על דעת המקום: תלי תלים

חצר תל חי היום (צילום: גידי אברמוביץ)

לי"א באדר, יום תל חי, הוא יום ההגנה

מאת יהודה זיו

בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920), לאחר התקפות חוזרות מצד ערביי הסביבה ולחימה עזה על הגנת 'הנקודה', ניטש הקיבוץ הקטן (בן עשרים איש בסך הכל) שנקרא בשם תֵּל חָי. שישה גברים ושתי נשים נפלו חלל על הגנת המקום, והמפורסם שבהם הוא, כמובן, יוסף טרומפלדור, שהיה לאגדה עוד בחייו.

תל חי של היום, כשמה כן היא – חיה ותוססת. חצר 'תל חי' ההיסטורית, ששוחזרה והפכה אתר מורשת התיישבות ב'אצבע הגליל', הומה מטיילים ומבקרים; לצידה 'מכללת תל חי' רבת תלמידים; ומראש הגבעה שבצפון נשקף עליהן פסל 'האריה השואג', המנציח את גבורת שמונת חללי הגנת תל חי, שבמותם העניקו לעיר הסמוכה, קרית שמונה, את שמה.

צלצול שמה של חורבה סמוכה בדרום – 'חִ'רְבַּת טַלְחָה' (טלח'ה היא ממיני השיטה הגדלים בארץ), הוא שהוליד בפי איכרי מטולה את השם העברי, שביקש לרמוז על חורבה אשר קמה לתחייה. מול עיניהם של מחדשי השם העברי עמד מן הסתם השם 'תל אביב', כפי שנקרא ספרו של הרצל, 'אַלְטְנוֹיְלַנְד' (ארץ עתיקה-חדשה), בידי מתרגמו נחום סוקולוב (שמצדו נטל את השם מדברי הנביא הבבלי יחזקאל). ואגב, בשם 'תל אביב' כבר נעשה שימוש עוד קודם לייסודה של העיר העברית הראשונה בשנת 1909. היה זה בשמה של שכונה אשר קמה בשנת 1891 בצד המושבה נס ציונה.

בעקבות תלים אלה נולדה לימים שורה של יישובים, שאף כי אינם 'חורבה אשר נושבה מחדש' וגם אין בקרבם תל ארכאולוגי, גם שמותיהם פותחים ב'תֵּל'. תחילית זו שימשה אפוא סמל של התחדשות יישובה העברי של ארצנו, ומכאן, למשל, השמות תל יוסף (על שם יוסף טרומפלדור), תל עמל, תל מוֹנְד, ואף 'תל ליטְוִינְסְקִי' הלא הוא המקום שעל חלק משטחו נמצא בימינו בית החולים 'תל השומר'...

מודעה משנת 1926 (מקור: ויקיפדיה)

זה גם מקור השם תל נוף, שעל אדמותיו נמצא היום בסיס חיל האוויר המפורסם (בסיס התעופה הבריטי, שהיה שם קודם לכן, נקרא 'עקיר', על שם הכפר הערבי הסמוך). ראובן שיינצווייט (Schenzvit), קבלן וסוחר קרקעות מפוקפק, שרוב אדמות תל נוף היו בבעלותו, הוא שהמציא את השם, כבר בראשית שנות השלושים, על מנת שיזכיר את שמה של העיר תל אביב ואת הנוף הקסום שיעמוד לרשותו של כל מי שיקנה שם קרקע. לימים הורשע שיינצויט ברצח סנסציוני, במה שנודע כפרשת הרצח בחולות תל נוף.

מודעה בעיתון דבר, 27 בפברואר 1934

בתולדות ההתיישבות היהודית החדשה, תל חי היה היישוב הראשון שהותקף בידי ערביי הסביבה ואף ניטש בקרב. כך הפך יום הקרב, י"א באדר, סמל ההיאחזות בארץ בכל מחיר. בעקבותיו טבע ברל כצנלסון את המימרה: 'אשרי מי שמת, ותל חי למראשותיו'; שלא לדבר על המילים האחרונות המיוחסות לטרומפלדור עצמו: 'טוב למות בעד ארצנו'. והגדיל לעשות יוסף חיים ברנר, שכרך שתי מימרות קולעות אלה, וזמן קצר לאחר נפילת תל חי כתב בעיתון 'האדמה':

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור? 

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עִם דופק הלב הזה עד הנשׁימה האחרונה? הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע: 

– "טוב למות בעד ארצנו" – ? 

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.

וכך הפכו מילותיו האחרונות של טרומפלדור והיו לסיסמה נישאת בפי-כל – עד שליצני תל אביב אף ראו בה את הסיבה לקביעת בית הקברות הישן של עירם דווקא ברחוב טרומפלדור, שהרי הוא אשר אמר: 'טוב למות בעד ארצנו'... למעשה, החלו לקבור בו כבר בשנת 1903 – שש שנים לפני ייסודה של 'אחוזת בית' – ומכאן גם כינויו, 'בית הקברות הישן'. בעקבות מגיפה ביפו, לא הותר לקבור את המתים בה בתוך תחומי העיר, ויהודי יפו רכשו אז שטח קבורה, הרחק ממנה ככל האפשר. אין פלא אפוא, אם זכה טרומפלדור ברחוב הנושא את שמו ברוב יישוביה העירוניים של ישראל. בירושלים ובחיפה נשא תחילה את זכרו אפילו 'רחוב הגידם', אך שֵׁם זה גרם ליושביו אי-נוחות ולימים אף הוחלף, לבקשתם, בשם המקובל 'רחוב טרומפלדור'. רק באר שבע שומרת עד עצם היום הזה, בפינה מוצנעת, על 'סימטת הגידם'...

בסרטון הנדיר הזה משנת 1913, שערך יעקב גרוס, אפשר לראות את טרומפלדור הגידם, חורש בידו האחת את אדמת המושבה מגדל.

שלושה חודשים לאחר נטישת תל חי הוקם גם ארגון ה'הגנה', ויום י"א באדר הוכרז כ'יום ההגנה'. נפילת השמונה בתל חי הולידה את נוסח 'יזכור', פרי עטו של ברל כצנלסון, המשמש עד היום, בשינויים קלים, בטקסי זיכרון לחיילי צה"ל אשר נפלו על הגנת ישראל והיושבים בה (על הוויכוח שהיה בנושא זה לפני כשנה, באשר לנוסח הנכון של 'יזכור', ראו ברשימה קודמת בעונ"ש). 

חניכי תנועות הנוער – של ההתיישבות העובדת מכאן, ושל התנועה הרוויזיוניסטית מכאן – הנהיגו עלייה לרגל לתל חי ב'יום תל חי' ונהגו לערוך טקסים למרגלות פסל 'האריה השואג' של אברהם מלינקוב, שנחנך בשנת 1934. אנשי בית"ר אף הגדילו לעשות ושינו את הכתיב המקובל של שמו של טרומפלדור, על מנת להתאימו לראשי  התיבות של תנועתם – ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור.

ברית תרומפלדור ברומניה (מקור: יד ושם)

כרטיס ברכה לשנה טובה, שנות השלושים? (מתוך הבלוג של משה רימר)

אגב אורחא, לרגלי 'הארי השואג' בצפון-מזרח, בצומת כפר יוּבָל, מתנשאת גבעה ששמה הערבי היה תחילה 'תל קִטְעַת אֶל-אַסַד' (תל חֶלְקַת [השדה של] האריה). כשבאה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה בשם עברי (26 בדצמבר 1954), הלכו חבריה בעקבות צלצול קידומתו של השם הערבי, 'קִטְעַת-', ומטבע קרבתה אל תל חי קבעו לה את השם 'תל הגידם', אף הוא לזכר יוסף טרומפלדור...

נפילתם של טרומפלדור וחבריו נתפרשה בעיני בני היישוב היהודי בארץ כצוואה לעידוד ההתיישבות ולביצור הביטחון, ועדות לכך היא שירו המפורסם של אבא חושי, 'בגליל, בתל חי', ובו השורות: 

דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת / רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם: / 'לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי'.

הנה הביצוע הנהדר של חברי שלישיית שריד:

ואכן, המוני בני הנוער, שעלו לתל חי בליל י"א באדר תש"ו (1946), סטו מדרכם ושבו והקימו את היאחזות ביריה, שנתפסה שבועיים לפני כן בידי צבא בריטניה ופונתה מיושביה. 'כיבושה מחדש' של ביריה הותיר אחריו עד היום על מיכל המים, המוצב ביציאה מכפר תבור צפונה, בכביש המוליך הגלילה, את הסיסמה: 'ביריה שלנו'.

סיסמת העלייה לביריה נרשמה ב-1946 על מיכל המים הזה שביציאה מכפר תבור.
לאחרונה שוחזרה הכתובת המקורית (מקור: ויקיפדיה).

סיסמה אחרת שהייתה אז בשימוש – 'שנית ביריה לא תיפול' – נקבעה בעקבות הפואמה 'מַסָּדָה' של יצחק למדן: 'שנית מסדה לא תיפול'. סיסמה זו שימשה בשעתה לחניכי 'בני עקיבא' צידוק נאות לחדול מן העלייה המסורתית של תנועות הנוער אל מצדה, בשל הצל שהטילה התאבדות מגיניה על עמידת הגבורה שלהם. בספרו 'מיתוס מצדה', שראה אור בשנת 1996 (Masada Myth: Collective Memory and Mythmaking In Israel), ריאיין המחבר, פרופסור נחמן בן-יהודה, נציגי תנועות נוער שונות (ביניהם את חניכי ‘The Camps of the Immigrants’, כפי שתורגם שם שמה של תנועת 'המחנות העולים'...) על דרך תפיסתם את מיתוס מצדה. על זו של 'בני עקיבא' העיד שם יוחנן בן-יעקב: 'אל מצדה נהגנו להעפיל רק כדי לצפות ממרומיה בזריחה'...

אך מיתוסים – כדברי הפתגם הידוע – אינם מתים אלא רק מתחלפים, ולימים, משנתווסף גם כפר עציון על רשימת היישובים העבריים שעמדו בגבורה עד שנפלו בידי האויב, שבו חניכי 'בני עקיבא', לאחר מלחמת ששת הימים, והעתיקו לשם את מיתוס מצדה, תל חי וביריה. 

לאחר מלחמת ששת הימים גרם שמו של קיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל, הנקרא כידוע על שמו של טרומפלדור, 'כאב ראש' לחברי ועדת השמות הממשלתית. אחד משורת תלי הגעש ברמת הגולן נשא בשעתו בפי יושביו את השם תל יוּסֻף – ומשהחלו לקרוא שמות עבריים לעצמים בנוף הגולן נתבקש, מטבע הדברים, לכנות תל זה בשמו של יוסף בן מתתיהו (פלאביוס), אשר כתביו משמשים לנו מקור המידע העיקרי על יישובו היהודי הקדום של הגולן. אך שמו של אותו קיבוץ עמד כמכשול, שהרי לא ייתכן שיהיו שני תלי יוסף... חברי ועדת השמות העדיפו אז לכנות את התל שבגולן בשם תל יוֹסִיפוֹן, בעקבות 'ספר יוסיפון', תרגומו העממי של הספר 'מלחמת היהודים ברומאים', שנעשה בסיציליה במאה ה-10. 

שער ספר יוסיפון, ונציה ש"ד (1544)

אלא שכנגד שם זה טענו לימים הארכאולוגים, ובצדק: התחילית 'תל-', בעברית בת ימינו, וכן Tell בלועזית, רומזת למקום יישוב קדום, ואין הדבר כך ב'תל' יוסיפון... לפיכך קבעו חברי ועדת השמות הממשלתית קידומת חדשה לשמו של אותו תל-געש, והוא מכונה עתה בשם הר יוסיפון. הם לא נתנו דעתם על כך, שאם שוב איננו 'תל' הרי גם אין עוד חשש מפני שני 'תל יוסף' ואפשר היה להחזיר עטרה ליושנה ולקרוא למקום בשם 'הר יוסף'... 

ואם נשוב אל סופה של מלחמת העצמאות נפגוש שוב במיתוס תל חי. בסיומו של מבצע 'עובדה', עם כיבושה של אום-רשרש, היא אילת, בט' באדר תש"ט, שלחו שני הנחומים – נחום גולן (מח"ט גולני) ונחום שריג (מח"ט הנגב) – את המברק הנודע: 'העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה, לי"א באדר, מגישות חטיבת הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל'.

מה פלא, אם בסתר ליבי אני גאה ביום י"א באדר, שהרי הוא גם יום הולדתי... 

*

ואף אנו, קוראי עונ"ש באשר הם, שולחים ליהודה זיו 87 ברכות של יום הולדת שמח:
'כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב, תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּ"ז'!