 |
| מסדר ישבנים על בריכת ההשקיה של משה סמילנסקי (צילום: חנן בהיר; סיפורי גבעת ברנר) |
מאת עמוס רודנר
חברי אריה שטרן שלח לי שני צילומים מקיבוץ ילדותנו, גבעת ברנר: צילום של באר א' וצילום של לוח הזיכרון שנקבע על קיר הבאר. 'מה זה הלוח הזה?', שאל אריה. וזה מה שסיפרתי לו...
 |
| לוח הזיכרון החדש בחזית הדרומית של בית הבאר (צילום: אריה שטרן) |
 |
| אוהלים בגבעת ברנר, 1928 (ארכיון זאב וילנאי) |
שתי הקבוצות חנו במגורים ארעיים ברחובות. הבחורים ברובם עבדו אצל איכרי המושבה, והבחורות עבדו במִשקי בית. אל החבורה המקובצת הצטרפה משפחת החלוצים הראשונה מאיטליה: עדה ואֶנְצוֹ סֶרֶנִי ושתי בנותיהם הקטנות. אנצו סרני, הד"ר לפילוסופיה, שִׁכנע את חברי הקבוצה, לעלות ולהתיישב בחלקה המיועדת גם ללא אישור רשמי. בתגובה החרימו המוסדות המיישבים (בפועל היה זה אברהם הרצפלד, איש 'המרכז החקלאי' של ההסתדרות) את המתיישבים המרדנים ולא העמידו לרשותם תקציבים. בהעדר כסף שקלו חברי הקבוצה העניים לחזור ולעבוד ברחובות, ומי שהציל אותם היה האיכר והסופר משה סמילנסקי (חוג'ה מוסה).
 |
| משה סמילנסקי (1953-1874) |
המתיישבים הסוררים מצאו חן בעיניו של סמילנסקי, וכאחד מראשי 'התאחדות האיכרים', הוא גם אהב את הצִפצוף על הממסד ההתיישבותי (כנראה בשל ההשפעה – החזקה מדי לטעמו – של 'ארץ ישראל העובדת' אפילו על אידאולוגים 'אזרחיים' כמו ארתור רופין). סמילנסקי לא רק העסיק פועלים יהודיים בפרדסו (אף על פי שגם אצלו, רוב הפועלים היו ערבים מהכפר הצמוד), הוא אפילו הוציא להם, מבריכת ההשקיה שלו, 'שְׁטוּצֶר' כדי שיהיו להם מים לכל צרכיהם. בניגוד לכל פרדסני רחובות, סמילנסקי גם העסיק את הפטפטנים, אנשי הרוח שלא ידעו צורת טוּרִיָה. הוא פשוט אהב לדבר איתם. הבולטים בהם היו אנצו סרני, חיים בן אשר, אליעזר גרביצקי, מנחם דורמן, ויותר מאוחר גם דוד רודנר (גלוי נאות: אבא שלי). איתם היה יושב בצל ההדרים או סביב גומת ההשקיה (ה'צלחת') ומנסה לשכנעם שסוציאליזם הוא מרשם לבטלנות.
זו הייתה התקופה שבה אנצו סרני כתב את המשפט שהקריאו בקיבוץ בכל שנה במסכת יום העצמאות: 'היה רעב. אבל רעב עם אידאה'. לא היו אמצעי ייצור. עבודת החוץ במושבה רחובות הייתה בשכר בלתי אפשרי, בעיקר בשל התחרות בעבודה הערבית הזולה והיעילה. הקיבוץ עמד להתפרק. זה היה מקובל אז – גם ביישובים שלא הסתכסכו עם 'המוסדות' – היו שקמו והיו שנפלו.
אנצו סרני, שהבין מה עומד על הפרק, נסע בשנת 1931 לאיטליה וערך שם מגבית מוצלחת בין היהודים. בכספי מגבית זו קנו – בתיווך גואל האדמות יהושע חנקין – שטח בן אלף דונם, ושטח רחב ידיים זה, שאדמותיו שימשו את אנשי הקיבוץ לגידולים חקלאיים עד 1948, הוציא את הקיבוץ לדרך המלך.
בכספי המגבית האיטלקית חפרו חלוצי גבעת ברנר את הבאר הראשונה, שכונתה באר א'. ובסרטון הקצר הזה אפשר לשמוע את סיפור החפירה מפיו של דוד זקס:
אנצו הבטיח לתורמים שהבאר תיקרא על שם הפעיל הציוני צ'ירוֹ (Ciro) גלאס (1928-1901), ששלח יד בנפשו והוא בן 27 בלבד. ואכן מעל מרכז דלת הכניסה לבאר הוצב לוח ועליו חקוקה כתובת הזיכרון הבאה:
באר מים חיים / הקדישוה יהודי איטליה / לשמו היקר של / כרש גלאס / שהיה בחייו סמל מזהיר / לחיים מוקדשים / לתחית ישראל בשם ד' / נפטר בן עשרים ושבע שנה / הוצב על ידי הקרן הקימת לישראל / ביום כ"א אדר תרצ"א
 |
| צילום: אריה שטרן |
צ'ירו – ובשמו העברי כורש – הספיק הרבה בחייו הקצרים. הוא היה הוגה דעות, סופר ועיתונאי, שהקדיש את עצמו לציונות וניהל את פעילות קק"ל באיטליה. מדוע התאבד? לא ממש ברור. הייתה גרסה שהדבר קשור לסכסוכים בקרב עסקני התנועה הציונית בפירנצה. בין כך ובין כך גרמה התאבדותו לזעזוע בין מיודעָיו ומוקירָיו הרבים. אני משער שסרני, ששב לאיטליה לאחר מעשה ההתאבדות, היה זה שהציע שתרומת חבריו של גלאס תוקדש להנצחתו. על גלאס לא ידעתי כלום, וגם חיפוש עקבותיו במרשתת לא העלה הרבה. את המידע עליו קיבלתי ממרדכי אנג'לו פיאטלי, חוקר יהדות איטליה ומומחה לכתבי יד יהודיים, שאליו הפנתה אותי ידידת משפחתנו הגר סרני-קונפינו, בתו של אנצו ורעייתו של ההיסטוריון המנוח מיכאל קונפינו, שהלכה לעולמה לפני שבועיים. זכיתי לשוחח אִתה בימיה האחרונים. היא התקשתה בדיבור אך הייתה צלולה לגמרי. יהי זכרה ברוך.
 |
| צ'ירו (כורש) גלאס (Geni) |
אני מנחש שאנצו סרני התגאה בהצלחתו להוציא מקרן היסוד מימון לייצוּר לוח הזיכרון ולהצבתו. אבל גם את אנשי קרן היסוד לא עשו באצבע. הם הזמינו לוח מהשיש הכי זול, ולמעשה הלוח נחקק על אבן גיר. במרוצת השנים התפוררו רוב האותיות, והלוח שבצילום אינו זה המקורי אלא לוח חליפי.
וזה סיפורו:
 |
| אלברטו רוקס |
הבית לא נבנה באקראי אלא תוכנן בידי המהנדס יעקב בן צבי, שעלה ארצה מאיטליה ועמו תבנית מכבש לייצור בלוקים. בן צבי עבד כמובן בבניין. פה ושם התבקש לתכנן ובשאר הזמן ייצר בלוקים. באותם ימים הוא לא זכה להערכה שהגיעה לו, אולי משום שמהנדס שלא הוסמך בגרמניה נחשב בקיבוץ לכל היותר 'אשת מהנדס'. ואם הוא 'איטלקי' וגם קצת מגמגם – אין פלא שזכה לכינוי 'מָקָרוֹני'.
 |
| יעקב בן צבי (באדיבות ארכיון נצר סרני) |
אבל מה שעשה יעקב בן צבי ב'בית רוקס' היה עבודה יוצאת דופן: מבנה בית בעל מעטפת בין-לאומית יִשְׁרַת-זווית מבחוץ, ובית מפתיע באִיטַלְקִיוּתוֹ המתורבתת מבפנים. עובדה! אפילו בוויקיפדיה בעברית יש ערך עליו. היום, למרבית הצער, הוא אתר מורשת עזוב ונטוש.
 |
| בית רוקס, 2015 (ויקיפדיה) |
ובכל זאת, היה בסיפור גם מהנדס 'אמיתי' – הפרופסור הרחובותי יצחק הבר-שיים (1976-1888), שאומנם נולד ברומניה אך את הסמכתו כמהנדס קיבל באוניברסיטת מינכן. באותן שנים הוביל הבר-שיים את נושאי הקונסטרוקציה והביסוס בטכניון. הוא היה מקורב לחברי הקיבוץ והמציא המצאות מופלאות בתחומו (כאשר בשנות מלחמת העולם לא הגיעו ארצה מוטות פלדה לזיון הבטון ידע הבר-שיים למצוא פתרונות מקומיים). הוא פיקח על עבודתו של בן צבי, שבהכשרתו הפורמלית לא היה מהנדס בניין אלא 'רק' מהנדס מכונות. הבר-שיים ובני משפחתו, כמו גם החצר הענקית של ביתו ברחובות, ראויים לסיפור העומד בפני עצמו.
 |
| יצחק הבר-שיים (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב) |
כשבני משפחת רוקס נוכחו שחקלאים כבר לא יצאו מקרבם, הם העמידו את רוב השטח הפרטי שבבעלותם לרשות הקיבוץ, חינם אין כסף. על שטח זה נבנה, בתחילת שנות החמישים, שיכון הוותיקים הראשון בקיבוץ – שיכון א'. באחד ממבנֵי לול התרנגולות התנחלה, למשך כארבעים שנה, ה'חשמלייה' של הקיבוץ.
 |
| בית רוקס, 1950 |
 |
| בני משפחת רוקס על רקע פינת האגף הדרומי ('המרחף') של הבית |
בשנות השישים עברו בני משפחת רוקס להרצליה והעמידו לרשות הקיבוץ גם את הבית עצמו ואת הגן שסביבו.
ועתה נקשור את חלקי הסיפור ונשוב אל לוח הזיכרון שעל הבאר.
בשנת 1973 – כשהייתי מזכיר הקיבוץ – הזמין אותי הגזבר לפגישה עם אלברטו רוקס. בפגישה, שהתקיימה ב'בית רוקס', התברר לי כי הבית והשטח בן עשרת הדונם נמסרו לקיבוץ בחינם ובתנאי שהבית יתוחזק ויישָׁמֵר. אז גם נקבע כי בכל שנה ייפגש אלברטו עם נציגי הקיבוץ, וביחד יסַכְּמו מה עושים בשנה הקרובה כדי לתחזק את הבית. באותה פגישה נכחו לצדי גם יוסף הגזבר ודן הקונסטרוקטור. אני זוכר היטב את אלברטו באותה שעה. פניו היו חיוורות והוא מקופל בתוך עצמו ומתקשה לדבר.
דן הושיבו על שריד של קיר תֶמֶך וניסה להרגיעו באיטלקית. אלברטו נשם עמוק ואמר בעברית: 'הרגתם את הבית! לפחות תעשו משהו עם האֶפִּיטָף לזֶכֶר צִ'ירוֹ גלאס. בבקשה!'.
ליווינו אותו למכונית ולאחר מכן סיכמנו שדן יזמין אצל חוקק לוחות הזיכרון לוח מהשיש הכי קשה והכי עמיד שיש (נדמה לי שדן אמר 'שַׁיִש גליל'). הסכמנו גם להעביר את הלוח מהחזית המזרחית אל מעל מרכז דלת הכניסה שבחזית הדרומית, וזאת משום שפתח הדלת המזרחית נחסם ובוטל, והלוח מחוק האותיות שהיה שם במקור נראה כאילו שכחו אותו שם.
כעבור כשלושה שבועות הזמין אותי דן לראות את לוח השיש החדש. ירדתי מהמזכירות לבאר א'. דן כבר המתין לי והצביע בגאווה מנומסת על הלוח החדש.
אבל, דִינוֹ' – ניסיתי לשמור על קור רוח – 'למה הלוח לא במקום שסיכמנו, מעל מרכז דלת הבאר?'
'נִזְרִי פירק את הלוח הקיים בעצמו' – ענה דן. 'הוא עמד לבד על ראש הסולם וכדי להרכיב את הלוח החדש הוא היה צריך את עזרתו של שלמה סעדי. הם לא היו יכולים לעמוד ביחד על ראש הסולם. אז הם הזיזו את הלוח מטר ועשרים ימינה והורידו אותו שלושים סנטימטר למטה'...
_______________________________
עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שגר היום בגבעתיים. לאחרונה הופיע הספר מַמְזֵמֶרְ'ל: שירי זמר מתורגמים מתחתית החבית היהודית (הקיבוץ המאוחד, 2019), שהוציא עם רעייתו המנוחה תמר.
