מי יבנה בית (לתפילין)?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון  

יהודי שומר מצוות משתדל לנהוג באורחות חייו כמו שכתוב בשולחן ערוך. אפילו דיני השכמת הבוקר מסודרים עבורו לפרטי פרטים. הוא דואג להתעורר על צידו הימני. אומר תפילת 'מודה אני'. מתיישב. נועל נעל ימין ואחריה נעל שמאל. שורך נעל שמאל ואחריה נעל ימין (וכשיחלוץ אותן יעשה ההפך ויחלוץ שמאל תחילה). וכך כל סדר יומו מוכתב וברור, עם המון חובות, איסורים, הלכות ומנהגים – הכול בהקפדה יתרה. 

הנה לפניכם דוגמה למורכבותה של ההלכה: הכנת תפילין.

'וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ' (דברים, ו 8). הוראה זאת היא המקור למצוות הנחת תפילין, שמופיעה בניסוחים דומים בארבע פרשיות שונות בתורה (אגב, המילה 'תפילין' אינה מופיעה במקרא כלל, ומתועדת בפעם הראשונה רק במשנה). הפרשיות הללו נכתבות באותיות זעירות על קלף בידי סופר סת"ם ומוכנסות לשני בתי התפילין, של יד ושל ראש, שאותם מצמידים ('מניחים'), בעזרת רצועות עור, תחילה לקיבורת זרוע יד שמאל (תפילין של יד) ואחר כך למרכז הראש מעל המצח. זמן הנחת תפילין הוא בימות החול (ולא בשבתות או בחגים), בדרך כלל בזמן תפילת שחרית, אך בתקופת המשנה והתלמוד נהגו תלמידי חכמים להתהלך עם התפילין במשך כל היום, פרט למקומות שאינם נקיים (כמו בית הכיסא). ארכאולוגים מצאו בקומראן שרידי תפילין של ראש מימי הבית השני, ומתברר שהיו דומות מאוד לאלו של ימינו. 

קציצה של תפילין [החלק שבו מוכנסות הפרשיות] שנמצאה בחפירות בקומראן (ויקיפדיה)

אודה ואבוש, זה לא כבר חשבתי לתומי שבתי התפילין הם קופסאות עשויות מפלסטיק או חומר אחר. רק לאחרונה למדתי מקרוב כיצד עושים את הבתים הללו, וכאן אשתף אתכם במקצת שלבי ההכנה, שהם רבים ומסובכים.

ר' ישראל איצקוביץ, חסיד ויז'ניץ שגר בבני ברק, הוא איש רב פעלים שפתוח לעולם הגדול, ואני גם רואה בו חבר אישי. ר' ישראל עמד לא מכבר בפני שני מאורעות חשובים בחייו: בתו הגיעה לפרקה ונמצא לה שידוך מובחר, ובנו עומד להיות חתן בר מצווה. במקום שעון זהב החליט לקנות לחתנו תפילין מהודרות, שכן מקובל שעד החתונה מניחים רק 'תפילין של רש"י', שזו שיטת סידור הפרשיות הנפוצה ביותר, ולאחריה מוסיפים ומניחים גם 'תפילין של רבנו תם'. בהזדמנות זאת, החליט ישראל לקנות גם לבנו תפילין, שכידוע מתחילים להניחן אחרי כניסתו של הבן לעול תורה ומצוות. לשמחתי, ר' ישראל הזמין אותי להתלוות אליו ולראות כיצד מייצרים את התפילין.

מפעל התפילין 'אות לישראל' שוכן מעל למאפייה המפורסמת של חלות ויז'ניץ. קומה שלמה של חדרים מבולגנים, שבהם מייצרים מספר רב של 'תפילין מהודרות בכל ההידורים'. המשותף לכולן, שהן נעשות בעבודת יד וללא כל שימוש בכוח חשמל או מנוע. 

מבחר ההידורים שמציע המפעל

במפעל לא מייצרים את רצועות התפילין, לא את הקלף שבתפילין, וגם לא כותבים את הפרשיות. כאן מייצרים רק את הבתים. רשמתי רק חלק קטן משלבי הייצור ורק מעט מההלכות הרבות הקשורות בכך.

אז איך בונים 'בית'? 

תפילין מורכבות מ'בית', שהוא הקופסה שבתוכה נמצאות הפרשיות, ומ'תיתורה', שהיא הבסיס, כביכול, שעליו עומד הבית. בתפילין של ראש יש ארבעה חוצצים, בית נפרד לכל פרשייה – והכול נעשה מחתיכת עור אחת. תפילין פשוטות וזולות נעשות מעור כבש או עז, אך תפילין מהודרות נעשות מעור פרה. ב'אות לישראל' משתמשים בעור הפָּנִים של בקר מזן 'הרפורד', שאותו מייבאים מאמריקה. זהו עור משובח ועבה, וניתן בקלות להכין ממנו את הצורה המבוקשת.

עור הפרה ממנו מכינים את התפילין של ראש

את העור לוחצים בשבלונה בעזרת מכבש הידראולי, כדי להקנות לו את הצורה המבוקשת, אבל לחץ השמן במכבש מתקבל על ידי משאבה ידנית. בשלב השני הלחץ מופעל בסיבוב ידני של הידית. זאת ההקפדה על 'כוח גברא', כלומר שימוש בכוח האדם ולא בכוח מנוע.

במכבש זה הלחץ מופעל על ידי סיבוב ידני של הידית

כאמור, הבתים והתיתורה עשויים מחתיכת עור אחת. התיתורה עשויה משתי שכבות, כאשר התחתונה סוגרת את הפתחים שבהם מכניסים את הפרשיות. 

בתמונות הבאות אפשר לראות כמה משלבי הייצור, מחתיכת עור ועד למוצר הסופי.

החלק העליון של הבית נקרא 'קציצה', ועליו שתי אותיות ש מובלטות (האות היא קיצור של המילה שדי). לזאת שמימין יש שלושה ראשים, ולזאת שמשמאל – ארבעה. 

את האותיות 'ש' מסמנים בעזרת שבלונה, והבלטתן נעשית בעבודת יד עדינה.

על פי ההלכה, את הבתים יש לצבוע בשחור. את לחץ האוויר הדרוש למרסס הצבע משיגים בעזרת מדחס המופעל על ידי דוושות, כמו של אופניים. ושוב, ההידור הוא בעבודת יד וב'כוח גברא'.

התפילין יכולות להיות בגדלים שונים, אבל הן חייבות להיות ריבועיות ושוות 'על המילימטר'. את מידותיהן מודדים בעזרת מיקרומטר מדויק.

השלב האחרון הוא הכנסת הפרשיות לבתים וסגירתן. בתפילין יש ארבע פרשיות. כאמור, בתפילין של ראש הארבע נפרדות, ובתפילין של יד כולן כתובות על יריעה אחת.

כך נראית פרשייה אחת ('קדש לי כל בכור פטר') מתפילין של ראש

את הפרשיות מגלגלים וקושרים בשערה מזנב עֶגְלָה. לאחר מכן עוטפים אותן ביריעת קלף, קושרים שוב בשערה, משטיחים, וכך מכניסים אותן לבתים. בשני חלקי התיתורה יש נקבים שדרכם משחילים חוט העשוי מגיד של בקר, וכך תופרים את שני החלקים יחד. יש גם מגרעת לרוחב התיתורה שדרכה משחילים את הרצועה.

צרור שיער מזנב עֶגְלָה לקשירת הפרשיות

את הפרשיות מגלגלים וקושרים בשערה

עוטפים את הפרשייה ביריעת קלף וקושרים שוב בשערה

משטיחים את הפרשייה כדי שתיכנס לבית

תוחבים את הפרשייה לחוצץ המתאים

וכך נראות התפילין לפני הסגירה:

בשני חלקי התיתורה יש נקבים שבהם משחילים חוט שעשוי מגיד של בקר וכך תופרים את שני החלקים יחד.

כאמור, התפילין הנפוצות הן בשיטת רש"י, והמהדרים מניחים גם תפילין בשיטת רבנו תם (יש עוד שתי שיטות בשימוש נדיר). ההבדל בין השיטות השונות הוא בסדר הפרשיות בתוך ה'קציצה'. כדי להבדיל ביניהן משאירים את קצוות החוטים בולטים החוצה – באלו של רש"י באמצע, ובאלו של רבנו תם בין השלישית לרביעית. 

אחרי הסיור במפעל התפנה ר' ישראל לבדוק בקפדנות את התפילין שהוצעו לו. מחיר תפילין פשוטות הוא כאלף ש"ח. תפילין מהודרות במיוחד נמכרות באלפי שקלים. אחרי שראיתי את תהליך הייצור המורכב, הבנתי למה המחיר גבוה כל כך.

הרב ישראל איצקוביץ בודק בקפדנות את הבתים של תפילין של ראש

לא רק ייצור התפילין נעשה על פי כללי הלכה רבים, גם 'הנחתן'. אך על כך בפעם אחרת...

___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

פרנסות של יהודים: משיב הרוח, תקן חלקנו, רות-סוף, מיליון ומחירון

א. משיב הרוח

שם יפה לחברת תיקון מזגנים בשכונת מאה שערים בירושלים. זה כולל גם 'גמ"ח תיקונים', ואם אני מבין נכון את הקוד הפנימי, הכוונה היא למחירים מוזלים למעוטי יכולת.

כידוע למי שיודע, בכל שנה נאמרת אמירת השבח 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בפעם הראשונה בתפילת מוסף של שמיני עצרת (שמחת תורה). אחר כך אומרים אותה בכל תפילת עמידה עד לפני המוסף של היום הראשון של חג הפסח.

צילום: טובה הרצל

ב. תקן חלקנו

צילום: משה הררי

כך מפרסמת את מרכולתה מעבדה לתיקון טלפונים סלולריים, בקריית שרת ברעננה. השחוק הוא כמובן על תפילתו של התנא רבי יהודה בן תימא, המובאת בפרקי אבות (ה, א): 

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם, וּבֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְתוֹרָתֶךָ.

אהבנו.

ג. רות-סוף למזיקים

לפי הטון ההחלטי ואוצר המילים, ברור לגמרי שהמדביר הזה היה מפקד בכיר בצה"ל...

צילום: איתמר לויתן

ד. מיליון דולר בייבי

צילום: איתמר לויתן

מיליון אופניים, ואנחנו בכלל לא מגזימים...

צולם ברחוב יפת 154 ביפו. הדלתות סגורות ומסוגרות, ונראה שכל האופניים כבר נמכרו לצרכנים החכמים. אבל כדאי לשים לב לתת-הסוגה הזו של 'מיליון'. חיפשתי קצת במרשתת ומצאתי עוד מיליונרים. רשת 'מיליון כסאות', למשל...

מה שמזכיר את 'הפגנת המיליון' בעד המהפכה המשפטית, שמפלגות הקואליציה ארגנו באפריל 2023, בימי 'התום', לפני טבח שבעה באוקטובר. 

זו הייתה הפגנה מרשימה, אבל מיליון איש לא השתתפו בה, אלא, כנראה, כ-200,000 אנשים.

צילום: מטה 'תקומה' 2023

 ה. שיר המחירון

ונסיים בשלט מחירון משעשע שצולם באחד המוסכים בשכונת מונטפיורי בתל אביב.

צילום: יוחנן פלוטניק

'הַהִיסְטוֹרְיָה, כְּדַרְכָּהּ, הָלְכָה בְּכִוּוּנִים שׁוֹנִים מִן הַצָּפוּי': קריאה בשני שירים

הוויזיגוטים בוזזים את רומא בשנת 410, ציור של ז'וזף סילווסטר, 1890 (ויקימדיה)

מאת שלמה הרציג 

מהתלותיה של ההיסטוריה עשויות לעיתים להיות שיעור חריף באירוניה. לא פעם נפער פער עמוק בין הציפיות האנושיות לבין המציאות המתממשת בפועל, ואולי לכך מכוון הפתגם המפורסם ביידיש 'דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט', כלומר האדם מתכנן ואלוהים צוחק. המוּדעוּת לאירוניה של ההיסטוריה אינה רק נחלתם של היסטוריונים, אלא גם של כותבים ויוצרים, ואנו נדגים זאת ב'כמעט שיר פוליטי' של אריה סיון, שבו ובשירתו ('הרצל כמסילאי', 'פארן', 'מסע לילי') כבר עסקנו בכמה רשימות בבלוג. 

את מסענו הספרותי נתחיל באלכסנדריה של ראשית המאה העשרים, ביצירה מכוננת, שהפכה למשל אוניברסלי ידוע על חרדה פוליטית, שיתוק מערכות וציפייה קולקטיבית נכזבת. 

בשיר 'מחכים לברברים' מצייר המשורר היווני-מצרי קונסטנדינוס קָוָואפִיס (1863–1933) תמונה עזת מבע של חברה העומדת על כרעי תרנגולת. הוא מזמין את הקוראים להתבונן בדרמה האנושית והפוליטית שמתחוללת ברחובותיה. השיר מתאר עיר-מדינה קלסית (אתונה? רומא?), הממתינה לבואם של ה'ברברים'. כל מוסדות השלטון משותקים ואינם ממלאים את תפקידם: הסנאט אינו מחוקק (הרי ממילא הברברים יגיעו ויחוקקו חוקים משלהם), הנואמים שותקים (הברברים אינם מעוניינים בנאומים משעממים), מנהיגי העיר והפראיטורים מתהדרים בתכשיטים ובמתנות (הם בטוחים כי דברים כאלה עושים רושם על הברברים), והקיסר עצמו מתכונן לקבל את פני הפולשים ולהעניק להם מגילת קלף (כתב כניעה) ותוארי כבוד. הכול מניחים שהברברים יגיעו וייקחו לידיהם את השלטון, שיוגש להם כפרי בשל. אך הברברים אינם באים וסיום השיר אף מעמיד בספק את עצם קיומם. 

קונסטנדינוס קוואפיס, אלכסנדריה 1929 (ויקימדיה)

השיר נכתב ביוונית בנובמבר 1898, נדפס בפעם הראשונה בסוף 1904, ומאז תורגם לשפות רבות. הנה הוא בתרגומו של יורם ברונובסקי (כל השירים, 1933-1891, הוצאת כרמל, 1993, עמ' 37): 

− לְמָה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֱסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרְבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכֻתֳּנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתְעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוּכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה וְלֹא בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

שימו לב לשתי השורות האחרונות: 

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים? / הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן. 

אלה שורות אירוניות ומטלטלות. מתברר שהברברים אינם רק איום חיצוני על הקיום, על הזהות ועל החיים הנורמטיביים בעיר. הם ממלאים גם צורך פנימי של החברה בפשר ובמשמעות, כשדווקא האויב, ה'אחר' המוחלט שלה, הוא שמספק צורך זה. לבסוף, כשמתברר שהברברים אינם מגיעים וספק אם הם בכלל קיימים, בני העיר נאלצים להתמודד עם ההכרה שהבעיה היא בתוכם.

השיר השפיע רבות על הספרות והתרבות בעולם כולו, והשימוש בביטוי 'מחכים לברברים' הפך לנחלת הכלל ולחלק משיח פוליטי וחברתי. כך למשל, ב-1980 פרסם הסופר הדרום-אפריקאי וחתן פרס נובל לספרות ג'ון מקסוול קוטזי רומן מצליח שנושא את השם Waiting for the Barbarians, שאף תורגם לעברית בידי יהושע קנז תחת הכותרת 'מחכים לברברים' (עם עובד, 1984).

האירוניה של קוואפיס, המשקיפה במבט אלגורי ומרוחק על עיר-מדינה בעולם ההלניסטי-רומי, קיבלה תפנית חדה בגרסתו המקומית של אריה סיון. בשירו 'כִּמְעַט שִׁיר פּוֹלִיטִי' (חיבוקים, עם עובד, 1986, עמ' 22-21). הוא העתיק את זירת ההתרחשות של הסיפור אל שיכוני מעונות עובדים בתל אביב, באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. המפגש בין השיתוק הכללי שתואר בשירו של קוואפיס לבין הדריכות והציפייה המקומית שתוארו בשירו של סיון יוצר הקבלה ספרותית מרתקת בין שני השירים. 

הנה שירו של סיון:

הצילום של אריה סיון: מוטי קיקיון (ויקיפדיה)

שירו של סיון בנוי כולו על אנלוגיה היסטורית דרמטית, בין האתוס הסוציאליסטי של תנועת העבודה בארץ ישראל לבין אירועי הדמים המהפכניים, שהרעידו את אירופה בשנות השלושים. כדי לרדת לעומקם של דברים נתעכב תחילה על שלושת העוגנים ההיסטוריים הנזכרים בשיר.

בפתח השיר אנו לומדים מפי סיון על שמועה ('מְסַפְּרִים') הגורסת 'כִּי מְעוֹנוֹת-עוֹבְדִים בְּתֵל-אָבִיב נִבְנוּ כְּמִבְצָרִים: / בֶּטוֹן מָסִיבִי, גּוּשׁ סוֹגֵר סָבִיב'. מדובר כמובן במפעל הדיור הציבורי שיזמה הסתדרות העובדים בשנות השלושים עבור פועלי תל אביב (היו מעונות כאלה גם בערים אחרות בארץ). מתחמים אלו, שמונה במספר, שתוכננו בסגנון הבין-לאומי, התאפיינו כבלוקים היקפיים גדולים הסוגרים על חצר פנימית משותפת. באתוס של אותם ימים, ימי 'המאורעות', המבנים הללו לא נתפסו רק כפתרון ארכיטקטוני, אלא גם כמעוזים רעיוניים ופיזיים, שנועדו להגן על מעמד הפועלים ועל 'הַיְלָדִים וְהַסְּפָרִים', כלשונו העוקצנית-משהו של סיון, מפני כוחות עוינים מבחוץ.

הגינה הפנימית של מעונות עובדים ח', 2026 (צילום: איתמר לויתן)

אבל הרמז ההיסטורי והפוליטי החשוף ביותר בשיר מופיע בסוף הבית הראשון: 'כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ הַפּוֹעֲלִים שֶׁל וִינָה, בַּיָּמִים אֲשֶׁר בָּהֶם / הִרְעִישׁוּ תּוֹתָחָיו שֶׁל דּוֹלְפוּס אֶת דִּירוֹתֵיהֶם'. כאן הדהד סיון את אירועי מלחמת האזרחים באוסטריה (פברואר 1934), כאשר הקנצלר הימני הפשיסט אנגלברט דולפוס ביקש למחוק, פשוטו כמשמעו, את האופוזיציה הסוציאליסטית. פועלי וינה התבצרו אז בשיכוני הענק שלהם (ובראשם מתחם הדיור הציבורי 'קרל מרקס הוף', שהיו בו 1382 דירות ונחשב לגדול מסוגו בעולם), והפכו אותם לעמדות קרב. בשלב מסוים פקד דולפוס על הצבא להפגיז את הפועלים בתותחים – אירוע מזעזע זה הסתיים בלמעלה מאלף הרוגים ופצועים ובדיכוי ברוטלי של המרד. 

חיילים אוסטרים נערכים לפני בניין האופרה בווינה, פברואר 1934 (ויקימדיה)

הטרגדיה הווינאית הכתה גלים בעולם הסוציאליסטי כולו והגיעה כמובן גם לתנועות הפועלים בארץ ישראל המנדטורית. 

הדים ל'ימי הדמים באוסטריה' בעיתונות הארץ-ישראלית (דבר, 16, 18 בפברואר 1934)

פועלי תל אביב – לפחות על פי שיר זה – חשו כי גם הם עלולים לעמוד מול 'כֹּחוֹת הַשְּׁחוֹר', ומשום כך הציבו תצפיתנים (גברים) על גגות בתי מעונות עובדים, 'מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר', ואפשר להניח שלא מדובר רק בכיוון דרום (יפו הערבית), אלא בעיקר בכיוון מערב (הים), ובכיוון מזרח, לאויבים מבית שבתוך העיר עצמה (ראו בהמשך). שכונת מעונות עובדים ח' למשל, נבנתה ברחוב הירקון, עם תצפית רחבה לים (ראו במאמרו של רון זרחי, 'בַּיָּם עוֹד יַפְלִיג קַפִּיטָן: מי היא 'שושנה'?', שפורסם לאחרונה בבלוג עונג שבת).

על גגות מעונות עובדים ח' (צילום: איתמר לויתן)

בבית השלישי העביר סיון את כובד המשקל אל דעיכת הרעיון הסוציאליסטי: 'וְסוֹחֲרִים / מִשּׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים פָּשׂוּ בַּחֲפָצִים לֹא-נִדְרָשִׁים, כְּמוֹ, לְמָשָׁל, סְפָרִים / דֻּגְמַת כְּתָבִים שֶׁל בּוֹרוֹכוֹב'. הגותו של דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), מאבות הציונות הסוציאליסטית, הייתה מסד רעיוני מקודש לחלוצי הארץ ולפועליה. גורלם העלוב של כתבי בורוכוב, שאפילו סוחרים משוק הפשפשים ביפו אינם מוצאים בהם חפץ, הוא עדות מלנכולית לחילופי הדורות ולאידיאולוגיה שעבר זמנה. דפיהם המצהיבים של ספרי בורוכוב שמתוכם נושרים פרחים מיובשים הם סמל נוסטלגי לעולם שהתייבש ונשכח.

'חֲפָצִים לֹא-נִדְרָשִׁים, כְּמוֹ, לְמָשָׁל, סְפָרִים דֻּגְמַת כְּתָבִים שֶׁל בּוֹרוֹכוֹב' (הגלריה לספרות)

האירוניה ב'כמעט שיר פוליטי' איננה רק פואנטה הממתינה לקורא בסיום הקריאה. היא נרמזת כבר במילה הראשונה של השיר: 'מְסַפְּרִים'. סיון אינו מתיימר לטעון שדבריו על מה שקרה במעונות העובדים הם אכן אמת צרופה ועובדה היסטורית, די לו בכך שזו מעשייה או מיתוס קהילתי. קיים פער, כמעט פרודי, בין וינה הכרך הגדול בעל המסורת האימפריאלית, שבו התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם, לבין תל אביב, עיר החולות הזעיר-בורגנית. אך סיון אינו מהסס להשוות: אנשי תנועת הפועלים בתל אביב בנו שיכוני בטון ודמיינו התבצרות בלב אירופה הסוערת. בסוגריים של הבית הראשון הוא אף מלגלג על הגבריות המגויסת: '(חַדֵּי-הָרְאוּת מִן הַגְּבָרִים הֻצְּבוּ עַל הַגַּגּוֹת)' ועל הניסיון לייצר, יש מאין, מיתוס עברי של מאבק סוציאליסטי הרואי. התצפיתנים, שנבחרו בשל ראייתם החדה, עומדים על הגגות ומחפשים באופק אויב פשיסטי מדומיין. להבנתי, יש כאן רמז ברור לעלייתה של התנועה הרוויזיוניסטית בישראל של שנות השלושים ולמתח שגאה בינה לבין תנועת העבודה, במיוחד לאחר רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933. זו הייתה מציאות יום-יומית של הפגנות, קטטות רחוב ושביתות, שהפכו את המאבק הפנים-ציוני, הנרמז בשיר, למעין דרמה צבאית-קיומית.

בבית השני האירוניה נחשפת בגלוי: כוחות השחור לא התנפלו על מבצר מעונות העובדים, ולעומת זאת, 'נָפְלוּ פְּצָצוֹת אִירוֹנִיּוֹת קְטַנּוֹת / כְּמוֹ רִמּוֹנִים פּוֹלָנִיִּים מִן הַדְּגָמִים הַיְשָׁנִים'. לא פגזי תותחים מבחוץ יחריבו את המבצר, אלא החיים עצמם: השגרה, הבורגנות והשיעמום. יש כאן אולי גם רמז למוצאם הפולני של רבים מאותם פועלים (מוצא שהיה משותף גם ליריביהם האידיאולוגיים מימין). התפוצצויות הרימונים הישנים הן, מן הסתם, פצצות 'תודעה כוזבת'. במקום למות על מזבח מהפכה במעין 'קרב אחרון של מלחמת עולם' (כלשון האינטרנציונל בתרגומו של שלונסקי, שסיון רומז לו בבית הרביעי), הפועלים התל-אביבים 'הֵמִיתוּ אֶת מֵיתְרֵי-קוֹלוֹתֵיהֶם' בגלל עודף עישון סיגריות והפחדות שווא ('זְאֵב זְאֵב'), על דרך המשל של איזופוס על הילד שצעק זאב. השגרה המיוזעת ניצחה את המהפכה. אך מעבר ללגלוג יש בשיר גם קינה אמיתית על שקיעתה הכואבת של תנועת העבודה והציונות הסוציאליסטית בישראל.

אין אנו יודעים את התאריך המדויק של כתיבת השיר, אך מועד פרסומו הראשון, 1986, עשור לאחר 'המהפך' של שנת 1977, שבו סולקה תנועת העבודה ממעמדה כמפלגת שלטון, אִפשר כבר למשורר להתבונן באירוניה על התהליך ההיסטורי שעברה המדינה מאז שנות השלושים.

הלוגו של סיגריות 'עתיד' של חברת דובק עוצב ב-1936 בידי פרנץ קראוס

תמונתם של התצפיתנים ('הַתּוֹרָנִים') המזדקנים על הגגות (בבית השלישי), היא שיא האירוניה המרה. הם נותרו נאמנים ומסורים למשימתם, והמשיכו להשקיף אל האויב העשוי לבוא מן האופק, אך איש לא בא להחליפם. פשוט שכחו שהם שם. בעודם מקדמים את פני 'כֹּחוֹת הַשְּׁחוֹר' המדומינים, מתחת לגגות השתנו פני השטח: בעלי הדירות הוחלפו, והספרים, שהיו בשעתו מצפן מהפכני, נזרקו או נמכרו בפרוטות בשוק הפשפשים. השמירה על הגג והתצפית אל האופק הפכו להיות טקס אבסורדי ואנכרוניסטי המנותק מהמציאות.

ולבסוף, כותרת השיר. אין זה שיר פוליטי אלא רק 'כמעט' שיר פוליטי, וזאת משום שההיסטוריה מפלסת את נתיביה בכיוונים בלתי צפויים. בשיר פוליטי מסורתי יש מאבק חזיתי, יש אויב ברור, והוא נכתב בסערה כמעין מניפסט, אולם בשירו של סיון אין פוליטיקה, פשוט משום שאין כבר מול מי להילחם. האויב לא הגיע עם תותחים; כמו בשירו של קוואפיס השבר הגדול הגיע מבפנים. הדורות התחלפו, האידיאולוגיה התפוררה, וכוחות השחור האמיתיים – הבורגנות, אובדן הערכים והנינוחות הצרכנית – השתלטו על הרחובות מלמטה, דרך המדרכות, ולא מבחוץ. הדרמה הגדולה של הסוציאליזם הציוני, שהתכונן למרחץ דמים טרגי בנוסח אירופי, הסתיימה כקומדיה מקומית של טעויות, או כפי שסיון הגדיר בדימוי מבריק בבית הרביעי – תיאטרון בובות עשוי עץ לָבוּד וקרטון.

אך אין זה סתם תיאטרון בובות. סיון רומז בפירוש לאופרה 'תיאטרון הבובות של דון פדרו' מאת המלחין הספרדי מנואל דה פאיה. אחת התמונות באופרה מבוססת על פרק 26 ברומן דון קישוט, שבו משוכנע דון קישוט כי הבובות שלפניו הן אמיתיות ואינן אלא אויב המבקש את נפשו. הוא מסתער על בובות העץ ומחסלן בחרבו.

גוסטב דורה, דון קישוט נלחם בתיאטרון הבובות של דון פדרו (ויקימדיה)

בקריאה מחודשת של שני השירים – 'מחכים לברברים' ו'כמעט שיר פוליטי' – קשה שלא לחשוב על המציאות הישראלית העכשווית. כל אחד מהם, בדרכו ובתקופתו, הציב בפני קוראיו תמרור אזהרה מפני הסכנה שבשקיעה אל תוך מיתוסים פוליטיים וחרדות קולקטיביות. מתברר כי האירוניה של ההיסטוריה ממשיכה להטיל את פצצותיה הקטנות גם עלינו: בעוד החברה הישראלית מעסיקה את עצמה לא פעם בציפייה מתוחה ובחרדה משתקת מפני ה'ברברים' או 'כוחות השחור', כאיומים קיומיים מבחוץ, 'שדים' שמקצתם מדומיינים, המציאות האמיתית מכרסמת את החברה מבפנים. השבר של דור בוני המדינה, שאותו תיעד סיון, מזכיר לנו כי מבצרי בטון ואידיאולוגיות מפוארות אינם חסינים לאורך זמן נוכח שחיקה, שגרה ואובדן ערכים. בסופו של דבר, שני השירים מותירים את הקורא בהם היום עם תובנה מורכבת ומטלטלת: האויב הגדול ביותר של החברה (והחברה הישראלית בכלל) אינו בהכרח הפולש הממתין מעבר לשער, אלא נטייתה להפוך את הציפייה לאסון חיצוני ל'סוג של פתרון',  שבא במקום חשבון נפש והפניית המבט פנימה על מנת לתקן את המעוות, כל עוד זה אפשרי.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net