 |
| שער המחזה 'שולמית' בהוצאת תיאטרון גולדפדן [ורשה, שנות השמונים] |
מאת אליהו הכהן
רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'
רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'
א. משהו על אברהם גולדפָדֶן
קשה, כמעט בלתי אפשרי, לסכם את דמותו רבת הצדדים של אברהם גולדפדן (1908-1840) ואת תרומתו לתיאטרון ולזמר היהודי. הוא לא רק היה מחזאי פורה ובמאי כשרוני, אלא גם שיחק בעצמו, כתב פזמונים ביידיש ובעברית והלחינם. אין פלא שנחשב ל'אבי התיאטרון היהודי' ולאחד מחלוצי יוצריה של השירה העממית היהודית במאה ה-19. שירים רבים ממחזותיו חלחלו גם אל הזמר העברי, ושירו הנודע מכל, שיר הערש 'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' (צימוקים
ושקדים), היה מן הלהיטים הגדולים ביותר בתולדות הזמר היהודי ובו נעסוק בהמשך.
 |
| אברהם גולדפדן (גאָלדפֿאַדען-בוך, ניו יורק 1926, עמ' 33) |
גולדפדן נולד בעיירה קונסטנטין-ישן (Starokonstantynów) שבפלך וולין למשפחה ששמה המקורי היה גאָלדענפֿאָדעם, שפירושו חוט זהב (לימים חתם על כתבות שפרסם בעיתון המליץ בשם אברהם חוט זהב). אביו העמיד לו מורה פרטי, ואחר כך שלחוֹ לבית הספר הממשלתי שאותו גמר בהצטיינות. אחד ממוריו שם היה בן העיירה, המשכיל והסופר הנודע אברהם בער גוטלובר (1899-1810), בעצמו בן חזן, משורר וחובב שירה, ולדברי גולדפדן הוא השפיע עליו גם מבחינה מוזיקלית. משנות ילדותו ניחן בכישרון קומי ומוזיקלי כאחד. הוא הִרבה לחרוז חרוזים (אביו כינהו 'אברהמ'לה בדחן'), ובבית הכנסת שימש 'משורר', כלומר עוזר לחזן.
בשנת 1857, בהיותו בן 17, נרשם גולדפדן לבית המדרש לרבנים בעיר ז'יטומיר, שבראשו עמד אז יעקב אייכנבוים (1861-1796), ולמד בו במשך תשע שנים. בחורף 1862 – מנהל בית המדרש היה אז חיים זליג סלונימסקי (1904-1810), שלקח פסק זמן מעריכת הצפירה – גולדפדן ביים, הקים תפאורה ושיחק עם תלמידי בית המדרש את 'סערקעלע', קומדיה משכילית ביידיש שחיבר שלמה אטינגר (1856-1802), שנדפסה לראשונה שנה קודם לכן. עד אז לא היה כלל תיאטרון מודרני ביידיש ויוצרים שכתבו בשפה זו לא יכלו לצפות שמחזותיהם יוצגו. זו הייתה אפוא 'הצגת הבכורה' של תיאטרון יידיש מודרני. גולדפדן חשש מתגובותיהם של המנהל סלונימסקי ושל המורים האחרים, שהתנגדו ליידיש, אך למזלו, גברת סלונימסקי אהבה אותו וה'שערורייה' עברה בשלום (ראו דוד ישעיהו זילברבוש, מפנקס זכרונותי, תל אביב תרצ"ו, עמ' 79-78).
 |
| בית המדרש לרבנים בז'יטומיר עומד עד היום על מכונו. כאן העלה גולדפדן את הצגת התיאטרון הראשונה ביידיש (צילום: דוד אסף) |
בחופשות הקיץ סבב גולדפדן בעיירות ובכפרים וליקט שירים וניגונים יהודיים עממיים, שמקצתם שולבו אחר כך בשיריו ובמחזותיו. מעיין יצירתו מעולם לא יבש: הוא כתב, הלחין, תרגם, עיבד ואסף חומרי יצירה מן הגורן ומן היקב. יבול יצירתו כולל עשרות מחזות, מערכונים ואופרטות ומאות שירים ופזמונים. אף כי מעולם לא למד מוזיקה ולא ידע לקרוא תווים, הוא הצליח להלחין מלודיות שכבשו את לב המוני בית ישראל.
בשנת 1865, עוד בהיותו תלמיד בבית המדרש לרבנים, הוציא את ספר שיריו הראשון צִצִּים ופרחים (ז'יטומיר תרכ"ה; סרוק כאן), שהיה על טהרת העברית. בהקדשה מחורזת לאביו חיים ליפא גולדפדן, שאותה הדפיס בפתח הספר, התחייב הבן כי כרת ברית עם השפה העברית ואותה לא יפר:
ללמוד שלחתני פה [בז'יטומיר] לשון וספר, / אם גם בשפת עמים עמלתי בפרך, / בריתו עם שפתנו לבי לא יפר, / הלא היא הורתי, אֹמַנְתִּי על ברך.
 |
| הקדשת גולדפדן לאביו בפתח ספרו 'ציצים ופרחים' |
בהבטחתו זו לא עמד. במהדורה השנייה של הספר, שהוציא כעבור 32 שנה (קרקוב תרנ"ז), התנצל על כך והסביר מדוע נכנע ליידיש: עברית, כך נוכח לדעת, היא שפה שעדיין אין לה עם. יהודים מחזיקים בידם ספרי קודש אך אינם מבינים את הכתוב בהם. לעומתה, יידיש היא שפת העם, הלשון שאותה מדבר ומבין הקהל שאליו הוא פונה.
סיפור חייו גדוש נדודים ומחסור. לאחר שסיים את חוק לימודיו בז'יטומיר עבר לסימפרופול שבחצי האי קרים ושם שימש מורה, ומשם עבר לאודסה ופתח בה בית מסחר. דרכו לא צלחה ועד מהרה פשט רגל, וכשבאו הנושים יכול היה להציע להם רק שירים. תחנת הנדודים הבאה הייתה לבוב ובה פגש את חברו ללימודים יצחק יואל לינֶצְקי, שהתפרסם בסאטירה ביידיש דאָס פּוילישע ייִנגל, שהקנתה לו אהדה רבה בציבור הקוראים. יחד הוציאו בשנת 1875 כתב עת סאטירי קצר-ימים בשם ישראליק (אמרו: שְׂרוּלִיק). ב-1876 עבר גולדפדן ליאסי שברומניה ובה הניח את היסודות לתיאטרון יהודי מקצועי ראשון מסוגו. הוא היה אז בן 26 בלבד.
גולדפדן אסף זמרים, בדחנים ושחקנים חובבים (ובהם לראשונה גם אשה!), שלף מבית הכנסת בבוקרשט ארבעה פרחי חזנים, והקים להקה שתציג מחזות ומערכונים פרי עטו או עיבודו, ועמה החל לסובב בערי רומניה ובעיירותיה. בין המופעים שחיבר והציג באותה תקופה התפרסמו במיוחד המחזות די כּישופֿמאַכערן (המכשפה; 1878-1877), שמנדריק (1879; ככל הנראה, גולדפדן הוא שחידש את מילת הסלנג הזו) ודי צוויי קוני-לעמעלס (שני קוני למל; 1880-1878). בשנת 1879 עזבו הוא ולהקתו את רומניה וערכו סיבוב הופעות בערי רוסיה החדשה ותחום המושב: אודסה (שם גר חותנו), ניקולאייב, פולטבה, חרקוב, ברדיצ'ב ועוד. הופעותיהם קצרו הצלחה ושיריו נישאו בכל פה. בתקופה זו חיבר את הנודע במחזותיו המוזיקליים: שולמית (1880).
בצל הפוגרומים של 1881 ('הסופות בנגב'), שהתרחשו בעיקר בדרום רוסיה, נדדו גולדפדן ולהקתו צפונה, לערים מינסק, קובנה ואף לבירה סנקט פטרבורג הגיעו. אז, בהשפעת הפרעות, חיבר והציג את מחזותיו המוזיקליים הלאומיים בר כוכבא (ורשה 1887; סרוק כאן), ודוקטור אַלמאַסאַדאָ (אימרו: אַלְמָסָדוֹ; ורשה 1887; סרוק כאן), שנחלו הצלחה רבה.
 |
| גולדפדן הצעיר, בערך 1882 |
בכך לא תמו נדודיו. באוגוסט 1883 נאסרו הופעות תיאטרון יידיש ברוסיה. להקתו התפרקה ושחקניה נפוצו לכל עבר. שנתיים אחר כך השתנתה המדיניות וגולדפדן הקים מחדש את להקתו ובמסווה של תיאטרון בגרמנית הציג את 'שולמית' כ-150 פעם על במת תיאטרון יהודי בוורשה.
בשנת 1887 נסע גולדפדן לאמריקה, בתקווה לנוח בה על זרי התהילה, אך ההצלחה לא האירה לו פנים וכעבור שנתיים שב לאירופה שבור ומדוכא. הוא נסע מעיר לעיר וממדינה למדינה (צרפת, גליציה, רומניה) כדי לחדש ימיו כקדם, אך כשל. מרוב נדודים וטלטולים שקע בדיכאון ובריאותו התרופפה. בעיתונות ובציבור רוממו, שיבחו, היללו וקילסו את פועלו ושרו את שיריו, אך הוא עצמו חי בעוני ובמחסור וידידיו נאלצו לערוך לכבודו הצגות על מנת לתמוך בו. בקונגרס הציוני הרביעי, שהתקיים בלונדון בשנת 1900, נערך לכבודו נשף רב-משתתפים. מעריציו, ובראשם המנהיג הציוני הרב משה גָּסְטֶר, החליטו להקים קרן כדי לקנות לו בית בארץ ישראל ולשלם לו משכורת לכל ימי חייו. אסיר תודה עלה גולדפדן על הבמה ובידו דגל שעליו נרקמו האותיות העבריות 'מכבי' (ראובן גולדברג [מהדיר], אברהם גולדפאדן, שירים ומחזות, מוסד ביאליק, תש"ל, עמ' 23).
בשנת 1903 חזר לניו יורק ואז גם חזר לכתוב בעברית. הוא פרסם מחזה שירי בעברית בשם 'דוד במלחמה', ובהשפעת ספרה של ג'ורג' אליוט, דניאל דֶרוֹנְדָה, כתב את מחזהו האחרון בן-עמי, שבו הטיף להשלמה בין כל פלגי האומה. הוא ראה את עצמו 'ציוני כל ימי חייו', וכשמת, לצלילי שירו 'עורה כינורי', מלמל את המילה 'התקווה'. הוא הובא למנוחות בהלוויה מרשימה שנערכה ב-9 בינואר 1908 והשתתפו בה עשרות אלפי אנשים (על לווייתו ומקום קבורתו ראו ברשימתו של דוד אסף, 'מסע בניו יורק בעקבות אליקום צונזר [ב]: שם מקום מנוחתי', בלוג עונג שבת, 15 ביוני 2018).
 |
| מצבתו של גולדפדן בבית הקברות 'וושינגטון' בברוקלין (צילום: דוד אסף) |
ספרות המחקר על גולדפדן גם היא עשירה מאוד, ורק לאחרונה הופיע ספרה של החוקרת האמריקנית אליסה קווינט, שמוקדש לראשית הקריירה של גולדפדן: Alyssa Quint, The Rise of the Modern Yiddish Stage, Indiana University Press, 2019
ב. צימוקים ושקדים
שירו המפורסם ביותר של גולדפדן, 'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען', הושר לראשונה מעל הבמה במחזה
המוזיקלי שולמית, שהצגת הבכורה שלו נערכה בשנת 1880 בעיר ניקולאייב ברוסיה. לא
היה זה המחזה הראשון פרי עטו, אך הצלחתו הרבה זיכתה אותו בתואר המחזמר היהודי הראשון. מאז הוצג
המחזה על במות יהודיות בכל רחבי העולם.
 |
| Kołysanka (שיר ערש). דפרון 'צימוקים ושקדים' בפולנית, ורשה 1925 (האוניברסיטה היגילונית) |
עלילת
המחזה מתרחשת בירושלים של ימי בית המקדש השני והיא מבוססת על אגדה תלמודית שהובאה במסכת תענית על חולדה ובּוֹר. אגדה זו תוארה עוד לפני 'שולמית' ביצירות ספרותיות אחדות, אך גולדפדן הושפע דווקא מהפואמה עדים נאמנים או חולדה ובור, שחיבר חותנו איש אודסה, המשכיל אליהו מרדכי וֶרְבֶּל (וילנה תרי"ג / 1852; סרוק כאן).
קיצור העלילה: הגיבורה שולמית משוטטת במדבר, תועה בדרכה ונופלת לתוך באר. אבשלום, נסיך יפה תואר, מציל אותה, הם מתאהבים ומחליטים להינשא. האידיליה מופרת בהמשך, כאשר אבשלום מתאהב ברועת הצאן אביגיל ונישא לה. שני הילדים שנולדים להם מוצאים את מותם, ואבשלום מאמין כי אסון זה קרה לו בשל בגידתו בשולמית. הוא נפרד מאביגיל ויוצא לחפש את שולמית. סוף דבר, אבשלום פוגש
כעבור שנים את שולמית ושב לחיות אתה.
 |
| שער המהדורה הראשונה של 'שולמית', אודסה 1883 |
אלה המילים המקוריות ביידיש של ארבעה בתי השיר, כפי שנדפסו במהדורה הראשונה של הספר, שולמית אָדער בת ירושלים (שולמית או בת ירושלים), אודסה 1883, עמ' 12-11 (הספר סרוק כאן).
וזה התרגום לעברית של המשורר שמשון מלצר, שנעשה עבור הפקת שולמית בתיאטרון אהל בשנת 1957. הבית החמישי הוא תוספת של מלצר שלא נמצאת במקור ונדון בה בהמשך:
את 'צימוקים ושקדים' שר אבשלום לשולמית בתחילת המחזה, עוד לפני שנפלה לבאר וללא שום קשר לעלילה, שכן השיר בכלל מובא מפיה של אשה, 'האלמנה בת-ציון', שמנסה להרדים את עוללה. בין השאר היא מבטיחה לו, כי יום יבוא ומסילות רכבת יחצו את העולם ויביאו לו עושר רב. ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה, שהחלה ממש באותן שנים, היא שמציצה בין חרכי השיר.
מדוע שילב גולדפדן אנכרוניזם היסטורי כזה בתוך מחזה מימי הבית השני? הוא הסביר זאת בהערה שכתב מתחת לשיר: 'אף על פי ששיר זה אינו עניין לכאן, מכל מקום
נתתי לו מקום פה, מפני שנתחבב מאד על העם' (שולמית: חזיון מימי קדם, תרגום יעקב לרנר, ורשה 1921, עמ' 11). זו הערה חשובה, משום שעולה ממנה כי השיר עשה את צעדיו
הראשונים בפי העם שנים אחדות לפני שהועלה על הבמה.
שילובו של השיר במחזה היטיב אתו והגדיל את
תפוצתו. עד מהרה הוא התפשט בכל העולם היהודי – מקצווי סיביר ועד
למושבות הברון הירש בארגנטינה – והיה לשיר הערש היהודי הנפוץ ביותר בפיותיהם של מיליוני יהודים דוברי יידיש.
אין ספור הקלטות יש לשיר ובחרנו שלוש מהן: ביידיש, באנגלית ובעברית.
תחילה, הנה השיר המקורי ביידיש מפי זמר האופרה והחזן יאן פירס (ההקלטה היא מ-1960). פירס שר בעוצמה רבה, שאינה אופיינית
לסגנון השירה השקט והרוגע של שיר ערש. בפיו נשמע השיר כאריה אופראית, שבה הוא ממריא
בבית השני לטונים גבוהים, לעתים כדי אוקטבה
שלמה. ביצוע זה אהוב על חובבי חזנות (וגם עלי), אם כי אני מפקפק אם יש בעולם תינוק בעריסה
שיוכל להירדם לצליליו.
בהקלטה
השנייה שרה לא אחרת מאשר השחקנית ג'ודי גרלנד. ההקלטה נעשתה בשנת 1938, כשגרלנד הייתה בת 16. לביצוע שלה גוון אמריקני מובהק והמילים שהושמו בפיה, Sleep, My Baby Sleep (נום, ילדי, נום), אינם תרגום של השיר המקורי אלא שיר ערש שכתב אדוארד פּוֹלָה (יהודי ניו-יורקי, כמובן), שהותאם ללחן המפורסם של גולדפדן.
אלה המילים באנגלית, ומעניין הבית הראשון: 'יש פזמון ישן ואהוב שמפורסם בכל העולם ... לא משנה באיזו שפה, השיר הוא אותו שיר'.
There's an old love refrain that has known the world over
It's sweetness both princes and peasants may calm
Like a bird on the wing or a bee in the clover
No matter the language the song is the same
Go to sleep, my baby, go to sleep
While the stars above begin to peep
They're lighting the windows of heaven, angels watch over you
From the windows of heaven, mother's watching you too
Sleep, my baby, sleep
From the windows of heaven, mother's watching you too
Sleep, my baby, sleep.
ההקלטה
השלישית היא של הגבעטרון, ששרים בעברית את 'צימוקים ושקדים' בתרגומו של יורם טהרלב מתוך אלבומם 'שנות ילדות' (1991):
ג. נַחְנוּ עֵדִים: התרגום הראשון לעברית
התרגום הראשון לעברית של 'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' נעשה בשלהי שנת 1889 על ידי המשורר והמחזאי יהודה לייב לנדא (1942-1866). לנדא, שכיהן לימים בתפקיד רבה של יוהנסבורג שבדרום אפריקה ופרופסור לספרות עברית, חיבר את השיר בחנוכה תר"ן, בימי בחרותו בעיר לבוב שבגליציה. את מילות השיר התאים למנגינת 'צימוקים ושקדים' ובפירוש כתב מתחת לכותרת שירו: 'במנגינת "אים בית המקדש" מגאָלדפֿאַדען'.
 |
| יהודה לייב לנדא (המקהלה או גלריה לשרי ישראל, לונדון 1903) |
על השיר חתם לנדא בראשי התיבות היל"ל בן שכ"ר, שם שהרכיב מראשי התיבות של שמו ושם אביו (הרב יהודה לייב לנדא בן יששכר), בהשראת הפסוק 'אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר' (ישעיהו, יד 12).
 |
'נחנו עדים', אוצר הספרות, ג, קרקוב תרמ"ט-תר"ן, עמ' 87-86 |
כעבור שלוש שנים שיבץ לנדא את השיר בפתח מחזהו יש תקוה: חזיון מחיי עמנו בזמן הזה בשלש מערכות (קרקוב תרנ"ג, עמ' 10). בשער הספר (סרוק כאן) נכתב, כי מחזה זה 'נערך בפעם הראשונה לעיני הקהל על במת-החזיון בברודי, אדר התרנ"ג'.
הדמיון לשירו של גולדפדן קיים רק בבית הראשון, וגם זאת בשינויים לא מעטים: את ארץ ישראל כינה לנדא בשירו 'ארץ השְׁקֵדִים' ו'ארץ המַּכַּבִּים', ואת האלמנה בת ציון, שגולדפדן מיקם בפינת חדר בבית המקדש, הושיב לנדא בין ירכתי הלבנון.
אזכור הלבנון כחלק מארץ ישראל איננו בגדר חידוש. מאז שירת ההשכלה והתחייה ועד שירי הזמר העברי, סיפחה השירה העברית את הר הלבנון וארזיו אל תחומי הארץ. כך, למשל, ב'אל הציפור' שאל ח"נ ביאליק את הציפורה הנחמדת, ששבה מארצות החום אל חלונו: 'הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים, הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?', וגם נתן אלתרמן, ב'שיר בוקר' ('בהרים כבר השמש מלהטת'), כתב 'מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח, נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת'.
את 'צימוקים ושקדים' של גולדפדן קשה להגדיר שיר ארץ-ישראלי. למעט אזכור בית המקדש במשפט הפתיחה, אין בשיר זכר לנופי הארץ. לעומת זאת זירת ההתרחשות של 'נחנו עדים' היא במובהק ארץ ישראלית, שבה, מגדות הירדן, 'תעלה מקהלה'.
השיר 'נחנו עדים' נדפס לראשונה בארץ בשלהי המאה ה-19, בשירון נגינות ציון שערך שלמה ויינשטיין (ירושלים תרנ"ז). אחר כך שב ונדפס בשירון אספת שירי ציון (וילנה תרס"ג) וכן בקובץ שירי ציון בעריכת יוסף מגילניצקי (פילדלפיה 1903). תווי השיר – בלחנו של גולדפדן ל'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' – פורסמו על ידי המלחין הרמן ארליך (אלבום של מנגינות עבריות, ב, וינה 1911) – כל אלה מעידים על תפוצתו הנרחבת של השיר.
 |
תווי השיר 'נחנו עדים' בשירון של הרמן ארליך, 1911 |
ד. 'צימוקים ושקדים' בארץ ישראל ובמדינת ישראל
בארץ ישראל הושמע
השיר 'צימוקים ושקדים' לראשונה בשנת 1894, כאשר העלו את שולמית ביידיש בהפקה שנחשבת להצגת החובבים הראשונה בארץ. ארבעים מתושבי יפו והמושבות הצטופפו באולם הקטן של בית המלאכה למסגרוּת ונפחוּת של ליאון שטיין בשכונת נווה צדק, לא לפני שפונו
ממנו כל כלי העבודה. בתפקיד שולמית שיחקה אולגה סלוצקין, בת
למייסדי חדרה, ואת אביגיל שיחקה מניה טופורובסקי מראשון לציון. את הגיבור הראשי
אבשלום גילם המוסיקאי צבי קליינר מרחובות (עליו כבר כתבתי כאן), שבקולו הערב שר ביידיש את 'צימוקים ושקדים'. במאי ההצגה ('רז'יסור') היה לא אחר מאשר הביל"ויי חיים חיסין, שחזר ארצה מרוסיה וניסה שוב להתיישב בה (הוא הגיע בספטמבר 1894 ונשאר חצי שנה בלבד, חזר לרוסיה ועלה שוב, סופית, ב-1905), ואת התפאורה הכין חרש הברזל אבא נאמן, תושב נווה צדק וסבם של שלושה חתני פרס ישראל לעתיד (המדען
והשר לשעבר יובל נאמן, המשפטנית רות בן ישראל וחיים הררי, לשעבר נשיא מכון
ויצמן). 'הקהל בכה
מהתרגשות בעת המשחק הדרמטי', סיפרה רחל ילין-דנין שנכחה בהצגה בנעוריה, 'את המחזה ידעו אז כולם בעל-פה ושרו קטעים ממנו בכל בית' (רבקה אלפר, קורות משפחה אחת, הוצאת דבר, תשט"ו, עמ' 139).
 |
| רבקה אלפר, קורות משפחה אחת, עמ' 139-138 (ציור: צילה בינדר) |
לאחר
הקמת המדינה הוצג המחזה שולמית כמה פעמים נוספות. בשנת 1953 הועלתה הפקה ביידיש על ידי תיאטרון אברהם
גולדפדן באולם 'בית הפועל' ברחוב נחמני בתל אביב.
ארבע שנים אחר כך, ב-1957, הועלתה ההצגה בעברית בתיאטרון 'אהל', בתרגומו של שמשון מלצר ובעיבודו המוזיקלי של מרק לַבְרִי. את תפקיד שולמית שיחקה זמרת הסופראן שרה לאש ובתפקיד אבשלום שר ושיחק יעקב איינשטיין (אביו של אריק). '130 דקות של בידור בלתי פוסק', הבטיח עיתון העולם הזה למי שיבואו לצפות בהצגה ('צימוקים ושקדים', 28 באוגוסט 1957).
 |
| ארכיון התיאטרון על שם יהודה גבאי, בית אריאלה (פייסבוק) |
באותה שנה, ובמקביל,
הוצג המחזה גם בתיאטרון 'דו-רה-מי', בגרסה עברית חדשה שעיבד יגאל מוסינזון ובהשתתפותם של כוכבי הזמר שושנה דמארי ואחיה סעדיה,
יוסף גּוֹלָנְד ורחל אטאס.
 |
| תכנית ההצגה בתיאטרון דו-רה-מי, 1957 (בידספיריט) |
את כל שירי המחזה, ובהם 'אנחנו הרועים', 'דודי יבוא מן ההרים' ו'שיר הצידונים', חיבר יחיאל מוהר והלחין משה וילנסקי. חברת 'הד ארצי' הפיקה תקליט של שירי המחזה ואלה הושמעו
פעמים רבות בשידורי 'קול ישראל' דאז. שיר אחד בלבד נשמר בלחנו המקורי של גולדפדן – 'צימוקים ושקדים' – אך מילותיו קיבלו פנים עבריות חדשות לחלוטין: 'חלום שולמית'.
פָּרְחָה הַצִּפּוֹר עַל כְּנַף גַּעְגּוּעַ
קָרָא הַמִּדְבָּר לָהּ וַתַּעַן הוֹמָה
אַבְנֵי הַבַּזֶּלֶת, אִמְרוּ לָהּ מַדּוּעַ
לֹא יְאַסְּפֶנָּה בְּחִיר חֲלוֹמָהּ?
חֲלוֹמִי, חֲלוֹמִי – הֲיִתְגַּשֵּׁם?
עֲלוּמַי, עֲלוּמַי – לְמִי אֶתְּנֵם?
מִי יִשְּׂאֵנִי אֵלֶיךָ?
מִי יָאִיר אֶת לֵילִי?
בּוֹשְׁשוּ פְּעָמֶיךָ
אָנָּא הוֹשִׁיעָה, אֵלִי!
בּוֹאָה, בּוֹאָה, דּוֹדִי!
עַל פִּי הַבְּאֵר צָנְחַָה לָהּ צָנוֹחַ
שְׁבוּרַת כְּנָפַיִם צִפּוֹר עֲזוּבָה.
עַל שַׁיִת וָסֶלַע עִם בֶּכֶה הָאוֹחַ
תַּחְלֹם חֲלוֹמָהּ עַל דּוֹדָהּ, אֲהוּבָהּ
חֲלוֹמִי, חֲלוֹמִי...
אַבְנֵי הַבַּזֶּלֶת, אִמְרוּ לָהּ מַדּוּעַ
לֹא יְאַסְּפֶנָּה בְּחִיר חֲלוֹמָהּ?
חֲלוֹמִי, חֲלוֹמִי – הֲיִתְגַּשֵּׁם?
עֲלוּמַי, עֲלוּמַי – לְמִי אֶתְּנֵם?
מִי יִשְּׂאֵנִי אֵלֶיךָ?
מִי יָאִיר אֶת לֵילִי?
בּוֹשְׁשוּ פְּעָמֶיךָ
אָנָּא הוֹשִׁיעָה, אֵלִי!
בּוֹאָה, בּוֹאָה, דּוֹדִי!
עַל פִּי הַבְּאֵר צָנְחַָה לָהּ צָנוֹחַ
שְׁבוּרַת כְּנָפַיִם צִפּוֹר עֲזוּבָה.
עַל שַׁיִת וָסֶלַע עִם בֶּכֶה הָאוֹחַ
תַּחְלֹם חֲלוֹמָהּ עַל דּוֹדָהּ, אֲהוּבָהּ
חֲלוֹמִי, חֲלוֹמִי...
הנה שושנה דמארי (העיבוד המוזיקלי הוא של וילנסקי):
תרגומים עבריים נוספים ל'צימוקים ושקדים' כתבו אוריאל אופק, דן אלמגור, חיים חפר, יורם טהרלב, אהוד מנור, שמואל פישר, אבי קורן ועוד. חלקם רחקו מאד מן המקור, אך כולם נצמדו ללחן הקסום של
גולדפדן.
לסיום פרק זה, הנה ביצועו הנוגע ללב של שמעון בר, ששולב דווקא במחזמר אחר של גולדפדן, 'המכשפה', שביים יוסף מילוא והפיק גיורא גודיק בשנת 1970. התרגום הוא של חיים חפר והעיבוד המוזיקלי של נועם שריף:
בחלק הבא נדון בשירים אחרים של גולדפדן שהושרו בארץ ישראל ובשיר הערש העממי הישן, על הגדי הצחור העומד תחת ערישת הילד, שאותו שילב גולדפדן בתוך 'צימוקים ושקדים'.
.jpg){kind=link}