‏הצגת רשומות עם תוויות נותנים אצבע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נותנים אצבע. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 13 בפברואר 2013

על קצה הלשון: 'נתנו לו אצבע ולקח את כל היד'

נותן אצבע...

כשמשתמשים בביטוי 'נותנים לאדם אצבע, הוא רוצה את כל היד' (על שלל צורותיו והטיותיו), מתכוונים בדרך כלל לומר, לאדם שזוכה במעט אך אינו מוקיר תודה ואינו מוכן להסתפק במה שהוקצב לו, אלא שואף או דורש, בגאוותו ובחוצפתו, לקבל יותר.

רוביק רוזנטל, ב'מילון הצירופים' (כתר, 2009, עמ' 643) ציין כי יש לפתגם זה גם מקבילות ביידיש, בלדינו, בערבית ובאנגלית, ואפילו הביא ציטוט קדום מ'מחברות עמנואל הרומי':


אבל מניין בא הדימוי עצמו? מדוע דווקא אצבעות וידיים? תשובה של ממש אין לי, אבל רמז – אולי.

הדבר עלה בדעתי תוך כדי קריאת עבודת הגמר של תלמידתי ליאורה אזרחי-ורד, 'להעמיד לנו ש"ץ מבין ולהקת משוררים: בית הכנסת של עדת ברודי באודסה, 1925-1841' (אוניברסיטת תל אביב, תשע"ג), שהקדישה פרק לרב דוקטור שמעון אריה שְׁוַואבָּכֶר (1889-1820).

שוואבכר, יליד גרמניה, נחשב לרב מודרני ומשכיל. משנת 1856 שימש רב בקהילת הנאורים בלבוב, ובראשית 1861 עבר לאודסה, לאחר שנבחר על ידי נציגי הקהילה היהודית לשמש רב, אב"ד ודרשן, ובתפקידיו אלה כיהן 27 שנים. שוואבכר היה מזוהה בעיקר עם בית הכנסת המתוקן של בני ברודי. הוא ניסה לקדם רפורמות מתונות בעיר, אך אישיותו הייתה שנויה במחלוקת, לא רק בעיני האורתודוקסים אלא גם בקרב בני עדתו.


מנהג מוזר שהיה לו זכה להבלטה בספרות הזיכרונות: הוא לחץ את ידי המברכים אותו בשיטה מיוחדת במינה, על פי הכבוד שרחש לאדם שלפניו. אם העריך מישהו נתן לו את כף היד כולה, ואם זלזל בו היה נותן לו מספר משתנה של אצבעות, כל איש כראוי לו...

על מנהגו זה סיפר חיים טשרנוביץ ('רב צעיר'), שבאותן שנים חי גם הוא באודסה, בספרו 'מסכת זכרונות: פרצופים והערכות' (ניו-יורק תש"ה). 'רב צעיר' הקדיש את חלקו הראשון של הספר לחכמי אודסה וסופריה, ובהם כמובן גם ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, שהיה הסופר החשוב ביותר שפעל אז בעיר ולמחייתו התפרנס מניהול ה'תלמוד תורה' המקומי. וכך הוא מספר (בעמ' 24) כיצד לימד מנדלי את שוואבכר לקח, וגרם לו לחדול ממנהג אדנותי זה:


אפשר להניח ששוואבכר לא המציא את המחווה הזו, אלא למד אותה ממישהו אחר שקדם לו. צדיקים, בעיקר בני שושלת פרידמן של חסידות רוז'ין ושלוחותיה, נודעו בכך שלא לחצו ידיים של החסידים והסתפקו בנגיעה בקצות האצבעות (ראו בספרי דרך המלכות, תשנ"ז, עמ' 431-429), ואולי בכלל מקורה של מחווה זו בעמים אחרים. מכל מקום, ייתכן וכאן טמונה משמעות הביטוי: אדם פחות ערך, שראוי לקבלת אצבע אחת בלבד, מדמה את עצמו לאיש חשוב ומצפה שכף ידו כולה תילחץ...

נותנים לו שתי אצבעות והוא רוצה את כל היד

אחר כך גיליתי את שירו של יהודה עמיחי, שחוזר אל התנ"ך ואל המלך שאול...

יהודה עמיחי, שירים, 1962-1948, שוקן, תשל"ד, עמ' 101


בעלי התוספות

אלי שטרן שלח לי קטע נחמד, על מנהג לחיצת היד החשדני של חסידי סיגֶט וסאטמר (שלוש אצבעות), לעומת מנהג 'היד הפתוחה' של חסידי ויז'ניץ (מתוך ספרו של פנחס מילר, עולמו של אבא, תשמ"ד, עמ' תיד):