שיר הוא לא רק מילים: בואי אמא

מחאה בקריאה להחזרת החטופים מעזה, ירושלים נובמבר 2024 (צילום: דוד אסף)

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג ולבני משפחתה של לירי

השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי לחן רוסי, הפך בימים טרופים אלה להמנונן העצוב של משפחות החטופים והשבויים בעזה, ובעיקר של האימהות המפגינות כבר יותר משנה ומוחות נגד ממשלת ההפקרה שאינה עושה די כדי להחזיר את יקיריהם הביתה. 

 

ספק אם אלה השרים עתה את 'בואי אמא' יודעים על קשר אמיץ נוסף שיש בין השיר לבין יישובי ה'עוטף' וקיבוצי מערב הנגב, שספגו את המכה הקשה מכולם בטבח ה-7 באוקטובר. לאה נאור ובן זוגה מוטקה היו בני גרעין הנח"ל שייסדו את קיבוץ נחל עוז, ושם גם קיבלה לאה את ההשראה לכמה מפזמוניה (למשל 'סרנדה לעדה' ששרה להקת הנח"ל ב-1966 ומבוסס על דמותה האמיתית של טבחית הקיבוץ).

הרשימה על גלגולי השיר 'בואי אמא' תראה אור בקרוב בספרי החדש 'אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי'. הספר שיופיע בשנת 2025 (אינשאללה) בהוצאת מאגנס, מוקדש כולו לשירים על האמא היהודייה והישראלית וגלגוליהם.

הנה טעימה מתוכו.

_________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.

____________________________________________________________________

א. שבי איתי עד שאגדל

בשנת 1968 חיברה הפזמונאית וסופרת הילדים לאה נאור (נולדה 1935), את השיר 'בואי אמא'. הוא הוקלט באותה שנה על ידי הזמרת אסנת פז, בליווי מקהלת הילדים צדיקוב בניצוחו של לַסְלוֹ רוט, והפך בתוך זמן קצר ללהיט שהושמע בלי הרף, מאז ועד היום. 

הנה הקלטה של אסנת פז משנת 1974:

כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.

בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.

אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.

לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל. 

השיר מספר על ילד השוכב בחדרו החשוך, בחוץ מנשבת הרוח ומכה בעצים. הוא רועד מפחד, חש במגע ידה החמה של אימו ומתחנן אליה שתשב אתו ולא תלך. מעבר לפחד הילדותי התמים – המוכחש בהמשך – נחשפת 'מזימה' ערמומית, המחפה על פחד הנטישה. תחילה מבקש הילד שאמא תישאר רק 'מעט', מן הסתם עד שיירדם, אחר כך הוא מפתה אותה להיות שותפת סוד לחלומות שלו, ולבסוף מתברר שבעצם הוא רוצה שאמא תישאר אתו עד שיגדל... על כך העידה לאה נאור בעצמה: 'הפתיע אותי ש"בואי אמא" נתפס כשיר נוגה. בעיני הוא שיר היתולי על ילד ערמומי שעושה תכסיסים כדי שאמא שלו לא תצא מהחדר' (פנינה גפן, 'שיר בלב ואור בחדר', מקור ראשון, שבת, 16 בדצמבר 2022, עמ' 12).

לאה נאור (אתר הבית)

בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם: דמויות מפתח בזמר העברי', שהוקלטה ב-10 בינואר 2005 והוקדשה לשיריה של לאה נאור היא סיפרה:

השיר 'בואי אמא' סוגר אצלי מעגל. הוא קרה לי במקרה, כמו רוב השירים הטובים שקורים לי במקרה. יום אחד טלפנה אליי הזמרת אסנת פז, ושאלה אותי אם אני יכולה לכתוב עד מחר שיר לפי מנגינה שהיא תשמיע לי בטלפון. היא השמיעה לי את המנגינה בטלפון ואני ניסיתי ללמוד אותה וגם כתבתי את הקצב איכשהו וכתבתי לפיו את השיר 'בואי אמא'. רק אחרי שנים רבות, כשהייתה עלייה מרוסיה, התברר לי שגם ברוסית השיר הזה מדבר על אמא.

בשיר הזה קרה לי עוד נס אחד קטן. אני חוזרת אחורנית לתקופה שרק עזבתי את הקיבוץ [נחל עוז]. גרנו אז בתל אביב, בדירת גג קטנה של איזה חדר, עם שירותים משותפים עם שכנים אחרים, כי לא היה לנו כסף לדירה יותר גדולה. לא הייתה לי עבודה, והייתי מתבטלת לי בבית. והיה לי חבר בנפש, בן שלוש או ארבע, שהיה גר כמה קומות מתחתיי. הוא היה עולה אליי כל יום והיינו מפטפטים קצת ומעבירים ביחד את הזמן. יום אחד אני אמרתי לו: תראה, מחר אל תעלה. חבל שתעלה את כל המדרגות האלה, כי אנחנו עוברים דירה מכאן ולא כדאי שתבוא ותמצא בית ריק. אז הוא אמר לי: לאה, את לא יכולה לעבור מפה, את צריכה לחכות לפחות עד שאני אגדל... אני לא יודעת מי היה הילד הזה, אבל מה שהוא אמר לי נגע לליבי ושמרתי אותו שנים ארוכות, ואחר כך הוא התגנב ל'בואי אמא'.

אני רוצה להוסיף ולומר, שהקטע הזה 'בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל', שאמר לי הילד, שימש אותי כמוטו לספר שכתבתי באחרונה על אימי הפרטית, שלמזלי הטוב ישבה איתי עד שגדלתי. היא נפטרה בגיל 98, ולפעמים אני חושבת שאולי עוד לא גדלתי מספיק והיא הייתה צריכה לשבת איתי יותר ולספר לי את הסיפורים הקסומים של חייה ולתת לי עצות טובות לחיים.

ואכן, בשנת תשס"ה (2004), לאחר מותה של אסתר מישקובסקי, אימהּ הפרטית של לאה נאור, יצא לאור בהוצאת מלוֹא הספר בואי אמא, על חייה הקשים, היפים והמרתקים. השורות 'לא איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל. בואי אמא, בואי אמא, שבי אתי עד שאגדל' הן המוטו שבחרה נאור לספרה (הספר ראה אור בארבע מהדורות ותורגם גם לאנגלית).

ההיסטוריון ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, בן זוגה של לאה, כתב לי:

מאז שרה אותו לראשונה אסנת פז השיר זכה להצלחה מסחררת ולמבצעים רבים: זמרות כמו אילנית, חוה אלברשטיין, צילה דגן, רוחמה רז, ירדנה ארזי ושרית חדד וזמרים כמו קובי אוז, עומר אדם, שלומי שבת, שימי תבורי וחנן בן ארי. עמיר בניון, בתקליטו 'בואי אמא', עיבד את השיר בגוון מזרחי, וישנם עוד עשרות ביצועים. בסך הכול יש לשיר, לפי רשומות אקו"ם, 78 ביצועים! הוא תורגם לכמה שפות, בהן יידיש ואספרנטו. השיר שולב בכמה סרטים: ריטה בסרט 'בן חוזר הביתה' (2010) ועוז זהבי בסרט 'לעבור את הקיר' (2016). השיר נכלל באנתולוגיות ובספרי לימוד, למשל בספר יבוא גדי זהב: אסופת שירי ערש (הקיבוץ המאוחד, 2015), שערכה לילך לחמן, שגם הוסיפה הערות ומאמר מאיר עיניים על שירי הערש העבריים בכל הזמנים.

מאז תחילת המאה ה-21 קיבל השיר פרשנות אלגית, והוא מושר ומבוצע בטקסי זיכרון. פרשנות ייחודית ניתנה לשיר על ידי מנציחי השואה. הוא הושר כבר כמה פעמים בטקסי הזיכרון השנתיים באושוויץ-בירקנאו, והשיא היה בטקס המרכזי של 'מצעד החיים' שנערך שם באפריל 2023. היוצר והזמר עברי לידר שר את 'בואי אמא' יחד עם ניצולת השואה שוש טרייסטר בת ה-88, ושום עין, הן של שני השָׁרים הן של כל הנוכחים הרבים בטקס, לא נשארה יבשה.

לאחר 'השבת השחורה' של הטבח ביישובי עוטף עזה (אוקטובר 2023) הושמע השיר תכופות באירועי זיכרון. כך לדוגמה, רן דנקר שר אותו במופע 'חודש בלעדיהם' לזכר הנרצחים, ורעיית הנשיא, מיכל הרצוג, ציטטה מהשיר בפגישתה עם חברי קיבוץ נחל עוז.

ולסיום, את הפתק הזה, שהעבירה לי לאה נאור, כתבה ילדה בכיתה ב' בבית ספר באחת מערי הפיתוח בעקבות מפגש עם המשוררת. 'זה היה לפני הרבה שנים', כתבה לי לאה, 'וקשה לי כבר לזכור מתי ואיפה, אבל שמרתי את המכתב הזה זמן רב. הוא נמצא עכשיו באוסף בספריית בית אריאלה עם עוד הרבה מכתבים ומסמכים שמסרתי להם לשמירה'.

והנה משהו שכמעט ונשכח. בשנת 1989 נכתב למילים של לאה נאור לחן אחר לגמרי, על ידי יוני רכטר, עבור אלבום שירי הילדים של אריק איינשטיין, 'הייתי פעם ילד'. הלחן הזה פחות מוכר מהלחן הרוסי אך לא פחות מכמיר לב. בזכותם של רכטר ואיינשטיין הפך שירה היפה של לאה נאור לשיר ישראלי מקורי העומד ברשות עצמו, גם במילותיו גם בלחנו.

ב. המזחלת: המקור הרוסי ותרגומיו

אסנת פז, היוזמת והמבצעת הראשונה של 'בואי אמא', התייחסה גם היא לשיר בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם', שהוקלטה ב-10 במאי 2004 והוקדשה לשיריה. היא סיפרה כי התוודעה למנגינה הרוסית עוד בימי ילדותה בקיבוץ שער העמקים, וזכרה שכל 18(!) בתי השיר הסתיימו בהברה 'מאמה', שנשמעה לה (ובצדק) כמו אמא. כיוון שבאותה עת לא העזה, לדבריה, לכתוב שירים בעצמה, היא באה עם הרעיון ללאה נאור. כאמור, השיר הוקלט לראשונה ב-1968 בביצועה של אסנת פז, ולדבריה, מאז היא פגשה 'ילדים בני שלושים או ארבעים', שסיפרו לה כיצד בכו כששמעו ברדיו את השיר לראשונה.

אסנת פז בשנות השישים

אבל אסנת פז, שנולדה בראשית שנות הארבעים, לא יכלה לשמוע את השיר בילדותה בקיבוץ מסיבה פשוטה – הוא עדיין לא נכתב...

השיר הרוסי המקורי נכתב בראשית שנת 1964, בדיוק לפני שישים שנה, אך הוא אינו שיר עצוב או שיר ערש כפי שהוא עשוי להישמע מגרסאותיו העבריות; אדרבה זהו שיר חצי-היתולי. את מילותיו כתב המשורר והסופר קונסטנטין וַנְשֶׁנְקִין (Ваншенкин; 1925–2012), ככל הנראה יהודי במוצאו (יש אומרים כי שם משפחתו המקורי היה ויינשענקער, כלומר פונדקאי שמוכר יי"ש בבית המרזח). המלחין היה אדוארד קולמנובסקי (Колмановский; 1923–1994), יליד העיר מוהילב (היום בבלארוס) ובן למשפחה יהודית שורשית. קולמנובסקי הלחין מאות שירים בכל הסוגים והסוגות ושמו נודע בכל רחבי ברית המועצות. חובבי הזמר העברי חבים לו את הלחן לשיר הרוסי שמוכר לנו בשם 'העגורים', שאת מילותיו (שאינן קשורות כלל למקור) חיבר דן אלמגור (על שיר זה ראו רשימתי בבלוג עונג שבת כאן), ובעיקר את הלחן של 'בדומיה' – שירו של יֶבְגֶנִי יֵבְטוּשֶׁנְקוֹ, שמוכר לנו בביצועו של ליאור ייני במופע 'הלוך הלכה החבריא'.

מחבר המילים ברוסית: קונסטנטין ונשנקין

שמו של השיר הרוסי הוא За окошком свету мало (svetu malo okoshkom za; אור חיוור מחוץ לחלון), והוא התפרסם בביצועה של זמרת שירי העם הסובייטית המהוללת ליודמילה זיקינה (Зыкина):

על פי המסופר הוא נכתב כאשר אחת מרשתות הרדיו פנתה לקולמנובסקי וביקשה ממנו שיר חדש לכבוד חגיגות השנה האזרחית החדשה. הלה פנה לידידו ושותפו וַנְשֶׁנְקִין, וכך נוצר השיר. התאריך מסביר את מזג האוויר שחודר לשיר: קור אימים ושלג שאינו מפסיק לרדת.  

המלחין אדוארד קולמנובסקי (ליד הפסנתר) ושותפו, מחבר המילים, קונסטנטין ונשנקין (Dzen)

תוכנו של השיר קצת מעורפל, והיו שטענו כי הדבר נעשה בכוונה מתוך חשש לצנזורה. בשיר נוֹכחוֹת אם ובִתָּהּ. הבת היא הדוברת בשיר, עכשיו היא כבר אמא בעצמה שנזכרת בילדותה כאשר היא ואימהּ היו יחד בביתם שבכפר ובחוץ ליל סופה וסער. מעט אור בחוץ, החושך כבר מתחיל והשלג יורד ויורד. האם (а мне мам) אוסרת עליה להתנשק עם אהוב ליבה, ומענישה אותה בסחיבת מזחלת השלג, בה גלשה במורד, אל הבית שבמעלה ההר. והנה, עוברים ימים, עוברים שנים – מזג האוויר אינו משתנה וגם לא הטבע האנושי, ושוב, כמו פעם, אמא כלשהי – אולי זו הבת הדוברת בעצמה – תאסור על בתה-שלה להתנשק...

יוסף חרמוני מקיבוץ אילת השחר תרגם את המילים המקוריות והתאים את תרגומו ללחן:

הַמִּזְחֶלֶת

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאִמִּי, אֵלַי אוֹמֶרֶת:

'לָמָּה זֶה נָשַׁקְתְּ לוֹ, בַּת?' [שתי השורות האחרונות בכל בית חוזרות]

 

'אַל  תִּבְכִּי, כִּי אֵין תּוֹחֶלֶת.

אִם אָהַבְתְּ אֶת הַגְּלִישָׁה,

אָז עַכְשָיו אֶת הַמִּזְחֶלֶת

תִּגְרְרִי, בְּבַקָּשָׁה'.

 

כַָּכָה לִי אִמִּי אוֹמֶרֶת,

וְהַשֶּׁלֶג עַל הַכְּפָר.

וּמֵאָז, עָבְרוּ בַּפֶּרֶךְ

נְעוּרַי, חָלְפוּ זֶה כְּבָר.

 

לֹא, אֵינֶנִּי מְיֹאֶשֶׁת,

גַּם אִם אֶת שְׂפָתַי אֶנְשֹׁךְ,

גַּם אִם כְּבָר אֵינִי גּוֹלֶשֶׁת

וּמִזְחֶלֶת עוֹד אֶמְשֹׁךְ.

 

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאֵי-שָׁם, שׁוּב אֵם אוֹמֶרֶת:

'לַמָּה זֶה נָשַָקְתְּ לוֹ, בַּת?' 

הנה איזי הוד שר את גרסת המקור בתרגומו של חרמוני (חלק ממיזם 'כך זה נשמע במקור' של גרימי גלעד הזכור לטוב, שהלך לעולמו לפני חמש וחצי שנים):

תרגום אחר, 'אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת', הוא של אלי סַ"ט מקיבוץ גדות:

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

שֶׁלֶג רַךְ בַּחוּץ נוֹשֵׁר,

אֲבָל אִמָּא, אֲבָל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

 

'אַל תִּבְכִּי, וְגַם זִכְרִי לָךְ –

זֶה אֲשֶׁר לִגְלֹשׁ אוֹהֵב,

הוּא בְּכֵּיף אֶת הַמִּזְחֶלֶת,

גַּם בַּעֲלִיָּה סוֹחֵב'.

 

מֵאוֹתָהּ שִׂיחָה נִרְגֶּשֶׁת,

בָּהּ הָיָה רֹאשִׁי חָפוּי,

הִתְחַלְּפוּ שְׁלָגִים וָקֶשֶׁת

וְשָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ.

 

וּבֵינְתַיִם, מָה הִסְפַּקְתִּי?

צַעַר אֵין בִּי, אַף מְעַט,

כְּבָר מִזְּמַן לִגְלֹשׁ הִפְסַקְתִּי...

מִזְחָלוֹת אֶסְחַב לָעַד!

 

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

וְהַשֶּׁלֶג שׁוּב נוֹשֵׁר.

גַּם הַיּוֹם, מַמָּשׁ, כָּל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

אלי הדפיס את תרגומו בספרו מגדות הַדְּנְיֶפְּר אל גדות ירדן: תרגום שירים אהובים מהזמר הרוסי2019) , עמ' 24), ושילב אותו בסרטון שבו שרה ולנטינה טולקונובה את השיר ברוסית:

 ג. בואי רוח: המופע 'הלוך הלכה החבריא'

לשירו של ונשנקין נכתב תרגום שונה לגמרי, שקדם לחרמוני וס"ט – 'בואי רוח' פרי עטו של הסופר, המשורר והמחזאי יעקב שבתאי (1934–1981). אך גם כאן, כמו 'בואי אמא', אין מדובר בתרגום אלא בגרסה עברית, אומנם קצת יותר קרובה למקור. 

גרסה זו הושרה לראשונה על ידי ליאור ייני במופע המוזיקלי המצליח 'הלוך הלכה החבריא', שהועלה ביוני 1969 וכלל שירים רוסיים בלבוש עברי – כולם מלאכת ידיו של שבתאי, שלא ידע רוסית, אבל לכתוב שירה ידע היטב. לפניו עמד תרגום מילולי מרוסית לעברית של כל שירי המופע, שאותו הכינה הזמרת נחמה ליפשיץ, שכמה חודשים קודם לכן, במארס 1969, עלתה ארצה כאחת הגיבורות של מה שנקרא אז 'יהדות הדממה' (על מעורבותו של שבתאי במופע ראו עדנה שבתאי, כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי, הקיבוץ המאוחד, 2019, עמ' 138–140; עידו בסוק, יעקב שבתאי: חיים, מאגנס, 2022, עמ' 118–119. על התרגומים שהכינה ליפשיץ סיפרה לי עדנה שבתאי).

ליפשיץ הייתה הרוח החיה מאחורי מופע מיוחד זה, שנועד להביא לתודעת הקהל הישראלי שירים רוסיים מסוג חדש. לא שירים מימי מלחמת העולם השנייה, להם הורגלו חובבי הזמר הרוסי עד אז – לא היו שם פרשים קוזקים ולא חיילים אמיצים הנלחמים בפולש הזר, אלא בלדות אהבה עדינות ('עץ התפוח'), שירים אורבניים על חתול שחור שמביא מזל רע ('שונרא'), ושירי הרהור וחיפוש עצמי ('בללייקה', 'בדומייה'). המופע זכה להצלחה בלתי רגילה ומשתתפיו העלו אותו כ-500 פעמים. המעבדת והעורכת המוזיקלית של שירי המופע הייתה הזמרת דרורה חבקין, שהצליחה ליצור הרמוניה נדירה של שלושה זמרים וזמרת – ליאור ייני, אמנון בֶּרֶנְזוֹן, דודו אלהרר ותמי ספיבק.

כרזת ההופעה, 1969 (הארכיון העירוני תל אביב-יפו; הספרייה הלאומית)

האווירה המחתרתית שאפפה את עלייתה של ליפשיץ, חוסר המידע על מה שבאמת קורה בברית המועצות, ואולי גם איזה גימיק שיווקי, היו כנראה הסיבה להצגת שירי המופע כשירי מחאה שנכתבו במחתרת בידי כותבים אמיצים, שנאבקו על חופש הביטוי בעידן הקשוח ששרר בברית המועצות לאחר הדחת חרושצ'וב (1964). זו גם הייתה הסיבה בגללה לא נדפסו בעטיפה האחורית של התקליט שיצא באותה שנה שמות כל המחברים והמלחינים. במקום זאת רשמו מפיקי המופע 'עממי', 'אלמוני' או 'אסור לפרסום'.

חשאיות זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה. המחברים והמלחינים של רוב שירי המופע היו מוכרים היטב, מקצתם אף היו קומוניסטים מוצהרים – למשל המלחין היהודי מטוויי (מרדכי) בלָנְטֶר (1903–1990) שהלחין את 'עץ התפוח' – ולא היה שום צורך להסתירם. לא זו אף זו, רוב השירים כלל לא היו שירי מחאה, אלא שירים לגמרי 'רגילים'. כמה מן השירים חוברו לפחות עשרים שנה קודם לכן ('ארצי, ארצי' חובר ב-1939 ובמקורו הוקדש לטייסים הסובייטים; 'עץ התפוח' חובר ב-1944), ושירים כמו 'מסתובב בחור צעיר', 'בדומיה' וגם 'בואי רוח', דומים להפליא לשירים אחרים בני אותה תקופה שאיש לא חשב שהם פוליטיים.

'שירי חרות ונפש שהוברחו מרוסיה' (מעריב, 16 בספטמבר 1969)

'בואי רוח' – שהוצג כשיר ששם מחברו 'אסור לפרסום' ולחנו הוא 'עממי' – הוא גרסתו הנהדרת של שבתאי לשיר 'המזחלת' של ונשנקין וקולמנובסקי:

יוֹם וְעוֹד יוֹם, 

שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה, 

כְּמוֹ מִלִּים 

לְלֹא מַנְגִּינָה. 

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  

שׁוּב שַׁלֶּכֶת וְקָרָה,  

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  

מִי יָשׁוּב בַּחֲזָרָה?

 לַיְלָה אָרֹךְ  

וְשׁוּב טִפְטוּף עַקְשָׁן,  

כָּל יָמַי  

כָּלִים כְּעָשָׁן.  

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ... 

(יעקב שבתאי, שירי הזמר, ירושלים: זמורה-ביתן, 1992, עמ' 43)

 

מקטע מן העטיפה האחורית של התקליט 'הלוך הלכה החבריא' (1969).
על 'בואי רוח' נכתב כי שם המחבר 'אסור לפרסום' והלחן הוא 'עממי'

שבתאי, שלפניו היו התרגום המילולי מרוסית, כמו גם הלחן המקורי, קלט היטב את רוחו של השיר ואת ההתאמה המושלמת בין התוכן לבין הלחן, שצירופם יחד הביא עימו עולם דימויים של חורף רוסי כבד וקודר, של רוח מקפיאה ושלכת, ובעיקר שלג בלתי נגמר. 

הנה ליאור ייני שר את 'בואי רוח' במופע המקורי של 'הלוך הלכה החבריא' מ-1969:

     

למרבית הפלא, דווקא שבתאי, שהכיר את המקור הרוסי, בחר להשמיט את האמא והבת ולהשאיר רק את מזג האוויר החורפי ואת ההרהור הנוגה נוכח הזמן שחולף, 'כמו מילים ללא מנגינה'. האמא מצאה את מקומה דווקא בנוסח של לאה נאור שלא הכירה את המקור כלל. עדנה שבתאי סיפרה לי כי בעלה לא הכיר את 'בואי אמא' של לאה נאור, אך יש להטיל בכך ספק. גרסתה של נאור קדמה בשנה לגרסת שבתאי וכבר שודרה ברדיו, ובנוסף אי אפשר להתעלם מכך ששני השירים מתחילים באותה מילה – 'בואי' – שאינה מתחייבת מן המקור הרוסי.

יעקב שבתאי, 1969 (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

*

בין כך ובין כך, נקווה שלא ירחק היום וכל האימהות, הנשים, האחיות ובנות הזוג של חטופינו ושבויינו יוכלו לחבוק את יקיריהן ולמצער להביאם למנוחות בקבר ישראל. רק אז ייפסק העינוי הבלתי הגיוני שלהן, של משפחותיהן ושל העם כולו. הלוואי!

גלגולו של ניגון: השונרא ביש המזל

א. הלוך הלכה החבריא

בשלהי שנת 1969 הועלה על במות ארצנו בהצלחה רבה (כ-500 הופעות!) הערב המוסיקלי 'הלוך הלכה החבריא', שכלל שירים רוסיים בלבוש עברי. לא היו אלה השירים הרוסיים מימי מלחמת העולם השנייה שאליהם הורגל חובבי הזמר הרוסי עד אז – לא היו שם קוזקים על סוסים ולא חיילים אמיצים הנלחמים באויב. שירי המופע, ובהם בלדות ושירי אהבה עדינים, הציגו עולם סובייטי שונה לכאורה, שבו נאבקים יוצרים על חופש הביטוי שלהם, גם אם אינו תואם את הקו המפלגתי הקשוח.

'שירי חרות ונפש שהוברחו מרוסיה' (מעריב, 16 בספטמבר 1969)

ואכן, מפיקי המופע הציגו את השירים ככאלה שנכתבו במחתרת וכוונו נגד ההחמרה בחיי התרבות שניכרה בברית המועצות בעידן שלאחר הדחתו של חרושצ'וב (1964). ככל הידוע, מי שהביאה את השירים הללו ארצה הייתה הזמרת נחמה ליפשיץ, שעלתה לארץ, בדרך לא דרך, במארס 1969.

האווירה המחתרתית שאפפה את עלייתה של ליפשיץ, חוסר המידע על מה שבאמת קורה בברית המועצות, ואולי גם איזה גימיק שיווקי, היו כנראה הסיבה להצגת שירי המופע כשירי מחאה. זו גם הייתה הסיבה שבגללה לא נדפסו בעטיפה האחורית של התקליט שמות כל המחברים והמלחינים. במקום זאת רשמו מפיקי המופע 'עממי' או 'אסור לפרסום'. חשאיות זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה, משום שמחבריהם ומלחיניהם של רוב שירי המופע היו מוכרים היטב בברית המועצות ולא היה שום צורך להסתירם.

לא זו אף זו, רבים מן השירים לא היו כלל שירי מחאה, אלא שירים לגמרי 'רגילים'. כמה משירי המופע חוברו לפחות עשרים שנה קודם לכן ('ארצי, ארצי' חובר ב-1939 ובמקורו הוקדש לטייסים הסובייטים;  'עץ התפוח' חובר ב-1944), ושירים כמו 'מסתובב בחור צעיר', 'בואי רוח' או 'בדומיה', דומים להפליא לשירים אחרים בני אותה תקופה שנכתבו בברית המועצות ולא נתפסו כשירים פוליטיים.

קטע מתוך העטיפה האחורית של התקליט 'הלוך הלכה החבריא', 1969 (אוסף רפי בינדר)

הנוסח העברי של שירי המופע היה פרי עטו של הסופר והמשורר המנוח יעקב שבתאי (1981-1934). שבתאי, למיטב ידיעתי, לא ידע רוסית, ולכן יש לראות את השירים יותר כגרסה עברית ופחות כתרגום.

המעבדת המוסיקלית של השירים הייתה דרורה חבקין, שהצליחה ליצור הרמוניה מוסיקלית נדירה של ארבעה זמרים וזמרת – ליאור ייני, אמנון ברנזון, דודו אלהרר, תמי ספיבק ויצחק כפרי. ממופע זה זכורים להיטים רבים, ובראשם 'בדומיה' של יבגני יבטושנקו ששר ייני, וגם 'בלליקה', 'עץ תפוח', 'בואי רוח', ועוד.

ב. שׁוּנְרָא

שיר נוסף מאותו מופע, שזכור היטב עד היום, והושר סולו בפי תמי ספיבק, נקרא 'שונרא'. שונרא בארמית – כפי שידוע לכל מי ששר בליל הסדר את 'חד גדיא' – הוא חתול, לאו דווקא שחור. לא ברור לי מדוע בחר שבתאי דווקא בשם המיושן הזה, שאיש לא השתמש בו בשפת היומיום כדי לדבר על חתולי רחוב (בתרגום של שבתאי יש גם 'שונריתא'!), אך ניחא. זו הייתה החלטתו.

השיר הקליט, שנפוץ במהירות והושר בפי כל, נתפס אולי כמין אלגוריה על דיסידנטים ולוחמי חופש, שהמשטר הסובייטי רודה בהם ומדכא את חירותם, למרות שבאמת לא הייתה לו שום משמעות פוליטית. סתם שיר רחוב על חתול רחוב שנרדף בלי סיבה, רק בשל צבעו השחור...

הנה תמי ספיבק:

יעקב שבתאי, שירי הזמר, זמורה-ביתן, 1992, עמ' 145. 
גם בפרסום מאוחר זה לא נרשמו שמותיהם של המחבר והמלחין

יעקב שבתאי הצעיר על כריכת ספר שיריו

לתמי ספיבק, הג'ינגי'ת, הייתה מאז קריירה עשירה של משחק, כתיבה ובימוי. ממש לאחרונה קיבלה את פרס 'קיפוד הזהב' של שנת 2012 למפעל חיים בתחום תיאטרון הפרינג'. כאן אפשר לקרוא ריאיון שערך איתה יעקב בר-און, שמסתיים כך:

בשולי הביצוע המוכר, כדאי לציין שבאינטרנט נמצא ביצוע נוסף של השיר בעברית, פרי עטו של מתרגם בלתי ידוע לי. את השיר (שמשלב בתוכו עברית ורוסית) שרים ארבעה ילדים מחדרה.זוהי 'מקהלת שובלים' בניצוחה של זינה אורלובה.



ג. 'חתול שחור': המקור ברוסית

כאמור, 'שונרא' – ובשמו ברוסית Чёрный кот (צְ'יוֹרְנִי קוֹט; חתול שחור) – לא עסק באהבת המולדת אלא בגורלו המר של חתול רחוב, שכולם שונאים אותו בשל האמונות הטפלות על המזל הרע שמביא צבעו השחור. הוא נכתב בשלהי שנת 1963 על ידי מיכאיל טאניץ' (Михаил Исаевич Танич) והולחן מיד לאחר מכן על ידי יורי סַאוּלְסְקי (Юрий Сергеевич Саульский).

החידוש הגדול שהיה בשיר אינו קשור במילותיו אלא בלחנו. הוא הולחן בקצב חדש לחלוטין, שניתן היה גם לרקוד אותו – זהו קצב הטוויסט, שמראשית שנות השישים הלך וצבר פופולריות בכל העולם. ועל אף שריקודי הטוויסט זוהו עם 'המערב הקפיטליסטי', הם קלעו גם לטעמם של בני דור ה'בייבי בום' של ברית המועצות. 

מחבר השיר, מיכאיל טאניץ', נולד בשנת 1923, בטָגָנְרוֹג שבמחוז רוסטוב, למשפחה יהודית אורתודוקסית (שמם המקורי היה תנכילביץ), ולימים סיפר טאניץ' על סבו שהרבה להתפלל ואף הכיר היטב את שלום עליכם. אחרי מלחמת העולם השנייה נאסר טאניץ' לכמה שנים באשמת שווא של פעילות אנטי-סובייטית. הוא שוחרר ב-1953, וב-1956 קיבל 'מחילה' והורשה להתגורר במוסקבה. שם החל בקריירה ארוכת שנים שבמהלכה כתב מאות שירים ופזמונים, בהם כאלה שהפכו ללהיטים גדולים. טאניץ', שנחלץ מבית הסוהר בעור שיניו ורק שבע שנים קודם לכן קיבל 'רהביליטיציה' והורשה להתגורר במוסקבה, לא היה מעז לכתוב שיר פוליטי ולסכן את הקריירה החדשה שהצליח לבנות.

מיכאיל טאניץ' (2008-1923)

יורי סאולסקי, ידידו, היה גם הוא דמות מוכרת בעולם המוסיקה הסובייטי. הוא היה מחלוצי מוסיקת הג'ז בברית המועצות, מלחין פורה ביותר, בעיקר של סרטים, מחזות מוסיקליים ויצירות לבלט. בין השנים 1970-1966 ניהל סאולסקי תזמורת ג'ז מצליחה, בסגנון ה'ביג-בנד' האמריקני, שכללה גם זמרים (הלהקה נקראה SIV-66), אך כשהשתנה האקלים הפוליטי הבין את הרמז ופירק את הלהקה. סאולסקי חיבר שירים פופולריים רבים, אך המפורסם והמצליח שבהם היה בלי ספק 'חתול שחור'. כאמור, הצלחתו לא הייתה כשיר מחאה מחתרתי אלא דווקא כריקוד הטוויסט הסובייטי הראשון...

יורי סאולסקי (2003-1928)

'חתול שחור' הושר לראשונה על ידי תמרה מִיאָנְסָארוֹבָה (Тамара Миансарова) והיה מזוהה איתה. הנה ביצוע שלה משנת 1965 בטלוויזיה הפולנית.

וזו הקלטה מתכנית טלוויזיה ששודרה ברוסיה בשנת 1989 על שיגעון הטוויסט בברית המועצות. על הקליפ הודבק, כנראה מאוחר יותר, הביצוע של תמרה מיאנסארובה.



מאז שנות התשעים ונפילת ברית המועצות זכה השיר לפופולריות מחודשת ברוסיה ולהקות פופ רבות אוהבות לשלב אותו ברפרטואר שלהן. הנה תמרה מיאנסארובה מחדשת את השיר לאחר שלושים שנה ויותר. הקצב והכוריאוגרפיה שונים לחלוטין...

 ד. 'די שוואַרצע קאַץ' ביידיש

חתול שחור משתלב היטב בעולם האמונות הטפלות והפולקלור של יהודי מזרח אירופה, ואם כך מה יותר טבעי מלתרגם את השיר גם ליידיש ולהפכו לשיר עם?

המתרגם מרוסית היה משה סחר (שחיבר, בין היתר, את כל השירים של הסרט 'קוּני לֶמֶל'), והזמר היה דוד עשת, בתקליטו משנת 1972, שנקרא 'רוסישע פֿאַרבאָטענע לידער' (שירים רוסיים אסורים):



וכאן 'כליזמניה' – זמרת ולהקת כליזמרים מאוסטרליה הרחוקה שרים ביידיש...



וכאן ביצוע נחמד מאוד, שמוצג כ'סווינג אוקראיני'...



ה. מן הגורן ומן היקב

החתול הפולני

הנה שתי מקהלות מפולין – מקהלת הנשים Alibabki ומקהלת הגברים Tajfuny (טייפון).



בלי מילים

וכאן שני ילדים יהודיים, שמנגנים להפליא על הפסנתר בארבע ידיים. הוקלט  ביוני 2012, בקונגרס יהודי בוכרה בארה"ב וקנדה (יש דבר כזה).



נספח: האם היה המלחין יורי סאולסקי יהודי?

עם שם כמו 'סאולסקי' (שאוּלסקי) סביר להניח שמדובר ביהודי. ואכן, באתרי אינטרנט שונים צוין כי יורי סאולסקי היה ממוצא יהודי. כנגד אפשרות זו עומד צילום מצבתו בבית הקברות במוסקבה, שם עוטרה המצבה בצלב גדול.

אורי יעקובוביץ' העביר לי את תשובתו של זאב גייזל:

רוב טוטלי של יהודי ברית המועצות לא נקברו בבית קברות יהודי ולא בטכס יהודי כלשהו. רבים מהם לא ראו בצלב שום סמל דתי ואף לא ראו שום סתירה בכך. זאת ועוד: המון יהודים מפורסמים בתרבות הרוסית הזדהו וממשיכים להזדהות באופן מופשט ומוחלט עם תרבות זו, ספרותה, ההיסטוריה והדת שלה, כך שצלב על הקבר לא אומר כלום. בימי ברית המועצות לא היה מושג של 'שיוך דתי', לכאן ולכאן.

אמנם שם משפחתו של סאולסקי נוצר מהשם סאול – וכך כותבים ומבטאים ברוסית את השם 'שאול' – אך שמות הוריו – 'Сергей Васильевич' ו-'Екатерина Юрьевна' ממש לא נשמעים יהודיים. במיוחד לאור זאת ששניהם נולדו במאה ה-19.

אז למה שם המשפחה כן נשמע יהודי? כמה אפשרויות:

1. ברוסית ישנם שמות משפחה כגון Михайлов, Исаковский, Менделеев ועוד.

2. הם צאצאים של יהודים שהתנצרו.

3. יכול להיות שהשמות פרטיים היו אחרים ולימים הם שונו (זה קרה המון פעמים).

באתרים רבים באינטרנט (למשל, כאן או כאן) מזכירים את שמו של יורי סאולסקי כיהודי, אך אין שום פרטים המבססים מידע זה. נראה לי אפוא כי לא היה יהודי, אך רבים הוטעו בגלל שם משפחתו. בשום מקום  גם לא מצאתי אזכור להתעניינות שלו בנושאים יהודיים או בישראל.

בריאיון שערכו עמו בשנת 2001 לאתר אינטרנט יהודי סיפר סאולסקי כבדרך אגב כי אינו דתי, אך הוא הולך לכנסייה... נדמה שדי בזה כדי לקבוע כי לא היה יהודי, ואולי מישהו מאבותיו התנצר.

__________________________________________________

תודה לאלכס נקריאקוב על הרעיון והעזרה, לצבי (גרימי) גלעד ולאורי יעקובוביץ'

'מסביב יהום הסער': מקורותיו הרוסיים של שיר הפלמ"ח

א. על הלחן המקורי של שיר הפלמ"ח

שיר הפלמ"ח – פלוגות המחץ של ההגנה – עדיין, כך נדמה לי (וכנראה שאני טועה), מוכר לרוב ילדי ומבוגרי ישראל. צירוף מקרים: במוצאי שבת (26 בפברואר 2011) הוקדשה הפינה 'רגע של עברית' ברדיו להמנון זה. יהודה זיו, מוותיקי הפלמ"ח, סיפר על הולדת השיר ('שיר ולא המנון!' – תיקן אותי יהודה) ועל הלחן המקורי שלו – רוסי כמובן – ואף שר אותו בקולו במנגינה ההיא. פינה זו עוררה אותי לחקור את גלגולי השיר.

הוספה (25 במרס 2014)

יהודה זיו, איש הפלמ"ח ובן הפ"ח, הקליט לא מכבר את השיר בשלמותו על פי המנגינה המקורית. הנה הוא כאן מזמר במלוא גרונו עם בתו יפעת, כשעל הפסנתר מלווה אותם הבן אלון:

_________________________________________________________

והנה תוך כדי כתיבה על שיר הפלמ"ח אני שומע ברדיו על מותה של נתיבה בן-יהודה, הסופרת ושדרנית הרדיו המחוספסת, שרבים בירושלים ובארץ הכירוה, וזיהו אותה עם דור הפלמ"ח ועם מילוני הסלנג שהוציאה יחד עם דן בן-אמוץ. הדברים הללו מוקדשים אפוא לזכרה.

נתיבה בן יהודה בתש"ח (הזירה הלשונית)

ב. על השיר בלחנו של דוד זהבי

הפלמ"ח נוסד כידוע כבר בשנת 1941. זמן קצר לאחר מכן כבר חובר ההמנון בידי זרובבל גלעד (1988-1912) מקיבוץ עין חרוד (לימים מאוחד), שהיה בעצמו פלמ"חניק.

על הדרך בה חובר השיר מסופר בוויקיפדיה:

זרובבל גלעד שהיה מגויס בפלוגה א' בתחילת דרכו של הפלמ"ח, נתבקש על ידי מפקד האימון לכתוב שיר למסיבת סיום "תוכנית 200 השעות" של האימון הבסיסי. לשם כך פטר אותו המפקד מיום אימונים, אולם גלעד ויתר על הפטור וכתב את השיר בזמן ששמר. במסיבה הושמע השיר בלחן רוסי (לחן השיר "פּוֹ דּוֹלִינָם אִי פּוֹ וְזְגוֹרְיָאם" שעליו הולחן גם השיר "הלוך הלכה החבריא"). השיר מתאר את אופיו הקרבי ואת פעילותו הצבאית של הפלמ"ח ואין בו אזכור של אופיו העובד, משום שהוא נכתב חודשים ספורים אחר הקמת הפלמ"ח, בטרם נתקבל "הסדר העבודה והאימונים".  

בשנת 1943 בשעה שהחליטה תנועת הנוער העובד על גיוס כלל גרעיניה לפלמ"ח, הלחין בוגר התנועה חבר נען דוד זהבי, לחן עברי לשיר. הלחן החדש פורסם תחת הכורת "שיר הפלוגות" בעיתון הנוער העובד "במעלה" גיליון 12 (292) 25 ביוני 1943. שם הפלמ"ח לא נזכר בפרסום בעיתון, מטעמי חשאיות, והמילים "אנו אנו הפלמ"ח!" הוחלפו ב"אנו, ההולכים בסך!". 

בעלון הפלמ"ח מס' 24-25 (נובמבר-דצמבר 1944) הוא נדפס שוב כ"שיר הפלוגות" בליווי הלחן של זהבי, ובהסתרת שם הפלמ"ח, אולם הוכנס בו עוד שינוי קל במילה אחת בבית השלישי : "כָּל בָּחוּר וְטוֹב – לַנֶּשֶׁק – בָּחוּרה עַל הַמִּשְׁמָר!". בית זה הופיע בשנית בשער עלון הפלמ"ח מס' 51-52 (אפריל-מאי 1947). שינוי המילה בא להצביע על אופיו השוויוני של הפלמ"ח.

הנה המילים הכל כך מוכרות:

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר, אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,
תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח.

מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב,
מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר -
כָּל בָּחוּר וְטוֹב - לַנֶּשֶׁק
כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!

נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,
שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים,
מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל,
בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים.

רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ,
לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,
תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח.‏

אגב, הביטוי 'מסביב יהום הסער', שחדר היטב לשיח הישראלי (כולל החרדי) ונשמע כל כך תנ"כי, הוא ככל הנראה פרי דמיונו היוצר של זרובבל גלעד. דומני שלא שמו לב לכך, אך מה שהשפיע על גלעד היה, ככל הנראה, שיר ידוע של י"ל גורדון משנת 1881, שהיום כבר נמחק כמעט לגמרי מהזיכרון הספרותי הקולקטיבי, והוא 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ'. יל"ג כתב שם: 'סַּעַּר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּחַ ... אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְׁךָ תָּשׁוּחַ'.

ולשיר עצמו. הנה כמה ביצועים מרגשים של המנגינה המוכרת. קודם כל, מקהלה ותזמורת – כמו שצריך – בניצוחו של זיקו גרציאני (הוקלט ב-1969).

מתוך כנס הפלמ"ח העשירי (תל-אביב 2008) – עמיקם גורביץ מזמין את דגלני עשרת הגדודים של הפלמ"ח – סבים ונכדים, וכולם שרים בהתרגשות ובדום מתוח. 

וכאן בהקלטה טובה יותר:

וכאן מתוך תקליט 78, שמנוגן על גבי גרמופון מכני – זו כנראה הגרסה המוקלטת המוקדמת ביותר. על הדבקית אפשר לזהות את השם 'דגל' – שמה של החברה שהפיקה את התקליט.

באתר זמרשת מוסיפים ומספרים כי לשיר הפלמ"ח היתה גרסה מושרת נוספת, בעלת אופי ליצני, וגם היא נלקחה מאוצרות הזמר הרוסי – מנגינת 'סמרה, הופ' (בשל אורך היריעה לא ניכנס אליה עתה).

ג. הלוך הלכה החבריא: עיבוד עברי לשיר פרטיזנים רוסי

כאמור, וכפי שאפשר לשמוע מדבריו ושירתו של יהודה זיו, הלחן המקורי של שיר הפלמ"ח, זה שקדם ללחנו של דוד זהבי, היה רוסי. הוא נלקח מנעימה ששמה По долинам и по взгорьям, שפירושה 'דרך עמקים ומעל גבעות'. השיר נקרא גם 'שיר הפרטיזנים של נהר אמוּר'. אמור (Amur) הוא מחוז במזרח הרוסי הרחוק (כ-8,000 ק"מ ממזרח למוסקבה), מה שקרוי מנצ'וריה הפנימית, ובתחומו עובר נהר גדול באותו שם שחלקו נמצא גם בסין. ובימי מלחמת האזרחים (1922-1918) התחוללו גם שם קרבות עזים.

מידע רב על גלגולי השיר אפשר למצוא כרגיל באתר זמרשת – כאן אסכם מקצת הדברים, מן הים הכללי וטיפה משלי: השיר המקורי חובר, כנראה, בידי פיוטר סמיונוביץ פַּרְפְיוֹנוֹב [Петр Семенович Парфенов] (1937-1894) בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, והולחן בידי איליה סרגייביץ אטורוב [Илья Атуров] (1894 – נורה למוות ב-1937 בטיהורי סטאלין). מלכתחילה היה שיר זה נחלתם של חיילי הצבא הלבן, אך כפי שקרה לשירים רבים אחרים מהר מאוד הוא נקלט גם אצל 'האדומים'.

כאן אפשר לשמוע ביצוע של השיר המקורי בפי מקהלת הצבא האדום בניצוחו של בוריס אלכסנדרוב (בנו של מייסד המקהלה) ההקלטה כנראה משנות החמישים:

מתברר כי בעלותו של פרפיונוב על השיר שנויה במחלוקת. הנה מה שכתב אורי יעקובוביץ' ב'זמרשת':

על פי ג'ון רילי ,[John Riley] בספר Shostakovich: A life in Film לונדון, 2005) עמ' 119, כאשר השיר הוקלט לראשונה, יוחס לאלכסנדר אלכסנדרוב [לחן] וסרגיי יאקובלביץ' אלימוב [מילים], אך כאשר הוקלט שוב שונו שמות המחברים לפ[טר] פרפיונוב וא[יליה] אטורוב.  

על פי הספר של גנאדי פוז'ידאייב: "אנסאמבל הצבא האדום - הדרך של השירים והתהילה", עמודים 66 - 67, חיבר את השיר פיוטר סמיונוביץ' פארפיונוב שהיה פרטיזן בסיביר ובמזרח הרחוק. השיר נכתב במזרח הרחוק עוד בשנת 1920, והתגבש סופית בשנת 1922. פארפיונוב קרא לשיר "המנון פרטיזני" ("פארטיזאנסקי גימן") והקדיש אותו לזכרו של סרגיי לאזו (Lazo).  

התעוררה שאלה איך אצל סרגיי אלימוב (1948-1892) הופיע השיר "שיר פרטיזנים של המזרח הרחוק"? - ב-1911 אחרי השתתפותו בתנועה המהפכנית הוגלה לסיביר, ובאותה השנה ברח לחו"ל. באותו הזמן הוא היה לא רחוק מהאירועים שהתרחשו במזרח הרחוק - בחארבין (שם ב-1920 יצא אוסף שיריו הראשון). בזיכרונותיו של הפרטיזן מהמזרח הרחוק נ. מאטווייב-בודרי מציין כי בהיותו בחארבין, במאי 1922 קיבל מכתב ממוסקווה מאת פיוטר פארפיונוב שבו הוא ביקש לדעת על השתתפות שירו "הדגל שלנו" ("Nashe znamya") ו"המנון פארטיזאני" שנמסרו לו זמן לא רב עד אז לעיתונים של חארבין.  

שם בחארבין, כנראה, נכנס "המנון הפרטיזנים" לפנקס הרשימות של סרגיי אלימוב שחזר למולדת בשנת 1926. בשנות מלחה"ע השנייה אלימוב היה כתב צבאי. שייכים לו שירים ידועים [יש כאן מספר שמות שירים] לא מעט שירים כתב במשותף עם אלכסנדר אלכסנדרוב כאן עולה שאלה, שעד לזמן האחרון לא היתה לה תשובה ברורה, - לאיזו מוזיקה התאים פארפיונוב את שירו? בספרו על אופן חיבור השיר שלו (בז'ורנאל "קראסנוארמייץ אי קראסנופלוטיץ", מספר 21, שנת 1934) הוא מציין כי חיבר אותו "למלודיה של שיריו הראשונים", שאותם חיבר עוד ב-1914 ו-1915. מסיפורו עולה כי "המנון הפארטיזאנים" היה הרביעי שבשיריו, שנכתב לאותו המוטיב שכנראה יכל לשמש לפארפיונוב כוח משיכה מיוחד. בשאלה זו התעניין יורי ביריוקוב, חוקר ידוע של ההיסטוריה של חיבורים של רבים מהשירים הסובייטיים. מתחקור של וטראנים שפעלו במזרח הרחוק, הוא קבע שמנגינה זו, שהיתה מוכרת לפארפיונוב מהתקופה של לפני-המהפיכה, הפכה לאחת הנפוצות ביותר בצבא האדום עוד בשנות העשרים [של המאה העשרים]. אלכסנדר אלכסנדרוב גם הקליט אותה כשיר זמר של הגדוד הבסאראבי.  

הקטע הבא יכול גם כן לייצג היטב את העניין של אלימוב/ פארפיונוב (תרגום מתוך "האנציקלופדיה הספרותית הקצרה, כרך 5, עמוד 611, הערך: פ.ס.פארפיונוב).  

"המנון הפרטיזנים" ("פו דולינאם אי פו וזגוריאם", 1920) הפך לשיר עממי. ב-1929 המשורר ס. אלימוב, בחברו מונטאז' עבור מקהלת הצבא האדום, כלל בתוכו את "המנון הפרטיזנים". מאז הטקסט שלו יוחס לאלימוב. ב-1934 בעיתון "קראסנוארמייץ-קראסנופלוטץ" [מילולית: "חייל הצבא האדום - חייל הצי האדום"] (מס' 21) סיפר פארפיונוב את ההסטוריה של חיבור "המנון הפרטיזנים". אולם השאלה מי חיבר את השיר נשארה אז ללא הכרעה, כיוון שפארפיונוב נעצר*. ב-1962 בית המשפט העליון של הרפובליקה הרוסית אישר שהשיר שייך לפארפיונוב.

מכל מקום, כשפרצה מלחמת העולם השנייה זכה השיר שוב לפופולריות רבה, ומברית המועצות הוא התגלגל גם לארץ ישראל. כאן, בארץ, הכירו אותו בשם  'הלוך הלכה החבריא' והוא היה מוכר ואהוב על בני הנוער הארץ ישראלי בשנות הארבעים.

לשיר בעברית היו כמה נוסחים, כולל תרגום של אברהם שלונסקי (הם מובאים בזמרשת), שכולם שיקפו את אופיו הסובייטי-פרולטרי (החבריא הולכים לצבא האדום, והפועלים מנתקים את כבליהם). זו היא הגרסה של הנרי קלאוזנר (2009-1918) מקיבוץ יקום:

הָלוֹךְ הָלְכָה הַחֶבְרַיָּא לַצָּבָא הָאָדֹם לַעֲבֹד לַצָּבָא הָאָדֹם לַעֲבֹד תְּפֹשׂ הַנֶּשֶׁק, הַךְ קָדְקֹד. פּוֹעֵל, נַתֵּק אֶת כְּבָלֶיךָ! תָּקוּם, תִּפְרֹק אֶת הָעֹל! הִגִּיעַ יוֹם הַחֹפֶשׁ – נִצְעַד לִקְרַאת הַדְּרוֹר.

 

יש אין ספור ביצועים של השיר. הנה כמה מהם.

ביצוע מודרני של מקהלת הצבא האדום:

עוד ביצוע מקהלתי עוצמתי על רקע סרטונים ותמונות של חיילי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה

וכאן, תאמינו או לא, גרסת הצבא הסיני!!! מקהלת ענקית של חיילים סינים שרה ברוסית

חסכתי מכם את הביצועים שמצאתי בגרמנית (!) ובהונגרית...

ב-1973 הופק הסרט היוגוסלבי The Battle Of Sutjeska (הקרב על סוטייסקה), בכיכובו של ריצ'ארד ברטון בתפקיד המרשל טיטו. הסרט מספר על המתקפה הגרמנית (שנכשלה) על הפרטיזנים היוגוסלבים. הפרטיזנים, בפיקודו של טיטו, התרכזו ליד הנהר סוטייסקה (דרום-מזרח בוסניה) וניהלו מתקפת נגד בכוחות נחותים בהרבה. בפתיחת הסרט נשמעת נעימת 'הלוך הלכה החבריא'.

ד. דמיטרי שוסטקוביץ ומלחמת האזרחים בספרד

ועוד גלגול היה לשיר זה. ב-1936 חיבר המלחין הרוסי המפורסם דמיטרי שוסטקוביץ (1975-1906) מוסיקה להצגה בשם 'הצדעה לספרד', שעסקה במלחמת האזרחים בספרד, ותמכה כמובן בכוחות הרפובליקנים שלחמו בפשיסטים. ההצגה נכתבה בידי המחזאי אלכסנדר אפינוגנוב (1941-1904) ושוסטקוביץ, שכאמור חיבר את המוסיקה, שילב בתוכה גם את השיר המפורסם.

ה. מול גשר הנהר: 'הגבעטרון' ו'השיבולים'

הגלגול האחרון של שיר זה הוא עיבוד עברי (לא תרגום) של דידי מנוסי, שנקרא 'מול גשר הנהר' בביצוע הגבעטרון.

היא עמדה אל מול גשר הנהר
שעליו הפסיע אתמול
גדוד של אלף פרטיזנים
ואחד יקר מכל.

את פניו הקפיא רוח הנהר
אך ליבו עדיין בוער,
אלף נערות הכיר הוא
ואחת יפה יותר.

השדה שמעבר לנהר
ערירי כאילו אשם,
אלף מצבות עומדות שם
ואחת מהן בלי שם.

האביב ממיס קרח בנהר
ובשלל צבעיו מרתק,
אלף ילדים שרים לו
וילדון אחד שותק.

הם עומדים אל מול גשר הנהר
שעליו אי פעם צעד
גדוד של אלף פרטיזנים
ואחד יקר לעד.

הנה הביצוע 'הקלאסי' של הגבעטרון (תודה לגרימי גלעד) 

וכאן להקת 'שיבולים' – חבר'ה צעירים מקיבוץ גבע שהורסים בשיטתיות את כל שירי המלכה-האם בביצועי רוק.

תודה ליהושע מונדשיין