מסע מן הכורסא אל העיירה: גלגולי השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז' (ב)

בית החולים היהודי בבלצי

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השלישי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________


הפרק הראשון של הרשימה התפרסם כאן.

הנה תזכורת לשיר (מבחר נוסף של ביצועים יובא בפרק הבא), מפיו של תיאודור ביקל, שנפטר לא מכבר. ביקל הקליט את השיר לראשונה ב-1964, בתקליטו Theodore Bikel Sings Yiddish Theater and Folk Songs

ו. 'עיירתי בלז' בפולנית

ההצגה 'השיר של הגטו' – בה עסקנו בפרק הקודם – נשכחה, אבל השיר על העיירה בלז הפך ללהיט ונפוץ במהירות רבה ברחבי העולם היהודי, תוך ניתוקו מן ההצגה המקורית.

בשנים 1935-1933 הוצגה בתיאטראות בוורשה ובלודז' אופרטה ושמה 'דער לעצטער טאַנץ' (הריקוד האחרון), ובה כיכב השחקן היהודי-האמריקני מיכאל מיכאֶלֶסְקוֹ (1957-1888). מיכאלסקו גילם תפקיד של זמר קברט, ששר במגוון סגנונות, כולל פרקי חזנות, ובינו לבין עצמו גם שר על געגועיו לעיירתו בלז. העיתונות ביידיש זיכתה אותו בשל כך בתואר 'בעלזער חסיד'...

ליטעראַרישע בלעטער, 4 באוגוסט 1933

באותה עת השיר הגיע גם לגרמניה ושם התפרסם בביצועו של החזן שלמה הַרטנברג מברלין.

ב-1935 תורגם השיר מיידיש לפולנית ונקרא Miasteczko Bełz (עיירתי בלז). זהות המתרגם אינה ברורה. על התקליט רשומים שלושה שמות, אך לא הצלחתי לזהות איש מהם וייתכן שאלו הם שמות עט: בורשטיין, ליט-פריי, רומן (Burstein, Lith-Frey ,Roman).

התקליט הפולני נדפס בהוצאת 'סירנה'

הלחן עובד למקצב הטנגו והוקלט באולפני 'סירנה' שבוורשה על ידי כמה זמרים פופולרים. הנה ביצועו של הזמר היהודי-הפולני בן לוי, שהתפרסם בשם הבמה אדם אסטון (על אולפני 'סירנה' ועל אסטון כתבנו בהרחבה כאן).

וכאן שר הטנור הפולני סטפן ויטָס (Stefan Witas) בהקלטה מ-1935:



ההצלחה המסחררת של שירי בלז בפולין, הגיעה גם לארץ ישראל. על כך סיפר בלגלוג, בראשית 1936, אחד מסופרי העיתון 'דאר היום' שיצא בירושלים:

דאר היום, 16 בינואר 1936

השיר 'מייסטצ'קו בלז' פופולרי בפולין עד עצם היום הזה, וזמרים רבים ממשיכים לבצע אותו. הנה למשל הזמרת הפולנייה (ממוצא יהודי) מגדה אוּמֶר:

ז. משה אוֹיְשֶׁר והסרט 'בן החזן'

הבלבול הגדול בין בלץ הבסרבית לבלז הגליצאית התחיל, כנראה, בגלל הסרט 'בן החזן', שצולם בארה"ב בשנת 1937, והשיר על בלז היה אחד משיאיו.

הסרט המוסיקלי, דובר היידיש, 'דעם חזנ'ס זינדל' / The Cantor's Son (בן החזן), צולם בשנת 1937, בבימוים של סידני גולדין ומחליפו איליה מוטלייף (Ilya Motlyeff). צלילי המוסיקה שמלווים את הסרט הולחנו על ידי אלכסנדר אולשנצקי, הזכור לעיל כמלחין השיר על העיירה בלז. הסרט לא צולם במזרח אירופה, אלא בהרי הפּוֹקוֹנוֹ (Pocono Maountains), בפנסילבניה שבארה"ב. כוכב הסרט היה משה אוישר (1958-1906), בעל קול הטנור הנהדר, שעליו אמרו כי היה החזן הטוב ביותר בין שחקני הקולנוע ושחקן הקולנוע הטוב ביותר בין החזנים... זו הייתה הופעתו הראשונה על מסך הקולנוע וסיפור חייו מחייב רשימה נפרדת.

הסרט בן תשעים הדקות מספר את סיפורו של שלויימ'לה רייכמן, בן חזן מעיירה נידחת ושמה בֶּלְז, שבורח מבית הוריו משום שאביו אסר עליו להצטרף ללהקת שחקני תיאטרון – סיפורם האמתי של שחקני תיאטרון רבים, ובהם משה אוישר עצמו. הוא מהגר לניו-יורק ומתמקם בלואר-איסט-סייד, שכונת המהגרים במנהטן, שזוהתה עם יהודים ועם תרבות יידיש (למרות שבאותן שנים גרו בה גם עשרות אלפי מהגרים בני לאומים אחרים). שם, באחד הקברטים ביידיש של השדרה השנייה, הוא עובד כמנקה רצפות, עד שלפתע הוא מתגלה כזמר מוכשר בזכות השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז'. מכאן ואילך – ובאמריקה כמו באמריקה – דרכו סלולה להצלחה.

הנה קטע מהסרט ובו שר סוֹל רייכמן (זהו שמו האמריקני) על עיירתו. הלן, הזמרת האמריקנית שמציגה אותו והופכת לחברתו, היא השחקנית פלורנס וייס, שהייתה רעייתו (הראשונה) של אוישר בחיים האמתיים. ואגב החיים האמתיים, אוישר עצמו נולד בעיירה ליפקאני שבבסרביה, כ-150 ק"מ מצפון-מערב לבלצי...

עלילת 'בן החזן' – שמתכתבת במודע עם עלילת הסרט 'זמר הג'אז' (1927) – מסתבכת כאשר בשיא הצלחתו נתקף הגיבור געגועים לעיירת הולדתו. הוא חוזר לבלז ל'חתונת הזהב' של הוריו (כל עניין 'חתונת הזהב' הוא, למיטב ידיעתי, פיקציה אמריקנית על חיי העיירה; לא מצאתי בספרות היפה או בספרות הזיכרונות עדויות לחגיגות כאלה בעיירות במזרח אירופה). הזמר המפורסם מגיע לעיירה בדיוק כאשר הוריו חוגגים את האירוע. הוא מתחבק ומתנשק עם כולם, שר שיר לחיי הוריו, ואז נפגש מחדש עם רבקה'לה, אהבת נעוריו (השחקנית יהודית אברבנאל)...

הנה הקטע, הקיטשי להחריד, שמתאר את שובו לעיירה.



האם ישוב שלויימ'לה-סול לאמריקה, או שמא ישאר בעיירה? בן החזן מחליט להישאר, ואף עומד להתחתן עם אהובתו משכבר. כמו בכל מלודרמה טובה, הלן, חברתו האמריקנית, שלא שמעה ממנו מאומה מאז יצא לדרכו, יוצאת לאירופה בעקבות אהובה שנעלם. היא מגיעה לעיירה בדיוק ביום שבו הוא מתכוון להינשא לרבקה'לה! סצינה קורעת לב. הלן עוזבת, שלויימ'לה נשאר...

הסרט המלא (יידיש עם כתוביות באנגלית) ניתן לצפייה כאן (החלק הראשון; החלק השני).

'בן החזן' הגיע גם לארץ ישראל, באיחור אופנתי של כמה שנים, והמודעה, שהתפרסמה בעיתון דבר (27 ביוני 1940), ניבאה לו הצלחה  – מינימום חודש בקולנוע 'מוגרבי'...

ח. 'עיירתי בלז' בשואה

לאחר השואה שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר והפך להיות שיר הספד נוסטלגי לקהילות ישראל שחרבו, באמצעות סיפורה של עיירה סמלית אחת. כפי שראינו בפרק הקודם, נסיבות כתיבתו והלחנתו של השיר אינן קשורות כלל לשואה, ועם זאת, דווקא בשל הפופולריות הרבה של השיר בשנות השלושים, הוא 'זכה', שלא בטובתו, למלא תפקיד ממשי וטרגי בשואה. כמה וכמה עדויות מספרות על כך, שחיילים גרמנים ציוו על יהודים לשיר אותו כחלק מ'משחק' השפלה והתעללות. 

כבר באוגוסט 1944 העיד אליעזר אונגר, צעיר בשנות השלושים לחייו ('מהתופת הנאצי בפולין – לחופי ארץ ישראל', הצופה, 4 באוגוסט 1944, עמ' 4), כי שלוש שנים קודם לכן, ב-1941, התעללו פורעים גרמנים ואוקראינים ביהודי לבוב שגורשו לגטו. הם דרשו מן הנשים לשיר את 'מײַן שטעטעלע בעלז' כשהן מרקדות בעירום.

כמה חודשים לאחר מכן הדפיס אונגר את עדותו זו בספר שנקרא 'זכור (מימי קרונות המוות)', מסדה, תש"ה, וכך נכתב שם (עמ' 87):

על מחזה השפלה שהתרחש באוקטובר 1939 בעיירה זגיֶיז' (Zgierz), שליד לודז', נמסרה עדות כבר בשנת 1940:

בנימין מינץ וישראל קלויזנר (עורכים), ספר הזוועות, ירושלים תש"ה, עמ' 78

עדות דומה הגיעה מהעיירה ויֶירוּשׁוּב (Wieruszów), גם היא באזור לודז':

וירוּשוֹב – ספר יזכור, תש"ל, עמ' 365

הפרטיזן משה ביירך, שבדצמבר 1939 נמלט מוורשה מזרחה, ונלכד עם עוד אלפי פליטים על ידי הגרמנים בכפר ושמו מאלקיניה גוּרנה (Małkinia Górna), קרוב לגבול הסובייטי, תיאר בזיכרונותיו (המבול והקשת: קורות אדם יהודי במאה ה-20, בית לוחמי הגטאות, 2002, עמ' 47), כיצד אילצו הגרמנים את היהודים שנתפסו לשיר את השיר הזה כדי להחריש באמצעותו את זעקות המעונים:

עד כמה קשה לחלץ עדויות היסטוריות של ממש מתיאורים מאוחרים של זוועות השואה ידגים המקרה של העיירה בּוֹלֶחוֹב(Bolechów)  שבגליציה המזרחית.

בספר הזיכרון של הקהילה תיאר אחד הניצולים, שלמה אדלר, את אירועי האקציה השנייה, בראשית ספטמבר 1942 (ספר הזכרון לקדושי בולחוב, בעריכת יונה ומשה-חנינא אשל, 1957, עמ' 132):

חמישים שנה לאחר מכן, ציטט דניאל מנדלסון בספרו רב התפוצה 'האבודים: שישה מתוך שישה מיליון' (ספרי עליית הגג, 2006, תרגום: אביעד שטיר, עמ' 291), הצהרה שנתנה ניצולה אחרת, מטילדה גלרנטר, בת 38, בפני ועדת חקירה פולנית בקטוביץ, ב-5 ביולי 1946.

ביקשתי מעמיתתי פרופ' חוי דרייפוס, שעוסקת בחקר השואה, לבדוק את נכונות הציטוט, ומתברר שבהצהרתה של גלרנטר אין שום אזכור לשיר. לעומת זאת בעדות שמסרה בקטוביץ דורה שוסטר, ניצולה אחרת מבולחוב, ב-30 באוגוסט 1946, נכתב כך:

גם במחנות המוות, הריכוז והעבודה היו מחזות אבסורד של תזמורות שנאלצו לנגן בפני האסירים. על 'הופעה' כזו באחד ממחנות העבודה בדכאו סיפר בזיכרונותיו דב שילנסקי, לימים חבר כנסת במפלגת 'הליכוד' ויושב ראש הכנסת:

דב שילנסקי, חשכה לאור היום: מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, יד ושם, תשס"ו, עמ' 429

על 'תזמורת' אחרת סיפר המשורר-הפרטיזן שמריהו קצ'רגינסקי בספרו חורבּן ווילנע (ציקא ביכער פֿאַרלאַג, ניו-יורק 1947, עמ' 48). השנה היא 1943 ויהודים מווילנה, שנשלחו לעבוד בגיא ההריגה של פּוֹנַאר, נאלצו לשיר ניגונים יהודיים לפני שקיבלו את מנת האוכל הזעומה שלהם. הניגונים האהובים ביותר היו 'וווּ זײַנען מײַנע זיבן גוטע יאָר' (היכן הן שבע שנותיי הטובות), 'מײַן שטעטעלע בעלז' ומעל כולם השיר 'שטילער, שטילער', שהתפרסם כשיר 'פּוֹנַאר', שקצ'רגינסקי התאים את מילותיו ללחנו של הנער בן ה-11 אלק וולקוביסקי (לימים המלחין והפסנתרן הישראלי אלכסנדר תמיר).

תזמורת אסירים במחנה מטהאוזן מלווה נידונים למוות, 1942 (מקור: יד ושם)

וממחנות המוות לקצה אחר של העולם. בבגדד, בשנת 1943, ערכו אנשי ועד הקהילה חגיגת ליל סדר לחיילים יהודים מצבאות שונים שחנו בעיר ובסביבתה. סיפר לימים המזרחן איש מפ"ם אהרן כהן:

אהרן כהן, עם אמבולנסים לטהרן: רפורטז', ספרית פועלים, 1943, עמ' 13

ובעוד קצה עולם... גצל לוּסטגאַרטן היה פליט יהודי שנמלט בימי המלחמה מפולין מזרחה ומצא את עצמו במחנה פליטים ענקי באקטיובינסק שבקזחסטן הסובייטית. הוא סיפר בזיכרונותיו (אין וואַנדער און געראַנגל, 1968-1939, תל אביב 1968, עמ' 186), כי בשנת 1944 הופיעו צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר בפני קהל של אלפי פליטים ואסירים. הקהל הזיל דמעות התרגשות כאשר השניים (שבעצמם היו אסירים), בליווי זמר-אסיר נוסף ושמו חיים לוין, שרו את 'מײַן שטעטעלע בעלז' ברוסית. אגב, זו העדות היחידה שמצאתי על תרגום השיר לרוסית. לא הצלחתי למצוא רמזים נוספים לקיומה.

ובהקשר זה, צבי (גרימי) גלעד הסב את תשומת לבי להקלטה יהודית-סובייטית של השיר, שנעשתה בלנינגרד בשנת 1941. ההקלטה היא ביידיש. חלק מן המילים זהות למקור וחלקן שונות, והעיקר והמוזר, את 'בלז' החליפו בעיירה טַאלְנֶה! 

את הביצוע של השיר אפשר לשמוע כאן.

כפי שאפשר לראות מצילום התקליט, את שם המעבד המוסיקלי [שמואל] גולדברג הביאו; את שם המשכתב – לא.

'מדוע היה צריך להחליף את בלז בטאלנה ומדוע שונו חלק מן המילים?', שאל גרימי, וענה: 'נפלאות ברית המועצות'...

נדמה לי שאפשר בכל זאת לנסות ולהשיב: מנקודת מבטו של המשכתב, ב-1941 העיירה הפולנית לשעבר בלז נמצאת בידי הגרמנים הנאצים, ולעיירה כזו לא אמורים להתגעגע; לעומתה, טאלנה, שנמצאת מדרום לקייב, היא במולדת הסובייטית, והיא 'שלנו'.

ולמה דווקא טאלנה? כאן התשובה פשוטה יותר. בלז של השיר זוהתה (כפי שראינו בטעות) לא רק כעיירה פולנית אלא גם כעיירה חסידית, ואם כך – נחליף אותה בעיירה חסידית אחרת. טאלנה הייתה מקום מושבו של רבי דוד טברסקי (1882-1808), אדמו"ר נודע מבית צדיקי צ'רנוביל (ראו בפוסט 'גלגולו של "גלגולו של ניגון": מסע שראשיתו בי"ל פרץ וברבי מטאלנה וסופו בדלידה וברומן פולנסקי'), ובה הוא הנהיג את חסידיו. אז שיהיה טאלנה...

ואי אפשר לסיים פרק זה ללא אזכורו של נגן מפוחית הפֶּה האהוב, ניצול השואה, שמואל גוֹגוֹל, שגורלו המר הציבו ב'תזמורת המוות' שפעלה במחנה המוות אושוויץ. הוא ניצל בזכות המפוחית, עלה לארץ והקדיש את שארית חייו לחינוך מוזיקלי ולהקמת תזמורת מפוחיות פֶּה ברמת גן.

באפריל 1993 הוזמן גוגול על ידי ראש הממשלה יצחק רבין להצטרף אליו ואל הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, שיצאו לביקור רשמי בפולין. בפתח המשרפות של מחנה בירקנאו ניגן גוגול בפני המשלחת את 'עיירתי בלז', אחר כך אמר: אני יכול עכשיו למות בשקט... ואכן, כעבור חודש נפטר.

הנה גוגול מנגן את השיר בסרטון שנערך לזכרו:

וכאן סרטון מרגש המתעד את מסעו לאושוויץ:

ועוד אפיזודה לסיום. דן לב ארי הפנה את תשומת לבי לסיפור קצר של אידה פינק, ילידת העיירה זְבָּארָאז' שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה), ניצולת שואה וכלת פרס ישראל לספרות (2008).

הסיפור 'פיסת הזמן השנייה' (אידה פינק, כל הסיפורים, עם עובד / ספריה לעם, 2004, עמ' 71-67) עוסק באקציה השנייה בזבאראז'. בסופו היא כותבת על הקשר המוטעה שעשו בני העיירה בין השיר על 'העיירה האהובה' בלז לבין בֶּלְזֶ'ץ, מקום שעליו לא שמעו קודם לכן, ובו הקימו הגרמנים את מחנה ההשמדה הנורא.

האמנם כך חשבו בני העיירה? ואולי אין זה אלא מבט אירוני מאוחר של הסופרת? כך או כך, השיר מילא תפקיד מקאברי בשנות קבורתן של עיירות ישראל על יושביהן.

בלי קשר לעדויות שהובאו כאן – ומן הסתם יש עוד רבות כאלה – לאחר השואה הפך שיר הגעגועים לבלז לטקסט ייצוגי עצוב של עיירה נכחדת, שכמותה היו בכל מקום במזרח אירופה. מטבעות הלשון 'עיירתי', 'עיירתנו', 'מײַן שטעטעלע', חדרו כמעט לכל ספרי היזכור וספרי הקהילות ורק שם העיירה השתנה...

___________________________________________________________

פרקים נוספים במסע

הפרק הראשון

א. שניים אוחזין בטלית: בֶּלְז או בֶּלְץ?

ב. המחבר והמלחין

ג. המחזה 'שירו של הגטו'

ד. משהו על ליאון גוֹלד ואיזָה קרמר

ה. גלגולי נוסח

הפרק השלישי

ט. 'עיירתי בלז' בתרגומים לעברית

י. מבחר ביצועים ביידיש

יא. 'עיירתי בלז' והחרדים 
יב. בלז שבצרפת
יג. בְּלוּז לְבֶּלְז

גלגולו של ניגון: הטנגו האחרון בפולין

כרזה משנת 1926 למסעדת ריקודים הוורשאית OAZA (מקור: Smashing Magazine)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק העשירי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

בין שתי מלחמות העולם הייתה ורשה, בירת פולין, מרכז מוזיקלי חשוב באירופה. המוזיקה הפופולרית ביותר בשנות השלושים, שנוגנה בקברטים, בבתי קפה, במסעדות, בנשפים ובסלונים, הייתה הסווינג, הפוקסטרוט והטנגו. על תרומתם של יהודים לחיים המוזיקליים בפולין, ובמיוחד לבמה הקלה לא נכתב הרבה – הרי אצלנו זוכרים בעיקר מנהיגים ציונים או רבנים ואדמו"רים – אבל זו הייתה תרומה גדולה וחשובה, והדיה הגיעו גם לארץ ישראל.

משה וילנסקי, למשל, שאמנם נולד בוורשה וגם קיבל בה חינוך מוסיקלי מקצועי, לא תרם, ככל הידוע, מאומה לזמר הפולני קודם עלייתו ארצה (1932); לעומתו, שמואל (סטניסלב) פֶרְשְׁקוֹ, לימים מלחין 'באב אל-ואד', 'מכתב מאמא', 'שיר הצ'יזבטרון' ועוד רבים, הספיק להלחין, קודם עלייתו (1937), גם כמה להיטים בפולנית (דן אלמגור ואנוכי כתבנו על כך בעונ"ש), וכמובן הנריק גולד (1977-1902), דמות מרכזית בעולם הג'אז הפולני, כנר שגם ניצח על תזמורת ידועה בוורשה והלחין להיטים פולניים רבים. גולד הגיע לארץ ישראל ב-1942 עם צבאו של הגנרל אנדרס והספיק להלחין כאן את 'ארצנו הקטנטונת' למילותיו של שמואל פישר.

מעט נכתב בנושא זה על ידי יששכר פאטר בספרו (שתורגם מיידיש) 'מוסיקה יהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם' (הקיבוץ המאוחד, 1992), ויש גם מאמר מעניין (בפולנית) של ניקולאס גלינסקי ותרגומו האנגלי נמצא כאן.

רשימה זו תוקדש לתרומה היהודית לטנגו הפולני הכי מפורסם ולגלגוליו מוורשה לארץ ישראל.

דיסק אוסף להיטי הקברט היהודי-הפולני (2012)

א. 'זהו יום ראשון האחרון': המקור הפולני

כידוע לריקוד טנגו צריך שניים, ואכן לפרסומו של הטנגו האהוב ביותר בפולין – To ostatnia niedziela (זהו יום ראשון האחרון) – היו אחראים שני יהודים, מחבר המילים והמלחין.

'טוֹ אוֹסְטַטְנְיָה נְיֶידְזְ'יֶילָה', שנדמה לי כי גם מי שלא מבין פולנית מכיר את צליליו איכשהו, נכתב בשנת 1935. זהו שיר עצוב ורומנטי, שמספר על צעיר המכין את עצמו לפגישה האחרונה עם אהובתו, שעזבה אותו למען גבר אחר, עשיר ומוצלח ממנו. שמועות סיפרו על צעירים שחוו אהבה נכזבת ושלחו יד בנפשם לצלילי שיר זה, ועל כן זכה השיר לכינוי tanga samobójców (טנגו ההתאבדות). זו הייתה כמובן אגדה אורבנית, שבלבלה את הטנגו הפולני העצוב עם שיר עצוב אחר בן-הזמן (1933), שגם הוא עסק ביום ראשון מדכא, אבל היה כולו הונגרי. שיר זה, שנכתב על ידי לאסלו יאבור והולחן על ידי הפסנתרן היהודי-הונגרי רז'ה שרש (Rezső Seress), מוכר גם באנגלית כ-Gloomy Sunday, בביצועה של בילי הולידיי.

גם בלי התאבדויות השיר הפולני נגע ללבם של רבים (המילים בפולנית – כאן) וזכה לפופולריות בלתי רגילה ולעשרות ביצועים והקלטות, מאז ועד היום. הוא תורגם לרוסית ולעברית ושולב גם בסרטים רבים, מ'שמש בוגדנית' ועד 'רשימת שינדלר'.

הנה קודם כל השיר המקורי בביצועו של מצ'יסלב פוֹג (Fogg). פוג, יליד ורשה, היה אחד מגדולי הזמרים בפולין, והקריירה שלו נמשכה על פני עשורים רבים. למרות ששם משפחתו המקורי היה פויגל הוא לא היה יהודי. בימי מלחמת העולם השנייה הוא נשאר בוורשה הכבושה, היה פעיל במחתרת ואף הסתיר כמה יהודים בביתו. במעשה אצילי זה סיכן פוג את חייו ובשל כך זכה לימים בתואר 'חסיד אומות העולם' שהוענק לו על ידי 'יד ושם'.

מעל מיליון וחצי צופים כבר הזילו דמעה כששמעו את השיר הזה...

מצ'יסלב פוג (1990-1901)

מחבר המילים, זֶנוֹן פרידוולד (Zenon Friedwald), נולד בלבוב והיה כימאי בהשכלתו (אף כי מעולם לא עשה שימוש בהשכלה זו). בין השנים 1939-1935 גר פרידוולד בוורשה, עבד במשרד ההגנה הפולני, ובד בבד גם בחברת התקליטים הפולנית הוותיקה 'סירנה' (Syrena-Electro). הוא חיבר לפחות 25 שירים ותרגם לפולנית גרסאות של להיטים בינלאומיים (כמו למשל Cheek to Cheek של אירווינג ברלין [1936], שנקרא בפולנית W siódmym niebie; או את 'בײַ מיר ביסטו שיין' של שלום סקונדה [1938], שנקרא בפולנית Ty masz dla mnie coś). כך התוודע פרידוולד לעולם הבידור הקל בפולין ולגדולי הזמרים של התקופה.

זנון פרידוולד (1976-1906) 
מקור: Bibliotece Polskiej Piosenki

כאמור, פרידוולד חיבר עוד שירים שזכו להצלחה. למשל, הטנגו Zakochany księżyc (הירח מאוהב), שהולחן על ידי יעקב כגן (Jakub Kagan), יהודי יליד נובוגרודק שנספה בשואה (1942-1896). השיר הוקלט לראשונה ב-1937 על ידי אלברט הריס (1974-1911), זמר פולני מפורסם, ששמו האמתי היה אהרן הֶקֶלְמָן...



בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, נמלט פרידוולד לברית המועצות, התגלגל לרומניה ומשם, דרך יוון וטורקיה, הגיע לארץ ישראל כפליט, כנראה בראשית 1940. הוא התגורר בתל-אביב, נודע בשם זֶנוֹן וַרְדַן ואת פרנסתו ניסה למצוא בתחום הבידור הקל. כבר ב-1941 ביים הצגה מוזיקלית ושמה 'סדר יהא!', ששיחקו בה בעיקר פליטים יהודים מפולין (מבקר עיתון 'המשקיף', ב-17 בנובמבר 1941, הציע לקרוא להצגה 'האלו, כאן וורשה'), אך את עיקר מרצו השקיע ב'תיאטרון לִי-לָה-לוֹ'. ורדן היה הבמאי הראשון של הקברט הסטירי הזה, שהתחרה ב'מטאטא', ובין השנים 1954-1944 ביים הצגות רבות.

דגם החיקוי המוצהר של 'לי-לה-לו', כפי שעיצב אותו מייסדו רב- הפעלים משה ואלין, היה הקברט האירופי-הפולני, ובאופן ספציפי הקברט Qui Pro Quo (משהו בשביל משהו), שפעל בוורשה בין השנים 1931-1919. זנון ורדן התאים לכך כמו כפפה ליד. גם ונדה, רעייתו, השתלבה בתיאטרון 'לי-לה-לו' והייתה המנחה של ההצגה (כלומר האחראית על קטעי הקישור; מה שקראו פעם בשם 'קונפרנסייה'). ב-1953 היה פרידוולד-ורדן מעורב גם בייסוד איגוד הקומפוזיטורים בישראל (ISCM).

מלחין הטנגו היה מפורסם הרבה יותר מפרידוולד.

זהו יז'י פטרסבורסקי, יהודי פולני, שהלחין עשרות רבות של שירים, והתפרסם כמלחין השיר 'תכול המטפחת', שגרסתו המקורית נכתבה בפולנית ב-1939 (עליו כבר כתבנו כאן). לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט פטרסבורסקי לברית המועצות.

המלחין יז'י פטרסבורסקי (1979-1895)

אחיו הצעיר, סטניסלב פטרסבורסקי (1987-1905), היה גם הוא פסנתרן מפורסם בוורשה. כמו חברו הנריק גולד, גם הוא התגלגל לארץ ישראל ב-1942 דרך צבאו של אנדרס. הוא גר בתל אביב והתפרנס כמנצח תזמורות, בין השאר ניצח על התזמורת בתיאטרון לי-לה-לו, ולבסוף היגר לאמריקה ומת בניו-יורק.

קונצרט האמנים הפולנים בתל-אביב (המשקיף, 6 בספטמבר 1942)

יז'י פטרסבורסקי ביקר בארץ בשנת 1947 (בדרכו לדרום אמריקה, שם חי עד 1968), ושב לביקור של כחודש וחצי במאי 1964, יחד עם רעייתו שעוד זכרה מעט עברית. פטרסבורסקי סיפר לעיתונאי עזריה רפפורט, שריאיין אותו ל'מעריב', כי היה שמח לגור בארץ לפחות חצי שנה מדי שנה. אבל החיים זרמו אחרת, ולישראל הוא כבר לא הגיע... ב-1968, לאחר מות אשתו, חזר פטרסבורסקי לוורשה, נישא שנית לזמרת אופרה ידועה, וחי בפולין עד מותו ב-1979.

פטרסבורסקי חי כיהודי ומת כנוצרי. מצבתם של פטרבורסקי ורעייתו השנייה בבית הקברות בוורשה

חוברת התווים הראשונה של השיר, 1936

כאמור, השיר נכתב ב-1935 והביצועים הראשונים שלו, במהלך 1936, הפכו אותו מיד ללהיט ענקי. חוץ מהביצוע הקלסי של פוג, שהובא למעלה, הוקלטו ביצועים רבים נוספים. הנה למשל הקלטה נדירה מ-1936 של חבורת הזמר הפולנית 'יוּרָנְדָה' על תקליט של חברת 'סירנה':



ב. 'שמש בוגדנית': הגלגול הרוסי

ב-1937 יצר המשורר והפזמונאי היהודי-הסובייטי יוזף אַלְוֶוק (שמו המקורי היה יוסף איזראלביץ) את הגרסה הרוסית של השיר. הוא קרא לשיר Расставание (פרידה), אך הוא נודע גם בשם Утомлённое солнце (שמש בוגדנית; Utomlyonnye solntsem). הגרסה הסובייטית לא נצמדה למקור הפולני ולקחה אותו למחוזות רוחניים אחרים. העיבוד המוסיקלי, שגם הוא התרחק קצת מן המקור, היה מעשה ידיו של הפסנתרן (היהודי) הנודע אלכסנדר נחומוביץ צְפַסְמָן (1971-1906), מאבות הג'ז הסובייטי. המבצע הראשון של השיר היה סולן להקת הג'ז של צפסמן – פאוול מיכאילוב. השיר הוקלט באוקטובר 1937 וזכה מיד לפופולריות רבה. בד בבד נוצרו שתי גרסאות נוספות של השיר, ואף לא אחת מהן היא תרגום של השיר הפולני.

התקליט הראשון ברוסית, 1937

הנה הזמר הסובייטי המפורסם לאוניד אוטיוסוב (יהודי גם הוא, ששמו המקורי היה לייזר וויסביין):

תרגומו של אלווק העניק את שמו לסרטו המפורסם, זוכה האוסקר (1994), של הבמאי והשחקן ניקיטה מיכאלקוב 'שמש בוגדנית' (Burnt by the Sun). עלילתו של הסרט מתרחשת בקיץ 1936, והוא נפתח בקטע שבו מנגנת תזמורת את השיר ברוסית. זו הייתה טעות היסטורית קטנה, כי השיר הגיע לברית המועצות רק ב-1937...



כאמור, לשיר נכתבו עוד שתי גרסאות ברוסית. אחת מהן, שנכתבה ב-1938, נקראה Песня о Юге (שיר הדרום), והנה היא בפי הזמרת הסובייטית הידועה קלבדיה שולז'נקו (כתבנו עליה בפוסט על 'תכול המטפחת', שיר שהיה מזוהה איתה):



ג. שירת ה'סירנה': הגלגול העברי

בשנת 1936 הוקלטה באולפני 'סירנה-אלקטרו' בוורשה הגרסה העברית של הטנגו הפופולרי. על אף שמדובר בסך הכל בשיר אהבה רומנטי ולא בשיר קודש, הצעד הראשון ב'גיור לחומרה' שעבר השיר מפולנית לעברית היה החלפת יום ראשון הנוצרי ביום המנוחה היהודי – השבת.

הנה ההקלטה המקורית של השיר 'השבת האחרונה', בביצועו של זמר המכונה 'בן-לוי', שזהותו תתברר בהמשך.



אלה מילות השיר כפי שהופיעו בדפדפת העברית שנדפסה בירושלים בחנות התקליטים 'הזמיר' (רחוב יפו) וצורפה לתקליט המקורי בהוצאת 'סירנה' שנמכר בארץ ישראל (אוסף אליהו הכהן):

המעניין הוא שכל התהליך הקשור בשיר זה: תרגומו לעברית, הביצוע וההקלטה לא נעשו בתל-אביב אלא בוורשה. 

את הרקע לסיפור מעניין זה הביא אליהו הכהן במאמר חלוצי שכותרתו 'התקליט העברי, סיבובים ראשונים (פרקים בדיסקוגרפיה של הזמר העברי)'. במאמר, שפורסם בספר הכל זהב: הזמר העברי – הכל על השירים, הזמרים, הלהקות, הביצועים וההקלטות (עורכים יוסי מר-חיים ויאיר סתוי, ספרית מעריב, 1993), סקר הכהן בקצרה את התקליטים העבריים שנוצרו באולפני חברת 'סירנה' הוורשאית (במאמר המקורי נפלו כמה שגיאות וכאן מובאת גרסה מתוקנת באדיבות המחבר, עם קישוריות למילות השיר ככל שהן נרשמו ב'זמרשת').

תקליטים עבריים בחברה הפולנית Syrena Electro

מאת אליהו הכהן 

חברת התקליטים הפולנית הידועה 'סירנה אלקטרו' התהדרה במספר רב של הקלטות עבריות. ככלל היו אלה הקלטות של מוסיקה ליטורגית בהיקף של יותר ממאה פרקי תפילה וחזנות, פיוטים וזמירות. עם המבצעים נמנו חזנים נודעים כדוד רויטמן, שלמה קופפר, הרמן בורנשטיין, האחים יעקב, משה ודוד קוסביצקי, שלמה מנדל ואחרים. החברה, שאחדים מבכירי עובדיה היו יהודים, העניקה משנה חשיבות לכוח הקנייה של יהדות פולין בפרט ויהדות מזרח אירופה בכלל, ומעבר לכך נשאה עיניה גם ליהדות ארה"ב, ומאוחר יותר, במחצית השנייה של שנות השלושים גם לקהל הארץ-ישראלי. על כן כללה בקטלוג ההקלטות שלה שירי עם יהודיים ביידיש, קטעים כליים של מוסיקה יהודית, דיאלוגים הומוריסטיים של הצמד דז'יגן ושומכר מימי ראשית פעולתם המשותפת, שחלקם עוסקים בנושאים ארץ-ישראלים, ולבסוף גם שירים עבריים.  

בין ההקלטות הראשונות של זמר עברי ב'סירנה אלקטרו' היו 'התקווה' והזמר העממי 'עם ישראל חי', שנרקד בארץ כהורה סוחפת. שני השירים הוקלטו מפי משה קוסביצקי בראשית צעדיו. כעבור שנים אחדות פנתה החברה לתחום מוזנח ובלתי מנוצל שנראה היה כבעל פוטנציאל בשדה ההקלטות העבריות: תקליטים של מוסיקה לריקודים, רובם בקצב הטנגו, שתמלילם עברי. היה זה ניסיון ליצור רפרטואר של שירי קברט בשפה העברית בלחנים שרווחו בטרקליני וארשה ואולמותיה. מילות השירים חוברו על ידי י"מ בידרמן. אחדים מהם תיארו בסגנון נמלץ את נופי ארץ ישראל כגון הכנרת, משמר העמק ותל אביב.  

הזמר המבצע היה אדולף לוינזון, שנודע בפולין בשם הבדוי אדם אסטון, אך בתקליטים שהקליט בשפה העברית, בחר להיקרא 'בן לוי'. שם מושאל זה הופיע על תוויות התקליטים וכן מתחת לתצלום דיוקנו בשער דפדפת עברית מיוחדת עם מילות מקצת השירים, שהוציאה חברת 'סירנה' כנספח לתקליטים. לפחות עשרה תקליטים ובהם עשרים שירי סלון עבריים הוקלטו בסדרה זו. הנה השירים שאת מילותיהם כתב י"מ בידרמן:  

• חבקיני, אמציני, נשקיני – לחן: וו' קרופינסקי
• השבת האחרונה – לחן: יז'י פטרסבורסקי
• הצועני – לחן: ולדיסלב לידויר
• נשאר השיר לנו רק – לחן: ו' גוז'ינסקי
• נדן במזומנים – (לא ידוע שם המלחין)
• הכל כשהיה – לחן: פ' שר
• אל רחל – לחן: א' שיץ
• בלי אהבה – לחן: מיכאל פרשקו
• ורד – לחן: ו' קרנובסקי
• אך ורק בעברית – לחן: ביקסיו  
• מולדתי – לחן: הרץ רובין
• מרים – לחן: הרץ רובין
• יעל – לחן: פ' שר
• כל יום אחרת – לחן: א' שיץ
• רק נפש אחת אהבתי – לחן: יז'י פטרסבורסקי
• אהבה – לחן: י' רוזנר

מתוכם התפרסמו בארץ בעיקר השירים 'חבקיני, אמציני, נשקיני', 'השבת האחרונה' וכן השיר 'הצועני', אשר חרוזי הרחוב שהותאמו לו לא יכירם מקומם אצל עורכי שירונים מהוגנים.

מתוך דפדפת התקליטים העבריים של 'סירנה' (אוסף אליהו הכהן)

מי הן אפוא הדמויות שעמדו מאחורי 'השבת האחרונה'?

נתחיל במתרגם רב-הפעלים י"מ בידרמן, ששמו רשום על דִּבְקִית התקליטון והוא שתרגם מפולנית לעברית לפחות שישה-עשר שירים. 

זהו ישראל מאיר בידרמן, שעליו כמעט ולא נכתב מאומה בעברית. על פי הלקסיקון לספרות יידיש חדשה (לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ייִדישער ליטעראַטור, א, 1956, עמ' 284) הוא נולד ב-1911 (בידיעה שהתפרסמה לאחר מותו נכתב שנולד 1913) בוְולוֹצְלָאוֶוק שבפולין ובה קיבל חינוך מסורתי-לאומי. הוא עבר לוורשה וסיים את לימודי התואר השני במדעי הרוח באוניברסיטה. בידרמן היה ציוני מושבע ופרסם מאמרים פובליציסטיים, בעברית וביידיש, בעיתוני התקופה, ובד בבד – כפי שראינו – שלח ידו גם בתרגום פזמונים לבמה הקלה. כמה שנים לפני המלחמה חזר לעיירת הולדתו ובה עבד כמורה בגימנסיה היהודית. לאחר המלחמה, במהלכה שהה בברית המועצות, חזר בידרמן לפולין ובשנת 1949 היגר לארה"ב והתגורר בניו-יורק. הוא כתב דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק ועבד בסניף האמריקני של הקרן הקיימת לישראל. בידרמן המשיך לכתוב בעיתונות היהודית האמריקנית, ערך ופרסם כמה ספרים בעברית, ביידיש ובאנגלית (על ביאליק, על בן-גוריון ועל ההיסטוריון מאיר בָּלָבָּן), ונפטר בשנת 1973.

מבצע השיר, שכינה את עצמו בשם העברי בן לוי (Ben-Lewi), היה דמות ידועה בעולם הזמר הפולני של שנות השלושים. הכל הכירוהו בשם אדם אסטון (Adam Aston), אבל גם שם זה, כמו בן לוי, היה רק אחד משמות הבמה הרבים שלו (שמות אחרים היו יז'י קיירסקי [J. Kierski], אדם וינסקי [Wiński] ואדם סטניסלב לוינזון), ואילו שמו האמתי היה אדולף לוינזון. הוא נולד בוורשה בשנת 1902 ובלי ספק קיבל חינוך מסורתי מסוים, שכן ידע לשיר היטב בקול הבריטון שלו לא רק בפולנית או באנגלית, אלא גם ביידיש ובעברית. הוא החל להקליט בשנת 1927 והדיסקוגרפיה הלא-תאומן שלו מונה כ-960 שירים! בשם היהודי 'בן לוי', שאינו אלא תרגום לעברית של 'לוינזון', השתמש רק כאשר הקליט שירים ביידיש ובעברית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לוינזון-אסטון ללבוב. בסוף שנת 1941 התגייס לצבא הגנרל אנדרס, השתתף בלהקות צבאיות שונות, וב-1944 אף השתתף בקרב העקוב מדם במונטה-קאסינו שבאיטליה. לאחר המלחמה היגר לדרום אפריקה ומשנת 1960 ועד מותו גר בלונדון.

אדם אסטון (1993-1902)

הגלגול העברי האחרון לפי שעה היה בשנת 1972 כאשר הקליטה ירדנה ארזי (אז בת עשרים) גרסה מחודשת לשיר 'שבת אחרונה'. השיר נכלל בתכנית 'שוקולד מנטה מסטיק: קונגרס הצחוק הציוני':

ד. גלגולי גלגולים  

הטנגו הפולני נקלט גם במולדת הטנגו – ארגנטינה. המוסיקאי אסטור פיאצולה, אבי הטנגו הלטיני המודרני, עיבד את המנגינה של פטרסבורסקי ליצירה שנקראת El Sol Sueño.



בשנת 2014 הופק הסרט התעודי Shimon's Returns (שיבותיו של שמעון), ובו מספר ההיסטוריון פרופסור שמעון רדליך, על ילדותו בעיירה בז'ז'אני שבגליציה המזרחית, הצלתו בשואה בידי איכרים אוקראינים ובגרותו לאחר השואה בלודז' (שם הספיק להשתתף בסרט היידיש 'אונדזערע קינדער', שמספר על ביקורם של צמד הבדרנים הנודע דז'יגאן ושומאכר בבית יתומים של נערים יהודים ששרדו את השואה). הסרט יוקרן ב-16 באפריל, בעוד כשבועיים, בסינמטק תל אביב.

בסוף הסרטון רוקד שמעון את הטנגו 'יום ראשון האחרון' עם בת כיתתו מלודז'. בגרסה הסופית של הסרט הוצמדה לקטע זה מוסיקה שונה.

תודה לאליהו הכהן ולשמעון רדליך, וברכת עונ"ש ליום הולדתם השמונים


בעלי התוספות

נפתלי ורדי הפנה את תשומת לבי לביצוע יפה של 'השבת האחרונה' בפי הזמרת הנשכחת עליזה גבאי. השיר הוקלט ב-1957 בתקליט שכותרתו 'שירים ופזמונים מתל-אביב הקטנה והגדולה במקצב רקודים'.