על דעת המקום: סי-פורים לפורים

ינקל אדלר, 'משחק פורים' (בול משנת 1975)

מאת יהודה זיו

פרשת חג הפורים במגילת אסתר הטביעה את חותמה גם על מפת ישראל: מקומות רבים זכו בשמות הקשורים בה, אף שלרוב אין נותנים את הדעת על כך.

א. 'הוֹדִי, הוֹדִי, כּוּשִׁי כּוּשׁ' (שיר השכונה)

אחשורוש מלך, ככתוב, 'מֵהֹדּוּ ועד כּוּשׁ' (אסתר, א 1), ושמות אלה חוזרים פעמים אחדות אף בישראל. כך למשל, ממערב לקיבוץ נגבה נודע בשעתו 'מחנה ג'וּלִיס' – מחנה צבא בריטי לשעבר, שנשא את שם הכפר עם הצומת שבסמוך. מחנה זה – ששמו הרשמי הוא 'מחנה עמנואל' – הפך לבסיס צה"ל שפעיל עד היום, ומאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, עברו בשעריו. 

לאחר קום המדינה, מול גל העולים החדשים לישראל, תכננה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית גם כאן קבוצת מושבי עולים – שתחילה ניתנו להם, כסדר, הכינויים: ג'וליס א', ג'וליס ב' וכו'. לבד מן המושבים בֶּרֶכְיָה (ג'וליס ג') וניר ישראל (ג'וליס ה'), קם בג'וליס ב' מושב עולים חדשים מהודו – ולפיכך זכה בשם 'הוֹדִיָּה' (ולא הוֹדָיָה, כפי שמקובל לשבש!), ובסמוך לו גם 'נחל הוֹדִיָּה', כשבעקבותיהם נקבע אף לצומת ג'וליס שם עברי, 'צומת הוֹדִיָּה'.

אך לא רק יהודים עולי הודו, אלא אף הודים של ממש, שהגיעו לארצנו הרבה לפני כן: בצפון-מערב הכינרת, בין גינוסר לכרי דשא, מתנשא 'תל הודים' – תרגום שמו הערבי, 'תל אֶל-הֻנוּד'; וגם במערבה של יריחו מצוי 'תל אַבּוּ-הִנְדִי' (אֲבִי ההודי), הנושא את שמו של שבט בדווים שחנה כאן בשלהי המאה ה-19. דרך, היוצאת מיריחו לעבר גב ההר ועוברת בצד תל זה, נושאת לפיכך את השם 'טַרִיק (דרך) אַבּוּ-הִנְדִי'. היא עוברת לרגלי מַעֲלֵה מִכְמָס ובכפר דֵיר-דִבְּוָּאן (מנזר 'שְׁתַּיִם דֻבִּים'; על פי מלכים ב, ב 24), אשר תל הָעַי בצידו, ובדרכה לעבר בִּיתִין (בית אל) היא חולפת גם על פני ח'רבת דֵיר אֶ-שַּׁבָּאבּ (מנזר הנערים). שמות חורבות שני המנזרים הללו, שנתקיימו בתקופה הביזנטית, מלמדים כי נשאו בשעתם את זכר המעשה באלישע, השב מן הפרידה מאליהו על ירדן-יריחו', והילדים מתעללים בו בעוברו כאן. מכאן הכינוי העברי (הלא-רשמי) המקובל בפינו לטַרִיק אַבּוּ-הִנְדִי – 'מַ-עֲלֵה, קֵרֵחַ'... 

ומה באשר לכּוּשׁ? 

מצפון לפתחו של נחל יבנאל אכן בוקע עין כּוּשׁ ובצידו אף חורבת כּוּשׁ, אלא שמקור שמותיהם בכינוים הערבי לשעבר, 'אַל-כּוּשָׁה' (כִּבְשַׁן הסיד)...

ב. 'כמוהו אלייך שושנה'

גם לשׁוּשָׁן הבירה (היא שוּש, או Susa) תזכורות אחדות על מפת ארצנו, עם סיפורים מרתקים מאחוריהם. מקור שמה, לדעת הבוטנאי עוזי פז, בפרח השׁוֹשָׁן בעל ששת עלי הכותרת – והוא אף 'שושנה', אשר בשמה מכנים בטעות את הפרח בעל שפע עלי כותרת, ריח ניחוח, גבעול קוצני ושמו, בעצם, 'וֶרֶד'...

 ואכן, בדרום-מזרחו של קיבוץ גשר מתנשא בצד נחל תבור תל שׁוּשָׁן, תרגום 'תל זַנְבַּקִיָּה', בעקבות 'זַנְבַּק', שמו הערבי של פרח הַשּׁוֹשָׁן הצחור. מראש רמת כוכב צופה על תל שושן גם 'חוות שושנה' של מאיר הר-ציון, אשר כינה אותה בשם אחותו, שהיא וחברה נרצחו בידי בדווים במעלה נחל ערוגות.

בנצרות מסמל השושן הצחור את בתוליה של מרים. בישראל הוא פרח נדיר ומוגן.

מכאן אף שם המושב 'שושנת העמקים', במערבו של עמק חפר, בעקבות שמו של המושב הסמוך 'חבצלת השרון' והפסוק 'אני חבצלת השרון, שושנת העמקים' (שיר השירים, ב 1). מושב חבצלת השרון נושא את תרגום שמה של לִילִי, אשת אהרון פריימן  – שעמדו שניהם, בשעתם, מאחורי תרומת יהודי קנדה לרכישת אדמות עמק חפר. מכאן גם שם מושב סמוך נוסף, 'בִּיתַן אהרון', הקשור ב'גִּנַּת בִּיתַן המלך' (אסתר, א 5), שנזכרת בתיאור המשתה במגילה.

הפסוק 'וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה' (אסתר, ח 15) הוא שהוליד את שמה של שכונת צהלה בתל אביב – השיכון הראשון בישראל של אנשי צבא הקבע של צה"ל (ובדרך אגב, כאשר האלוף שלמה גזית, שעמד לימים בראש אגף המודיעין, היה בפלמ"ח, הוא נשא עדיין את שמו הלועזי הקודם, וַינְשְׁטֵין. שם זה 'שבר' את שיני חבריו, וכך נולד כינויו, שלמה וַשְׁתִּי...).

וכמובן שאי אפשר בלי שושנה דמארי, ששרה את שירם היפה של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא על שני שושנים.

ג. הדסה ואביחיל

'הדסה, היא אסתר' (אסתר, ב 7), הייתה 'בַּת אֲבִיחַיִל' (ב 15), והיא קבורה, לפי המסורת, מצפון לכפר ברעם הקדום, כפי שנכתב בספר 'ייחוס האבות והנביאים' (1537): 'ובכל שושן פורים הולכין מִנְיָן על קברה מצפת. וקוראים שם המגילה ואוכלים ושותים ושמחים שם'. על מקום קבורתה הכפול של אסתר – העיר הַמַדָאן שבפרס (אירן) ובגליל – נכתב כבר ברשימה קודמת בעונ"ש.

קבר אסתר המלכה בגליל (מקור: אהלי צדיקים)

השם 'הדסה' הוליד גם הוא שורה ארוכה של שמות מקומות בארץ: ב-3 במרס 1912 יסדה הֶנְרִייֶטָה סאָלְד בארה"ב את 'הסתדרות נשים ציוניות', וכיון שהדבר היה בפורים נושאת אגודה זו את השם 'הדסה'. מכאן כל ה'הדסים' למיניהם על מפת ישראל: 'רמת הדסה' מצפון לקיבוץ אלונים, כפר הנוער 'הדסים' מצפון למושב אבן יהודה, 'נווה הדסה' בצד קיבוץ תל יצחק, קבוצת 'הדסה-גֶּזֶר', שנכבשה במלחמת העצמאות ושעל מקומה קם לימים קיבוץ גזר, וכן היישוב 'צור הדסה' בדרום הרי ירושלים.

ובראש כל אלה, כמובן, בתי החולים 'הדסה' – בירושלים (שניים), בתל אביב ובחיפה – בעקבות מטרתה הראשונית של הסתדרות 'הדסה', כעולה מדברי הפסוק החקוק על סמלה: 'אֲרֻכַת [רפואת] בַּת עַמִּי' (ישעיהו, ח 22).

שרלוט ג'ייקובסון, נשיאת ארגון נשות הדסה, ב'גבעת הדסה' שעל יד סג'רה, 1951 (ארכיון הדסה)

משוחררי 'הגדודים העבריים' במלחמת העולם הראשונה הקימו לימים מושב, הנושא את שם אביה של הדסה-אסתר, אֲבִיחַיִל, המרמז על היותם חיילים משוחררים, ומי שהעניק למושב זה את שמו היה חיים נחמן ביאליק! 

ד. אורה וג'ורה, ארגמן ומנות

גם לתפוזי ג'פה הייתה ORA ושמחה (הבלוג של משה רימר)

סופה של המגילה שמח: 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה' (אסתר, ח 16). ואכן, בדרום-מערבה של ירושלים מתנשא הר אוֹרָה, אשר שמו כשם המושב שבראשו ואף הסיפור מאחורי שם זה מלא שמחה וששון. בשעתו ישב כאן כפר ערבי בשם ג'וֹרָה, כלומר 'בּוֹר', וכיון שהעברית המדוברת שאלה שם ערבי זה במשמעות המצומצמת של 'בור שפכים' בלבד, נרתעו חברי ועדת השמות הממשלתית מן השם. אך רווח והצלה עמד לו למקום זה מחוש ההומור של זאב וילנאי, מן הוותיקים בחברי הוועדה. הוא הציע לכנותו, בעקבות מגילת אסתר, בשם 'אוֹרָה' (במלעיל, החורז עם 'ג'וֹרָה'), ובא לציון גואל. באותה שעה וילנאי לא יכול היה לחזות את הקשר ההדוק אל מגילת אסתר, הצפוי להתקיים כאן ברבות הימים, שהרי מושב אורה נשקף על בית החולים הדסה... 

וגם ב'שמחה' נתברכנו, אף כי למשך עת קצרה. קבוצת צעירים מעולי תימן, אשר התחנכו בכפר ילדים מאיר-שְׁפֵיָה וקראו לעצמם ארגון 'שמחה', הקימו בשלהי מלחמת העצמאות יישוב בשם זה במזרח השרון, סמוך ל'קו הירוק', ולפיכך קבעה לו לימים הוועדה לשמות יישובים, שעל יד הקק"ל, את השם 'ירחיב' בעקבות הפסוק 'כי ירחיב ה' אלהיך את גְּבֻלְךָ' (דברים, יב 20). ואגב, הדרך המטפסת אל ראש הר כַּמּוֹן שבגליל התחתון מכונה 'מעלה שמחה', אך לזכר שר האוצר, שמחה ארליך...

ולמה אין מעלה על שמו של הדוד שמחה?

'תכריך בּוּץ וארגמן' (אסתר, ח 15), אשר עטו יהודי שושן החוגגים את נס הפורים, הוליד את שמה של היאחזות 'נח"ל ארגמ"ן' בבקעת הירדן – היום מושב ארגמן (סימון ראשי התיבות הושמט במרוצת הזמן) – ראשי תיבות שמותיהם של אריק רגב וגד מנלה, שנפלו כאן ביולי 1968, באחד המרדפים. 

ובעקבות הפסוק 'וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת איש לרעהו' (אסתר, ט 19), זכתה חורבת מצודת הצלבנים 'מַנוּאֶט' (Manueth) במערב הגליל – שערביי הסביבה שיבשו את שמה וכינו אותה 'חִ'רְבַּת מַנַוָאת' – בשם העברי 'חורבת מָנוֹת'.

ה. טעם המן?

איור: נעם נדב (מתוך: איציק מאנגר, שירי המגילה, חרגול תשע"א)

ומה עם המן? האם גם הוא 'על המפה'? הייתכן ש'עֲשֶׂרֶת בני המן' תרמו גם הם את חלקם ולזכרם נקרא היישוב הכפרי שממערב לגדרה בשם 'עֲשֶׂרֶת'? 

זו כמובן בדיחה לפורים, שכן הסיבה האמיתית לשם זה היא זכרון שמם של עשרת מייסדי מושבת הביל"ויים גדרה, בחורה אחת ותשעה בחורים... 

ו. משנכנס הר-אדר

ואחרון אחרון הוא היישוב הר אֲדָר, במערבה של ירושלים, ששמו נשמע קשור לחג הפורים, אלא שאין לו כל קשר לכך, אף לא לחודש אדר המשולב בשמו. 

המקום נודע בשם גבעת הרדאר, אשר שתי גרסות למקורו: בקיבוץ הסמוך, מעלה החמישה, מספרים כי בימי מלחמת העולם השנייה הוצב בראשה מיתקן רדאר, שהיה אמור להגן על ירושלים, מרכז השלטון הבריטי בארץ, מפני הפצצה מן האוויר. הסבר שני, שמתקבל על דעתי יותר, הוא שבראשיתה של מלחמת העצמאות עדיין היה מוצב בראשה מיתקן רדיו-טלפון, אשר אנטנת ה'צלחת' שלו דימתה אותו למיתקן רדאר.

ערב צאת הבריטים מן הארץ הוצבה ב'גבעת הרדאר' יחידת הלגיון הערבי, ונסיונותיהם החוזרים של לוחמי חטיבת פלמ"ח 'הראל' לכבוש אותה, ללא הצלחה, גבו קרבנות רבים. רק במלחמת ששת הימים נכבשה הגבעה בידי לוחמי חטיבת השריון 'הראל', ובראשה תת-אלוף אורי בן-ארי, שבמלחמת העצמאות שב ותקף אותה בראש פלוגה מגדוד 'הפורצים'. כאשר שמע בן-ארי בקשר את דיווחו של המג"ד שכבש את הגבעה: המפקד, 'הרדאר בידי', השיב לו בנחת, שוב ושוב: 'אמור שנית'. משנמאס לאותו מג"ד לשוב ולדווח, תמה: 'מה קרה לך, אורי? נסתמו לך האוזניים?', ובן-ארי השיב לו בשלווה: 'מה פתאום? פשוט, אני נהנה לשמוע...' (את הסיפור הזה שמעתי מאורי בן-ארי בכנס דורות 'הראל', והמג"ד המדובר אישר זאת).

כשפנו המתיישבים החדשים אל ועדת השמות הממשלתית בבקשה למצוא נוסח עברי מתאים לכינוי 'גבעת הרדאר', הצענו להם תחילה את השם 'כפירה' – בעקבות תל הכפירה, עיר הגבעונים, שכרתה ברית שלום עם יהושע והיא נשקפת משם בצפון-מערב. מקורו של שם מקראי זה בנקֵבת האריה – שהרי אריות שוטטו כאן בשעתם – אך למתיישבים הפריעה המשמעות המודרנית של 'כפירה בעיקר'. גם ההצעה להיקרא – בעקבות צלצול כינויו המקובל של המקום – בשם 'הר הדר' נדחתה בשתי ידיים: 'עוד עלולים, חלילה, לחשוב, כי על דגלנו חרות ההדר הבית"רי' – טענו נציגי המתיישבים. וכך התפשרנו, בלית בררה, על השם הנוכחי (וחסר הטעם!) 'הר אדר'... 

משנכנס יין 'הר אדר' מרבין בשמחה