פה ושם בארץ ישראל: עומס, קיבוץ חדש, נדל"ן מיני, מסבירן ומשקפיים

א. מדרש פוליטי

'עומס עד השלום'. תפרשו את זה איך שתרצו...

צילום: בני עורי

ב. קיבוץ השלושה

קיבוץ חדש עלה על הקרקע ושמו 'קיבוץ השלושה'.

היכן הוא בדיוק נמצא? לבעלי החנות 'רהיטי קיבוץ השלושה' ברחוב האומן בירושלים (ובעוד מקומות בארץ) פתרונים...

צילום: דוד אסף

לא תאמינו, אבל מתברר שלקיבוץ השלושה יש קיבוץ תאום (אולי על דרך 'איחוד' ו'מאוחד'?) ושמו קיבוץ רהיטי השלושה...

ג. פנטהאוז מיני

הפרסומאים הסקסיסטים של חברת הנדל"ן פרשקובסקי לא יכלו להתאפק. הם היו מוכרחים לדחוף פרסומת נמוכה למכירות הנדל"ן שלהם במרכז ראשון לציון

צילום: אביגיל נוימן

ד. מסבירן

מה בדיוק עושים עם ה'מסבירן' הזה ואיך זה עובד? שאלה את עצמה טובה הרצל, שהזדמנה למצפור שמעל פסגת הר הזיתים בירושלים.

כשהציצה לתוך חורי ההסברה התברר לה שמדובר ב'מזבילן' ולא ב'מסבירן'. סוג של מאפרה...

אגב, באתר העתיקות של בית שאן ה'מסבירן' דווקא עובד די יפה...

צילום: טובה הרצל

המסבירן מהר הזיתים הזכיר לניר אורטל את הציור שצייר הנסיך הקטן לכבשה... אולי זה מקור ההשראה?

ה. משקפי ראייה בהשאלה

יש משהו קסום ומכמיר לב בפתקה הזו, שמודבקת על חלון הראווה של פיצוצייה בכפר סבא.

צילום: שי גלבוע

מסתרי בית הקברות בסנהדריה

מאת יהושע לביא

הפיגוע ברחוב בן יהודה, 22 בפברואר 1948 (צילום: דוד רובינגר; ויקיפדיה)

בית הקברות סנהדריה שבירושלים הוקם בסוף חודש פברואר 1948. סיבת הקמתו הייתה העדר היכולת להמשיך לקבור בהר הזיתים, וזאת בשל יריות הערבים מהן נפצעו כמה מן המשתתפים בלוויות. באחת הלוויות האחרונות על ההר אף נהרג קברן בשם מנחם מאניס הויזמן.

מנחם הויזמן – הקברן שנפל על משמרתו (הצילומים כאן ובהמשך: יהושע לביא)

בבוקרו של יום 22 בפברואר 1948 (י"ב באדר א' תש"ח) פוצצו חיילים (עריקים?) בריטים שלוש משאיות נפץ ברחוב בן יהודה שבלב ירושלים העברית. תוצאותיו של פיגוע זה היו נוראות: חמישים ושמונה איש נרצחו. כמות החללים אילצה את מוסדות היישוב לתוּר אחרי פתרון קבורה מערכתי, וזה נמצא לאחר יומיים בדמות שטחים חקלאיים של חווה ממשלתית בקצה שכונת סנהדריה שבצפון ירושלים דאז. לא בקלות הוקצה המקום לקבורה, וחלק מן ההסכם היה כי המתחם החדש ישמש בית קברות זמני בלבד ולאחר שישתרר שקט יועברו הנטמנים בו לקבורה סופית בהר הזיתים.

רוב חללי הפיגוע ברחוב בן יהודה אכן נקברו בבית הקברות החדש, אך לפחות שישה מהם (ז'קלין אבוטבול, עזריאל יהודה ברייער, בוליסה דאנה, רייזל וייס, נעמי יולס ומיכאל מזרחי) נקברו בכל זאת בהר הזיתים. איך הצליחו הקברנים והאבלים להגיע לשם, למרות המצב הקשה בדרכים והעדר אבטחה מצד הבריטים – לא ברור.

מצבותיהם של שניים מהרוגי הפיגוע ברחוב בן יהודה שנטמנו בהר הזיתים

חוקרי התקופה מציינים את הנער יהודה ברייער, ששימש תצפיתן מטעם ארגון לח"י ונורה על ידי הבריטים, כנקבר האחרון בהר הזיתים לפני מלחמת ששת הימים. אך לא רק שעל מצבתו נכתב שנהרג בי"ב באדר א' תש"ח (כלומר, בפיגוע שברחוב בן יהודה), אלא שבמרחק של שלוש מצבות משם נמצאת מצבתה של יוכבד שטיין, והתאריך שנחקק על קברה הוא ט"ו באדר א' תש"ח, שלושה ימים לאחר מכן. כלומר, ככל הנראה היא זו ש'זכתה' להיות אחרונת הנקברים בהר.

מצבתה של יוכבד שטיין (ט"ו באדר תש"ח). זו כנראה המצבה המתוארכת האחרונה בהר הזיתים לפני מלחמת ששת הימים

הקמת בית העלמין בסנהדריה נמסרה לידי חברה קדישא 'קהילת ירושלים' שנחשבה (ומשום מה עודנה נחשבת) כחברה קדישא הלאומית, בניגוד לאחרות שנחשבו עדתיות ומגזריות. עובדה זו גררה מאבק לא קל מצד חוגי העדה החרדית ו'אגודת ישראל', שסירבו להפקיד את מתיהם בידי אנשי 'קהילת ירושלים' והקימו באזור סמוך, בקצה רחוב שמואל הנביא, בית קברות נפרד. במקום זה היו אז מוסכים של משאיות חברת האשלג מים המלח, לימים הוקמו שם מחסני התברואה של עיריית ירושלים, וכיום  שוכנים בו בתי ספר לילדים מהמגזר החרדי. כמה וכמה קברים נכרו באדמתו, אך האם הועברו המתים לקבורה במקום אחר, מתי ולאן? לפי שעה לא הצלחתי למצוא תשובות.

אחד האירועים היותר מוזרים שנכרכו בהקמתו של בית העלמין החרדי, שכל עילת קיומו הייתה כאמור ההתנגדות לקבורה בסנהדריה, היה עימות פיזי שהתפתח באחת ההלוויות. מאבק מכוער זה – שניצת כמובן בשם 'כבוד המת' – הוביל למטחי ירי שגרמו למספר פצועים, שהמפורסם בהם היה עמרם בלוי, גדול קנאי ירושלים. זו הייתה לווייתו של עסקן חרדי בשם גרשון לוין. בסופו של יום נקבר לוין בסנהדריה, תחת מצבה שבשוליה נחקקו ראשי התיבות נע"ת (נקבר על תנאי).

המשקיף, 17 במרץ 1948

לימים הועברו עצמותיו של לוין, עם המצבה המקורית (כולל הכיתוב נע"ת), אל הר הזיתים, ושם הוא קבור בסמוך לקברו של הראי"ה קוק.

מצבתו של גרשון לוין שהועברה מסנהדריה להר הזיתים

הכתובת נ.ע.ת. – נקבר על תנאי – על מצבתו של גרשון לוין

כך או כך, בית העלמין סנהדריה נתפש בציבור החרדי כבעל חשיבות נמוכה. עד כדי כך נמוכה, שבחודש ינואר 1966, כשהובא משווייץ לקבורה בישראל ארונו של הפוסק הרב יחיאל יעקב ויינברג, מחבר ספר התשובות שרידי אש, הוא נחטף בשל התוכנית המקורית לקבור את הרב ויינברג בסנהדריה. 

כשהגיע מסע ההלוויה לרחוב גשר החיים, יצאו תלמידי ישיבת חברון, ששכנה אז בשכונת גאולה, חטפו את הארון והובילו את ויינברג לקבורה בהר המנוחות, בנימוק שעליו להיקבר בסמוך לגדולי תורה אחרים (ובמילים אחרות: לא בבית קברות מפוקפק שקבורים בו חילוניים).

דבר, 27 בינואר 1966

וזו היא הגרסה החרדית לאירועים:

דוד רוסוף, ספר קדושים אשר בארץ, תשס"ו, עמ' תלח

בית העלמין בסנהדריה לא נהנה אפוא מתדמית משובחת, אך באופן פרדוקסלי תדמית בעייתית זו היא שהביאה לקבורתה של רבנית ליטאית ממשפחת אצולה של תנועת המוסר דווקא שם. זוהי הרבנית בלומה דֶּסְלֶר, רעייתו של אחד ממעצבי ה'השקפה' החרדית, הרב אליהו אליעזר דסלר (1953-1892), שהתפרסם בספר המוסר שחיבר מכתב מאליהו.

הרב אליהו אליעזר דסלר (ויקיפדיה)

ומעשה שהיה כך היה. בשנת 1947 עלו בני הזוג דסלר ארצה מאנגליה. הרב נקרא לכהן פאר כ'משגיח' בישיבת פוניבז' שבבני ברק (תפקיד המשגיח הוא אחריות על פיתוח ההשקפות, הערכים ותיקון המידות של תלמידי הישיבה על פי מחשבת תנועת המוסר). בחורף 1952 הלכה רעייתו של הרב דסלר לעולמה והרב מצא עצמו מתלבט בשאלה מהי הדרך הנכונה בה יש לקבור את רעייתו. הוא עצמו התחנך בישיבת המוסר המפורסמת (ה'תלמוד תורה') בקלם שבליטא, שאביו, ראובן דב דסלר, היה אחד מראשיה; זאת ועוד, בלומה, אשתו המנוחה, הייתה נכדתו של מייסד האסכולה, הרב שמחה זיסל [ברוידא] זיו ('הסבא מקלם'). והנה, בקלם לא נהגו להעמיד מצבות על הקבר, אלא לכל היותר ציינו את השם על גבי קרש.

ספר הזכרון בית קלם, א, בני ברק תשס"ב, עמ' ל

מנהג זה נחשב מוזר ויוצא דופן במזרח אירופה, ובוודאי גם בארץ ישראל. דסלר ידע שתהיה זו דרישה חריגה, מה גם שחשש מן הסתם כי ביום מן הימים עלולים לקבור בשגגה נפטר נוסף בקבר אשתו. לבסוף גבר כוח המנהג ודסלר פנה אל בית העלמין 'הפשרני' בסנהדריה וקבר בו את רעייתו המנוחה. בבוא יומו, נקבר הרב דסלר בבית העלמין היוקרתי (מנקודת המבט החרדית) 'זכרון מאיר' שבבני ברק, לא הרחק מקברו של החזון איש. 

והנה, היום ישנן מצבות גם על קבר הרבנית וגם על קברו שלו. כיצד קרה הדבר? 

מצבת קברה של הרבנית דסלר בסנהדריה

מצבת קברו של הרב דסלר בזכרון מאיר (ויקיפדיה)

זאת ועוד, גם על קברו של הרב דסלר האב, שנפטר בלונדון בשנת 1935 ונקבר שם מלכתחילה ללא מצבה, הוקמה לימים מצבה שנוסחה נרשם בשנת 1960 על ידי אחד מבני משפחתו (טיוטת נוסח המצבה נמכרה בשנת 2009 במכירה פומבית של בית המכירות 'קדם'; ראו גם בספר מחנך לדורות, בני ברק תשס"ט, עמ' 325-323).

את התמיהה הזאת, כיצד נדחה מנהג קלם מקברותיהם של שלושה מבני משפחת דסלר, תירצה ההגיוגרפיה החרדית בהוראה מפורשת שנתן הרב יעקב ישראל קנייבסקי (ה'סטייפלר'), שהיה אז ממנהיגי הציבור החרדי הליטאי (על אף מוצאו החסידי). הוראה זו ניתנה מן הסתם בשל החשש המובן מאליו פן יקברו מת נוסף בקברים שאינם מסומנים. אך מתחת לשטח עלתה שאלה קשה יותר: כיצד הרב דסלר עצמו לא צפה את העתיד? איך קרה שמחשבתו הופרה פעמיים, גם קבר אשתו גם קברו שלו, ובעצם גם קבר אביו? הרב דסלר נקבר אמנם ב'פנתיאון הליטאי' של בני ברק, אבל אשתו נקברה הרחק משם, בעיר אחרת ובחלקה שרוב הקבורים בה כלל אינם חרדים, ואף לא דתיים ('חלקת הפרופסורים').

התשובה לכך נמצאת בחלק ה' של ספר קדשי יהושע, שכתב הרב אליהו יהושע גלדצהלר, חתנו של הרב דסלר. לדבריו, כך אמר לו חמיו: 'דבזמן קצר אחר פטירתה ראה אותה בחלום, ואמרה לו "מיר איז גוט דאָ" [טוב לי כאן]' (חלק ה, תשנ"ט, עמ' א'תשנ"ג). 'כאן' יכול להתפרש על מנוחתה בגן העדן, ויכול גם להתפרש על מנוחתה בבית העלמין בסנהדריה. מכל מקום, עם חלומות של 'הגדולים' אין להתווכח, ועובדה שבני הזוג במותם נפרדו.

אך בית הקברות בסנהדריה ממשיך לספק הפתעות וריגושים עד ימינו אנו.

לפני חודשיים, ב-9 ביוני 2017, התקיימה בבית הקברות בסנהדריה לווייתה של הרבנית בת ציון מלכה שטרנברג, אמו של האדמו"ר הנוכחי מקוז'ניץ, שנפטרה בארה"ב וארונה הובא לקבורה בארץ הקודש. במהלך ההלוויה, ולאחר שהורדה הגופה אלי קבר, התברר לבנה כי אין זה קברה שלה. הוא סירב להמשיך את הטקס ודרש להעבירה לקבר 'שלה', שסמוך לקבר בעלה. הקברנים סירבו וטענו כי הקבר השני נמכר לאישה אחרת כבר לפני שישים שנה. התפתחה מהומה, שוטרים הוזעקו, ובהמשך הוזעק אף מנהל החברה קדישא 'קהילת ירושלים'. או אז נפתחו המשרדים, הובאו הספרים והוצגו לעיני הצדדים הנצים. בסופו של דבר התברר שאכן החל הליך מכירה לגברת פלונית, אך כלל לא הגיע לסופו. לימים נפטרה אותה אישה ונקברה בהר המנוחות. כל מי שעיניו היו בראשו הבין כי לא דבר ריק הוא ואכן צדק האדמו"ר שטען כי אמו צריכה להיקבר סמוך לאביו. הגופה הוצאה אפוא מהקבר הראשון והועברה אל הקבר השני שנכרה במהירות על ידי החסידים (פרשה זו תוארה בפורום בחדרי חרדים ובפורום הסקופים של רוטר). 

בבית הקברות בסנהדריה כבר כמעט ולא קוברים עוד, אלא את האנשים שקנו שם חלקה בחייהם. תדמיתו שונה היום לחלוטין מזו שהייתה לו עם הקמתו. זה קרה מן הסתם בזכות קבורתם של רבנים רבים, ובראשם עובדיה יוסף (שנקבר בחלקת רבני 'המזרחי', ובסמוך לקברו של ד"ר יוסף בורג), לצד שופטים עליונים וכמה מחשובי העולם האקדמי, ובהם הפרופסורים אליעזר ליפא סוקניק, יחזקאל קויפמן, שמואל הוגו ברגמן וגרשם שלום (רשימה של האישים החשובים שנקברו בסנהדריה הובאה כאן). 

ינוחו אפוא כולם – רבנים ופרופסורים, שופטים ופשוטי עם – על משכבם בשלום.

_____________________________

יהושע לביא הוא מורה דרך ולומד לתואר שני בארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

ברוך הבא: מעל פסגת הר הזיתים

כתב וצילם ברוך גיאן

מדי שנה, עם בוא חג הפסחא, המוני צליינים עשו את דרכם להר הזיתים ופקדו את הכנסיות המרשימות שבפסגתו ובמורדותיו. הם פוסעים בעקבות משיחם, שעל פי דברי תלמידיו ניבא משם על חורבנה של ירושלים. זה קרה, כך מאמינים הנוצרים, בכנסיית 'דומינוס פלוויט' (האדון בכה), שצורתה כצורת דמעה. לצד המוני הצליינים השתרכו חמור לבן, ללא משיח, ובעליו הערבי שמתפרנס מצילומי תיירים ליד חמורו. פרנסות של ערבים...

גם ליהודים יש מסורות רבות על הר הזיתים, עוד מימי הנביא זכריה, שחזה רעידת אדמה אפוקליפטית שתחצה את הר הזיתים ותזיז אותו ממקומו. כשיגיע המשיח, כך מאמינים היהודים, יהיו הקבורים על ההר הראשונים לקום בתחיית המתים. המתים נטמנים אפוא כשרגליהם לכיוון מערב, מוכנים ומזומנים לצעידה הקצרה. רק תקראו לנו, ומיד נבוא!

בית הקברות היהודי העתיק שעל הר הזיתים ידע ימים קשים בתקופת השלטון הירדני. הירדנים סללו כביש בשטח בית הקברות ולא היססו לעשות שימוש גם באבני המצבות. מאז 1967, ובמשך שנים ארוכות, עברו המצבות שיפוץ, שחזור ושימור. עד לפני שנים לא רבות עוד אפשר היה לראות ערמות של שברי מצבות, אך היום כבר הכל מונח על משכבו בשלום.

ככל הנראה, יהודים החלו להיקבר על ההר בסוף המאה ה-15, בתקופה הממלוכית, וזאת בשל האיסור לקבור יהודים בחלקה שממזרח להר הבית, במורד 'שער הרחמים'. בית קברות זה הפך מאז למוסלמי והיהודים, שנדדו להר שבמזרח, סיפרו זה לזה כי המשיח ממילא לא יוכל לבוא דרך שער הרחמים – לא רק בגלל שבמאה ה-16 ציווה הסולטן סולימן הראשון לסתום אותו, אלא גם מכיוון שיש שם בית קברות (אמנם, המשיח אינו כהן ובית קברות נכרי בכל מקרה אינו מטמא, אבל לא מתווכחים עם דברי אגדה).

שער הרחמים והעמק המפריד בין הר הבית להר הזיתים

מבט מעל פסגת הר הזיתים אל חומת הר הבית

הסיור בין המצבות הוא סיור בנתיבי ההיסטוריה היהודית המודרנית. בית הקברות הוא עצום בשטחו, וצריך לדעת בדיוק לאן ללכת, לאחרונה עלו במרשתת אתרים מעולים על הר הזיתים שיכולים לכוון את המטיילים למחוז חפצם.

תחילה הלכתי אצל חלקת משפחתו של אליעזר בן-יהודה (לשעבר פרלמן). שער ברזל ועליו באותיות של עברית קדומה 'למחייה לשוננו אליעזר בן יהודה'.

על מותו של אב"י קראתי בספרו המרתק בן שני הכרכים של יוסף לנג 'דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה' (יד יצחק בן צבי, 2008). בשעותיו האחרונות הבינה רעייתו חמדה את מצבו החמור והביאה בלוני חמצן מבית החולים רוטשילד, ששכן ליד ביתם שברחוב החבשים (היום רחוב אתיופיה). ד"ר ניימן ניסה להחיותו ולשווא. ד"ר מזיא סגר את עפעפיו ופרץ בבכי... הוא נפטר ביום 16 בדצמבר 1922 וחמדה הרהרה באפשרות להוריד את גופתו מצרימה ושם לשרוף אותה, אך לבסוף חזרה בה. הפסל בוריס שץ, מייסד 'בצלאל' ושכנו של בן-יהודה, הוזמן כדי ליצוק על פניו יציקת גבס ('מסכת מוות') שממנה נוצר דיוקנו האחרון של מחיה הלשון העברית. דיוקן זה אמור היה להיקבע על המצבה אך לבסוף שונתה התכנית והמצבה שהכין ש"ץ מוצגת היום בביתו שברחוב בצלאל בירושלים.

איתמר בן אב"י סיפר, שאביו ביקש שלא יחקקו על מצבתו לא את מקום הולדתו שברוסיה הלבנה ולא את שם משפחתו המקורי, ואת התאריך יציינו על פי מניין השנים להצהרת בלפור. על קברו נכתב 'אליעזר בן יהודה מחיה הלשון העברית ומחבר המלון הגדול. נפטר בירושלם בשנת הששים וחמש לימי חייו, כו כסליו, ו להצהרת בלפור'. משני צדדיו נקברו לימים אשתו חמדה ובנו איתמר.

סיפור בפני עצמו הוא קברה של לאה אבושדיד, 'היפה בבנות' ואהבת חייו של איתמר בן אב"י, שנפטרה בשנת 1982. הסיפור המרגש של אהבתם – לה התנגדה אמה של לאה מסיבות עדתיות (משפחת אבושדיד הייתה משפחה אמידה ממוצא מרוקני) – נודע בציבור כאשר איתמר, שפרסם שירי אהבה ללאה בעיתונו 'האור', איים להתאבד באקדחו אם לא יאפשרו לו להינשא לאהובתו. לבסוף נישאו השניים ונולדו להם שלוש בנות. 

בסביבות קברו של בן-יהודה נקברו משכילי ירושלים, אנשי רוח, מורים, רופאים ואמנים, שמקצתם ליוו את אב"י בחייו. וכך ניתן למצוא כאן את מצבותיהם של בוריס שץ, הרופא והבלשן ד"ר אהרן מאיר מזי"א, המורה חיים אריה זוטא ורבים אחרים.

פה נטמנו עצמות הפסל העברי בוריס ש"ץ

בוריס ש"ץ נפטר ב-1932 בקולורדו שבארה"ב ושבעה חודשים לאחר מכן הועלו עצמותיו לקבורה בארץ

חזית מצבתו של 'רבנו פרופיסור בוריס שץ'

קברו של המורה חיים אריה זוטא (1939-1868)

קברו של אהרן מאיר מזיא (1930-1858), 'זקן הרופאים' ו'מחיה ויוצר הלשון העברית המדעית'

אליהו רוניא, בנו של הד"ר מזיא, היה 'שתלא מוסמך', כלומר אגרונום. הוא נפטר בשנת 1919, בחיי אביו, 'אחרי מחלה ממושכת שתקפתו בשביה בעת המלחמה [העולמית הראשונה]'. אליהו היה חבר במחתרת ניל"י, נשבה על ידי הטורקים ונכלא בדמשק. הוא נמלט משם אך חלה בגופו וכל המאמצים לרפאו עלו בתוהו. סיפורו המעניין נרשם על ידי עודד ישראלי באתר סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות.

לא הרחק משם נח בשלום על משכבו הבוטנאי פרופסור אלכסנדר איג (1938-1894), 'יוצר מדע הצומח בארץ'. כל חייו עסק איג בצמחי ארץ ישראל ובשמירת הטבע, אך על קברו לא מצל עץ ולא מלבלב אף פרח.



ליד איג נטמן המורה והסופר שלמה שילר (1925-1863), מנהלה הראשון של גימנסיה 'רחביה' (שמו המקורי היה בלאנקשטיין, ואת השם שילר אימץ מתוך הערצתו למשורר פרידריך שילר!).



וגם האדריכל והצייר אלכסנדר ברוולד (1930-1877), ממייסדי סגנון 'האדריכלות הציונית' ומי שתכנן את בניין הטכניון הישן, בית הספר הריאלי בחיפה ובית חולים 'העמק' בעפולה.

שמה של הרופאה סופיה גֶצוֹבָה (1946-1872), ארוסתו הראשונה של חיים וייצמן, כבר כמעט שאינו מוכר. היא עלתה לארץ ישראל ב-1925 התיישבה בירושלים והייתה בין הרופאים הפתולוגים הראשונים. היא הייתה האישה הראשונה ששימשה בתפקיד זה בארץ, ולימים גם הייתה האישה הראשונה שקיבלה תואר פרופסור באוניברסיטה העברית.

מטרים ספורים מקבריהם של יקירי ירושלים אלה נטמנו גופותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, אנשי האצ"ל ולח"י, שהתאבדו בצינוק שבכלא בירושלים בטרם יוצאו להורג בתלייה. בצוואתו ביקש מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, להיטמן לצדם ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. מנחם בגין (1992-1913) ורעייתו עליזה (1982-1920) טמונים בחלקה פשוטה ומכסות עליהם מצבות שעליהן נחקקו רק שמות הוריהם ותאריכי לידתם ופטירתם.

קבריהם של עליזה ומנחם בגין. בשורה מתחתיהם קבורים מאיר פיינשטיין ומשה ברזני.