 |
| נותן אצבע... |
כשמשתמשים בביטוי 'נותנים לאדם אצבע, הוא רוצה את כל היד' (על שלל צורותיו והטיותיו), מתכוונים בדרך כלל לומר, לאדם שזוכה במעט אך אינו מוקיר תודה ואינו מוכן להסתפק במה שהוקצב לו, אלא שואף או דורש, בגאוותו ובחוצפתו, לקבל יותר.
רוביק רוזנטל, ב'מילון הצירופים' (כתר, 2009, עמ' 643) ציין כי יש לפתגם זה גם מקבילות ביידיש, בלדינו, בערבית ובאנגלית, ואפילו הביא ציטוט קדום מ'מחברות עמנואל הרומי':
אבל מניין בא הדימוי עצמו? מדוע דווקא אצבעות וידיים? תשובה של ממש אין לי, אבל רמז – אולי.
הדבר עלה בדעתי תוך כדי קריאת עבודת הגמר של תלמידתי ליאורה אזרחי-ורד, 'להעמיד לנו ש"ץ מבין ולהקת משוררים: בית הכנסת של עדת ברודי באודסה, 1925-1841' (אוניברסיטת תל אביב, תשע"ג), שהקדישה פרק לרב דוקטור שמעון אריה שְׁוַואבָּכֶר (1889-1820).
שוואבכר, יליד גרמניה, נחשב לרב מודרני ומשכיל. משנת 1856 שימש רב בקהילת הנאורים בלבוב, ובראשית 1861 עבר לאודסה, לאחר שנבחר על ידי נציגי הקהילה היהודית לשמש רב, אב"ד ודרשן, ובתפקידיו אלה כיהן 27 שנים. שוואבכר היה מזוהה בעיקר עם בית הכנסת המתוקן של בני ברודי. הוא ניסה לקדם רפורמות מתונות בעיר, אך אישיותו הייתה שנויה במחלוקת, לא רק בעיני האורתודוקסים אלא גם בקרב בני עדתו.
מנהג מוזר שהיה לו זכה להבלטה בספרות הזיכרונות: הוא לחץ את ידי המברכים אותו בשיטה מיוחדת במינה, על פי הכבוד שרחש לאדם שלפניו. אם העריך מישהו נתן לו את כף היד כולה, ואם זלזל בו היה נותן לו מספר משתנה של אצבעות, כל איש כראוי לו...
על מנהגו זה סיפר חיים טשרנוביץ ('רב צעיר'), שבאותן שנים חי גם הוא באודסה, בספרו 'מסכת זכרונות: פרצופים והערכות' (ניו-יורק תש"ה). 'רב צעיר' הקדיש את חלקו הראשון של הספר לחכמי אודסה וסופריה, ובהם כמובן גם ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, שהיה הסופר החשוב ביותר שפעל אז בעיר ולמחייתו התפרנס מניהול ה'תלמוד תורה' המקומי. וכך הוא מספר (בעמ' 24) כיצד לימד מנדלי את שוואבכר לקח, וגרם לו לחדול ממנהג אדנותי זה:
אפשר להניח ששוואבכר לא המציא את המחווה הזו, אלא למד אותה ממישהו אחר שקדם לו. צדיקים, בעיקר בני שושלת פרידמן של חסידות רוז'ין ושלוחותיה, נודעו בכך שלא לחצו ידיים של החסידים והסתפקו בנגיעה בקצות האצבעות (ראו בספרי דרך המלכות, תשנ"ז, עמ' 431-429), ואולי בכלל מקורה של מחווה זו בעמים אחרים. מכל מקום, ייתכן וכאן טמונה משמעות הביטוי: אדם פחות ערך, שראוי לקבלת אצבע אחת בלבד, מדמה את עצמו לאיש חשוב ומצפה שכף ידו כולה תילחץ...
 |
| נותנים לו שתי אצבעות והוא רוצה את כל היד |
אחר כך גיליתי את שירו של יהודה עמיחי, שחוזר אל התנ"ך ואל המלך שאול...
 |
| יהודה עמיחי, שירים, 1962-1948, שוקן, תשל"ד, עמ' 101 |
בעלי התוספות
אלי שטרן שלח לי קטע נחמד, על מנהג לחיצת היד החשדני של חסידי סיגֶט וסאטמר (שלוש אצבעות), לעומת מנהג 'היד הפתוחה' של חסידי ויז'ניץ (מתוך ספרו של פנחס מילר, עולמו של אבא, תשמ"ד, עמ' תיד):
מעניין, לסבא שלי (חסיד, אבל לא רוז'ין) היה מנהג להחזיק את ידי ילדיו בצורה שונה לכל סוג מועד: שבת - כף יד שלמה, ראש חודש - כל היד חוץ מהזרת, וכיוצא בזה). אולי זה קשור?
השבמחק"הדבר עלה בדעתי תוך כדי קריאת עבודת הגמר של תלמידתי ליאורה אזרחי-ורד, 'להעמיד לנו ש"ץ מבין ולהקת משוררים: בית הכנסת של עדת ברודי באודסה, 1925-1841' (אוניברסיטת תל אביב, תשע"ג), שהקדישה פרק לרב דוקטור שמעון אריה שְׁוַואבָּכֶר (1889-1820)".
השבמחקלתקצב ישיבות זה כסף לפח, מה הם לומדים שם בכלל?! אבל אונברסיטאות? תראו איזה דברים נעלים וחשובים הם לומדים ועל מה עושים עבודות גמר! הבו גודל! (וגם חופן דולרים)
אתה צודק במאה אחוז ('לתקצב ישיבות זה כסף לפח').
מחקלמה אתה מבזבז את זמנך כאן? לך ותמית עצמך באהלה של תורה.
מר בריח, מוטב היה לו היית משיב לגופו של ענין על הקוריוז שהעלה דוד, ולא מתחמק בדברי נאצה.
השבמחקרב מבריח - חבל על דבריך. השאלה של דוד לגיטימית ויש לה תשובות בלא לנזקק להתבטאות פוגענית. לעניות דעתי, אחת התכונות היפות ביותר של הבלוג הזה היא השתתפותם של אנשי שלומם ובעלי דעה כמו דוד התורמים נדבך משלהם לשיח המתנהל כאן ומוסיפים פרספקטיבה. למה להבריח אותם?
השבמחקדוד נעים תקיעות ישראל השם אתך בן החיל. נושא עבודת הגמר של מרת לא"ו חשוב מאין כמוהו - ניסיונם של יהודים שהפרוטה מצויה בידיהם ושהחיים טילטלו אותם מבית גידול אחד לבית גידול אחר לבנות להם מציאות יהודית חדשה שתתאים לצרכיהם - אם היית תלמיד של פרופ' יעקב כץ היית יודע שגם מה שנראה לך כשלומי אמוני ישראל היא יצירה מודרנית המחופשת למשהו עתיק יומין והדברים ארוכים - ולכן חקר הקהילה הברודאית באודסה, עיר מאתגרת מכל בחינה שהיא, הוא חקר המפגש של העולם היהודי הישן עם המודרנה. מפגש כזה מוליד מטבע הדברים גילויים מגוחכים, והרב מושיט האצבעות הוא אחד הקוריוזים האלה, בדיוק כמו שרבי המקבל קוויטל בפאקס הוא כזה, אבל אתה יקירי נתפסת לטפל ולא הבנת מה עיקר העבודה של מרת לא"ו. תאר לך שהייתי בא לבית המדרש שלך ומלגלג על דיונים שנראים לבא מן החוץ כמופרכים. הדורש שלומך וטובטך כל הימים.זעירא דמן חבריא
השבמחק"את חטאי אני מזכיר היום....": בילדותי בשכונת שמואל הנביא בירושלים לימד המורי' את העוללים תנ"ך, תורה ודינים. מנהג ידוע היה לו לבקש את ידם של הסוררים וכאשר הניחו אותם על השולחן היה מכה בהם בסרגל. והכל כמובן לפי חומרת המעשה. נמנום היה מזכה במכת סרגל על האגודל, דיבור עם השכן ר"ל היה מלווה במכות סרגל על האמה והקמיצה גם יחד. וצחקוק הקל שבקלים גרם לאודם על כל כף היד ממכות סרגל מרובות... כמה יראנו ממורי זה... בכיתה לידנו הענישו את המורי פעם בחופן דבק פלסטיק שהחדירו אל תוך כיס אפודתו בה שהה הסרגל...
השבמחקעגנון מפורש הוא:
השבמחק"הושיט לי שולי אצבעותיו הרכות, שתים שלש מהן ... נוגע ואינו נוגע, כדרך חסידי רוזין שהם מטוכססים בנימוסין ומעודנים באיבריהם ואצבעותיהם רכות, וכשהם נותנים שלום אין תופסים את כל היד..."
[אצל חמדת, ע' 57 ב"סמוך ונראה"]