כבר הצבענו לא פעם על האפשרויות האינסופיות לפרנסה שיש במוות ובבתי קברות, בבחינת 'החי על המת'.
במיוחד נכונים הדברים בכל הקשור לאמירת קדיש, לימוד משניות, ארגון מניין וכיוצא בזה. אבלים חילוניים מהזן המסורתי ('דתילונים') מרגישים אבודים כשהם נקלעים למצוקה שכזו – ומי לא נקלע או ייקלע לשם? – ובדיוק בשבילם יש ארגוני חסד שיעשו הכל כדי להתפרנס.
ארגון קדיש'ל, למשל, שעליו כבר כתבתי פעם, אמנם מגביל את פעילותו רק לגוש דן, אבל דומים לו יש בכל רחבי ארצנו.
לפני זמן מה שלח לי שאול רזניק צילום של מודעה שגם היא מציעה שירותי דת לאבלים, אבל יש בה משהו מיוחד במינו.
הבקשה המקאברית הזאת שמוצנעת בסוגריים – 'רצוי ליצור קשר יום/יומיים לפני' – הזכירה לי ספר חביב ומומלץ שקראתי לפני כמה שנים: 'המוות והפינגווין' מאת אנדריי קוּרְקוֹב (הוצאת כינרת, תשס"ג, תרגום מרוסית: פיודור מקרוב).
זו סאטירה על חיי היומיום בקייב בירת אוקראינה בראשית שנות התשעים, לאחר קריסתה של ברית המועצות. במרכז הסיפור עומד ויקטור, עיתונאי אקסצנטרי בעל יומרות ספרותיות, שפוטר מעבודתו. באותם ימים של חוסר ודאות ומשבר כלכלי נמסרים בעלי החיים שבגן החיות העירוני לכל מי שמעוניין בהם וגיבורנו לוקח לעצמו פינגווין ושמו 'מישה', שאותו הוא מחזיק באמבטיה של דירתו הקטנה.
בלית בררה, הוא מתקבל לעבודה בעיתון מקומי ככותב הספדים ('איקסים') לאנשים שעדיין חיים – מה שנקרא בעולם התקשורת שלנו 'תיק חבצלת'. ויקטור כותב הספדים מרגשים על אנשים חשובים, שכולם בשיא כוחם ואיש מהם אינו מתכנן למות. הבטחותיו של העורך, שאין ספק ויום אחד ההספד יתפרסם, אינן משפרות את מצב רוחו של ויקטור המתוסכל, שרוצה לראות את פרי עמלו מודפס שחור על גבי לבן.
הכל משתנה כאשר טיפוס מפוקפק מה'מאפיה' המקומית, שגם שמו מישה, מציע לו עסקה משתלמת שהוא לא יכול לסרב לה: לכתוב הספדים על פי רשימה שתועבר אליו 'יום-יומיים לפני'. ההספד יהיה חתום בשם 'קבוצת חברים' והאנשים שברשימה אכן ימותו בזמן הקרוב, ולאו דווקא בדרך הטבע...
הנה קטע מן הספר:
במיוחד נכונים הדברים בכל הקשור לאמירת קדיש, לימוד משניות, ארגון מניין וכיוצא בזה. אבלים חילוניים מהזן המסורתי ('דתילונים') מרגישים אבודים כשהם נקלעים למצוקה שכזו – ומי לא נקלע או ייקלע לשם? – ובדיוק בשבילם יש ארגוני חסד שיעשו הכל כדי להתפרנס.
ארגון קדיש'ל, למשל, שעליו כבר כתבתי פעם, אמנם מגביל את פעילותו רק לגוש דן, אבל דומים לו יש בכל רחבי ארצנו.
לפני זמן מה שלח לי שאול רזניק צילום של מודעה שגם היא מציעה שירותי דת לאבלים, אבל יש בה משהו מיוחד במינו.
הבקשה המקאברית הזאת שמוצנעת בסוגריים – 'רצוי ליצור קשר יום/יומיים לפני' – הזכירה לי ספר חביב ומומלץ שקראתי לפני כמה שנים: 'המוות והפינגווין' מאת אנדריי קוּרְקוֹב (הוצאת כינרת, תשס"ג, תרגום מרוסית: פיודור מקרוב).
זו סאטירה על חיי היומיום בקייב בירת אוקראינה בראשית שנות התשעים, לאחר קריסתה של ברית המועצות. במרכז הסיפור עומד ויקטור, עיתונאי אקסצנטרי בעל יומרות ספרותיות, שפוטר מעבודתו. באותם ימים של חוסר ודאות ומשבר כלכלי נמסרים בעלי החיים שבגן החיות העירוני לכל מי שמעוניין בהם וגיבורנו לוקח לעצמו פינגווין ושמו 'מישה', שאותו הוא מחזיק באמבטיה של דירתו הקטנה.
בלית בררה, הוא מתקבל לעבודה בעיתון מקומי ככותב הספדים ('איקסים') לאנשים שעדיין חיים – מה שנקרא בעולם התקשורת שלנו 'תיק חבצלת'. ויקטור כותב הספדים מרגשים על אנשים חשובים, שכולם בשיא כוחם ואיש מהם אינו מתכנן למות. הבטחותיו של העורך, שאין ספק ויום אחד ההספד יתפרסם, אינן משפרות את מצב רוחו של ויקטור המתוסכל, שרוצה לראות את פרי עמלו מודפס שחור על גבי לבן.
הכל משתנה כאשר טיפוס מפוקפק מה'מאפיה' המקומית, שגם שמו מישה, מציע לו עסקה משתלמת שהוא לא יכול לסרב לה: לכתוב הספדים על פי רשימה שתועבר אליו 'יום-יומיים לפני'. ההספד יהיה חתום בשם 'קבוצת חברים' והאנשים שברשימה אכן ימותו בזמן הקרוב, ולאו דווקא בדרך הטבע...
הנה קטע מן הספר:
וכך אמר יענקל מהחברא קדישא לחברו: יום בו אין לפחות 5 לוויות נחשב מבחינתי ל"יום מת"...
השבמחקלמרות שהרשומה חביבה מאוד ואפילו משעשעת, אני חושב שהיא מבוססת על אי-הבנה.
השבמחקהחבר'ה מבקשים להודיע להם יו או יומיים לפני היארצייט ולא לפני הפטירה.
אליהו הגלילי, אני אמלא את דבריך: וכיון שלא ניתן לחשוד באיש כדוד אסף בליקוי כה פשוט בהבנת הנקרא, יש לומר, שגם הוא הבין את הדברים לאשורם, אלא שחס על הקיקיון, ועל רשימתו המגחיכה, וסמך על הקוראים שידונו אותו לכף זכות, או שישגו ברואה. (וכמובן שללעוג לחרדים זה תמיד מתקבל. מוצדק או לא? זה כבר פכים קטנים!
השבמחקדוד אסף חרפת דוד אסף!
מחקהמות והפינגוין - ספר מקסים. בעיקר סופו.
השבמחק