‏הצגת רשומות עם תוויות אריה אהרוני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אריה אהרוני. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 18 בינואר 2019

שלום עליכם במקבילית המוחות


מאת ישראל ברטל

מאמריו היפים של עורך הבלוג על מסעותיו בניו יורק בעקבות שלום עליכם, שבהם הוזכר גם מאבקו רב השנים ורב הפולמוסים של המתרגם אריה אהרוני בתרגומיו של יצחק דב ברקוביץ, עוררו בי זיכרונות בני כמעט שלושים שנה. זה היה עידן אחר, נטול אינטרנט וטלפונים חכמים, שבו היה רק ערוץ טלוויזיה אחד שבו צפו כולם.

ומעשה שהיה כך היה.

'מקבילית המוחות' היה שעשועון ידע טלוויזיוני נושא פרסים בהפקת הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ששודר בין השנים 1996-1990. בארבע העונות הראשונות הנחה את התוכנית איש הרדיו והטלוויזיה רב-הפעלים יצחק שמעוני (2013-1926), שקולו היה מזוהה עם תוכניות אהובות כמו 'שלושה בסירה אחת' ו'מחפשים את המטמון'. 

התכנית הייתה גרסה ישראלית של תכנית בריטית בשם Mastermind המשודרת בערוץ BBC משנת 1972 ועד עצם היום הזה, ושמעוני הוא שהמציא לה את שמה העברי. כל משתתף בשעשועון (שכונה בימים הם 'נבחן') היה אמור להפגין ידע נרחב בתחום התמחות ספציפי שבחר בעצמו, אזוטרי ככל שיהיה. בכל תכנית השתתפו ארבעה מתמודדים והטוב שבהם עבר לשלב הבא. את השאלות והתשובות כולם שכחו, אבל משפט המחץ שאילתר שמעוני, 'התחלתי ולכן אסיים', זכור עד היום הזה. לאחר מותו של שמעוני, בשנת 2013, אף בחרו בני משפחתו לציין משפט זה על מצבת קברו.


מצבותיהם של יצחק שמעוני ורעייתו הקריינית מרים אלון, הר המנוחות בירושלים (צילום: דוד אסף)

הנה כך זה נראה פעם:



כיון שהמשתתפים היו אלה שהציעו את נושאי התמחותם, נזקק המנחה לייעוץ של מומחים במגוון תחומים. אחד המתמודדים הצהיר על בקיאותו בכתבי שלום עליכם המתורגמים לעברית וכך הגיע אליי יצחק שמעוני בקיץ 1990. חיברתי אפוא לבקשתו כמה שאלות, ובשל כך יצא עלי קצפו של אריה אהרוני, שעשה באותם ימים את צעדיו הראשונים במפעל חייו – תרגום מקיף של כתבי שלום עליכם מיידיש לעברית.

שניים מתרגומיו הראשונים של אריה אהרוני

אהרוני כתב מכתב נרגז ליצחק שמעוני, שפנה אליי כדי לדעת מה להשיב. מכתבו של שמעוני נכתב ב-14 באוגוסט 1990 והגיע לביתי בתוך יום! אכן, באותם ימים רחוקים היה דואר ישראל יעיל פי כמה מאשר בימינו...

הנה חילופי המכתבים, שדומני כי לא פג טעמם.
אריה אהרוני
בית אלפא 19140
8.8.90
ליצחק שמעוני שלום רב,  
צפיתי בתוכניתך 'מקבילית המוחות' ביום ראשון 5.8.90, ולמרבה צערי עלי לציין כי בבלי משים, נתת יד לדיסאינפורמאציה בחלק נכבד מן השאלות שעסקו ביצירת שלום עליכם.  
אמנם הודעת מראש כי השאלות הוכנו בידי 'מומחה' פלוני, ובכך כביכול האחריות באשר לדיוקן עליו, ולא עליך, ואף על פי כן, אתה מגיש את התוכנית במיומנות ובפסקנות ומביאה לרשות הרבים, ודומה, כי לא אטעה אם אומר שאתה המוציא והמביא בה.  
על כן אני מפנה תמיהתי זאת אליך:  
סבורני שלא נעלם ממך כי בכל השאלות המוצגות הייתה מובלעת ההנחה שיצירת שלום עליכם ותרגום י.ד. ברקוביץ' היינו הך הם, ואין טעות גדולה מזאת. ברקוביץ' היה חסיד אותה אסכולה שתרגמה על פי הסיפור ולא את הסיפור – מה שכינה פעם אברהם שלונסקי בשנינות לשונו 'עלפיניזם' – הוא הוסיף וגרע ושינה ו'שיפר' ו'טייב' ותיקן את 'פגמיו' של שלום עליכם, ככל העולה על רוחו – יקצר כאן המצע מלדון בסוגיה הזאת לפרטיה.  
אילו נתבקש איפוא המתחרה להוכיח בקיאות בתרגומו של ברקוביץ' ודאי לי שלא הייתי מטריח אותך, אבל הוא נתבקש, על פי הודעתכם, להוכיח בקיאות בשלום עליכם, וכאן, בעזרתך האדיבה, ניתנו פשוט שאלות ותשובות מטעות ושגויות. ולראייה:   
א. שם הילד שנגס בפיטמו של האתרוג אצל שלום עליכם הוא לייבל, ולא 'מיכה הרחב פיך' – ואגב, גם סיפור זה, 'האתרוג', כדרך סיפורי שלום עליכם האחרים שהריק ברקוביץ' לעברית, מעוקר בנוסחו מתכניו ה'קשים' וה'בלתי נעימים' לטעמו של המתרגם.  
ב. אין לשלום עליכם מחזה בשם 'עמך'. זה מחזה של י.ד. ברקוביץ'. יש לשלום עליכם מחזה בשם 'דאס גרויסע געווינס' ('הזכייה הגדולה') והוא שונה תכלית השוני מהגירסה הברקוביצ'אית. בשני המחזות מדובר אמנם בחייט שימלה סורוקר שזכה במאתיים אלף רובל, אבל בהבדל עקרוני: אצל ברקוביץ' הזכייה מדומה (טעות באפס), לאמור, לא הייתה בעצם שום זכייה – ואם נקטת נוסח 'עמך' היה עליך לציין זאת – ואילו אצל שלום עליכם הייתה הזכייה ממשית, והוצאה מבעליה ברמייה בידי שני נוכלים יהודיים. כל עיקר המחזה של שלום עליכם הוא בקביעה הפסימית כי אין בכוחו של הפאנטאזיור היהודי – ואפילו זכה בזכייה הגדולה – לקיימה בידיו. וארשה לעצמי להעיר כאן בסוגריים כי חסידי תרגום ברקוביץ' באין להם תשובה עניינית, משיבים בדרך כלל בנימוק כי 'שלום עליכם הסמיך את ברקוביץ' לשנות, להוסיף ולגרוע כרצונו' – טענה שאף היא לא נבדקה כל צורכה; מכל מקום אם בשימלה סורוקר עסקינן הרי ברקוביץ' ניסה, על פי עדותו הוא, לכוף על שלום עליכם את קונצפצית 'הטעות במספר' שלו, אך ללא הצלחה. שלום עליכם כעס והתלונן בפני בתו (רעייתו של ברקוביץ') שברקוביץ' מפריע לו בעבודה!  
ג. אין מחזה של שלום עליכם בשם 'האוצר'. יש 'די גאלדגרעבער' ('חופרי הזהב'), וגירסת ברקוביץ' שונה מאד מזאת של שלום עליכם.  
ד. שלום-עליכם לא כתב מעולם מחזה בשם 'קשה להיות יהודי', והמחזה בגירסתו היידית 'שווער צו זיין א ייד' הוא 'עיבוד' של ברקוביץ' לרומאן של שלום עליכם 'דער בלוטיקער שפאס' ('מהתלת הדם'). הרי זה רומאן המנכח את העולם הנוצרי והיהודי ברוסיה בעקבות משפט בייליס. שם גיבורו הגויי פופוב (מלשון 'פופ', כומר), ושם גיבורו היהודי רבינוביץ' (מלשון רב), ולא שניאורסון ואיוואנוב. וכל הפרשה הזאת של ייחוס ה'עיבוד' הברקוביצ'אי לשלום עליכם, הכללתו בכתביו, לעומת אי-הכללת הרומאן – היא אחד העיוותים החמורים, התמיהות הגדולות בקרית ספר שלנו.  
וכאן באה תמיהתי עליך. כל היצירות המנויות לעיל – הן הרומאן 'מהתלת הדם', הן המחזות 'הזכייה הגדולה' ו'חופרי הזהב', והן הסיפורים לילדים של שלום עליכם כבר הופיעו בעברית בתרגום מדוייק ונאמן למקור, ואין שום קושי לעמת ולאמת את הדברים. ואדם כמוך, הדורש (ובצדק) דיוק מן המתמודדים, אינו פטור אף הוא עצמו ממצוות הדיוק. מה עוד, כשהנך משתמש בכלי תקשורת רב עוצמה כל כך.  
אני מקווה ומצפה כי תתקן את המעוות בתוכניתך הקרובה.  
בכבוד רב,  
מחכה לתשובתך,  
אריה אהרוני  
נ.ב. אני מרשה לעצמי לצרף למכתב זה דברים שכתב לי בעניין הנדון פרופ' יעקב בהט ז"ל, שהיה אחד המורים המעולים לספרות עברית בבתי הספר בישראל, וראש החוג לספרות באוניברסיטת חיפה.  
ומסור נא מיטב איחולי לפקידה, שומרת הטלפון שלך מפני טרחנים שכמוני. 
א.א.
   
למכתב אכן צורף צילום של גלוית דואר שכתב ב-26 במארס 1986 פרופסור יעקב בהט מחיפה אל אהרוני בקיבוץ בית אלפא, ובה נכתב בין היתר: 
ואכן, לא לימדנו את ש"ע בבית הספר העברי, לימדנו את ש"ע+יד"ב וממילא גילינו ביצירתו של ש"ע פנים שלא כהלכה. אין זו אשמת המורים; זו הייתה – כדבריך – הסכמה כללית, וכל עוד לא יופיעו כל תרגומיך בצוותה – מעין מפעל לחתימה וכיו"ב, אין לדעתי, כל סיכוי להשיב את פני ש"ע למקומם. האם יש סיכוי מעין זה? אנא – עשה למענו.
שתיים מחוברות הפולמוס שפרסם אהרוני ובהן תקף את ברקוביץ וגם את הפרופסורים חנא שמרוק ודן מירון

אזרתי כגבר חלציי וב-15 באוגוסט עניתי ליצחק שמעוני במכתב הבא:
ליצחק היקר שלום,  
רוב תודות על מכתבו של מר אריה אהרוני, אשר הואלת להעביר אלי. ה'חידוש' הגדול של מר אהרוני – כי תרגומו הקלאסי של י"ד ברקוביץ איננו נאמן למקור ביידיש של שלום עליכם – וכי כמה מן המחזות שם הם תרגומים-עיבודים של סיפורים ביידיש, ידוע לכל בר בי-רב, כולל לי עצמי. אם תעיין במאמר שפרסמתי בכתב העת 'הספרות' עוד בשנת 1978 (!) בשם 'דמות הלא-יהודים וחברתם ביצירת שלום עליכם', תוכל לראות שם מכל שורה ושורה כי ה'סוד' הגדול שחשף מר אהרוני ידוע לי זה מכבר – כולל בעובדה שתרגמתי שם בעצמי מן המקור ביידיש עשרות ציטוטים כדי שיהיו מדויקים ככל האפשר למקור. ואם תטרח להשיג תרגום שלי שראה אור בכתב העת של האוניברסיטה העברית בשנת 1971 (!) תלמד ממנו שבעיה זו העסיקה אותי עוד בשחר נעורי. זה שמר אהרוני איננו מכיר את עבודתי המדעית המקצועית בחקר יהדות מזרח אירופה בכלל, ובספרות יידיש בפרט, אינו מצדיק את השימוש בכינוי 'מומחה' פלוני. אילו היה מתעמק יותר בעשרות המחקרים על שלום עליכם שראו אור במשך הדורות האחרונים, היה מגלה כי 'חידושו' הנפלא ידוע לכל חובבי שלום עליכם במקור והוא חידוש רק לגבי הישראלים חסרי הרקע המזרח-אירופי (שמר אהרוני נמנה עליהם, לפי עדויותיו במקומות אחרים – הוא מספר, ואף מתפאר בכך, כי לא ידע יידיש בראשית דרכו כמתרגם שלום עליכם!).  
ולגופו של עניין, כפי שזכור לך בוודאי, שאלתיך בפירוש אם הנבחן בתכנית ייבחן על הטקסט ביידיש. כיון שהשבתני כי המדובר בתרגום העברי, קבעתי (ובצדק מוחלט, כפי שהוכיחו תשובותיו הרהוטות של הנבחן דווקא על השאלות שהתבססו על תרגום ברקוביץ), כי הקורא הישראלי איננו מכיר בדרך כלל את שלום עליכם, אלא דרך ברקוביץ. בין היתר משום שתרגום זה, ככל שהוא שונה מן המקור, הפך לנכס תרבותי קלאסי בפני עצמו. לרוע המזל, תרגומו המדויק (כביכול) של מר אהרוני איננו מוכר כמו שמוכר תרגומו של ברקוביץ. מה גם שלא הפך לקלאסיקה מסיבות שלא אפרט כאן... כזכור לך, נשאל הנבחן כמה שאלות על  סיפוריו המקוריים של שלום עליכם בעברית, ולא ידע אפילו תשובה אחת. אם כן, אמור מעתה: הנבחן הוא האשם העיקרי, על שלא ידע כי יש בעולם תרגום אחר, יפה פחות אך אולי 'נאמן' יותר, שחיבר מר אריה אהרוני. האם יכול היה הנבחן לענות על השאלה: 'מי אכל את פיטמו של האתרוג' אם היה ניתן השם המופיע בסיפור המקורי ביידיש? ודאי שלא. הנבחן הוא זה שבחר את הנושא, הוא זה ש'אשם' בכך שקרא את תרגומו של י"ד ברקוביץ והוא גם זה ש'חטא' שבקיאותו הגדולה בכתבי הסופר הגדול מבוססת על הנוסח עליו גדלו בישראל כמה דורות של קוראי עברית. דרישתו של מר אהרוני הנכבד 'לעמת ולאמת את הדברים', לא הייתה מאפשרת לנבחן שלנו לענות של שאלה כלשהיא. שהרי את תרגום אהרוני איננו מכיר, את כתבי שלום עליכם במקורם העברי (שראו אור בשנת תשל"ו בהוצאת מוסד ביאליק) לא קרא, יידיש אינו מבין... אמור מעתה, מר אהרוני התכוון כי תשב ותחכה עד שיבוא אליך מתחרה שיודיע כי ברצונו להיבחן על תרגום מר אהרוני!  
ובשולי הדברים, אף אם למר אהרוני שליחות נשגבה לגלות בעולם את קלונו של ברקוביץ, אין היא מצדיקה קנטרנות ולשון יהירה מן הסוג שהוא נוקט בדרך כלל בכתיבתו על אחרים העוסקים בתחום זה. כבר אמרו חז"ל טול קורה מבין עיניך וכו'. רצוני לומר כי כבר לפני שנים רבות עמדתי לכתוב ביקורת על תרגומיו של מר אהרוני, ולא נסתייע הדבר. אך אילו נכתבה זו, אפשר שהמתרגם הנכבד היה מגלה זה מכבר כי ה'סוד' על היחס בין מקור ותרגום במפעלו של י"ד ברקוביץ איננו מצדיק התפארות שוא במה שכאמור ידוע גם ל'מומחה' כמוני.  
כללו של דבר, לא תוכל להודיע בתכנית הבאה כי השאלות התבססו רק על תרגום ברקוביץ, שכן נכללו בהן גם כאלו שהתבססו על 'כתבים עבריים' מקוריים [של ש"ע]. לא תוכל להודיע כי מחבר השאלות לא ידע כי יש הבדל בין מקור ותרגום, שכן אפילו בחומר ששלחתי אליך הקפדתי כמה פעמים לציין ולהזהיר מהבדלים אלו (ראה, למשל, שם הספר 'פונ'ם יאריד' המכונה בעברית 'חיי אדם'). לא תוכל להציע לכל מי שקרא את תרגום ברקוביץ ושאב ממנו הנאה גדולה, לקרוא תרגום נאה פחות, אך 'מדויק' יותר (שהרי כנודע תרגום הריהו כאשה – או שהוא נאה או שהוא נאמן). עצתי לך, הנח לעניין. ונימוקי: מר אריה אהרוני ממילא לא יניח לדבר, ויפרסמו כדרכו באחת הבמות הספרותיות, ואז אוכל גם אני, כדרך משכילי הדורות הקודמים, להריק חרבי ולפרסם מכתב זה – והיתה השמחה שלמה...  
מובן שהרשות נתונה לך לשלוח העתק מכתבי, בצרוף ברכות, למר אריה אהרוני.  
בכבוד רב  
ד"ר ישראל ברטל   
החוג להיסטוריה של עם ישראל, האוניברסיטה העברית 

על כך ענה לי יצחק שמעוני ב-26 באוגוסט בגלוית הדואר הבאה:

אז מי כתב את 'קשה להיות יהודי'?
הצגה לתלמידים במלאת עשור למותו של שלום עליכם, 1926 (הספרייה הלאומית)
ומי כתב את 'האוצר'? (הספרייה הלאומית)

יום שישי, 21 בדצמבר 2018

בעקבות שלום עליכם בניו יורק (ב)

שער הכניסה לחלקת ה'אַרבעטער-רינג' 
על צורת הגלובוס שנקבעה בראש השער סומנו ראשי התיבות .A.R (צילום: דוד אסף)

החלק הראשון התפרסם כאן.

ד. סיפורה של המצבה 

בית הקברות 'הר הכרמל', שבו נמצאת היום מצבתו של שלום עליכם, נמצא מדרום לבית הקברות 'הר נבו'. אמנם הוא נוסד כבר ב-1906, אבל החלקה היוקרתית של 'חוג הפועלים' (Workmen's Circle; אַרבעטער-רינג), נפתחה רק בשנת 1921 ואז גם הועברו אליה עצמותיו של הסופר הדגול ונבנתה המצבה הנוכחית.

מלכתחילה, כאשר נקבר שלום עליכם לראשונה ב-1916, סברו בני המשפחה שלאחר שתסתיים מלחמת העולם יוכלו להעביר את עצמותיו לקבורה בקייב, סמוך לקבר אביו (ומעניין שלא חשבו כלל על קבורתו בארץ ישראל!). הדבר לא יצא כמובן אל הפועל, שכן רוסיה הפכה לברית המועצות והעברת עצמותיו לשם כלל לא באה בחשבון. עתה הועברו עצמותיו ל'משכן הקבע' שלהן, ולמעשה מצבתו הייתה הראשונה שהוקמה בחלקה זו. אחריו באו – יותר נכון הובאו – רבים אחרים וכך נוצר מעין פנתיאון יהודי אמריקני לתרבות יידיש החילונית.

בית הקברות נמצא הרחק מאתרי התיירות הידועים למבקרים בניו יורק. הוא ממוקם בגבול הרובעים ברוקלין וקווינס, בקרבת-מה לשדה התעופה JFK, וכתובתו המדויקת היא 83-45 Cypress Hills. זהו בית קברות עצום בגודלו, שקבורים בו כ-85,000 יהודים ועל כן צריך לדעת בדיוק לאן רוצים להגיע (ואנחנו רוצים להגיע לחלקה מס' 1). בניגוד לסביבתו המוזנחת, בית הקברות עצמו מטופח מאוד וערוגות נאות וכרי דשא מעטרים את חלקותיו. אין זה בית הקברות האופייני לארצות מזרח אירופה, שהעזובה, השמיר והשית מקננים בו. כאן הכל ירוק ופורח, ואף על פי כן – רחוק ומנוכר. 

הפקידה במשרד בית הקברות שמעה כמובן על 'מיסטר עלייכם', היהלום שבכתר בית הקברות, ואף ציידה אותי במפה המסמנת את הנתיב אל חלקת Workmen's Circle, שבקצה Section 1, אל המקום שבו נקבר האיש שמעולם לא החזיק באת וכלי מלאכתו היחיד היה העט.

כאן, בתוך יער של מצבות, שכתובות בבליל ססגוני של שפות: עברית, יידיש, רוסית ואנגלית, מצאתי גם את מצבתם של הסופר הנערץ ורעייתו אולגה-הודל (שנפטרה בשנת 1942).


צילום: דוד אסף

כשומרים נאמנים סובבים את שלום עליכם מצבותיהם של ראשי הבּוּנד, מהפכנים ומייסדי הסוציאליזם היהודי (כמו אהרן שמואל ליברמן וּולדימיר מֶדֶם); היסטוריונים של יהודי רוסיה (כמו שאול גינזבורג ואליהו צ'ריקובר), ועיתונאים וסופרים נודעים (כמו אברהם קאהאן, העורך האגדי של העיתון פֿאָרווערטס, אלכסנדר הרכבי, שמילוניו סייעו למאות אלפי מהגרים דוברי יידיש בצעדיהם הראשונים בשפה האנגלית, יוסף אוֹפַּטוֹשוּ, מחבר ביערות פולין, וישראל יהושע זינגר, אחיו הבכור של יצחק בשביס זינגר ומחבר יושֶׁה עגל והאחים אשכנזי). 

הנה מצבות של כמה מן ה'שכנים':

צילומים: דוד אסף


מצבתו של שלום עליכם ניצבת בשורה הראשונה של חלקת הכבוד. ב'מזרח'...

לוח שיש פשוט למראה הוצב על קברו ומשני צדדיו נחקק, ביידיש ובעברית, לבקשתו המוקדמת של שלום עליכם עצמו, השיר הבא, המרגש כל כך בפשטותו:

הנוסח המאוחר של האפיטף בכתב ידו של שלום עליכם, 1915 (דאָס שלום-עליכם בוך, 1926, עמ' 151)

וזה לשון התרגום של ברקוביץ, שנחקק מצדה השני של המצבה:

שלום עליכם, חיי אדם, תרגום: י"ד ברקוביץ, 1956, עמ' תקפט
התרגום לעברית, כולל שמו היהודי המקורי של שלום עליכם, נחקק בחלק האחורי של המצבה (צילום: דוד אסף)

מצבתו של שלום עליכם הפכה אתר צליינות שוקק כל עוד התקיים העולם שעליו כתב וכל עוד הייתה חיוּת במרכז היידיש החילוני והסוציאליסטי שנתהווה בניו יורק. היום כבר לא נותר ממנה מאומה וגם המצבה כבר אינה מהווה מקור משיכה...

התמונה ההיסטורית המובאת להלן נוגעת ללבי במיוחד, וכמעט קשה להכיל את כל הרבדים הסמליים שנצטמצמו בתוכה.

משמאל לימין: בן ציון גולדברג, שלמה מיכואלס, איציק פפר, מארי (מָרוּסִי) גולדברג-ווייפה, בנם של
בן ציון ומָרוּסִי (לזוג היו שני בנים, שלום ומיצ'ל, וזהותו של המצולם אינה ידועה לי)
(מתוך ספרו של שמעון רדליך, תחייה על תנאי: הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי הסובייטי:
עלייתו ושקיעתו, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והקיבוץ המאוחד, 1991)

וזה סיפורה:

ביוני 1943 ביקרו בניו יורק שלמה מיכוֹאֶלס, במאי ושחקן תיאטרון מהולל שגם ניהל את התיאטרון היהודי המפורסם במוסקבה, ועמו המשורר ביידיש והקומוניסט האדוק איציק פֶפֶר. שניהם היו מראשי 'הוועד היהודי האנטי-פשיסטי' שהקימו לברנטי בֵּרִיַה (ראש הנקוו"ד) וסטאלין, על מנת 'לשווק' ליהודי העולם המערבי את מאבקה ההרואי של ברית המועצות בפולש הנאצי ולגייס כספים שיסייעו להמשך המלחמה. לצדם היו חברים בוועד אישים נודעים כמו הסופרים והמשוררים איליה ארנבורג, פרץ מרקיש, דוד ברגלסון, לייב קוויטקוֹ, אברהם סוּצְקֶבֶר ועוד.

מיכואלס ופפר הגיעו לארה"ב כחלק ממסע עולמי שערכו, באישור מיוחד של סטאלין. הם נפגשו עם פוליטיקאים ואנשי ממון, עם סופרים, משוררים ועיתונאים, עם פעילים פוליטיים ואישים יהודים מפורסמים (בהם גם אלברט אינשטיין, שקיבל אותם בלבביות), הקהילו קהילות והשתתפו בעצרות המוניות. מסעם של השניים נמשך כשבעה חודשים ובמהלכו ביקרו בערים נוספות בארה"ב וגם במקסיקו, בקנדה ובאנגליה. רק טבעי היה שהם ימצאו זמן בלוח הזמנים הדחוס שלהם כדי לחלוק כבוד לשלום עליכם, הסופר היהודי הנערץ ביותר בברית המועצות, שנתפס כמי שביטא בכישרון את קולו האותנטי של הפרולטריון היהודי בתקופה שקדמה למהפכה.

במסעם לבית הקברות נלוו אל השניים חתנו של שלום עליכם, העיתונאי הקומוניסט בן-ציון גולדברג (בנימין ווייפה), רעייתו מארי, היא מָרוּסִי, הילדה החמישית של שלום עליכם, שלימים תכתוב ספר זיכרונות יפה על אביה (אבי שלום-עליכם, תרגמה רות שפירא, ספרית פועלים, 1972), ובנם – נכדו של שלום עליכם.

לאחר סיומה של המלחמה שינה סטאלין את מדיניותו וסר חנם של חברי הוועד האנטי-פשיסטי. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק ובהוראת סטאלין נרצח בביתו של אחד מפעילי המפלגה. גופתו הושלכה בדרך צדדית ונדרסה על ידי משאית כדי לביים תאונת דרכים. מותו-רציחתו זעזעה את יהודי ברית המועצות וסימנה את תחילת הטרור האנטי-יהודי של סטאלין. בסוף אותה שנה פוזר הוועד ונסגר. ארבע שנים אחר כך, נרצחו במוסקבה, בליל הבלהות של 12 באוגוסט 1952, שלושה עשר סופרים, משוררים, עורכים ומתרגמים, ובהם איציק פפר, שסגידתו למשטר הסובייטי לא הועילה לו ביום פקודה...

*

בשובי מהורהר, כדרך שמטילים עליך בתי קברות את אימתם, בבחינת 'והחי יתן אל לבו', לא מצאתי טוב משורות הפתיחה של מאמר ההספד והפרידה שחיבר מעריץ שחי בארץ ישראל הרחוקה, יוסף חיים ברנר: 
הבטחון, אשר הביע טוביה החולב בנסעו לארץ ישראל, כי אדונו וחביבו שלום עליכם, שפיקח הוא, ודאי לא יעשה 'אותה השטות', לא היה, כרובי הבטחונות אשר לטוביה, אלא בטחון שוא: הוא איננו. 
שלום עליכם איננו. זה ה'יהודי מכל ימות השנה' והמשורר האדיר שבאדירים כאחד – בחטיבה אחת – איננו, איננו עוד אתנו; הלך מאתנו; הלך לבלי שוב.  
('לשלום עליכם', בשעה זו: קובץ לספרות ולעניני היישוב, ג, תרע"ו)

שלום עליכם ליד שולחן הכתיבה

ה. סיפורו של האפיטף (ופולמוס לצדו)

למצבה של שלום עליכם יש לי קשר מיוחד, משום שסביבה ניהלתי פולמוס קטן לפני כחצי יובל עם אריה אהרוני מקיבוץ בית אלפא, שתרגם מחדש לעברית את כל כתבי שלום עליכם בסדרה מרובת כרכים (ספרית פועלים). 

אהרוני, שיש לו זכויות רבות בעריכה ובתרגום, לא העריך, בלשון המעטה, את תרגומיו של י"ד ברקוביץ ויצא ל'מסע צלב' נגדו. הוא חשב שברקוביץ עשה מלאכה פגומה בכך ש'ייפה' את שלום עליכם האמיתי, מה גם שלא כל כתבי שלום עליכם תורגמו לעברית. 

שלום עליכם וחתנו ומתרגמו יצחק דב ברקוביץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

היה צדק בטענותיו כלפי ברקוביץ, ורבים, עוד לפניו, הצביעו על כך, ובמיוחד על העברית 'הגבוהה' והלמדנית של ברקוביץ, שרוממה את טיפוסיו העממיים של שלום עליכם לגבהים לשוניים שהם מעולם לא נמצאו בהם. אך אהרוני, שלטעמי לא ניחן בעברית המשובחת של ברקוביץ, הגזים לצד השני במאמציו להציע תרגום מילולי 'מדויק', ושפך את התינוק עם מי האמבט (ראו בביקורתו של שמואל ורסס, 'חבלי תרגום לעברית של כתבי שלום עליכם: על "סופרים יהודיים" מאת שלום עליכם בתרגום אריה אהרוני', מדעי היהדות, 37, תשנ"ז, עמ' 320-309). השיא היה תרגום מחדש של צוואת שלום עליכם ושל האפיטף שנחקק ביידיש על המצבה. 

גם לאפיטף הזה, שאת נוסחו המאוחר מ-1915, שנספח לצוואה ונחקק על המצבה, ראינו לעיל, יש היסטוריה. 

שלום עליכם כתב אותו לראשונה עשר שנים קודם לכן, ב-23 בנובמבר 1905, תחת הרושם הקשה של האירועים האלימים של מהפכת 1905 בקייב. ה'ציוּן על מצבת קברי' נרשם בתוך מכתב בעברית שהפנה לברקוביץ, ובו ביקש ממנו 'לתרגמו בחרוזים':

דאָס שלום-עליכם בוך, עמ' 68

וזה נוסח המכתב:
קיעוו, 23 נאָוו. 1905. 
הבן יקיר לי בערקאָוויטש! 
כותב אני לך את הטורים האלה בשעה שאני מוכתר בקומפּרעסען [בד טבול במים קרים על מנת לשכך כאבים] מראש ועד זקן (אעפ"י שהוא מגולח), כי סובל אני כאב שינים מאד מאד! 
... שולח אני לך בזה 'צִיוּן עַל מַצֶבֶת קִבְרִי' שציינתי בימים ה'שחורים' האלה, ואבקשך לתרגמו בחרוזים כמו אצלי; ואם אין ידך משגת תבקש בשמי את ידידנו שניאור [הסופר והמשורר זלמן שניאור], שהוא 'מַזיק' במלאכת השיר. 
געווען אַ יוד אַ פּשוטער, 
געשריבען 'עבֿרי-טײַטש' פֿאַר ווײַבער 
און פֿאר'ן פּראָסטען פֿאָלק האָט ער – 
דאָ ליגט אַ זשאַרגאָניסט אַ שרײַבער.
    דאָס גאַנצע לעבען אויסגעלאַכט, 
    געשלאָגען מיט דער וועלט כפּרות. 
    די גאַנצע וועלט האָט גוט געמאַכט, –  
    אַליין, אוי וועה, געווען אויף צרות!
        און דוקא ווען דער עולם האָט 
        געלאַכט, געקוועלט, און פֿלעג זיך פֿרעהען, 
        האָט ער געוויינט – דאָס ווייס נור גאָט – 
        בּסוד, אַז קײַנער זאָל ניט זעהען... 
שלום-עליכם 
אינ'ם יאָהר פֿון קאָנסטיטוציע און פּאָגראָמען (1905) [בשנת החוקה והפוגרומים]
משקל היַמְבִּים פה שמונה ותשעה.

לא ניכנס כאן לדקויות ההשוואה בין שני הנוסחים (למשל החלפת המילה 'זשאַרגוניסט', כלומר כותב יידיש, ב'הומאָריסט'), וברור שהנוסח האחרון הוא הקובע. אגב, ברקוביץ העיר כי בארכיונו של שלום עליכם נשמר גם נוסח שלישי של האפיטף!
 (דאָס שלום-עליכם בוך, עמ' 69). לצורך ענייננו כאן, די לנו בכך שרצונו המפורש של שלום עליכם היה שברקוביץ יהיה זה שיתרגם את האפיטף שייחקק על מצבתו.

ברקוביץ, שתרגם לעברית את הצוואה, תרגם כמובן גם את האפיטף, ואפשר להניח שעשה זאת בחרדת קודש והראה אותו לשלום עליכם שגם אישר אותו. תרגומו זה אכן נחקק מצדה האחורי של המצבה, וגם נדפס מכאן ואילך בכל מהדורות חיי אדם, יחד עם הצוואה. זהו תרגום יפהפה, ובמרוצת השנים גם הפך קלאסי וחלק בלתי נפרד מן המצבה וממורשתו וזיכרונו של מי שנקבר תחתיה. 

אהרוני, שתרגם מחדש את פֿונ'ם יאַריד (תחת הכותרת המדויקת יותר 'מן היריד'), הציע נוסח עברי חדש לגמרי לא רק לספר אלא גם לצוואה וגם לטקסט שעל המצבה, שאותו הציג בתור 'הכתובת על מצבתו של שלום עליכם' – מה שאינו נכון כמובן – העיקר לבער את תרגומו 'הקלוקל' של ברקוביץ.

דברים כאלה לא עושים! ולו לכל הפחות היה זה תרגום מוצלח...

הנה לפניכם תרגומו של אהרוני לנוסח המצבה, ויישפטו הקוראים מהו התרגום הטוב יותר:

שלום עליכם, מן היריד, תרגום: אריה אהרוני, 1992, עמ' 293

האם מותר לשכתב נוסח של מצֵבה? 

בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידי פרסמתי  את דעתי בשאלה זו (הארץ, 18 באוקטובר 1992):


למען ההגינות צריך לציין שאהרוני גם ענה לי. הוא לא התייחס להסתרת האמת והסתפק בכך שלדעתו אין שום בעיה לשכתב נוסח מצבה. 

נאמר זאת כך: לא השתכנעתי...


ו. הצוואה

לצורך הכנת רשימה זו שבתי וקראתי את צוואתו של שלום עליכם.

בעיניי, זו אחת הצוואות המרגשות והמרשימות של יהודי חילוני מודרני (שימו לב לסעיפים ד'-ה'), ואפילו פרטי חלוקת הרכוש והזכויות מעוררים השתאות והשראה. הנה היא בתרגומו של ברקוביץ, כפי שהתפרסמה בסוף ספרו של שלום עליכם חיי אדם, בכל המהדורות (הכנסתי תיקוני כתיב ופיסוק קלים).

צוואת שלום עליכם
(אבקש לפתוח ולפרסם ביום פטירתי, שלום עליכם).
י"א תשרי ה'תרע"ו [19 בספטמבר 1915], ניו יורק.
היום, מחרת יום הכיפורים, עת תקופת שנה חדשה החלה ואסון גדול קרה את ביתי – מת בני בכורי מישה (מיכאל) רבינוביץ והוריד אתו אל קברו חלק מחיי – גמרתי בלבי לחזור ולכתוב מחדש את צוואתי, אשר כתבתיה בשנת 1908, בימי חליי בְּנֶרְווי (איטליה).  
בריא ושלם ומתוך דעה צלולה אני כותב את דברי הצוואה הזאת, ובה עשרה סעיפים :
א. בכל מקום אשר אמות אל ישכיבוני בקברות רמי המעלה, מיוחסים או גבירים, אלא דווקא בין המוני היהודים בעלי המלאכה, בתוך עמי. והייתה המצבה, אשר יקימו אחרי כן על קברי, לכבוד ולתפארת לקברים הדלים סביבותָי, והקברים הדלים יפארו את מצבתי, כאשר כן פיארו המוני העם התמימים והישרים את סופרם בחייו.
ב. שום שבחים ותהילות ומורה-מורינו אל יחרתו על מצבתי, זולת שם 'שלום עליכם' מצד אחד, וזולת הכתובת היהודית [ביידיש], הרצופה פה, מצד שני.
ג. שום ויכוחים וחילוקי דעות בין חבריי, אשר יאמרו להשאיר לי שֵׁם עולם, להקים לי מצבת זיכרון בניו יורק וכיוצא בזה, אל יעוררו: לא אוכל לנוח בשלום על משכבי, אם חבריי יישעוּ בדברי שטות. הטובה מכל מצבות הזיכרון תהיה לי זאת, אם יקרא העם בספריי ואם יימצאו בין עשירי עמנו מוקירי ספרות, אשר יקומו להוציא לאור ולהפיץ ברבים את כתביי, בין אלה הכתובים בלשון יהודית, ובין אלה המתורגמים לשאר לשונות, ובזה יספיקו בידי העם לקרוא ובידי בני משפחתי לחיות חיי כבוד. אם לא זכיתי, או לא הייתי כדאי, למוקירי ספרות בחיי, אולי אזכה להם אחרי מותי. נפטר אני מן העולם מתוך אמונה שלמה כי העם לא יעזוב את יתומיי.
ד. על קברי, ואחר כך במשך כל השנה, וביום הפטירה בשנים הבאות, יקרא קדיש אחריי בני יחידי, אשר נשאר בחיים, וגם חתניי, אם יהיה רצונם בכך. ואם לא יהיה חפצם בזה, או לא תהיה שעתם פנויה, או הדבר יהיה בניגוד להשקפתם על ענייני אמונה ודת, הרשות בידם לצאת ידי חובתם רק בזה, אשר יתאספו כולם, הם ובנותיי ונכדיי, וגם ידידיי אנשי שלומי בתוכם, וייקראו את דברי הצוואה הזאת, וגם יבחרו סיפור אחד מסיפורי המעשיות שלי, מאלה המבדחים ביותר את הדעת, וייקראוהו בכל לשון שהם שומעים יותר, ומוטב שייזכר שמי ביניהם מתוך שחוק משלא ייזכר כלל.
ה. ענייני האמונות והדעות של בניי ובני-בניי מסורים ללבם, ורק את שורש גזעם היהודי אבקש מהם לשמור. אלה מבניי, אשר ימאסו בגזעם ויעברו לדת אחרת, והיה הדבר לאות, כי נעקרו משורשם ונִשְׁלוּ מעל משפחתם ומחו את שמם מצוואתי, ואין להם חלק ונחלה בתוך אֲחֵיהֶם.
ו. כל אשר רכשתי, הן בכסף מזומן – אם מין זה יימצא ברשותי – והן בספרים, אלה אשר נדפסו ואלה אשר בכתובים, הן בלשון יהודית והן בשאר לשונות (מלבד אלה שתורגמו ללשון עברית), שייך לאשתי הוֹדְל בת אלימלך, היא אולגה רבינוביץ, ואחרי מותה יעבור לבניי בחלקים שוים : לבתי חיה אסתר (אֶרְנֶסְטִינָה) ברקוביץ, לבתי שרה (לְיַאלִי) קויפמן, לבתי נעמי (אֶמָּה) רבינוביץ, לבתי מרים (מַארוּסִי) רבינוביץ ולבני נחום (נוּמָה) רבינוביץ. ואשר לכתביי בלשון עברית, הרי הם שייכים למתרגמם האמן, לחתני י"ד ברקוביץ, ולבתו, לנכדתי תמר (תָּמָרָה) – והייתה זאת נדוניה לה. הפרי אשר יביאו מחזותיי, הן ברוסיה והן באמריקה, חציו יהיה ליורשיי וחציו יהיה מונח על שם נכדתי בֶּלָה בת מיכאל ושרה קויפמן – והייתה זאת נדוניה לה.
ז. מכל ההכנסות, המנויות בסעיף הקודם, יופרש בשביל הקרן לסופרי ישראל (הכותבים יהודית והכותבים עברית), אם יגיעו לסכום של חמשת אלפים רובל לשנה – חמישה אחוזים ממאה. ואם ההכנסה תגדל מחמשת אלפים רובל – יופרשו עשרה אחוזים ממאה (למשל: מן 6,000 רובל – 600, מן 7,000 – 700, מן 8,000  – 800 וכו'). אם לעת ההיא תתקיים קרן כזאת פה באמריקה, או שם באירופה, יסולקו האחוזים לקרן, והקרן תעשה בהם לפי תקנותיה. אך אם קרן כזאת לא תהיה אז, או אולי תהיה קרן אשר לא תתאים לרצוני, האמור בראש הסעיף הזה, יחולקו האחוזים בין סופרים נצרכים על ידי יורשיי עצמם, לפי הסכם כולם.
ח. אם לא יהיה סיפק בידי להציב מצבה על קבר בני מיכאל (מישה) רבינוביץ, שמת זה עתה בקופנהגן, יעשו זאת יורשיי ביד רחבה. וביום פטירתו, מדי שנה בשנה, ייקרא קדיש אחריו ויחלקו ח"י כתרים צדקה לעניים.
ט. משאלתי כי יורשיי יסדרו את ענייני חייהם בדרך זו, אשר כתביי ומחזותיי לא יימָכְרוּ לצמיתות, לא פה באמריקה ולא שם באירופה, אלא ישתדלו לחיות על הכנסתם כל הימים אשר יימצאו ברשותם לפי חוקי המדינה. להוציא, אם תגיע עת כזאת, או יימצא איש שוטה כזה, אשר יואיל לשלם במחיר הזכות סכום גדול כל כך, שיספיק לכלכלת המשפחה. אז ייוועצו היורשים ביניהם, ואם רובם יסכימו, יחלקו את המזומנים ביניהם חלק כחלק, ככתוב בסעיף ו', וקודם כל יפרישו את תרומת עשרת האחוזים לקרן הספרות היהודית, ככתוב בסעיף ז'.
י. משאלתי האחרונה מהבאים אחריי ובקשתי מבניי: לשמור מכל משמר את הָאֵם, לפאר את ימי זקנתה, להמתיק את חייה המרים, לרפא את מחץ לבה השבור, לא לבכות אחריי, אך להפך – להזכיר את שמי מתוך שמחה, והעיקר – לחיות בשלום איש עם אחיו, לא לנטור שנאה זה לזה, לעזור איש את אחיו בשעת הדחק, לזכור לפעמים את בני המשפחה, לרחם את העני, ובימי טובה לשלם את חובותיי, אם יהיו כאלה אחריי. בניי! ייכבד ביניכם שמי היהודי, אשר רבות עמלתי בו, ואלהי השמים יהי בעזרכם. אמן.
שלום בן מנחם נחום רבינוביץ 
שלום עליכם

צחוק הוא בריאות – הרופאים ציוו לצחוק... (ארכיון המדינה)


לקריאה נוספת: דוד רוסקיס, 'המהפכה החקוקה', יהודיבור: מסות על תרבות יידיש, מוסד ביאליק, תשע"ח, עמ' 154-132.