תמונות על הקיר: 50:50

כביש 395, הכניסה למחנה בית זית (צילום: יהושע לביא)

____________________________________________________________________

כתב וצילם טל סגל 

ציור הקיר שבמרכז רשימה זו נראה במבט ראשון כאסופה מקרית של עבודות נפרדות – שונות זו מזו בסגנון, בצבע ובשפה האומנותית – שבכל זאת משתלבות יחד בהרמוניה מפתיעה. מאחורי הציור מסתתר סיפור מורכב יותר, וגם מסר חברתי חד וברור. הקלקה על התמונה הבאה, תגדיל אותה ותאפשר מבט ברור יותר.

לפני שאגיע לסיפור, נפרק את היצירה, שנמצאת בפארק המסילה בתל אביב, למרכיביה – מימין לשמאל – ונזהה את האומנים שהשתתפו במיזם זה. היצירה מכונה בפי יוזמיה 'מיזם השוויון'.

אלף (ALEF) מצייר נופים עירוניים: קווי רקיע, מגדלים ומנופים, ולעיתים משלב גם את דמותו של 'הנסיך הקטן'. הוא חותם באנגלית ALEF או פשוט באות א'. אלף, כבן ארבעים, נולד בגיברלטר ועלה לארץ בגיל תשע היישר לשכונה חרדית. הוא מרבה לצייר נוף אורבני, את ישראל הנבנית ('תקומה' היא מילת מפתח), ויהודים שחוזרים לארצם. אפשר לראות עבודות שלו ברחוב פייר קניג בבת ים, וגם בקריית המלאכה ובפלורנטין בתל אביב. חתימתו כוסתה בחלוף הזמן, אך אפשר לראותה בבירור בתמונת ה'מגילה' המובאת בסוף הרשימה.

את .I.D (ראשי תיבות של Imaginary Duck), כבר הכרנו כאן בעבר, כשעסקנו ב'קיר החטופים', וחתימתה מתנוססת מתחת לעקב רגלה הימנית של הנערה (ראו להלן בתמונה של שי כחלון, בצד ימין למטה).

דרכה האמנותית של יוליה (זה שמה הפרטי) התחילה בדמויות של ברווזים, המשיכה לשועלים אדומים, ובהמשך עברה לדמויות של נשים יפניות. אבל יותר מכול מזוהה איתה הדמות שמופיעה גם כאן (משמאל): ספק ילדה, ספק נערה, ספק אישה – נועלת 'נעלי גולדה' שחורות, עיניים גדולות ומבט עצוב ומעורר מחשבה. היא מחזיקה קלף ביד אחת וחרב בידה השנייה. מצד ימין צוירה דמותה של מלכת צרפת האחרונה מארי אנטואנט ('אם אין לחם אִכלו עוגות'), עם כוסית יין בידה וסיגר בפיה. האם מדובר בשתי דמויות נשיות מהופכות, או אולי זו אותה דמות בגילים שונים? שאלתי אותה מה פשר האות J שעל הקלף ותשובתה הייתה: 'אפשר לפרש את זה כתחילת השם שלי (Julia), ואפשר לפרש את זה בתור קלף מנצח (Joker)'. 

השלט, ועליו אמרת הכנף 'רק אשה עם צירים תבין גבר עם שפעת', הוא פרי מכחולו של תמבור צוקי, שלעבודותיו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת. השלט הוא תוספת מאוחרת למיזם השוויון.

שי כחלון (חתום בראשי התיבות ש"כ) מזוהה עם דמויות ובעלי חיים עם עיניים גדולות במיוחד, ובשימוש עשיר ומרשים בעשרות צבעים, גוונים ותתי־גוונים שמעניקים לעבודות שלו עומק ותנועה. ככל הידוע, זהו הגרפיטי הראשון שלו בתל אביב.

החיבור בין שני הציורים נוצר כאשר התברר שציור קודם שהיה על הקיר לא התאים לחזון השוויון. שי סיפר לי שהציור המקורי נמחק בהסכמת הצייר הקודם, וההנחיה שקיבל הייתה לצייר גבר המקשיב לשתי הנשים שלידו. לדבריו, רק במקרה יצא שהגבר המצויר הוא בעל חזות 'מזרחית', המקשיב כביכול לשתי הנשים 'הלבנות'.

צילום: דנה שלמון

דינה שגב, משוררת רחוב אהובה, מוכרת בזכות שיריה הקצרים והמדויקים שמופיעים על קירות ברחבי הארץ, וגם מחוצה לה. סגנונה אופייני: שורות שיר המטפסות על גבעולי פרחים. דינה, שמדריכה סיורי גרפיטי בדרום תל אביב, פרסמה לאחרונה ספר (חופש לב) ובו מבחר מעבודותיה. 

אלכס פדק מוכר בזכות ציורי בקבוקים המונחים על דלפק, לרוב בצבע אחד או שניים. דווקא כאן חרג מהקו המוכר שלו והשתמש במנעד צבעוני רחב יותר. 

במקרה זה, הציור אינו שייך למיזם המקורי, ויש להצטער על כך. פדק מחק, בלי רשות, את הציור הקודם שהיה שם, פרי מכחולה של אומנית הגרפיטי monsterart@ (אפשר עוד לראות את הצבעים והצללית של העבודה הקודמת). הדמות שציירה ביקשה להראות לעולם את 'עצמנו', על כל צבעינו וגונינו. הכנף מייצגת את החיבור אל הטבע ואת החופש לעוף אל מחוזות חפצינו.

 monsterart@ מציירת את חלקה במיזם (צילום: דנה שלמון)

ANNA.R.KY תרמה לציור את הדמויות המכונפות-מלאכיות שמופיעות במספר מקומות. נסו לקרוא את השם שלה בצורה קצת אחרת ותגלו שהוא בעצם 'אנרכיה'...

הציור המרכזי הוא של שיר למדן, קיבוצניק לשעבר, שפועל בכל הארץ. כאן הוא יצר דימוי מסקרן במיוחד: פנים חצויות – חצי גבר משופם ומזוקן וחצי אישה שֶׁשְׂעָרָה גולש.

מהו המסר של כל הציורים הללו בהצטרפם יחד? 

הציור המשותף נוצר בשנת 2023, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. ארבעה אומנים וארבע אומניות, מהבולטים בארץ, חברו יחד, בהתנדבות, כדי ליצור קיר שקורא ל־50:50 – שותפות ושוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות.

העיתוי לא היה מקרי: ימים ספורים לפני שבעה באוקטובר, על רקע מציאות פוליטית שבה רוב מוקדי הכוח והנהגת המפלגות נשלטו בידי גברים, ביקשה היצירה להציב קול ברור: קריאה ליותר נשים להיות חלק ממעגלי ההשפעה וההנהגה במדינה. 

בצד שמאל של המיזם המצויר הוצבה בשעתו מעין 'מגילת עצמאות' (שלצערנו נגנבה) ועליה נדפס המסר העיקרי:

מנהיגוֹת ומנהיגים מתחייבים/ות לרשימות שיוויוניות

אתם יכולים לראות כמה עשרות חתימות של נציגי כל המפלגות, שהתחייבו אז לשוויון כזה ברשויות המקומיות ובעיריות.

חנוכת מיזם גרפיטי השוויון (צילום: דנה שלמון)

'החזון שלנו הוא 50:50 – גברים ונשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות', אמרה אז דנה שלמון, תרפיסטית באומנות שהייתה מפיקת מיזם השוויון.

היא הוסיפה גם זווית משפחתית והיסטורית: 

סבא־רבא שלי, הרב בן־ציון עוזיאל, תמך בזכותן של נשים לבחור ולהיבחר, בתקופה שבה הדבר עורר מחלוקת עמוקה. הוא האמין שנשים חייבות להיות חלק מההנהגה – מתוך אחריותן, מתוך תרומתן לחברה, ומתוך המקום המרכזי שהן ממלאות בחיינו (ראו כאן, במאמרו 'השתתפות האישה בבחירות למוסדות הציבור', מתוך ספרו שו"ת פסקי עוזיאל). 

וכך, בין סגנונות שונים, צבעים מנוגדים ושפות אומנותיות נפרדות, נוצר בפארק המסילה קיר אחד שמבקש לומר דבר פשוט: חברה שוויונית יותר היא גם חברה טובה יותר.

בקרוב מאוד נלך לבחירות חדשות לכנסת. שימו לב, בוחרות ובוחרים יקרים לנוכחותן של נשים ברשימות לכנסת ולשיעורן היחסי בתוך הרשימה, ותנו קולכם רק לרשימות שוויוניות, או לכאלה שמתקרבות לכך. יש אפילו עמותה ציבורית שמקדמת חזון זה ונקראת מיזם 5050, וגם היא קוראת להבטיח ייצוג של 50:50 ליד כל שולחן של מקבלי החלטות. 

הצטרפו גם אתם לדרישה זו, שמופנית לראשי כל המפלגות, וחתמו על העצומה שבאתר.

אתר 5050

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

תודה לדנה שלמון, יוזמת הגרפיטי לשוויון.