כתב וצילם דנצ'וּ ארנון
על פי מסורת שבתלמוד הבבלי התנא יונתן בן עוזיאל היה זה שתרגם את ספרי הנביאים לארמית (התרגום הארמי לתורה, שמכונה בטעות 'תרגום יונתן', אינו שלו ושם זה ניתן כתוצאה מטעות פענוח של ראשי התיבות ת"י, שאינם אלא 'תרגום ירושלמי'). מסורת עממית, שראשיתה במאה ה-11, מזהה את קברו בעמוּקָה (במילעיל), על גדת ערוץ נחל שחוצה את יער ביריה הסמוך לצפת.
המשתטחים על הקבר מצפים כמובן לישועות ולנחמות, אבל הסגולה העיקרית המיוחסת למקום זה היא שרווקים, ובעיקר רווקות, ימצאו בזכותו את זיווגם. כ"ו בסיון – יום מותו של הקדוש ויום ההילולה שלו – הוא התאריך הקובע לחגיגות הגדולות.
השנה חל תאריך היעד ב-18 ביוני, בעיצומה של מה שמכונה 'שגרת קורונה'. הגעתי לשם באיחור, בעיקר בגלל הפקקים, והפסדתי את 'התיקון הגדול למעוכבי זיווג' שנערך באופן מסורתי על ידי 'גדול המקובלים' הרב דוד בצרי. הספקתי לצלם מעט מההתרחשות שסביב לקבר עד שירדה החשכה, ואשלים אותה בתמונות שצילמתי לפני תשע שנים (2011).
הרב בצרי עצמו אמנם גר בירושלים, אך מצודתו פרושה בצפת ובעמוקה. יש לו מוסדות וישיבות הקרויות על שמו של התנא הקדוש והן מבטיחות חתונה מהירה אם רק תגלשו באתר האינטרנט של 'מוסדות ישועות בעמוקה'.
מעל ציון הקבר נמתחה כרזה צבעונית ענקית של 'הנחנחים', הלא הם חסידי ברסלב המאמינים בקדושתו של 'הפתק', שכביכול נשלח מן השמיים על ידי רבי נחמן לתלמידו ישראל אודסר, ובו נכתבה לראשונה הנוסחה 'נ נח נחמ נחמן מאומן'. הנחנחים נמצאים בכל טקס, וגם כאן מקומם לא נפקד. הם מקימים דוכנים למכירת ספרים ומזכרות וניכרים בהופעתם הייחודית ובכיפותיהם המצויצות.
השנה בלטו במיוחד חרדים עם מסכות קורונה. איכשהו המסכות על פניהם לא יושבות כל כך טוב...
ההילולה מושכת כל מיני דמויות צבעוניות. הנה כמה מהן:
ויש גם את המתבודדות. נשים 'מעוכבות זיווג', שלאחר הטקס הולכות להתבודד ביער ובין הסלעים. בין קיפולי הגבעות ועצי הזית העתיקים הן נושאות תחינה אישית נוגעת ללב.
לעמוקה באים כמובן גם אנשים ונשים נשואים, את הנשים הנשואות אפשר לכאורה לזהות בקלות לפי כיסוי הראש שלהן, אך מתברר שיש בקהל לא מעט נשים רווקות, גרושות ואלמנות שגם הן מכסות את ראשן.
את הזוג הצעיר שצילמתי לא העזתי לשאול, אבל אולי הם עצמם מצאו את זיווגם בזכותו של התנא הקדוש, והפעם באו להודות לו.
אחד הטקסים הקבועים שנערכים בעמוקה נקרא ' תיקון 1000 השופרות'.
הטקס השנה היה שונה לחלוטין מזה שתיעדתי בשנת 2011. כיום משתתפים בטקס חרדים רבים ויחד אתם באה גם הפרדה חמורה בין גברים ונשים. לפני תשע שנים היו הרבה פחות אנשים (כמאתיים עד שלוש מאות) ולא ממש הקפידו על הפרדה מגדרית. בסככה מיוחדת התקבצו הגברים, הנשים עמדו מסביב (אישה אחת הסתננה אל בין הגברים).
הרב בצרי עמד במרכז ונאם בכישרון רטורי מרשים.
הרב ביקש מן הנשים לכרוע ולהשתחוות, והן עשו כמצוותו.
אחר כך הביאו מאי-שם ארגז קרטון עם שופרות וחילקו לגברים. לא היו שם אלף שופרות, גם לא מאה, אלא עשרים או שלושים. זה לא הפריע לאף אחד.
כולם התפללו מהלב, הגברים תקעו בשופר, וכולם האמינו בלב שלם שה'דינים' ייקרעו והשנה הם יימצאו סוף סוף את זיווגם ואת אושרם.
