מקהלת צה"ל, הילד החורג של הלהקות הצבאיות

חברי המקהלה שרים 'אילו ציפורים', 1978 (שימו לב לכפפות הלבנות). בין המצולמים: נתן דטנר, נתן נתנזון, חני נחמיאס, דורון מזר, אבי דור, רחלי חיים, חדוה מלר וברוריה לקנר 

מאת ארנון וגדעון גרייף

הלהקות הצבאיות הגיעו לשיא תהילתן ופירסומן בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. שנים אלה היו תור הזהב של הלהקות, הגדולות והקטנות (צוותי ההווי). שיריהן הובילו את מצעדי הפזמונים והושרו בפי כל, בוגריהן שהשתחררו נקלטו מיד בשוק האזרחי והפכו כוכבים מבוקשים. להיטי ענק, שליחם לא נס נוצרו באותן שנים והפכו חלק בלתי נפרד מפס הקול הישראלי. הם מושמעים עד היום בערוצי הרדיו והטלוויזיה, כולל גרסאות חדשות ומעודכנות של מקצתם. זה היה מעיין יצירתי שהיו שותפים בו מאות יוצרים ויוצרות מוכשרים מכל תחומי הבידור. מתנה שלא הפסיקה לתת. 

לכאורה לא הייתה סיבה בעולם שתהליך מוצלח זה לא יימשך באין מפריע, אבל לא כן היה. התהליך נקטע באבחת חרב חדה, בגלל שיגיונו של אדם אחד, שבידיו היו הסמכויות להחליט על גורל הלהקות, על אף שלא היה לו את הרקע המוזיקלי הדרוש להעריך את משמעות החלטותיו. זה היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רב אלוף רפאל איתן (רפול), לוחם נועז ואיכר קשוח, אך לא בדיוק דמות בעלת הבנה של תהליכים תרבותיים. 

זהו סיפור עלייתה, ובעיקר נפילתה, של מקהלת צה"ל, יציר כפיו של רפול, שנולדה ב-1978 וסיימה את חייה ב-1984.

ידידיו של רפול סיפרו, כי המודל שניצב לנגד עיניו היה מקהלת הצבא האדום הנודעת, שהפכה סמל לפטריוטיות, צבאיות נוקשה ורשמיות. כך רצה רפול לראות את הלהקות הצבאיות כולן: ניצבות בדום מתוח בטקסים ממלכתיים ולאומיים, שרות בהרמוניה ומקפידות על לבוש, משמעת והופעה צבאית. כידוע לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ניסו להקים מקהלה צבאית, והמפורסמת שבהן הייתה מקהלת גברי השריון, שיזם שאול ביבר, אז קצין החינוך של גייסות השריון, והשתתפו בה כ-300 טנקיסטים.

אלא שחזון לחוד ומציאות לחוד. חלומו של רפול לא התגשם, למרות שניסה לכפות אותו על קצין החינוך הראשי דאז. במציאות הישראלית של שלהי שנות השבעים לא היה לכך כל סיכוי.

המקהלה, שנקראה גם 'מחזור 78', אוישה בכוכבי הלהקות שפורקו ונותר להם עדיין זמן שירות בצבא. לאחר הקמתה הופעלה המקהלה על ידי מפקדת קצין חינוך ראשי של צה"ל בשני ערוצים: הראשון, בהרכב מלא, כשהרפרטואר הושתת בעיקרו על להיטים ישנים נושנים של להקות צה"ל (בעיקר להקת הנח"ל), שירי עם, שירים בעלי ניחוח צבאי ו'שירי סוכנות', זאת לצד רפרטואר אד-הוק לצורך השתתפות בטקסים ממלכתיים רשמיים, אזרחיים וצבאיים (זו הרי הייתה הסיבה המקורית להקמת המקהלה); הערוץ השני היה של הופעות בהרכב גמיש, בין ארבעה לשישה חיילות וחיילים, שנשלחו לבסיסים קטנים ותפקדו למעשה כצוותי הווי מוקטנים. בהמשך הדרך חזרה המקהלה לנתיב הבטוח ובהופעותיה השמיעו חבריה להיטי עבר נודעים ולצדם גם מעט שירים חדשים שנכתבו במיוחד עבורם.

גולת הכותרת בהיסטוריה של המקהלה הייתה הופעה במשדר הטלוויזיה החגיגי של יום העצמאות תשל"ח (1978), שנקרא '30 שנות זמר בצה"ל'. משדר זה הופק על ידי רשות השידור ושודר בערוץ הראשון (כיום 'כאן 11' של תאגיד השידור) בהנחייתו של חיים טופול. זו הייתה תוכנית הבידור המרכזית של החג ומטבע הדברים הייתה עמוסה לעייפה ולפיכך ההרכב ששובץ להופעת המקהלה היה מצומצם.

התוכנית המלאה של '30 שנות זמר' נשמרה בארכיון והיא מרגשת לצפייה עד היום:

ערכנו ריאיונות עם כמה מחברי המקהלה ומתוכם דלינו לא מעט פרטים וריכזנו את שמותיהם של רבים מחברי המקהלה לאורך שנות פעילותה (לדברי נתן נתנזון היו בה לאורך השנים בין שמונים למאה משתתפים וכן הרכב תזמורתי גדול שמנה כעשרים נגנים, לרבות חצוצרות, כלי הקשה וכלי נשיפה). הנה מקצת השמות (בסדר א"ב): טל אמיר, אודי בוכמן, אפי בן ישראל, מיכל גור, ורדה גורן, ברק גליל, אבי דור, נתן דטנר, משה דץ, הגר הפטר, ירון חדד, רחלי חיים, ענת טופול, רומי לחמי, ברוריה לקנר, דורון מזר, מילי מירן, חדוה מלר, בני נדלר, ורדה נוגה, חני נחמיאס, נתן נתנזון, אבי סינגולדה, סימה עמיאל, עירית ענבי, אהרן פררה, יורם צדוק, אבי קושניר, רמי קליינשטיין, חנוך רוזן, ריטה, עופר שפריר. 

הפקה נוספת שנבעה מתוך ההרכב הגדול הייתה המופע 'בצל ירוק', בבימויו של חנן גולדבלט, שהעלתה חולייה בת שמונה זמרים שהגיעו מן המקהלה (ביניהם הייתה חני נחמיאס). ההפקה חידשה את להיטיה של להקת 'בצל ירוק', שהלהיבה את הארץ בסוף שנות החמישים ובשנות השישים.

כתבה שהופיעה בעיתון 'במחנה', 1979

התקליט היחיד של הלהקה, שנדפס בשנת 1978 בהוצאת CBS תחת הכותרת: 'השירים היפים של להקות צה"ל', לא בישר טובות. חברי המקהלה מחזרו בו כעשרים שירים אהובים ומוכרים מכל התקופות, אך מבחינה מוזיקלית זו הייתה אכזבה גדולה. ההקלטות היו חובבניות, הסאונד גרוע והעיבודים דלים וחסרי מעוף. אפילו השם 'מקהלת צה"ל' לא נדפס על עטיפת התקליט, וגם לא שמות המשתתפים (במקרים ספורים צויינו שמותיהם הפרטיים של הסולנים, כמו 'חדוה' [מלר] או 'רחלי' [חיים]). 

discogs

חברי המקהלה היו ממורמרים ולא אהבו את התפקיד שנועד להם, ועל רקע זה היו אירועי הפרת משמעת לא מעטים.

כתבה בעיתון 'מעריב' (התאריך לא ידוע)

כתבה שהתפרסמה בשבועון 'לאישה', 1979

התקוות שתלה רפול במקהלת צה"ל התנפצו עד מהרה. המקהלה לא הותירה חותם מעבר להופעות שגרתיות בפני חיילים. תחושות האכזבה וההחמצה בשל החלטתו של רפול לפרק את הלהקות הישנות הלכו וגברו בקרב גורמים בצבא ובתעשיית הבידור. לקראת 1980 הלכה וגברה ההכרה שרעיון המקהלה פשוט נכשל וצריך לוותר עליו ולשוב למודל הישן והטוב של להקות חיליות וצוותי הווי. כאמור, ב-1984 פורקה המקהלה ושבקה חיים לכל חי.

במבט לאחור אכן ניתן לקבוע, כי הקמת המקהלה לא רק שלא הביאה עמה בשורה מוזיקלית חדשה, אלא גם קטעה תהליך טבעי שבו היו הלהקות הצבאיות בשיא פריחתן. מאז פירוקן בידי הרמטכ"ל בשנת 1978 ועד היום, למרות נסיונות לחדשן, לא הצליחו הלהקות הצבאיות לשחזר את הצלחתן ההיסטורית. ועם זאת, שירי הלהקות הן עדיין חלק מפסקול הישראליות שאהבנו ועוד ילוו אותנו עשרות שנים.

______________________________________

ד"ר גדעון גרייף הוא היסטוריון, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ומוזיקאי. בנו ארנון הוא מוזיקאי ומומחה לזמר העברי   dr.gideon.greif@gmail.com