העיירה 'בטלון', מספר ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, עוסקים בכל מילי דשמיא ומילי דעלמא, כגון 'בשׁוּמת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים' (מסעות בנימין השלישי, פרק ראשון).

הנה למשל בדיחה יהודית מפורסמת על אותו מלמד שאמר לרעייתו: 'לו הייתי רוטשילד, הייתי עשיר יותר ממנו'. 'הייתכן?', שאלה האשה, 'לו היית רוטשילד היית עשיר בדיוק כמוהו'. 'נכון', השיב המלמד, 'אבל הייתי ממשיך ללמד שיעורים פרטיים בצד'... (ראו גם אצל דרויאנוב, ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 553, בנוסח אחר ובלי אזכורו של רוטשילד, אלא של סתם גביר).

לכאורה, כל שם של יהודי עשיר יכול היה לספק את אותו אפקט קומי, אבל 'רוטשילד' (סתם 'רוטשילד', בלי צורך לייחד את שמו הפרטי של אחד מבני משפחת הבנקאים המפורסמת) משמש בהומור היהודי שם טיפולוגי ליהודי עשיר במיוחד. והנה, דימוי זה לא הפך את 'רוטשילד' למושא של צחוק וללעג, אלא להיפך – מושא לכבוד ולהערצה. כשיהודים סיפרו בדיחות על רוטשילד, הרעיון המובלע היה שכל אחד יכול להתעשר כמותו. עבור יהודים הדרך לפרוץ החוצה ולשנות את גורלם ואת מעמדם החברתי הייתה באמצעות התעשרות פתאומית, ממש כמו רוטשילד. כמובן ששינוי כזה יכול היה להתרחש גם באמצעות התרוששות פתאומית, אבל על זה אף אחד לא רצה לחלום.

הבדיחה הראשונה שנחקרה בספרו של זיגמונד פרויד הבדיחה ויחסה ללא-מודע (1905), היא משחק מילים המתייחס להונו של רוטשילד. אך זה לא הכל: בדיחה זו נלקחה מכתביו של היינריך היינה, שהבין טוב יותר מרוב היהודים בתחילת התקופה המודרנית מהו 'מחיר הכניסה' שנתבע היהודי לשלם בדרכו אל התרבות האירופית (מחיר שאותו היינה שילם כאשר נטבל לנצרות הפרוטסטנטית). הסאטירה של היינה, סיפור משנת 1829 הנקרא Die Bäder von Lucca (מרחצאות לוּקה), מספרת על הירש-היאזינט, יהודי השומר על יושרתו כשהוא מוקף בשחיתות, ונשאר נאמן ליהדות שעה שיהודים גרמנים רבים התנצרו. הסיפור מלגלג על רוב הדמויות המתוארות בו, אך מבטא הערכה למוזס לוּמְְפּ (Lump בגרמנית פירושו גנב, נווד, אדם חסר אופי), יהודי עני מן הגטו, ש'עונג שבת' שלו מפצה אותו על עוניו:

במשך כל השבוע הוא מתרוצץ, ברוח ובסערה, עומס חבילה כבדה על גבו כדי להרוויח כמה מָרְקים. אבל כאשר הוא חוזר לביתו בערב שבת, הוא מוצא את מנורת שבעת הקנים דולקת, השולחן מכוסה מפה לבנה והוא מסיר מעצמו את חבילותיו ואת דאגותיו ... והאיש מאושר, איננו צריך להתייסר עם כל ההשכלה הזאת, והוא יושב לו בנחת בתוך דתו ... הוא מתבונן בהנאה בנרות, שאת פתיליהם אינו מנקה אפילו.  – ואני אומר לך, שאם ... ייכנס עכשיו רוטשילד הגדול עם כל מתווכיו, פקידי דיסקונט, פקידי משלוח ומנהלי משרדיו שעימם הוא כובש את העולם, ויאמר: 'מוזס לומפ, בקש לך בקשה, מה שתבקש יקוים' – אדוני הדוקטור, אני משוכנע שמוזס לומפ יענה בנחת: 'נקה לי את פתילי הנרות!' ורוטשילד הגדול היה אומר בתימהון: 'לולא הייתי רוטשילד, הייתי רוצה להיות לומפון כזה' (יהודה אילוני ושלמה טנאי [עורכים], היינריך היינה, וקדיש הם לא יגידו: על יהודים, יהדות וחרות, רשפים, תשנ"ד, עמ' 64).

חוקרת הספרות רות וייס, שפרסמה מחקר מעניין על הבדיחה היהודית, ציינה, ש'ראייה אירונית זו של רוטשילד, הנענה לגחמותיו של יהודי קטן, הייתה למרכיב בסיסי של הומור יהודי ... זו הייתה פנטזיה שעוצבה על מנת למתן את הקרעים ההולכים וגדלים בין עשירים לבין עניים בתוך הקהילות היהודיות, והיא מפגינה אחדות יהודית מול האיום הכפול של אלימות אנטי-יהודית והתבוללות' (Ruth R. Wisse, No Joke: Making Jewish Humor, Princeton University Press, 2015, pp. 49-50). 

אחת מתוצאותיה של האמנציפציה היתה היכולת של יהודים מסוימים לאסוף הון דמיוני שאִפשר להם, לפחות להלכה, להשתחרר מעוּלה של הקהילה היהודית, ולכל הפחות להיתפס בעיני עצמם ובעיני זולתם כמי שהצליחו להתעלות מעל הדימוי המקובל של 'היהודי'. 'רוטשילד' היה לסמל לכל מה שיהודי בעת הזו יכול לשאוף וגם להיות. ובה בשעה, עבור רבים, הייתה מציאות חדשה זו עילה לחיבוט נפש: אם רוטשילד (הפרסונה) יכול כעת להיות רוטשילד (המטפורה), למה שטוביה, או כל יהודי פשוט אחר, לא יוכל להיות גם הוא רוטשילד, או אף עשיר ממנו? 

בסיפורו של שלום עליכם 'לוּ הייתי רוטשילד', שנכתב ב-1902, נושא 'מלמד' פשוט ועני מהעיירה הבדויה כתריאלבקה מונולוג שבו הוא מספר לאשתו מה היה עושה בכסף הגדול לו היה זה נופל בחלקו. מסיומה של ה'דרשה' אפשר לעמוד על התיאוריה הפסוודו-סוציאליסטית שטיפח אותו מלמד, שלמעשה מסתירה מאחוריה פנטזיה להתעשרות מהירה: 

שלום עליכם, אנשים קטנים בעלי השגות קטנות, תרגום: אריה אהרוני, ספרית פועלים, תשמ"ח, עמ' 100

ביטוי נהדר נוסף לפנטזיה זו יש בסיפור אחר של שלום עליכם, שנכתב שנה אחת קודם לכן, 'עירם של האנשים הקטנים' (1901). שלום עליכם מספר שם על 'בעל בית' שנסע מכתריאלבקה לפריז וביקש להיפגש עם רוטשילד הגדול בכבודו ובעצמו. כיוון שלא נותנים לו להיכנס מספר היהודי לשומר הסף כי איננו קבצן אלא סוחר. הוא נפגש עם רוטשילד 'האמיתי' ומציע לו חיי נצח תמורת 'שלוש מאות במזומן'. רוטשילד 'התמים' משלם כמובן, ואז משיא לו הכתריאלי את עצתו:

רצונך לחיות לנצח? אם כן, עצתי לך שתשליך מאחוריך את כל פריז הסואנת הזאת, ותעבור על מיטלטליך אלינו, לכתריאלבקה, ושם לא תמות לעולם, מפני שמאז היתה כתריאלבקה לעיר, מעולם לא מת אצלנו גביר... (עירם של האנשים הקטנים, תרגום: בני מר, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 49-48).

שדרות רוטשילד בתל אביב בימי 'המחאה החברתית', 2011 (צילום: יוליה זובריצקי; מקור: מגפון)

השלכה נוספת של השימוש ההומוריסטי בדמותו של רוטשילד היא המעמד המעורפל והגבולי שהחזיקו בו בני משפחת רוטשילד בכל הקשור לזיקתם אל הקהילה היהודית. ג'רמי דאובר, שעוסק במחקר שלום עליכם, ציין בפני שמשה מונטיפיורי, למשל, איננו מופיע בסוג זה של הומור. מדוע אין בדיחות על מונטיפיורי? ככל הנראה משום שהוא נתפס כמי שנשאר 'יהודי' למרות עושרו המופלג. אם ההון עוזר ליהודי שזכה בו לפרוץ את גבולות הגטו, הרי שהבדיחה משקפת עבור היהודי שנותר בתחומיה של הקהילה את חוויית המסתורין של הלא-נודע, זו שמצפה ליהודי אחרי שיעזוב את קהילתו. הסיבה שדווקא רוטשילד 'מככב' בהומור היהודי היא, שאף אחד לא באמת ידע אם הוא 'בפנים' או 'בחוץ'.

בעטו של ש"י עגנון עבר דימויו המסורתי של רוטשילד שינוי. הסיפור 'מזלו של רוטשילד או שני הגבירים', שפורסם לראשונה בעיתון הארץ בערב פסח תשכ"ג (8 באפריל 1963) ולימים כונס בספרו תכריך של סיפורים (שוקן, תשמ"ה, עמ' 56-49), שראה אור לאחר מותו, הוא סאטירה שנונה על החיים היהודיים ועל מתחים מעמדיים מנקודת מבטו של רוטשילד עצמו.

בגרסתו של עגנון המודל התהפך: רוטשילד שלו הוא כולו 'בפנים' ושייך במובהק לעולם האשכנזי המסורתי של שמירת תורה ומצוות. עגנון 'שאל' מרכיבי עלילה מן הסיפורים החסידיים, שבהם הרבי או הצדיק מסתיר את זהותו ומתהלך בעילום שם בין העיירות וכך הוא חווה את העולם דרך עולמו של יהודי פשוט. רוטשילד של עגנון 'נתקע' בערב שבת בעיירה קטנה במזרח אירופה (המספר אינו נוקב בשמה, אך ברור שהיא עיירה חסידית, שכן יש בה גם בתי כנסת שמתפללים בהם 'נוסח ספרד'). הוא מגיע, תוך שהוא מסתיר את זהותו, לבית הכנסת הגדול כדי להשתתף בתפילת קבלת שבת ושם הוא פוגש בגביר גאוותן ושתלטן. למען האמת, גביר מקומי זה אינו אלא קבצן לעומת עושרו של רוטשילד, אך רוטשילד נותן לו להביך את עצמו ולהסתבך ורק לבסוף הוא חושף אותו כרמאי וכשקרן. ברור שגם בני הקהילה מצטיירים כעדת חנפנים המתרפסים בפני מי שעושרו מדומה.

ש"י עגנון, תכריך של סיפורים, עמ' 49

רוטשילד של עגנון איננו מושא הסאטירה. אדרבה, הוא זה שחושף את שחיתותו של הגביר המקומי ואת נלעגותם של אנשי עירו. אולי מקומו וזמנו של עגנון הם שהביאו אותו לשינוי הפרספקטיבה הספרותית באשר לרוטשילד. בכל זאת, ירושלים של שנות השישים של המאה ה-20 איננה אודסה או קייב של שנות השמונים של המאה ה-19. נושאים שהעסיקו את דעת הקהל היהודית, כמו היציאה מן הגטו וגבולות השייכות לקהילה, עושר ועוני ומקומו של העושר בקביעת זהותם של מנהיגים, עברו שינויים היסטוריים מופלגים וממילא גם שינויים בנקודת המבט. 

בסיפור של עגנון, הגביר יכול להנהיג את עיירתו הקטנה באגרוף ברזל דרך אשלית העושר שהוא מטפח, וכפי ששר טוביה: 'כי הגביר צודק תמיד – וְדַי!'. ממקומו וזמנו של עגנון – מדינת ישראל הצעירה שנאבקת על קיומה, ולא בין כותלי בית הכנסת – הדרך שבה נהגו היהודים הגלותיים ששעבדו את עצמם בפני הגביר ועושרו, אינה באה עוד בחשבון, אף כי הסכנות נשארו בעינן.

עגנון סיים את הסיפור במוסר השכל ובאזהרה לקורא:

ובלשונו הגסה של גביר אמריקני עשיר בן זמננו, שאולי אינו כה עשיר כפי שהוא היה רוצה שיחשבו, ועל בסיס עושרו המדומה יש רבים המוכנים להכתיר אותו לגביר של העולם ולהושיבו בבית הלבן: אתם מפסידנים (losers)!

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס, מנהל ומייסד של עמותת 'עתיד', מרצה בבית עגנון ועורך 'ספריית עגנון' באנגלית מטעם הוצאת טובי.