סיפורי רחובות: הרב המביט, הרב הצעיר והרבי מטשנוביץ

א. המביט במשקפיים 

בידספיריט

רחוב המבי"ט בשכונת גאולה בירושלים נקרא על שמו של רבי משה בן יוסף מִטְרַאנִי, מחכמי צפת במאה ה-16, שהיה איש הלכה וקבלה.

בצירוף מקרים משעשע, מול השלט הפרטי 'המביט', שבחר לוותר על הגרשיים המקוריים שמציינים את ראשי התיבות, נמצאת חנות אופטיקה בעלת השם החינני 'משקפופר'. שם שמנציח לדורות כינוי גנאי שניתן פעם לילד שמרכיב משקפיים. 

רוב השלטים הרשמיים ברחוב אינם מכירים גם הם בקיומם של הגרשיים, וגם אינם מספקים הסברים למשמעותו של השם.

צילומים: מנשה הס

ב. הרב הצעיר

חיים טשרנוביץ (רב צעיר)

בשכונת קרית משה בירושלים יש רחוב ושמו 'רב צעיר', שמנציח את כינויו הספרותי של הרב חיים טשרנוביץ (1949-1870). טשרנוביץ היה משכיל תורני, רב וחוקר במדעי היהדות שגם חיבר ספרים חשובים בתולדות ההלכה והרבנות. הוא נתפס לציונות והיה חבר קרוב של אחד העם (וגם דּוֹד של הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ). 

בכינוי 'רב צעיר' חתם טשרנוביץ על מאמריו שנדפסו בכתב העת השילוח, ומאז דבק בו כינוי זה. 'צעיר' ולא 'הצעיר'. 

אז יש 'השומר הצעיר' ועכשיו יש גם 'הרב הצעיר'.

צילום: אהרן בלוך (תודה למנחם פינקלשטיין)

ג. הרבי מטשנוביץ

ומטשרנוביץ האיש לטשרנוביץ העיר.

בשכונת בית וגן בירושלים, בין הרחובות עוזיאל ובית וגן, נמצאת סמטה ושמה 'מעלות באר מים חיים'. זהו שם ספרו של רבי חיים טירֶר מצ'רנוביץ (1817-1740), ממוריה הראשונים של החסידות, שגם עלה לארץ ישראל ונפטר בק"ק צפת.

דפוס ראשון של הספר באר מים חיים, צ'רנוביץ [כמו שנדפס במאהלוב], תר"ט (Winner's Auction)

אך שימו לב לשם העיר ממנה בא רבי חיים הנ"ל: לא טשרנוביץ, כי אם טשנוביץ... 

צילום: מנחם רוזנברג

על קצה הלשון: 'נתנו לו אצבע ולקח את כל היד'

נותן אצבע...

כשמשתמשים בביטוי 'נותנים לאדם אצבע, הוא רוצה את כל היד' (על שלל צורותיו והטיותיו), מתכוונים בדרך כלל לומר, לאדם שזוכה במעט אך אינו מוקיר תודה ואינו מוכן להסתפק במה שהוקצב לו, אלא שואף או דורש, בגאוותו ובחוצפתו, לקבל יותר.

רוביק רוזנטל, ב'מילון הצירופים' (כתר, 2009, עמ' 643) ציין כי יש לפתגם זה גם מקבילות ביידיש, בלדינו, בערבית ובאנגלית, ואפילו הביא ציטוט קדום מ'מחברות עמנואל הרומי':

אבל מניין בא הדימוי עצמו? מדוע דווקא אצבעות וידיים? תשובה של ממש אין לי, אבל רמז – אולי.

הדבר עלה בדעתי תוך כדי קריאת עבודת הגמר של תלמידתי ליאורה אזרחי-ורד, 'להעמיד לנו ש"ץ מבין ולהקת משוררים: בית הכנסת של עדת ברודי באודסה, 1925-1841' (אוניברסיטת תל אביב, תשע"ג), שהקדישה פרק לרב דוקטור שמעון אריה שְׁוַואבָּכֶר (1889-1820).

שוואבכר, יליד גרמניה, נחשב לרב מודרני ומשכיל. משנת 1856 שימש רב בקהילת הנאורים בלבוב, ובראשית 1861 עבר לאודסה, לאחר שנבחר על ידי נציגי הקהילה היהודית לשמש רב, אב"ד ודרשן, ובתפקידיו אלה כיהן 27 שנים. שוואבכר היה מזוהה בעיקר עם בית הכנסת המתוקן של בני ברודי. הוא ניסה לקדם רפורמות מתונות בעיר, אך אישיותו הייתה שנויה במחלוקת, לא רק בעיני האורתודוקסים אלא גם בקרב בני עדתו.

מנהג מוזר שהיה לו זכה להבלטה בספרות הזיכרונות: הוא לחץ את ידי המברכים אותו בשיטה מיוחדת במינה, על פי הכבוד שרחש לאדם שלפניו. אם העריך מישהו נתן לו את כף היד כולה, ואם זלזל בו היה נותן לו מספר משתנה של אצבעות, כל איש כראוי לו...

על מנהגו זה סיפר חיים טשרנוביץ ('רב צעיר'), שבאותן שנים חי גם הוא באודסה, בספרו 'מסכת זכרונות: פרצופים והערכות' (ניו-יורק תש"ה). 'רב צעיר' הקדיש את חלקו הראשון של הספר לחכמי אודסה וסופריה, ובהם כמובן גם ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, שהיה הסופר החשוב ביותר שפעל אז בעיר ולמחייתו התפרנס מניהול ה'תלמוד תורה' המקומי. וכך הוא מספר (בעמ' 24) כיצד לימד מנדלי את שוואבכר לקח, וגרם לו לחדול ממנהג אדנותי זה:

אפשר להניח ששוואבכר לא המציא את המחווה הזו, אלא למד אותה ממישהו אחר שקדם לו. צדיקים, בעיקר בני שושלת פרידמן של חסידות רוז'ין ושלוחותיה, נודעו בכך שלא לחצו ידיים של החסידים והסתפקו בנגיעה בקצות האצבעות (ראו בספרי דרך המלכות, תשנ"ז, עמ' 431-429), ואולי בכלל מקורה של מחווה זו בעמים אחרים. מכל מקום, ייתכן וכאן טמונה משמעות הביטוי: אדם פחות ערך, שראוי לקבלת אצבע אחת בלבד, מדמה את עצמו לאיש חשוב ומצפה שכף ידו כולה תילחץ...

נותנים לו שתי אצבעות והוא רוצה את כל היד

אחר כך גיליתי את שירו של יהודה עמיחי, שחוזר אל התנ"ך ואל המלך שאול...

יהודה עמיחי, שירים, 1962-1948, שוקן, תשל"ד, עמ' 101

בעלי התוספות

אלי שטרן שלח לי קטע נחמד, על מנהג לחיצת היד החשדני של חסידי סיגֶט וסאטמר (שלוש אצבעות), לעומת מנהג 'היד הפתוחה' של חסידי ויז'ניץ (מתוך ספרו של פנחס מילר, עולמו של אבא, תשמ"ד, עמ' תיד):

זיכרון בספר: שתי הקדשות כפולות לחיים נחמן ביאליק

חיים נחמן ביאליק. על הקיר תלויה תמונתו של אחד העם (צייר: חיים גליקסברג).

א. ההקדשה הכפולה של 'רב צעיר'

הרשימה שפורסמה בעונ"ש לפני כמה חודשים, על ההקדשה הכפולה של חיים באר, הזכירה לשמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, הקדשה כפולה אחרת שאותה קיבל משוררנו הלאומי מידידו חיים טשרנוביץ, שכינויו הספרותי היה 'רב צעיר'.

רב צעיר (1949-1870)

חיים טשרנוביץ היה סופר וחוקר הלכה, שהתפרסם בסדרת ספריו 'תולדות ההלכה' ו'תולדות הפוסקים'. טשרנוביץ וביאליק התוודעו זה לזה באודסה בראשית המאה ה-20, שכן טשרנוביץ כיהן אז כראש 'הישיבה הגדולה' באודסה, ישיבת מתוקנת ששילבה לימוד תורה וחינוך לאומי-ציוני. דרך אגב, סופרת הילדים הידועה ימימה אבידר-טשרנוביץ הייתה אחייניתו של רב צעיר. לימים תיאר טשרנוביץ את ימי אודסה אלה ואת ידידותו עם ביאליק בספרו 'מסכת זכרונות' (1945). על מחלוקת שפרצה בשנת 1904 בין ביאליק לרבניצקי והובאה ל'דין תורה' בפני טשרנוביץ, סיפר שמואל אבנרי במקום אחר (וגם כאן).

בשנת תר"ף (1919) פרסם טשרנוביץ בברלין את ספרו 'קצור התלמוד' (כולל את המסכתות ברכות, ראש השנה ויומא). על ההקדשה הראשונה – שכנראה לא נראתה לו פיוטית דיה עבור מקבלהּ, המשורר – הוסיף טשרנוביץ לאחר שנמלך בדעתו,  הקדשה מפורטת יותר.

ההקדשה הראשונה

לידידי ורעי אשר נפשי
קשורה בנפשו
חיים נחמן ביאליק

חים טשרנוביץ
ערב יום הכפורים
ברלין תר"פ [1919]

ההקדשה השנייה

בי נשבעתי נאום רב צעיר
יגעתי למצוא חרוזים ומליצות בלשון סופר מהיר
אבל יגעתי ולא מצאתי תאמין לי באמונתי
לא משורר אנכי, כידוע לך. אלא בעל הלכה
יכלני [יכול אני] פשוט בלי מליצות להקדיש לך זאת עבודתי
קרא נא לפרקים בספרי זה ויהי רצון שתזכרני לברכה

אכן הקדשה מסורבלת ומגושמת, אך רב צעיר – שהודה כי לא הצליח למצוא חרוזים מתאימים – החליט בכל זאת לנסות את כוחו בהקדשה 'אמנותית'. הוא ניסח אפוא הקדשה אקרוסטיכונית, כדי שהאותיות הראשונות של כל שורה תיצורנה את שמו של ביאליק (שימו לב לנקודות שמעל האותיות בכל ראש שורה).

מימין לשמאל: חנא רבניצקי, חייים טשרנוביץ, חיים נחמן ביאליק. אודסה ראשית המאה ה-20

ב. קבורת ההקדשה של משה פלדנקרייז

הספר 'האוטוסוגסטיה לפי שיטת אמיל קוּאֶה', שחיבר ס"ה ברוקס (1922), ראה אור בתל אביב בשנת 1929. הספר תורגם לעברית על ידי המהנדס והג'ודוקאי משה פלדנקרייז, ממציא שיטת 'ההתעמלות והריפוי העצמי (בלי ניתוחים)' המכוּנה על שמו 'שיטת פלדנקרייז' (דוד בן-גוריון, למשל, היה אחד ממעריציו והעמידה המפורסמת שלו על הראש הייתה תרגיל שהציע לו פלדנקרייז).

פלדנקרייז רשם שתי הקדשות. הראשונה נרשמה כמקובל בפתח הספר:

למר ח.נ. ביליק.
אמרו חכמינו: "אל תסתכל בקנקן אלא
במה שיש בתוכו"
אמר תלמידו של אחֵר, את קלפתו זרקתי
ואת תוכו אכלתי.
רוצה לאמר: עיין בספר זה, אם גם
שפתו אינה כשפתך, ותועלתך בצדך.

ברגשי כבוד מ' פלדנקרייז
8.6.30

כמה הערות:

1. הכתיב 'ביליק' אינו מקרי; כך כתבו תמיד את שמו של ביאליק בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה.

2. 'רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ' (אבות, ד, כו).

3. תלמידו של 'אחר' - הוא התנא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה - היה רבי מאיר, שעליו נאמר בתלמוד: 'רבי מאיר, רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק' (חגיגה טו ע"ב).

ההקדשה השנייה נרשמה בעמוד 109, בפתח החלק הקצר שפלדנקרייז עצמו הוסיף לספר.

אם הגעת לכאן מובטחני
שתקרא גם את הבא. אם אמת
בספר זה מצאת, אל נא תטמנה
במקום שאחרים לא ימצאוה.

למר ח.נ. ביליק
ברגשי כבוד
מ' פלדנקרייז
8.6.30

למה כל כך רחוק ולמה כל כך עמוק?

אולי ביקש פלדנקרייז, 'המתרגם', להדגיש את חלקו בספר, ואולי עשה זאת בכוונה היתולית, על מנת 'לבחון' כביכול את ביאליק אם אכן יצליח לצלוח את כל עמודי הספר ויגיע עד להקדשה ש'קבורה' עמוק בתוכו...

משה פלדנקרייז (1984-1904)

(ההקדשות ותצלומי הספרים מתוך ארכיון בית ביאליק)