סיפור לשבת : קופסה כחולה, והיא עולה על כל הממתקים...

תלמיד כיתה א' ועל שולחנו קופסה כחולה של קק"ל, 1954 (ארכיון מושב צופית)

מאת יורם בילו 

דצמבר 1949 היה חודש גשום במיוחד. לא פחות מ-465 מילימטרים של משקעים נמדדו במהלכו בתחנה המטאורולוגית שבצפון תל אביב. בבוקרו של יום שישי סוער אחד, באותו חודש, עשיתי את דרכי לבית הספר, נאבק במשבי הרוח העזים שהטיחו בי סילוני מים וכדורי ברד לסירוגין. רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מקור, החשתי את צעדיי כדי להקדים את הצלצול המזעיק את התלמידים לכיתות. רחוב ארלוזורוב היה אז בתהליך בנייה מואץ ומלא מהמורות, ובמדרכותיו, שהיו מרוצפות רק בחלקן, נקוו שלוליות גדולות. בור עמוק שנפער באחת השלוליות לכד אותי בהפתעה. מעדתי לתוכו וצנחתי ארצה בחבטה, מתיז רסיסי מים וצורח מכאב ומעלבון. שכבתי במים העכורים, מגיר אליהם את דמעותיי ומתקשה לקום; ואז התרחש נס. אצבעותיי הקפואות איתרו בקרקעית השלולית דסקית מתכת שהתגלתה כמטבע נחושת של עשרה מיל – גרוש אחד שלם! המשכתי לגשש סביבי, נרגש ונסער, והפלא חזר: שליתי מהמים גרוש נוסף. קמתי על רגליי בתוך הסער והגשם, והעולם השתנה באחת: אוצר! מצאתי אוצר. את יתרת הדרך עשיתי בצעד קל, מפזז ומכרכר, המטבעות ספונים בכיסי ולבי צוהל. הקדמתי את הצלצול ואפילו הספקתי להתייבש מעט ליד תנור החימום המעשן בכניסה לכיתה.            

כל זה אירע כשלושה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר נס ציונה, שמאוחר יותר ייקרא גרץ, כשם הרחוב הקטן שבו שכן, בין דיזנגוף לבן יהודה מזה ובין רחוב שי"ר לשדרות קרן קיימת לישראל מזה. בשנים הבאות יהפכו שדרות קק"ל, ממש מול ביתו של דוד בן גוריון (על שמו נקראות השדרות כיום) ולמורת רוחה של פולה אשתו, למקום המפגש הקבוע של ילדי הכיתה בלילות שישי. 

לקרן קיימת עצמה הייתה נוכחות קבועה ובולטת בחיינו, כבר מכיתה א'. בכל יום שישי, בשעת הלימודים האחרונה, הייתה המורה פורסת בחגיגיות מפה לבנה על שולחנה, מציבה עליו זוג פמוטים עם נרות מוכנים להדלקה, וממקמת ביניהם ברוב טקס את הקופסה הכחולה, קופת התרומות של הקק"ל, שעל חזיתה מפת ארץ ישראל. את השיר 'ערב שבת' ('עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב'), שפתח את הטקס, שרנו מצוות אנשים מלומדה, שומרים את מרצנו לקראת מה שנחשב המנון הקרן הקיימת ('דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נפדה אדמת העם, מצפון עד נגב'). שיר זה בא בעקבות הדלקת הנרות וליווה את מצעד התרומות – שיאו של טקס קבלת שבת. מורתנו הצעירה והנלהבת – זו הייתה שנת ההוראה הראשונה שלה אחרי הסמינר – לא בחלה באמצעים להחיש את גאולת הארץ. היא חזרה ושידלה את התלמידים לשלשל מעות לקופסה, העתירה שבחים על התורמים והפצירה בממאנים; וכדי לעודד את הילדים להיפרד מדמי הכיס הצנועים שלהם, אף יזמה תחרות בין שלושת הטורים בכיתה, כשהיא רושמת על הלוח בדקדקנות את הסכומים המצטברים מכל טור. כולנו נגרפנו לתחרות, להוטים להימנות על הטור המנצח, שסכום זכייתו התנוסס כאות כבוד בפינה הימנית הגבוהה של הלוח, ליד התאריך היומי, אסור במחיקה עד לקבלת שבת הבאה.

ממקום מושבי בשולחן האחרון של טור ג' עקבתי באותו יום שישי בדריכות ובדאגה אחרי מהלך התחרות. ככל שהתקרב תורי, כך הלכו פעימות לבי וגברו, עד שנשמעו באוזניי כהלמות תופים הממלאת את הכיתה כולה. הטור שלנו פיגר אחרי שני האחרים והמטבעות בערו בכיסי. ידעתי ששני הגרושים שלי יכולים להטות את הכף, אבל הייתי נחוש שלא להיפרד מהם. כדי לא להתפתות לשידולי הַמּוֹרָה חזרתי והעברתי לנגד עיניי את כל דברי המתיקה שאוכל לרכוש בכסף שבכיסי – מחבילת סוכריות מחליפות צבעים, דרך חפיסת שוקולד עם מילוי קרם ורדרד, ועד גלילי קוקוס אדמדמים זרועים באניצי שלג. אף על פי כן, כשקראה המורה בשמי מצאתי את עצמי קופץ ממקומי, ורגליי נשאוני מאליהן לעבר הקופסה. 

קופסת קק"ל או סוכריה מחליפת צבעים?
זו השאלה (נוסטלגיה אונליין)

פסעתי בצעדים מדודים, משתדל לבלום את הריגוש הגואה בי, ולנגד עיניהם הנדהמות של חבריי שלפתי מכיסי גרוש אחד שלם, הרמתי אותו אל על ושלשלתי אותו באיטיות לקופסה. חזרתי על הפעולה בדיוק נמרץ גם עם המטבע השני. המורה התקשתה להכיל את התפעלותה. היא פֵּאֲרָה והללה את תרומתי לגאולת הארץ, ואף הבטיחה שתדווח על התרומה החריגה למנהל בית הספר. סמוק מהתרגשות פסעתי חזרה אל מושבי, מתענג על הרגע הגדול שלי. אבל עוד לפני שהתיישבתי חזרה במקומי התפוגגו אדי העונג המתוק והומרו בתחושה מרה של חרטה. 'מה עשיתי?', ייסרתי את עצמי בלי קול, נאבק בדמעות שהציפו את עיניי. בעבור הרף עין של תהילה, חופן של שבחים שכבר נשכחו, ויתרתי על כל ההנאות המתוקות שהאוצר יכול היה לזמן לי. על הפגנת הראוותנות הנמהרת הזו התקשיתי לסלוח לעצמי זמן רב. אפילו עכשיו, כשאני כותב את סיפור המעשה, תקוע בגרוני טעמה המר...

___________________________________________

פרופ' (אמריטוס) יורם בילו הוא חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה.  yobilu@gmail.com

המחבר מקווה שסיפור זה, יחד עם נוספים, שמקצתם התפרסמו ומקצתם חבויים עדיין במחשב, יופיע ביום מן הימים באסופת סיפורים בגוף ראשון (שם זמני).

מפה ומשם: ציטוט, אזני אמן, גמ"ח, קשרים, גליל שקוף, חשוב מאוד

א. למה אי אפשר לצטט מהתנ"ך בלי שגיאות?

בחניון הזיתים בכניסה למושב עופר (במורדות המערביים של הכרמל) הציבה קק"ל אבן זיכרון לאחד מחלוצי הייעור בארץ ועליה ציטוט קולע מתוך ספר איוב:

צילום: איתמר לויתן

אלא שבמקור כתוב 'ועוד יחליף' ולא 'ועוד יחלוף'!

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל (איוב, יד 7)

ב. אמן כן יהי רצון

ואגב שגיאות, הנה לכם חיננית במיוחד.

משנכנס אדר מרבין בשמחה, ואכן ב'מאפיית חלת הארץ', אשר בלוד מושבה, כבר מתכוננים לפורים. אתם מוזמנים להצטייד באזני אמן במחיר מיוחד.

פורסם בעיתון גל-שבע, 21 בינואר 2021 (תודה לצביקה גילדוני ואלי ברנע)

ג. גמ"ח תחפושות

'פורים בפתח – אל תהיי במתח', פונה המודעה לאם היהודייה, שנושא התחפושות נמצא כנראה תחת אחריותה.

כל הקודמת זוכה, ואפשר לשכור בסכומים צנועים 25-20 ש"ח תחפושות של אמהות קדושות (?!), חייל בצבא ד', אברהם (אבינו, מן הסתם), בן איש חי, הרב עובדיה ועוד.

הכניסה למחסן – 'מאחורי הבניין שמאלה'...

צילום: איתמר לויתן

ד. קשרים וכישורים

אני חייב להודות שהצילום הזה בכניסה לבית הספר 'ברנר' בכפר סבא הדהים אותי. 

האם באמת מדובר כאן על 'קשרים' כמו שנדמה לי? 

אם לערכים כאלה מחנך בית הספר, אז המצב באמת רע מאוד.

צילום: גדעון פליישמן

ה. בגליל רואים שקוף

מפת השולחן הענקית הזו – אורכה כ-45 מטר – תכסה בקלות אפילו את השולחן הארוך והמגוחך שסביבו מקבל ולדימיר פוטין את אורחיו.

אבל מה שיפה בה הוא התרגום לאנגלית: transparent galilee (במקום transparent roll)

צילומים: דב פאוסט

ו. מאוד חשוב!

צולם בחדר המתנה לניתוח בבית החולים אסף הרופא.

צילום: פיני גורליק

סיבוב בתל אביב: קק"ל, טשרניחובסקי, בית העצמאות, ליל המשטרות

כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. עסקה מעולה (פרק ב)

לפני כמה חודשים (12 באוגוסט 2020) פרסמנו במדור זה את הקטע הבא:

כמעט לפני חמישים שנה, ב-1971, תרם נחמיה הלפרן לקרן הקיימת לישראל בניין ענק במרכז תל אביב, ברחוב זמנהוף 3. קק"ל הרוויחה בניין שערכו עצום, ומה מר הלפרן קיבל בתמורה? שלט הוקרה דהוי שמקובע לפלטה של עץ סנדוויץ' רקוב...

בסיבוב מקרי בשבוע שעבר התברר כי קיר ה'שפריץ' עבר שיפוץ, הוחלק ונצבע, וגם סורגי החלון הוחלפו בחדשים. 

בהזדמנות חגיגית זו גם שלט הזיכרון, דהוי ושפל קומה ככל שהיה, נעקר ממקומו וכבודו לא הושב לו. משל מעולם לא היה שם, משל מעולם לא נתרם הבניין לקק"ל על ידי יהודי טוב לב ותמים שקראו לו נחמיה הלפרן.

כך ייעשה לתורם שקק"ל חפצה ביקרו. מכעיס!

בעלי התוספות

הפרסום בבלוג הובא לידיעתו של מר שלום בן זקן, מנהל מחלקת שימוש בנכסים של חברת הימנותא, והוא הזדרז לכתוב לי:

הובא לידיעתי שבבלוג שלך יש ביקורת על כך ששלט תורם על בנין הימנותא הוסר ולא הוחזר. אני מביא לידיעתך כי השלט הוסר לטובת שיפוץ שהסתיים בימים אלה ממש, ולאור העובדה שהשלט היה דהוי הוחלט להכין שלט חדש שיותקן בהקדם. ככלל קק''ל והימנותא מוקירה את תורמיה ורוחשת להם מקום של כבוד.

אמר ועשה, וב-25 במארס 2021 שלח לי צילום של השלט החדש. 

הפרסום בבלוג עובד!

ב. טשרניחובסקי מתחפש

לא רק הרחוב התחפש לפורים. גם טשרניחובסקי עצמו.

ג. בית העצמאות

בית העצמאות ההיסטורי בשדרות רוטשילד 16 ('בית דיזנגוף'), המקום שבו נערך טקס הכרזת המדינה, עובר שיפוץ מסיבי וקדחתני כדי לשמרו ולשחזרו עד אפריל 2023, מן הסתם לקראת חגיגות יום העצמאות ה-75. הבניין המפואר, שבו גר ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף ושהיה חלק מנופה ההיסטורי של תל אביב הקטנה, גולח כמעט עד היסוד. ירידה לצורך עלייה.

בסרטון זה אפשר לראות מה קורה שם בתוך השטח הסגור:

ד. מתי היה ליל המשטרות?

במבצע פיצוץ משטרות המנדט, שזכה לכינוי 'ליל המשטרות', תקפו כוחות 'ההגנה' את תחנת המשטרה בשרונה – ארבעה לוחמים נפלו.

שלט ההנצחה שהציבה העירייה קובע כי האירוע קרה בכ"א באדר א' תש"ו / 21 בפברואר 1946. 

ויקיפדיה

אך ברחוב הארבעה, שנקרא על שמם של אותם חברי ההגנה שנפלו באותה התקפה, נרשם תאריך אחר המקביל לכ"א באדר: 22 בפברואר.

די להתבונן בלוח השנה כדי לראות שכ"א באדר א' תש"ו חל ביום שישי ה-22 בפברואר 1946.

אבל מתי באמת נהרגו הארבעה?

ההתקפה החלה ביום חמישי בלילה, 21 בפברואר, מעט לפני חצות ונמשכה אחריו באשמורת הראשונה של בוקר יום שישי.

מתברר אפוא שכולם צודקים, אבל לוח השנה קובע באופן חד-משמעי: כ"א באדר תש"ו הוא 22 בפברואר 1946 ולא 21...

המתים הובאו לקבורה ביום ראשון, 24 בפברואר.

דבר, 24 בפברואר 1946

מן הגורן ומן היקב: כך הולכים השותלים

'לוח ילדים ארץ-ישראלי תש"ז', עם ציורים של פרץ רושקוביץ, 1947

מאת הָדִי אור ודוד אסף

ביום חמישי בשבוע הבא נחגוג את ט"ו בשבט. השנה כבר לא נראה תלמידי בתי ספר נוהרים בהמוניהם לטקסי נטיעות. זהו טקס שאי אפשר לעשותו ב'זום'. צריך לחפור גומה באדמה הרטובה, להדק את השתיל הרך וללכלך את הידיים ואת הבגדים. נקווה שבשנה הבאה כבר נוכל לשתול ולטעת ביום מיוחד זה, ובינתיים נתנחם במבט נוסטלגי על ימים שעברו.

ט"ו בשבט – 'ראש השנה לאילנות' במסורת חז"ל – הפך עם ראשית התחייה הלאומית ל'חג הנטיעות'. לאורך כל המאה העשרים, נטיעות עצים חדשים באדמת ארץ ישראל זוהו בדרך כלל עם מפעלותיה של הקק"ל (הקרן קיימת לישראל). ואכן, מוסד ותיק זה, שעל ייסודו הוכרז בקונגרס הציוני החמישי (1901), השקיע כספים ומאמצים חינוכיים רבים בטיפוחו של החג ובהטמעתו בעולמם הרגשי של ילדי ישראל בגולה ובארץ.   

ראש השנה לאילנות נקבע בחודש שבט כי בארץ ישראל כבר ירדו עד אז רוב גשמי החורף, העצים מחדשים את פריחתם ופירותיהם מתחילים להבשיל. כבר בימי העלייה הראשונה החלו מורים, כמו הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ בזכרון יעקב (ראו במאמרו של אליהו הכהן, 'אימתי התחילו לנטוע', עתמול, 3, ינואר 1976, עמ' 13-11), והמחנך חיים אריה זוטא בירושלים (ראו במאמרה של רמה זוטא עליו, 'מורה המורים', שפורסם בבלוג עונג שבת), לקחת את תלמידיהם לטקסי נטיעות בט"ו בשבט. במרוצת השנים טקסים אלה הפכו המוניים ונפוצו בכל הארץ. חגיגת הנטיעות הפכה סמל לקשר בין האדם לאדמה ונטיעת העצים הייתה יעד ציוני שדיבר ללב כולם: הפיכת ארץ מדברית ושוממת לארץ פורחת וירוקה. מאז ועד היום נערכים טקסים כאלה, שכמובן עברו שינויים עצומים עם חילופי הדורות. 

טקסי נטיעות בט"ו בשבט החלו בארץ ישראל כבר בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, בלי קשר לקרן הקיימת לישראל. אך קק"ל, שממילא עסקה במשימות ייעור לאורך כל ימות השנה, 'סיפחה' אליה את ט"ו בשבט כיום המרכזי של נטיעות עצים והעצימה אותו במגוון דרכים: כרזות, תעודות, חוברות וספרים, פעילות בבתי הספר בארץ ובתפוצות והתרמת יהודים בכל רחבי העולם. 

הָדִי אור ליקט מאוספיו פריטים שונים המתעדים את החג ומנהגיו, ובעיקר את פעילותה הנמרצת של קק"ל לביצורו, להטמעתו בציבור, במיוחד בקרב ילדים ובני נוער, ולשילובו במערכות החינוך.

ט"ו בשבט הוא גם יום הולדתה של הכנסת (בט"ו בשבט תש"ט / 14 בפברואר 1949 התכנסה לראשונה האספה המכוננת), אבל פוליטיקה יש לנו די והותר בזמן הזה...

דוד בן-גוריון נוטע עץ אורן (לקסיקון הכנסת)

א. ילדים נוטעים

ילדים נוטעים (ציור של רות לוין בתוך דף תעודה 'ספר הילד של הקרן הקימת לישראל', 1950)

כדי להיכנס לאווירה הנוסטלגית נתחיל בסרטון על חגיגות ט"ו בשבט בשנת 1936, שמבוסס על 'יומני כרמל' מאותה שנה. אנשי ארכיון המדינה והספרייה הלאומית, שהכינו סרטון זה, שילבו בתוכו את שיר הלכת האהוב 'כך הולכים השותלים', שכתב יצחק שנהר והלחין ידידיה אדמון (שרה מקהלת קול ציון לגולה; ההקלטה היא משנת 1951).

כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים:
רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד,
מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר,
מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר –
בְּט"וּ בִּשְׁבָט!
בְּט"וּ בִּשְׁבָט!

 

הנטיעות היו מפעל לאומי, אבל כוונו בראש ובראשונה לילדים. כך למשל נתבעו ילדי ישראל היקרים לגלות נאמנות לתוצרת הארץ, ולשים לב במיוחד לתו המודבק 'על כל בננה עברית'.

ט"ו בשבט תרצ"ט (1939)

באלבומי תמונות של רבים מילידי הארץ תימצאנה תמונות כאלה מטקסי נטיעות בכל הארץ:

הנה למשל חוברת נדירה ומיוחדת במינה, שמפרטת את לוח הזמנים של 'חג האילנות', כפי שצוין בט"ו בשבט של שנת תר"ף (1920) בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. לחגיגות הגיעו תלמידי בתי ספר מיפו וממושבות יהודה (ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, גדרה, מזכרת בתיה) ואנשי 'הגדוד העברי הראשון', כלומר חיילי הגדודים העבריים, שפעלו במסגרת הצבא הבריטי. הטקס כלל תהלוכות, נטיעות, תחרויות ספורט, נאומים וחלוקת פרסים.

מי הם 'נגועי הפרעות' שלכבודם נמכרו 'סרטים' (כלומר סרטי נייר, שניתנו בתמורה לתרומה כספית עבור יעד לאומי חשוב והודבקו לדש הבגד)? 

הכוונה היא למתיישבים יהודים באצבע הגליל, שספגו פגיעות של כנופיות ערביות ובדואיות בתקופת ההפקר שלאחר נסיגת הבריטים מצפון הארץ. לימים כונו אירועים אלו בשם פרעות תר"ף. כשלושה שבועות לאחר חגיגות ט"ו בשבט, בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920), התחולל קרב הדמים בתל חי שבו נפל יוסף טרומפלדור. 

השיר 'חג הנטיעות', שנדפס בעמוד האחרון, היה שיר לכת, שחובר בידי המורה ישראל יהודה (יש"י) אדלר והולחן על ידי חנינא קרצ'בסקי, ואפשר להאזין לו כאן.

באוסף של הדי יש גם 'גלויות נעות', כלומר כאלה שחלקים בתוכן זזים.  הנה גלויה נאה ונעה לט"ו בשבט, כנראה משנות השישים, ובה זזים האישונים בעיניים הבולטות.

קק"ל הטמיעה את מפעלי הנטיעות גם דרך עזרי לימוד שסיפקה לבתי הספר, למשל מחברות או לוחות של מערכת השעות.

מערכת שעות לתלמידים

טופס בית-ספרי לימי הולדת של בנות (שנות השלושים?) 

ברכת יום הולדת לילדות טובות

ב. כרזות קק"ל

לאורך השנים הוציאו קק"ל ו'מועצת המורים למען הקרן הקיימת' עשרות רבות של כרזות, שנועדו לקישוט חדרי הכיתות בגנים ובבתי הספר. על הכרזות חתומים מיטב המעצבים והגרפיקאים של ישראל. הנה כמה דוגמאות (מקצתן כבר הובאו בבלוג עונ"ש לפני כמה שנים, כאן):

'שיר השתיל' (עיצוב: סטודיו רולי, 1950)

'כך הולכים השותלים' (עיצוב: יעקב צים, 1955)

ט"ו בשבט הגיע (עיצוב: רפאל רטנשטיר, 1962)

ג. 'תרומת עצים' 

דרך המלך, ששילבה את הגברת המוּדעוּת לנטיעות בארץ ישראל עם תרבות ה'שְׁנוֹר' הקלאסית, הייתה במפעלי התרמות חובקי עולם. וכך חולקו תעודות הוקרה למי שתרם מכספו לנטיעת עצים לזכר אנשים שהלכו לעולמם או לכבוד ילדים חדשים שבאו לעולם, עצים לכבוד יום הולדת או חגיגת בר מצווה, לכבוד חיילי צה"ל ולרגל נטיעת יער או חורשה – הכל הולך.

מפעלי ההתרמה החלו כבר בראשית המאה העשרים ונמשכים עד היום. התורמים קיבלו תעודות, העצים ננטעו ברחבי הארץ וקק"ל העשירה את קופתה. הנה כמה דוגמאות מן הים הגדול.

כרוז התרמה תלת-לשוני שפונה ליהודי התפוצות (לא מתוארך)

תעודה על נטיעת עץ זית ביער הרצל (גן 'צעירי מזרחי' לודז') לזכר נפטר, 1919

תעודה על נטיעת עץ ב'חורשת השומר הצעיר' לכבוד יום הולדת, 1928
(התורם הוא המחנך מרדכי שנהבי ממשמר העמק והילדה תהיה לימים המאיירת תרצה טנאי)

נטיעת עץ לכבוד אהרן ויזנסקי, המורה לפיזיקה והנדסה בגימנסיה הרצליה, 1931

תעודת נטיעה לזכר נפטר. גאלאץ, רומניה, שנות השלושים

ניו יורק, 1951

מעניין לבחון את השינויים הגרפיים והמילוליים שעברו התעודות במהלך השנים.

'התרומה היא לטעת בארץ ישראל יערות עצים'

'התרומה היא לטעת במדינת ישראל יערות עצים'

והנה כמה תעודות 'מודרניות'. פחות הדורות ויותר עדכניות.

הילד ארנון נטע עץ לכבוד סבא וסבתא. 'טע עץ במו ידיך', ירושלים 1973

הסופר והמתרגם אריה חשביה תרם עץ באמצעות האינטרנט

ד. יערות בארץ

ארץ ישראל מלאה וגדושה בעשרות רבות של יערות. אמנם לא מדובר בג'ונגלים אפריקנים או ביערות ענק אירופים, אבל לפחות הם שלנו...

בנטיעת היערות והחורשות והגנים השתלבו רצון והזדמנות להנצחת אירועים היסטוריים ולהוקרת אישים חשובים (יותר או פחות), עם תשוקת הייעור האינסופית של קק"ל. כל החלטה על נטיעת יער חדש לוותה בפרסום מתאים (בחוברות מיוחדות ובעיתונות) ובמסעות התרמה. נטייל אפוא בכמה יערות כאלה, שאת מקצתם קשה לאתר על מפת ישראל.

יער רמת הכובש, הסמוך לקיבוץ שבשרון, ניטע בשלהי 1943 לזכר שמואל ווליניץ, שנהרג במהלך חיפוש הנשק האלים שערכו הבריטים ברמת הכובש ב-16 בנובמבר 1943.

יער קדושי פולין, על שם 'חללי שלטון הדמים הנאצי', הוכרז מיד לאחר השואה. לימים השתלב יער זה בתוך 'יער הקדושים'.

יער הקדושים, שבהרי יהודה (ליד מושב כְּסָלוֹן), על שם 'חללי חורבן אירופה' בימי השואה, הוא אחד הגדולים בארץ. ביער, שהוכרז בשנת 1952, התאפשר לקרובי משפחות הנספים וליוצאי הקהילות שחרבו לנטוע חורשות הנצחה מיוחדות.

יער החַיִ"ל ניטע בשנת 1946 ליד קיבוץ מעלה החמישה, לזכר חיילי היישוב והבריגדה שנפלו באירופה בימי מלחמת העולם השנייה. בסרטון של יומני כרמל (לחצו כאן) אפשר לראות את טקס הנטיעות המרגש, בהשתתפות בני משפחות הנופלים, חיילים וקצינים בצבא הבריטי ומכובדים ממנהיגי היישוב (יוסף וַיְץ והרבנים בן-ציון עוזיאל ומאיר בר-אילן).

יער רעוועל נקרא על שמו של הרב דב (ברנרד) רֶבֶל (1940-1885), מראשי הציונות הדתית בארה"ב וראש ישיבת יצחק אלחנן (ישיבה יוניברסיטי). לא הצלחנו למצוא את מיקומו של היער הזה. 

נתן בירנבוים (1937-1864) היה ציוני נלהב. הוא היה מזכירו של הרצל (והמציא את המונח 'ציונות'), אך לימים נמלך בדעתו ושינה את עורו. הוא הפך יידישיסט ואחר כך גם חזר בתשובה, נהיה חרדי והצטרף לאגודת ישראל. גן נתן בירנבוים ניטע באדמות קיבוץ חפץ חיים (ליד גדרה), שאותו הקימה מפלגת פועלי אגודת ישראל בשנת 1944. אדמות קיבוץ חפץ חיים אמנם נקנו על ידי הקק"ל, אך תעודת הנטיעה שלפנינו יצאה על ידי מפלגת פאג"י והקיבוץ.

ילדים זה שמחה. ואכן, קק"ל יזמה יערות וחורשות לכבוד ילדי ישראל: יער הילד, שעציו ניטעו באזור בן שמן בשנות החמישים והשישים; חורשת הילד ב'יקינתון אשר בגליל' (לא הצלחנו למצוא על המפה); יער הילד היהודי, שניטע בגליל המערבי בשנים 1979-1978. 

יער הילד, 1962

יער הילד, 1966

חורשת הילד, 1967

הילדים גדלו, הגיעו לגיל שלוש-עשרה וחגגו בר מצווה. הזדמנות נפלאה להמציא יער חדש, יער בר מצווה. היכן נמצא יער זה? לא מצאנו.

1956

אם יש יערות לכבוד ילדים, למה שלא יהיו גם יערות לכבוד ההורים? 

יער האם נולד בזכות 'יום האם', חג חילוני שחודש בחיפה ב-1951 וצוין בחנוכה. עזרו לנו ילדים יקרים למצוא את היער הזה...

הילד חיים שטייר, שנטע את העץ בשנת 1954 לכבוד אמו, נהיה לימים מעצב גרפי ואספן 

קק"ל פנתה גם ללבם ולכיסם של יהודים טובים בגולה, ולכבודם נוצרו תעודות נטיעה בשפתם. כך למשל זורחת דמותו של הנשיא ג'ון קנדי מעל הרי יהודה בתעודה משנת 1967. אגב, האנדרטה היפה, שהוקמה בשנת 1966 ב'יד קנדי', כלל אינה דומה לזו שמצויירת בתעודה.

ה. שירים וסיפורים

כל כך הרבה שירים וסיפורים נכתבו לכבוד ט"ו בשבט, ותקצר היריעה אפילו רק להזכירם. נסתפק בשלוש דוגמאות.

האֹרֶן הבודד הוא ספר מקסים, פרי עטו של הסופר והעיתונאי יהודה פרדיס, ראה אור בהוצאת הקק"ל בשנת תשכ"א (1961). האיורים הם של פנינה גורן.

את החוברת 'שירי אדמה הוציאה קק"ל בשנות החמישים. לא בדיוק לט"ו בשבט, אבל עדיין באווירת החג. מישהו מזהה את המאייר/ת?

את מילות השיר הזה לא חיבר משה וילנסקי אלא מרים ילן-שטקליס (ששם משפחתה המקורי היה וילנסקי)

ולסיום, הקרייינית והעורכת נילי המאירי, שהייתה מזוהה עם תכניות הילדים בקול ישראל, עיבדה וקראה כמה מסיפורי לוין קיפניס, ואלה ראו אור בשנת 1967 כתקליטון בהוצאת CBS.

תקליטון מסיפוריו של לוין קיפניס לגילאי 8-4

ט"ו בשבט שמח!