‏הצגת רשומות עם תוויות יורם בילו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יורם בילו. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 7 ביוני 2024

סיפור לשבת : קופסה כחולה, והיא עולה על כל הממתקים...

תלמיד כיתה א' ועל שולחנו קופסה כחולה של קק"ל, 1954 (ארכיון מושב צופית)

מאת יורם בילו 

דצמבר 1949 היה חודש גשום במיוחד. לא פחות מ-465 מילימטרים של משקעים נמדדו במהלכו בתחנה המטאורולוגית שבצפון תל אביב. בבוקרו של יום שישי סוער אחד, באותו חודש, עשיתי את דרכי לבית הספר, נאבק במשבי הרוח העזים שהטיחו בי סילוני מים וכדורי ברד לסירוגין. רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מקור, החשתי את צעדיי כדי להקדים את הצלצול המזעיק את התלמידים לכיתות. רחוב ארלוזורוב היה אז בתהליך בנייה מואץ ומלא מהמורות, ובמדרכותיו, שהיו מרוצפות רק בחלקן, נקוו שלוליות גדולות. בור עמוק שנפער באחת השלוליות לכד אותי בהפתעה. מעדתי לתוכו וצנחתי ארצה בחבטה, מתיז רסיסי מים וצורח מכאב ומעלבון. שכבתי במים העכורים, מגיר אליהם את דמעותיי ומתקשה לקום; ואז התרחש נס. אצבעותיי הקפואות איתרו בקרקעית השלולית דסקית מתכת שהתגלתה כמטבע נחושת של עשרה מיל – גרוש אחד שלם! המשכתי לגשש סביבי, נרגש ונסער, והפלא חזר: שליתי מהמים גרוש נוסף. קמתי על רגליי בתוך הסער והגשם, והעולם השתנה באחת: אוצר! מצאתי אוצר. את יתרת הדרך עשיתי בצעד קל, מפזז ומכרכר, המטבעות ספונים בכיסי ולבי צוהל. הקדמתי את הצלצול ואפילו הספקתי להתייבש מעט ליד תנור החימום המעשן בכניסה לכיתה.            

כל זה אירע כשלושה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר נס ציונה, שמאוחר יותר ייקרא גרץ, כשם הרחוב הקטן שבו שכן, בין דיזנגוף לבן יהודה מזה ובין רחוב שי"ר לשדרות קרן קיימת לישראל מזה. בשנים הבאות יהפכו שדרות קק"ל, ממש מול ביתו של דוד בן גוריון (על שמו נקראות השדרות כיום) ולמורת רוחה של פולה אשתו, למקום המפגש הקבוע של ילדי הכיתה בלילות שישי. 

לקרן קיימת עצמה הייתה נוכחות קבועה ובולטת בחיינו, כבר מכיתה א'. בכל יום שישי, בשעת הלימודים האחרונה, הייתה המורה פורסת בחגיגיות מפה לבנה על שולחנה, מציבה עליו זוג פמוטים עם נרות מוכנים להדלקה, וממקמת ביניהם ברוב טקס את הקופסה הכחולה, קופת התרומות של הקק"ל, שעל חזיתה מפת ארץ ישראל. את השיר 'ערב שבת' ('עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב'), שפתח את הטקס, שרנו מצוות אנשים מלומדה, שומרים את מרצנו לקראת מה שנחשב המנון הקרן הקיימת ('דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נפדה אדמת העם, מצפון עד נגב'). שיר זה בא בעקבות הדלקת הנרות וליווה את מצעד התרומות – שיאו של טקס קבלת שבת. מורתנו הצעירה והנלהבת – זו הייתה שנת ההוראה הראשונה שלה אחרי הסמינר – לא בחלה באמצעים להחיש את גאולת הארץ. היא חזרה ושידלה את התלמידים לשלשל מעות לקופסה, העתירה שבחים על התורמים והפצירה בממאנים; וכדי לעודד את הילדים להיפרד מדמי הכיס הצנועים שלהם, אף יזמה תחרות בין שלושת הטורים בכיתה, כשהיא רושמת על הלוח בדקדקנות את הסכומים המצטברים מכל טור. כולנו נגרפנו לתחרות, להוטים להימנות על הטור המנצח, שסכום זכייתו התנוסס כאות כבוד בפינה הימנית הגבוהה של הלוח, ליד התאריך היומי, אסור במחיקה עד לקבלת שבת הבאה.

ממקום מושבי בשולחן האחרון של טור ג' עקבתי באותו יום שישי בדריכות ובדאגה אחרי מהלך התחרות. ככל שהתקרב תורי, כך הלכו פעימות לבי וגברו, עד שנשמעו באוזניי כהלמות תופים הממלאת את הכיתה כולה. הטור שלנו פיגר אחרי שני האחרים והמטבעות בערו בכיסי. ידעתי ששני הגרושים שלי יכולים להטות את הכף, אבל הייתי נחוש שלא להיפרד מהם. כדי לא להתפתות לשידולי הַמּוֹרָה חזרתי והעברתי לנגד עיניי את כל דברי המתיקה שאוכל לרכוש בכסף שבכיסי – מחבילת סוכריות מחליפות צבעים, דרך חפיסת שוקולד עם מילוי קרם ורדרד, ועד גלילי קוקוס אדמדמים זרועים באניצי שלג. אף על פי כן, כשקראה המורה בשמי מצאתי את עצמי קופץ ממקומי, ורגליי נשאוני מאליהן לעבר הקופסה. 

קופסת קק"ל או סוכריה מחליפת צבעים?
זו השאלה (נוסטלגיה אונליין)

פסעתי בצעדים מדודים, משתדל לבלום את הריגוש הגואה בי, ולנגד עיניהם הנדהמות של חבריי שלפתי מכיסי גרוש אחד שלם, הרמתי אותו אל על ושלשלתי אותו באיטיות לקופסה. חזרתי על הפעולה בדיוק נמרץ גם עם המטבע השני. המורה התקשתה להכיל את התפעלותה. היא פֵּאֲרָה והללה את תרומתי לגאולת הארץ, ואף הבטיחה שתדווח על התרומה החריגה למנהל בית הספר. סמוק מהתרגשות פסעתי חזרה אל מושבי, מתענג על הרגע הגדול שלי. אבל עוד לפני שהתיישבתי חזרה במקומי התפוגגו אדי העונג המתוק והומרו בתחושה מרה של חרטה. 'מה עשיתי?', ייסרתי את עצמי בלי קול, נאבק בדמעות שהציפו את עיניי. בעבור הרף עין של תהילה, חופן של שבחים שכבר נשכחו, ויתרתי על כל ההנאות המתוקות שהאוצר יכול היה לזמן לי. על הפגנת הראוותנות הנמהרת הזו התקשיתי לסלוח לעצמי זמן רב. אפילו עכשיו, כשאני כותב את סיפור המעשה, תקוע בגרוני טעמה המר...

___________________________________________

פרופ' (אמריטוס) יורם בילו הוא חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה.  yobilu@gmail.com

המחבר מקווה שסיפור זה, יחד עם נוספים, שמקצתם התפרסמו ומקצתם חבויים עדיין במחשב, יופיע ביום מן הימים באסופת סיפורים בגוף ראשון (שם זמני).

יום חמישי, 16 באוגוסט 2018

יומן קריאה: על ספרו של יורם בילו 'אתנו יותר מתמיד'


רשימה זו, שכתבתי על ספרו של יורם בילו אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, הופיעה לפני זמן מה במדור ביקורות הספרים ברבעון ציון (פג, תשע"ח), כתב העת היוקרתי של החברה ההיסטורית הישראלית. דומני שקוראי הבלוג עשויים למצוא עניין בביקורת, ובעיקר בספר עצמו.

לחיצה על העמוד תגדיל אותו לקריאה נוחה יותר.

צילום: אריאלה שקדי
יורם בילו מרצה בכנס חב"די (צילום מסך)
הנכחת הרבי בחנוכה תשע"ו
צילום: איתמר לויתן