בעקבות שלום עליכם בניו יורק (ב)

שער הכניסה לחלקת ה'אַרבעטער-רינג' 
על צורת הגלובוס שנקבעה בראש השער סומנו ראשי התיבות .A.R (צילום: דוד אסף)

החלק הראשון התפרסם כאן.

ד. סיפורה של המצבה 

בית הקברות 'הר הכרמל', שבו נמצאת היום מצבתו של שלום עליכם, נמצא מדרום לבית הקברות 'הר נבו'. אמנם הוא נוסד כבר ב-1906, אבל החלקה היוקרתית של 'חוג הפועלים' (Workmen's Circle; אַרבעטער-רינג), נפתחה רק בשנת 1921 ואז גם הועברו אליה עצמותיו של הסופר הדגול ונבנתה המצבה הנוכחית.

מלכתחילה, כאשר נקבר שלום עליכם לראשונה ב-1916, סברו בני המשפחה שלאחר שתסתיים מלחמת העולם יוכלו להעביר את עצמותיו לקבורה בקייב, סמוך לקבר אביו (ומעניין שלא חשבו כלל על קבורתו בארץ ישראל!). הדבר לא יצא כמובן אל הפועל, שכן רוסיה הפכה לברית המועצות והעברת עצמותיו לשם כלל לא באה בחשבון. עתה הועברו עצמותיו ל'משכן הקבע' שלהן, ולמעשה מצבתו הייתה הראשונה שהוקמה בחלקה זו. אחריו באו – יותר נכון הובאו – רבים אחרים וכך נוצר מעין פנתיאון יהודי אמריקני לתרבות יידיש החילונית.

בית הקברות נמצא הרחק מאתרי התיירות הידועים למבקרים בניו יורק. הוא ממוקם בגבול הרובעים ברוקלין וקווינס, בקרבת-מה לשדה התעופה JFK, וכתובתו המדויקת היא 83-45 Cypress Hills. זהו בית קברות עצום בגודלו, שקבורים בו כ-85,000 יהודים ועל כן צריך לדעת בדיוק לאן רוצים להגיע (ואנחנו רוצים להגיע לחלקה מס' 1). בניגוד לסביבתו המוזנחת, בית הקברות עצמו מטופח מאוד וערוגות נאות וכרי דשא מעטרים את חלקותיו. אין זה בית הקברות האופייני לארצות מזרח אירופה, שהעזובה, השמיר והשית מקננים בו. כאן הכל ירוק ופורח, ואף על פי כן – רחוק ומנוכר. 

הפקידה במשרד בית הקברות שמעה כמובן על 'מיסטר עלייכם', היהלום שבכתר בית הקברות, ואף ציידה אותי במפה המסמנת את הנתיב אל חלקת Workmen's Circle, שבקצה Section 1, אל המקום שבו נקבר האיש שמעולם לא החזיק באת וכלי מלאכתו היחיד היה העט.

כאן, בתוך יער של מצבות, שכתובות בבליל ססגוני של שפות: עברית, יידיש, רוסית ואנגלית, מצאתי גם את מצבתם של הסופר הנערץ ורעייתו אולגה-הודל (שנפטרה בשנת 1942).

צילום: דוד אסף

כשומרים נאמנים סובבים את שלום עליכם מצבותיהם של ראשי הבּוּנד, מהפכנים ומייסדי הסוציאליזם היהודי (כמו אהרן שמואל ליברמן וּולדימיר מֶדֶם); היסטוריונים של יהודי רוסיה (כמו שאול גינזבורג ואליהו צ'ריקובר), ועיתונאים וסופרים נודעים (כמו אברהם קאהאן, העורך האגדי של העיתון פֿאָרווערטס, אלכסנדר הרכבי, שמילוניו סייעו למאות אלפי מהגרים דוברי יידיש בצעדיהם הראשונים בשפה האנגלית, יוסף אוֹפַּטוֹשוּ, מחבר ביערות פולין, וישראל יהושע זינגר, אחיו הבכור של יצחק בשביס זינגר ומחבר יושֶׁה עגל והאחים אשכנזי). 

הנה מצבות של כמה מן ה'שכנים':

צילומים: דוד אסף

מצבתו של שלום עליכם ניצבת בשורה הראשונה של חלקת הכבוד. ב'מזרח'...

לוח שיש פשוט למראה הוצב על קברו ומשני צדדיו נחקק, ביידיש ובעברית, לבקשתו המוקדמת של שלום עליכם עצמו, השיר הבא, המרגש כל כך בפשטותו:

הנוסח המאוחר של האפיטף בכתב ידו של שלום עליכם, 1915 (דאָס שלום-עליכם בוך, 1926, עמ' 151)

וזה לשון התרגום של ברקוביץ, שנחקק מצדה השני של המצבה:

שלום עליכם, חיי אדם, תרגום: י"ד ברקוביץ, 1956, עמ' תקפט

התרגום לעברית, כולל שמו היהודי המקורי של שלום עליכם, נחקק בחלק האחורי של המצבה (צילום: דוד אסף)

מצבתו של שלום עליכם הפכה אתר צליינות שוקק כל עוד התקיים העולם שעליו כתב וכל עוד הייתה חיוּת במרכז היידיש החילוני והסוציאליסטי שנתהווה בניו יורק. היום כבר לא נותר ממנה מאומה וגם המצבה כבר אינה מהווה מקור משיכה...

התמונה ההיסטורית המובאת להלן נוגעת ללבי במיוחד, וכמעט קשה להכיל את כל הרבדים הסמליים שנצטמצמו בתוכה.

משמאל לימין: בן ציון גולדברג, שלמה מיכואלס, איציק פפר, מארי (מָרוּסִי) גולדברג-ווייפה, בנם של
בן ציון ומָרוּסִי (לזוג היו שני בנים, שלום ומיצ'ל, וזהותו של המצולם אינה ידועה לי)
(מתוך ספרו של שמעון רדליך, תחייה על תנאי: הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי הסובייטי:
עלייתו ושקיעתו, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והקיבוץ המאוחד, 1991)

וזה סיפורה:

ביוני 1943 ביקרו בניו יורק שלמה מיכוֹאֶלס, במאי ושחקן תיאטרון מהולל שגם ניהל את התיאטרון היהודי המפורסם במוסקבה, ועמו המשורר ביידיש והקומוניסט האדוק איציק פֶפֶר. שניהם היו מראשי 'הוועד היהודי האנטי-פשיסטי' שהקימו לברנטי בֵּרִיַה (ראש הנקוו"ד) וסטאלין, על מנת 'לשווק' ליהודי העולם המערבי את מאבקה ההרואי של ברית המועצות בפולש הנאצי ולגייס כספים שיסייעו להמשך המלחמה. לצדם היו חברים בוועד אישים נודעים כמו הסופרים והמשוררים איליה ארנבורג, פרץ מרקיש, דוד ברגלסון, לייב קוויטקוֹ, אברהם סוּצְקֶבֶר ועוד.

מיכואלס ופפר הגיעו לארה"ב כחלק ממסע עולמי שערכו, באישור מיוחד של סטאלין. הם נפגשו עם פוליטיקאים ואנשי ממון, עם סופרים, משוררים ועיתונאים, עם פעילים פוליטיים ואישים יהודים מפורסמים (בהם גם אלברט אינשטיין, שקיבל אותם בלבביות), הקהילו קהילות והשתתפו בעצרות המוניות. מסעם של השניים נמשך כשבעה חודשים ובמהלכו ביקרו בערים נוספות בארה"ב וגם במקסיקו, בקנדה ובאנגליה. רק טבעי היה שהם ימצאו זמן בלוח הזמנים הדחוס שלהם כדי לחלוק כבוד לשלום עליכם, הסופר היהודי הנערץ ביותר בברית המועצות, שנתפס כמי שביטא בכישרון את קולו האותנטי של הפרולטריון היהודי בתקופה שקדמה למהפכה.

במסעם לבית הקברות נלוו אל השניים חתנו של שלום עליכם, העיתונאי הקומוניסט בן-ציון גולדברג (בנימין ווייפה), רעייתו מארי, היא מָרוּסִי, הילדה החמישית של שלום עליכם, שלימים תכתוב ספר זיכרונות יפה על אביה (אבי שלום-עליכם, תרגמה רות שפירא, ספרית פועלים, 1972), ובנם – נכדו של שלום עליכם.

לאחר סיומה של המלחמה שינה סטאלין את מדיניותו וסר חנם של חברי הוועד האנטי-פשיסטי. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק ובהוראת סטאלין נרצח בביתו של אחד מפעילי המפלגה. גופתו הושלכה בדרך צדדית ונדרסה על ידי משאית כדי לביים תאונת דרכים. מותו-רציחתו זעזעה את יהודי ברית המועצות וסימנה את תחילת הטרור האנטי-יהודי של סטאלין. בסוף אותה שנה פוזר הוועד ונסגר. ארבע שנים אחר כך, נרצחו במוסקבה, בליל הבלהות של 12 באוגוסט 1952, שלושה עשר סופרים, משוררים, עורכים ומתרגמים, ובהם איציק פפר, שסגידתו למשטר הסובייטי לא הועילה לו ביום פקודה...

*

בשובי מהורהר, כדרך שמטילים עליך בתי קברות את אימתם, בבחינת 'והחי יתן אל לבו', לא מצאתי טוב משורות הפתיחה של מאמר ההספד והפרידה שחיבר מעריץ שחי בארץ ישראל הרחוקה, יוסף חיים ברנר: 

הבטחון, אשר הביע טוביה החולב בנסעו לארץ ישראל, כי אדונו וחביבו שלום עליכם, שפיקח הוא, ודאי לא יעשה 'אותה השטות', לא היה, כרובי הבטחונות אשר לטוביה, אלא בטחון שוא: הוא איננו. 

שלום עליכם איננו. זה ה'יהודי מכל ימות השנה' והמשורר האדיר שבאדירים כאחד – בחטיבה אחת – איננו, איננו עוד אתנו; הלך מאתנו; הלך לבלי שוב.  

('לשלום עליכם', בשעה זו: קובץ לספרות ולעניני היישוב, ג, תרע"ו)

שלום עליכם ליד שולחן הכתיבה

ה. סיפורו של האפיטף (ופולמוס לצדו)

למצבה של שלום עליכם יש לי קשר מיוחד, משום שסביבה ניהלתי פולמוס קטן לפני כחצי יובל עם אריה אהרוני מקיבוץ בית אלפא, שתרגם מחדש לעברית את כל כתבי שלום עליכם בסדרה מרובת כרכים (ספרית פועלים). 

אהרוני, שיש לו זכויות רבות בעריכה ובתרגום, לא העריך, בלשון המעטה, את תרגומיו של י"ד ברקוביץ ויצא ל'מסע צלב' נגדו. הוא חשב שברקוביץ עשה מלאכה פגומה בכך ש'ייפה' את שלום עליכם האמיתי, מה גם שלא כל כתבי שלום עליכם תורגמו לעברית. 

שלום עליכם וחתנו ומתרגמו יצחק דב ברקוביץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

היה צדק בטענותיו כלפי ברקוביץ, ורבים, עוד לפניו, הצביעו על כך, ובמיוחד על העברית 'הגבוהה' והלמדנית של ברקוביץ, שרוממה את טיפוסיו העממיים של שלום עליכם לגבהים לשוניים שהם מעולם לא נמצאו בהם. אך אהרוני, שלטעמי לא ניחן בעברית המשובחת של ברקוביץ, הגזים לצד השני במאמציו להציע תרגום מילולי 'מדויק', ושפך את התינוק עם מי האמבט (ראו בביקורתו של שמואל ורסס, 'חבלי תרגום לעברית של כתבי שלום עליכם: על "סופרים יהודיים" מאת שלום עליכם בתרגום אריה אהרוני', מדעי היהדות, 37, תשנ"ז, עמ' 320-309). השיא היה תרגום מחדש של צוואת שלום עליכם ושל האפיטף שנחקק ביידיש על המצבה. 

גם לאפיטף הזה, שאת נוסחו המאוחר מ-1915, שנספח לצוואה ונחקק על המצבה, ראינו לעיל, יש היסטוריה. 

שלום עליכם כתב אותו לראשונה עשר שנים קודם לכן, ב-23 בנובמבר 1905, תחת הרושם הקשה של האירועים האלימים של מהפכת 1905 בקייב. ה'ציוּן על מצבת קברי' נרשם בתוך מכתב בעברית שהפנה לברקוביץ, ובו ביקש ממנו 'לתרגמו בחרוזים':

דאָס שלום-עליכם בוך, עמ' 68

וזה נוסח המכתב:

קיעוו, 23 נאָוו. 1905. 

הבן יקיר לי בערקאָוויטש! 

כותב אני לך את הטורים האלה בשעה שאני מוכתר בקומפּרעסען [בד טבול במים קרים על מנת לשכך כאבים] מראש ועד זקן (אעפ"י שהוא מגולח), כי סובל אני כאב שינים מאד מאד! 

... שולח אני לך בזה 'צִיוּן עַל מַצֶבֶת קִבְרִי' שציינתי בימים ה'שחורים' האלה, ואבקשך לתרגמו בחרוזים כמו אצלי; ואם אין ידך משגת תבקש בשמי את ידידנו שניאור [הסופר והמשורר זלמן שניאור], שהוא 'מַזיק' במלאכת השיר. 

געווען אַ יוד אַ פּשוטער, 

געשריבען 'עבֿרי-טײַטש' פֿאַר ווײַבער 

און פֿאר'ן פּראָסטען פֿאָלק האָט ער – 

דאָ ליגט אַ זשאַרגאָניסט אַ שרײַבער.

    דאָס גאַנצע לעבען אויסגעלאַכט, 

    געשלאָגען מיט דער וועלט כפּרות. 

    די גאַנצע וועלט האָט גוט געמאַכט, –  

    אַליין, אוי וועה, געווען אויף צרות!

        און דוקא ווען דער עולם האָט 

        געלאַכט, געקוועלט, און פֿלעג זיך פֿרעהען, 

        האָט ער געוויינט – דאָס ווייס נור גאָט – 

        בּסוד, אַז קײַנער זאָל ניט זעהען... 

שלום-עליכם 

אינ'ם יאָהר פֿון קאָנסטיטוציע און פּאָגראָמען (1905) [בשנת החוקה והפוגרומים]

משקל היַמְבִּים פה שמונה ותשעה.

לא ניכנס כאן לדקויות ההשוואה בין שני הנוסחים (למשל החלפת המילה 'זשאַרגוניסט', כלומר כותב יידיש, ב'הומאָריסט'), וברור שהנוסח האחרון הוא הקובע. אגב, ברקוביץ העיר כי בארכיונו של שלום עליכם נשמר גם נוסח שלישי של האפיטף! (דאָס שלום-עליכם בוך, עמ' 69). לצורך ענייננו כאן, די לנו בכך שרצונו המפורש של שלום עליכם היה שברקוביץ יהיה זה שיתרגם את האפיטף שייחקק על מצבתו.

ברקוביץ, שתרגם לעברית את הצוואה, תרגם כמובן גם את האפיטף, ואפשר להניח שעשה זאת בחרדת קודש והראה אותו לשלום עליכם שגם אישר אותו. תרגומו זה אכן נחקק מצדה האחורי של המצבה, וגם נדפס מכאן ואילך בכל מהדורות חיי אדם, יחד עם הצוואה. זהו תרגום יפהפה, ובמרוצת השנים גם הפך קלאסי וחלק בלתי נפרד מן המצבה וממורשתו וזיכרונו של מי שנקבר תחתיה. 

אהרוני, שתרגם מחדש את פֿונ'ם יאַריד (תחת הכותרת המדויקת יותר 'מן היריד'), הציע נוסח עברי חדש לגמרי לא רק לספר אלא גם לצוואה וגם לטקסט שעל המצבה, שאותו הציג בתור 'הכתובת על מצבתו של שלום עליכם' – מה שאינו נכון כמובן – העיקר לבער את תרגומו 'הקלוקל' של ברקוביץ.

דברים כאלה לא עושים! ולו לכל הפחות היה זה תרגום מוצלח...

הנה לפניכם תרגומו של אהרוני לנוסח המצבה, ויישפטו הקוראים מהו התרגום הטוב יותר:

שלום עליכם, מן היריד, תרגום: אריה אהרוני, 1992, עמ' 293

האם מותר לשכתב נוסח של מצֵבה? 

בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידי פרסמתי  את דעתי בשאלה זו (הארץ, 18 באוקטובר 1992):

למען ההגינות צריך לציין שאהרוני גם ענה לי. הוא לא התייחס להסתרת האמת והסתפק בכך שלדעתו אין שום בעיה לשכתב נוסח מצבה. 

נאמר זאת כך: לא השתכנעתי...

ו. הצוואה

לצורך הכנת רשימה זו שבתי וקראתי את צוואתו של שלום עליכם.

בעיניי, זו אחת הצוואות המרגשות והמרשימות של יהודי חילוני מודרני (שימו לב לסעיפים ד'-ה'), ואפילו פרטי חלוקת הרכוש והזכויות מעוררים השתאות והשראה. הנה היא בתרגומו של ברקוביץ, כפי שהתפרסמה בסוף ספרו של שלום עליכם חיי אדם, בכל המהדורות (הכנסתי תיקוני כתיב ופיסוק קלים).

צוואת שלום עליכם

(אבקש לפתוח ולפרסם ביום פטירתי, שלום עליכם).

י"א תשרי ה'תרע"ו [19 בספטמבר 1915], ניו יורק.

היום, מחרת יום הכיפורים, עת תקופת שנה חדשה החלה ואסון גדול קרה את ביתי – מת בני בכורי מישה (מיכאל) רבינוביץ והוריד אתו אל קברו חלק מחיי – גמרתי בלבי לחזור ולכתוב מחדש את צוואתי, אשר כתבתיה בשנת 1908, בימי חליי בְּנֶרְווי (איטליה).  

בריא ושלם ומתוך דעה צלולה אני כותב את דברי הצוואה הזאת, ובה עשרה סעיפים :

א. בכל מקום אשר אמות אל ישכיבוני בקברות רמי המעלה, מיוחסים או גבירים, אלא דווקא בין המוני היהודים בעלי המלאכה, בתוך עמי. והייתה המצבה, אשר יקימו אחרי כן על קברי, לכבוד ולתפארת לקברים הדלים סביבותָי, והקברים הדלים יפארו את מצבתי, כאשר כן פיארו המוני העם התמימים והישרים את סופרם בחייו.

ב. שום שבחים ותהילות ומורה-מורינו אל יחרתו על מצבתי, זולת שם 'שלום עליכם' מצד אחד, וזולת הכתובת היהודית [ביידיש], הרצופה פה, מצד שני.

ג. שום ויכוחים וחילוקי דעות בין חבריי, אשר יאמרו להשאיר לי שֵׁם עולם, להקים לי מצבת זיכרון בניו יורק וכיוצא בזה, אל יעוררו: לא אוכל לנוח בשלום על משכבי, אם חבריי יישעוּ בדברי שטות. הטובה מכל מצבות הזיכרון תהיה לי זאת, אם יקרא העם בספריי ואם יימצאו בין עשירי עמנו מוקירי ספרות, אשר יקומו להוציא לאור ולהפיץ ברבים את כתביי, בין אלה הכתובים בלשון יהודית, ובין אלה המתורגמים לשאר לשונות, ובזה יספיקו בידי העם לקרוא ובידי בני משפחתי לחיות חיי כבוד. אם לא זכיתי, או לא הייתי כדאי, למוקירי ספרות בחיי, אולי אזכה להם אחרי מותי. נפטר אני מן העולם מתוך אמונה שלמה כי העם לא יעזוב את יתומיי.

ד. על קברי, ואחר כך במשך כל השנה, וביום הפטירה בשנים הבאות, יקרא קדיש אחריי בני יחידי, אשר נשאר בחיים, וגם חתניי, אם יהיה רצונם בכך. ואם לא יהיה חפצם בזה, או לא תהיה שעתם פנויה, או הדבר יהיה בניגוד להשקפתם על ענייני אמונה ודת, הרשות בידם לצאת ידי חובתם רק בזה, אשר יתאספו כולם, הם ובנותיי ונכדיי, וגם ידידיי אנשי שלומי בתוכם, וייקראו את דברי הצוואה הזאת, וגם יבחרו סיפור אחד מסיפורי המעשיות שלי, מאלה המבדחים ביותר את הדעת, וייקראוהו בכל לשון שהם שומעים יותר, ומוטב שייזכר שמי ביניהם מתוך שחוק משלא ייזכר כלל.

ה. ענייני האמונות והדעות של בניי ובני-בניי מסורים ללבם, ורק את שורש גזעם היהודי אבקש מהם לשמור. אלה מבניי, אשר ימאסו בגזעם ויעברו לדת אחרת, והיה הדבר לאות, כי נעקרו משורשם ונִשְׁלוּ מעל משפחתם ומחו את שמם מצוואתי, ואין להם חלק ונחלה בתוך אֲחֵיהֶם.

ו. כל אשר רכשתי, הן בכסף מזומן – אם מין זה יימצא ברשותי – והן בספרים, אלה אשר נדפסו ואלה אשר בכתובים, הן בלשון יהודית והן בשאר לשונות (מלבד אלה שתורגמו ללשון עברית), שייך לאשתי הוֹדְל בת אלימלך, היא אולגה רבינוביץ, ואחרי מותה יעבור לבניי בחלקים שוים : לבתי חיה אסתר (אֶרְנֶסְטִינָה) ברקוביץ, לבתי שרה (לְיַאלִי) קויפמן, לבתי נעמי (אֶמָּה) רבינוביץ, לבתי מרים (מַארוּסִי) רבינוביץ ולבני נחום (נוּמָה) רבינוביץ. ואשר לכתביי בלשון עברית, הרי הם שייכים למתרגמם האמן, לחתני י"ד ברקוביץ, ולבתו, לנכדתי תמר (תָּמָרָה) – והייתה זאת נדוניה לה. הפרי אשר יביאו מחזותיי, הן ברוסיה והן באמריקה, חציו יהיה ליורשיי וחציו יהיה מונח על שם נכדתי בֶּלָה בת מיכאל ושרה קויפמן – והייתה זאת נדוניה לה.

ז. מכל ההכנסות, המנויות בסעיף הקודם, יופרש בשביל הקרן לסופרי ישראל (הכותבים יהודית והכותבים עברית), אם יגיעו לסכום של חמשת אלפים רובל לשנה – חמישה אחוזים ממאה. ואם ההכנסה תגדל מחמשת אלפים רובל – יופרשו עשרה אחוזים ממאה (למשל: מן 6,000 רובל – 600, מן 7,000 – 700, מן 8,000  – 800 וכו'). אם לעת ההיא תתקיים קרן כזאת פה באמריקה, או שם באירופה, יסולקו האחוזים לקרן, והקרן תעשה בהם לפי תקנותיה. אך אם קרן כזאת לא תהיה אז, או אולי תהיה קרן אשר לא תתאים לרצוני, האמור בראש הסעיף הזה, יחולקו האחוזים בין סופרים נצרכים על ידי יורשיי עצמם, לפי הסכם כולם.

ח. אם לא יהיה סיפק בידי להציב מצבה על קבר בני מיכאל (מישה) רבינוביץ, שמת זה עתה בקופנהגן, יעשו זאת יורשיי ביד רחבה. וביום פטירתו, מדי שנה בשנה, ייקרא קדיש אחריו ויחלקו ח"י כתרים צדקה לעניים.

ט. משאלתי כי יורשיי יסדרו את ענייני חייהם בדרך זו, אשר כתביי ומחזותיי לא יימָכְרוּ לצמיתות, לא פה באמריקה ולא שם באירופה, אלא ישתדלו לחיות על הכנסתם כל הימים אשר יימצאו ברשותם לפי חוקי המדינה. להוציא, אם תגיע עת כזאת, או יימצא איש שוטה כזה, אשר יואיל לשלם במחיר הזכות סכום גדול כל כך, שיספיק לכלכלת המשפחה. אז ייוועצו היורשים ביניהם, ואם רובם יסכימו, יחלקו את המזומנים ביניהם חלק כחלק, ככתוב בסעיף ו', וקודם כל יפרישו את תרומת עשרת האחוזים לקרן הספרות היהודית, ככתוב בסעיף ז'.

י. משאלתי האחרונה מהבאים אחריי ובקשתי מבניי: לשמור מכל משמר את הָאֵם, לפאר את ימי זקנתה, להמתיק את חייה המרים, לרפא את מחץ לבה השבור, לא לבכות אחריי, אך להפך – להזכיר את שמי מתוך שמחה, והעיקר – לחיות בשלום איש עם אחיו, לא לנטור שנאה זה לזה, לעזור איש את אחיו בשעת הדחק, לזכור לפעמים את בני המשפחה, לרחם את העני, ובימי טובה לשלם את חובותיי, אם יהיו כאלה אחריי. בניי! ייכבד ביניכם שמי היהודי, אשר רבות עמלתי בו, ואלהי השמים יהי בעזרכם. אמן.

שלום בן מנחם נחום רבינוביץ 

שלום עליכם

צחוק הוא בריאות – הרופאים ציוו לצחוק... (ארכיון המדינה)

לקריאה נוספת: דוד רוסקיס, 'המהפכה החקוקה', יהודיבור: מסות על תרבות יידיש, מוסד ביאליק, תשע"ח, עמ' 154-132.