ביידיש היער פחות מפחיד: העיבודים ל'כיפה אדומה' ו'הנזל וגרטל'

אין וואַלד (ביער) מאת לייב קוויטקאָ, ברלין 1921. ציור העטיפה: יששכר בער ריבאַק (קדם)

מאת עדינה בר-אל

כמו בשפות רבות, גם ביידיש זכו סיפורי עם בינלאומיים ידועים לעיבודים ולתרגומים. את מאמרו החלוצי 'עיונים בדרכי הקליטה של ספרות-ילדים לא-יהודית ביידיש' (עיונים בספרות: דברים שנאמרו בערב לכבוד דב סדן במלאת לו שמונים וחמש שנה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ח) פתח חנא שמרוק בשאלה: 'מה שם הילדה שכינוייה "כיפה אדומה"?'. הוא ציין כי המתרגמים ליידיש לא השתמשו בדרך כלל בשפת המקור, אלא בתרגומים לרוסית או לפולנית. לצד תרגומים נאמנים למקור היו גם עיבודים שנעשו עבור קהל הקוראים היהודי והותאמו למציאות חייהם, תוך עריכת שינויים הן בתכנים הן באיורים הנלווים. כך אכן קרה בסיפור רויט מענטעלע (מעילון אדום), עיבוד ל'כיפה אדומה', שנדפס בוורשה בשנת 1921 בסדרה 'פֿאַר קליינע קינדער' (עבור ילדים קטנים). בסיפור, שמתרחש בפורים, מביאה הילדה משלוח מנות לסבתה, ומי שמציל אותן משיני הזאב הוא שואב מים ולא צייד. שמה של הילדה הוא יענטעלע, שם יהודי שמתחרז עם 'מענטעלע' שבכותרת.

דוד קסל

בשנים 1921-1920 ראו אור בוורשה כמה ספרונים בסדרה 'קינדער-טעאַטער' (תיאטרון ילדים). ארבעה מהם היו מעשיות שעובדו למחזות קצרים לילדים בידי דוד קָסֶּל (1935-1881), סופר, משורר, מתרגם ומעבד, שתרומתו העיקרית הייתה בתחום ספרות הילדים ביידיש. קסל נולד במינסק, עבד כמברשן ובגיל צעיר הצטרף לתנועת הפועלים 'בונד'. בשנת 1910 עברו הוא ורעייתו שרה
רייזן, גם היא משוררת וסופרת יידיש, להתגורר בוורשה, ושם חי ויצר עד מותו.

קסל תרגם ועיבד ליידיש יצירות רבות לילדים מספרות העולם, ביניהן של
אנדרסן, קיפלינג ופושקין. הוא הוציא סדרות ספרונים לילדים בהוצאות שונות, בהן, כאמור, 'קינדער-טעאַטער'.

כאן נעיין בשני מחזות קצרים ביידיש שעיבד קסל מתוך אגדות מפורסמות ונשווה אותם לנוסחים עבריים מוכרים: האחים גרים: מעשיות – האוסף המלא (ספריית פועלים, 1994), מכאן; ועיבוד של שלמה זלמן אריאל, בספרו 101 מעשיות, אגדות וסיפורים (אמנות, 1930, והדפסות רבות נוספות), מכאן.

א. כיפה אדומה 

1. נוסח האחים גרים

בנוסח שליקטו האחים גרים לאגדת 'כיפה אדומה'
(עמ' 91-88) נותנת האם לבת פרוסת עוגה ובקבוק יין עבור סבתה החולה והחלשה, ומזהירה אותה לא לסטות מן הדרך פן תפיל את הבקבוק והוא יישבר. הילדה יוצאת לדרכה וכאשר היא פוגשת ביער את הזאב היא מספרת לו מה היא נושאת עמה ולאן היא הולכת. הזאב מציע לה להביט מסביב וליהנות מן הפרחים ומזמרת הציפורים. הזאב מגיע בינתיים לבית הסבתא ומזדהה כנכדתה. הוא נכנס פנימה, בולע את הסבתא, לובש את בגדיה וחובש את השביס על ראשו, ואז שוכב במיטתה. כאשר כיפה אדומה נכנסה פנימה התפתח דו-השיח המפורסם על הסיבות לאזניה הגדולות של סבתא, לעיניים ולידיים הגדולות וגם ללוע המאיים. לבסוף הזאב בלע גם את כיפה אדומה. מי שהציל את השתיים היה הצייד החשדן שנכנס לבדוק את שלום סבתא. כשראה הצייד את הזאב, לקח מספריים, חתך את בטנו והוציא ממנה את כיפה אדומה וסבתה. אחר כך הם מילאו את בטנו של הזאב באבנים כבדות, וכאשר התעורר ורצה לזנק לדרכו, צנח מכובד האבנים ומת. בהמשך הובאה גרסה שונה ועל פיה כיפה אדומה לא התפתתה לשמוע לעצות הזאב. בבואה לסבתא הגיפו השתיים את הדלת ולא נתנו לו להיכנס, אך הזאב קפץ על הגג וארב להן. ובינתיים, בעצת הסבתא, לקחה כיפה אדומה את המים מסיר שבו בושלו קודם נקניקיות ושפכה אותם לשוקת שבחצר. הזאב, שריח הנקניקיות עלה באפו, הביט למטה עד שהחליק מהגג אל תוך השוקת וטבע בה.

כיפה אדומה והזאב ביער (איור של גוסטב דורה, 1883; ויקיפדיה)

פה אוסיף נוסח שאותו שמעתי בילדותי מפי אבי, יליד פולין. לפי סיפורו, לאחר שהוציאו את סבתא וכיפה אדומה מבטן הזאב, מילאו את כרסו של הזאב באבנים ובדג מלוח! המליחות הצמיאה את הזאב. הוא רכן אל פי הבאר כדי לשתות מתוכה מים ואז טבע מכובד האבנים...

2. נוסח שלמה זלמן אריאל

שלמה זלמן אריאל

שלמה זלמן אריאל (1970-1895) היה מחנך, סופר ועורך יליד רוסיה הלבנה. הוא עלה ארצה בשנת 1926, גר בתל אביב והיה מורה ומנהל של בית ספר עממי. הוא פרסם יצירות רבות לילדים, רובן לוקטו, תורגמו ועובדו משפות אחרות.

בנוסח זה נתנה האם לכיפה אדומה בקבוק חלב ושני רקיקים והורתה לה ללכת לאט פן תשפוך את החלב, או פן ייפול הבקבוק מידה ויישבר. עוד הזהירה האם, כי אל לה לעצור בדרך ובהיכנסה לבית סבתה לא לשכוח לברכה לשלום.

הזאב הרעב (כך במקור) תכנן לאכול קודם את סבתא ורק אחר כך את הילדה, ולפיכך הוא משכנע את הילדה לקטוף פרחים עבור סבתה. גם כאן הוא דופק בדלת, מזדהה ככיפה אדומה ובולע את הסבתא. כאשר כיפה אדומה מגיעה, מתקיים אותו דו-שיח על המראה המשונה של הסבתא ולאחריו הזאב בולע את הילדה ונרדם. גם בנוסח זה מגיע צייד, שומע מבחוץ נחירות, נכנס הביתה, חותך את בטנו של הזאב בסכין ומשחרר את כיפה אדומה וסבתה. אחר כך ממית הצייד את הזאב ומעורו השעיר הוא תופר לעצמו אדרת חמה לחורף. וכיפה אדומה? היא שבה שמחה הביתה, סיפרה לאם את קורותיה ומאז אינה ממרה את פיה.

3. 'רויטהיטעלע' של קסל

כמו אצל האחים גרים גם במחזה ביידיש בשתי מערכות שעיבד קסל (ורשה, 1921; סריקה כאן) שׂמה אמא (מאַמעשי) בסל בקבוק יין וצלחת עוגיות ופירות. כיפה אדומה מגלה יוזמה ומכינה זר פרחים כחולים עבור סבתא (באָבעשי) ומוסיפה שני תפוחים אדומים. בניגוד לנוסחים לעיל, בשיחה בין כיפה אדומה לאימהּ הביעה הילדה חשש מן ההליכה ביער (כל התרגומים להלן הם שלי):

את יודעת, אמא'לה, עצוב ללכת דרך היער... העצים, מרשרשים... תמיד הם מרשרשים...

ותשובתה המנחמת של האם מבטאת את אמונתה הדתית: 

אל תפחדי, ילדתי, אסור לפחד... אלוהים יושב בשמים ושומר על כל הילדים הקטנים בעולם... לכי בשלווה, יקירתי...

היא מזכירה לה את הדרך לבית סבתא ומוסיפה אזהרה שלא לקטוף תותים ביער, שכן זה עלול לגרום לה לסטות מן הדרך ולאחר. כמו כן עליה להיזהר שהבקבוק לא יישבר.

כיפה אדומה יוצאת אפוא לדרכה ושיר עליז בפיה. לפי הנחיות המחזאי, הכתובות באותיות קטנות, כיפה אדומה לא עומדת ושרה על הבמה, אלא השיר שלה נשמע ברקע , מאחורי הבמה, ומלווה את הליכתה. וזה השיר (ככל הנראה פרי עטו של קסל): 

נצנצו, נצנצו, עיניים קטנות, / ריקדו, ריקדו, ציפורים זעירות,

במעגל, מעגלון, / בחבורה (?) קטנטונת.

שכולם סביב ישמחו,/ יעלזו, ישתובבו,

יער ושמים, וארבע רוחות שמיים,  

שירו-שיר, שירו-נא!

טְרָלָלָה, טְרָלָלָה!...

השיר מזכיר שירי מעגל או שירי משחק שבאמצעותם מפעילים ילדים. 

בין כך ובין כך, בדרך פוגשת כיפה אדומה את הזאב ומספרת לו מה יש לה בסל: יין, פירות, עוגות וגם עוף מטוגן (פריט שלא הוזכר במערכה הראשונה עם האם). במענה לשאלתו היכן מתגוררת הסבתא, היא מסבירה לו את הדרך. לצורך העלאת מפלס המתח של הצופים הצעירים במחזה, הזאב מדבר אל עצמו ואומר שילדה זו, עם הכובעון האדום, תתאים מאוד לארוחת הבוקר, אך הוא חושש לבלעה פן יפריעו לו חוטבי העצים שמסתובבים ביער. הזאב מעדכן אפוא את תכניתו: לארוחת הבוקר הוא יאכל את הסבתא, ולארוחת הערב – את הילדה עם הכובע. עתה הוא מתחיל לפתות את כיפה אדומה להשתהות ביער ובפיו תיאור פיוטי ביותר: 

שמעי נא, נשמה שלי, את הולכת ביער ועינייך מביטות למטה. פוי, זה מגעיל. מוטב תביטי סביבך. ראי: העצים גבוהים ומגיעים אל השמים הכחולים; על הענפים יושבות ציפורים זהובות; על הדשא מקפצים להם סנאים וזנבותיהם מוּרמים; דבורים מחפשות דבש בפרחי היער הריחניים ויש ריח משכר באוויר. הקשיבי, כיצד ציפור אחת מצייצת: צִ'ירִיק-צִ'ירִיק-צִ'ירִיק! והשנייה: פִי-פִי-פִי! והשלישית: רֶל-רֶל-רֶל!, והרביעית: צוֹ-צוֹ-צוֹ! תענוג ביער, נשמה שלי!

כיפה אדומה אינה מתמסרת בקלות, אך בסופו של דבר הזאב מצליח לשכנעה והיא מחליטה לקטוף פרחים ולהכין לסבתא זר (קצת תמוה, כי במערכה הראשונה נאמר שאת זר הפרחים היא כבר הכינה בבית). כאן מעניק קָסֶּל לזאב מידה של חוש הומור כאשר הוא אומר לעצמו:

קטפי, קטפי, נשמה שלי. את תקטפי כאן ובינתיים ארוץ לסבתך ואסיים את ארוחת הבוקר שלי. היא כבר תבריא אצלי, סבתא'לה שלך...

כאשר כיפה אדומה קוטפת פרחים בעצת הזאב היא שרה שיר מוכר לילדים יהודים בני הזמן:

אלה הן המילים הראשונות של שיר ביידיש שכתב ביאליק והתפרסם באוגוסט 1901 בעיתון דער יוד, שנדפס בקרקוב בעריכת יהושע חנא רבניצקי. בנוסחו העברי השיר מוכר לנו בתרגומו של אהרן אשמן: 

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים,

כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה / יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה.

במערכה השנייה מגיע הזאב לבית סבתא ונכנס לתוכו אחרי שהזדהה ככיפה אדומה. סבתא רואה אותו וקוראת: 'אוי וויי איז מיר, אַ וואָלף!' (אוי ואבוי לי, זאב!). הוא קופץ על המיטה ומנסה לטרוף אותה, וסבתא בורחת לארון צדדי ומסתגרת בתוכו. כאשר כיפה אדומה מגיעה היא מיד מזהה את הזאב ומתחבאת גם היא באותו ארון. תגובתו של הזאב היא: 'שלעכטע געשעפֿטן מאַך איך דאָ' (יש לי פה עסק ביש). הזאב מביט סביב, שומע צעדים בחוץ, קופץ החוצה מבעד לחלון ונעלם.

אל הבית נכנס יואל שמש – כנראה שמש של בית כנסת – ומקל גדול בידו. הוא מתפלא שהבית ריק, ואז שומע קולות מן הארון. סבתא שואלת אם הזאב הלך, ולאחר שיואל מבטיח שאין בבית שום זאב יוצאות השתיים מן הארון. כיפה אדומה מבקשת סליחה מסבתא על שגרמה לזאב להגיע לביתה ומבטיחה שתמיד תשמע בקול אימהּ. סבתא, כמובן, סולחת, ויואל שמש מוציא את בקבוק היין מן הסל ומכריז תוך כדי צעדי ריקוד קטנים:

כ'מיין, אין האַלז איז טרוקן... דרויסן אַזאַ היץ... דאָס וויינעלע איז קאַלט און בעט זיך אין האַלז (לדעתי, הגרון יבש... בחוץ חם כל כך... היין הקטן הזה קריר ומתחנן שיישתו אותו).

כיפה אדומה צוחקת ומתחילה לשיר:

היֹה היה זאב קטן, זאב קטן.

הוא אותי הוליך שולל, הוא אותי הוליך שולל...

אזי אני וסבתי 

בארון נדחקנו.

ויואל השמש עונה: 'בִּים-בּוֹם, בִּים-בּוֹם'. סביר להניח שגם את השיר הזה חיבר קסל בעצמו והתאימו לסיטואציה במחזה. האם גם הייתה מנגינה לשירים הללו? לא נדע.

המחזה מסתיים בשולחן ערוך ובשתייה של השלושה – יואל השמש, כיפה אדומה וסבתא. כיפה אדומה שרה שוב את השיר על הזאב ויואל שמש עונה לה: 'בים-בום, בים-בום'...

ב. הֶנְזֶל וּגְרֶטֶל 

היער באגדת הנזל וגרטל. איור מסוף המאה ה-19 של קארל אופטרדינגר (ויקימדיה)

1. נוסח האחים גרים

המעשייה 'הנזל וגרטל' (שמוכרת לילדי ישראל בשם 'עמי ותמי'), בגרסת האחים גרים, מתחילה בשיחה בין חוטב העצים העני לרעייתו. המשפחה ענייה ביותר וסובלת מרעב. האם מציעה להפקיר את ילדיהם הרעבים ביער, והאב – רחום וחנון שכמותו – נכנע לבסוף לתכניתה. הניסיון הראשון להשאירם ביער לא צלח, כי הנזל פיזר אבני חצץ לסימון הדרך חזרה הביתה. כאשר נשלחו הילדים ליער בפעם השנייה פיזר הנזל פירורי לחם, אך הציפורים אכלו אותם, ולפיכך הילדים נשארו ביער ותעו בו. כך הם הגיעו לבית המכשפה, שעשוי מלחם, מקורה בגג שהוא עוגה, וחלונותיו עשויים סוכר. המכשפה – זקנה עיוורת אך בעלת חוש ריח מפותח – תפסה את הנזל, סגרה אותו בלול והחלה לפטמו כדי שישמין וכך תהיה לה ארוחה דשנה. אבל גרטל מערימה עליה, דוחפת אותה לתוך תנור האפייה ושם נשרפת המכשפה למוות. או אז הילדים נכנסים לבית המכשפה ולוקחים ממנו פנינים ואבנים טובות ככל שהם יכולים לשאת. עם הגיעם הביתה מתברר שאמם (הרעה) מתה, אביהם (הטוב) שמח כמובן לשובם ומאז המשפחה חיה יחדיו באושר, ומסתבר שגם בעושר.

2. 'דער האָלצהעקער' (חוטב העצים) של דוד קסל 

קסל עיבד את המעשייה הזו למחזה ביידיש וגם כאן שלד העלילה דומה: ילדים עניים מוצאים ביער את בית המכשפה העשוי מאכלים מתוקים. היא זוממת להתנכל להם, אך הם גוברים עליה ושבים בשלום לביתם. הדמויות נושאות שמות יהודיים מזרח-אירופיים, וגם כאן שיבץ קסל שירים ודקלומים.

המחזה נפתח בביתו של חוטב עצים עני ורעייתו הנקראת יענטע (יֶנְטֶה); הילדים הם חנהלע ויאַנקעלע (חנה'לה ויענק'לה). בפתיחה מתלוננת חנה'לה שהיא רעבה, ואחיה מנחם אותה ואומר כי למחרת יצאו ליער לאסוף מפירותיו. כאשר הילדה ממשיכה להתלונן, מציע לה אחיה, בשמחה מעושה, לרקוד, כי טוב יותר לרקוד מלבכות: 

אחות, אחות, רִקדי עמי, 

שתי ידיים לך אושיט.

צַעַד לשם, צַעַד לכאן,

אוי, זה כלל כבר לא קשה.

אם נרקוד מהר, מהר,

הכול לעין יתבהר...

האב והאם משוחחים ביניהם. האב אינו מוצא עבודה והם מודאגים שלא יהיה אוכל בבית. כדי לא לצער את הוריהם אומרים להם הילדים שהם אינם רעבים. יענק'לה מבטיח לאחותו שמחר הם יצאו ליער כדי לקטוף מפירותיו. לפני השינה אומרת האם 'קריאת שמע' וחנה'לה שרה:

הארנבון, הארנבון,

ברח לו אל היער.

וילדים קטנים, קטנים

לנום כולם הולכים...

במערכה השנייה, יענק'לה מעיר את אחותו בלילה כדי לצאת ליער. כשהיא חוששת מפני הזאבים, הוא אומר לה שאין זאבים ביער אלא רק מכשפה אחת. הם יתגנבו בשקט לביתה העשוי עוגיות ויאכלו ממנו. הם לוקחים עמם צנצנת כדי לאסוף לתוכה פירות יער עבור הוריהם, וחנה'לה שרה:

ביער טוב וגם שקט.

מרחוק קול טחנה...

בקלילות, בנחת, שנינו צועדים,

ובעזרת הלילה דרך כאן מוצאים.

במערכה השלישית, חנה'לה מתלוננת שקשה לה ללכת ביער. הרי כבר עברו לילה ויום והם עדיין לא מצאו דבר. אמם בוודאי בוכה ואביהם עצוב. יענק'לה מעודד את אחותו: 'אחותי הקטנה, היי חזקה. הרבי אומר שאסור לילל... אם מייללים, לא מוצאים דבר, ואם שמחים, אלוהים עוזר'. והנה הם מגיעים לבית המכשפה. היא יוצאת מן הבית, מזמינה אותם להיכנס לביתה תוך כדי דיבור בחרוזים:

אוי, ילדים! אוי, נלבבים! אוי, חתלתולים, כלבלבים, ציפורים!

טרררררל, בים-בום! בים-בום!

בואו, בואו לביתי,

תקבלו ממני יין.

בואו, בואו, היכנסו!

אל תדברו, שיתקו!

השניים מתנגדים וחנה'לה אומרת שהוריהם מחכים להם. על כך עונה המכשפה:

אל תדברו, רק שיתקו, 

אלמד אתכם ניגון...

צ'וּפּ-צ'וּפּ-צ'וּפּ, צ'וּפּ-צ'וּפּ-צ'וּפּ!

מרק מוזהב [מרק עוף] כאן תקבלו...

וכשהם עומדים בסירובם, היא אומרת:

אוי, תשכחו את אבא, אמא,

היכנסו אל תוך להבות ירוקות, 

ואתם תהיו למכשפים  

ואת העולם, אוי, תהפכו. 

כאן במרתף תשבו,

שם קופצים ברקים שחורים...

וכשהילדים עדיין ממאנים היא מנסה לדחפם לתוך מרתף ליד הבית ואומרת:

לכו, לכו, לכו,

שם מחכה המוות...

כאשר הדלת תיסגר,

בלילה הנצחי תשהו...

המכשפה לא מצליחה במשימתה. יענק'לה משתחרר מידיה, דוחף אותה למרתף והילדים נועלים אחריה היטב את הדלת. עתה הם מצטיידים באוכל ממנו עשוי הבית ושמים גם בצנצנת כדי להביא להוריהם.

המערכה הרביעית והאחרונה נפתחת בבית חוטב העצים, שם יושבים ההורים המודאגים לגורל ילדיהם. לשמחתם הם שומעים את צעדיהם. השמחה גדולה וחוטב העצים אומר לרעייתו: 'נו, יענטע, גרייט צום טיש' (נו, ינטה, ערכי את השולחן)...

*

שתי המעשיות הבינלאומיות – 'כיפה אדומה' ו'הנזל וגרטל' – שימשו נקודות המוצא שמהן עיבד קסל את המחזות לילדים. שלד העלילה דומה לזה שלוקט על ידי האחים גרים, אך הסיפורים 'גויירו כהלכה': הדמויות קיבלו שמות יהודיים ומוטיבים יהודיים שונים הוטמעו בהם. וכך, אמהּ של כיפה אדומה קוראת 'קריאת שמע' לפני השינה ומבטאת את אמונתה באל שיעזור לבתה לחצות את היער בבטחה. ויענק'לה (הנזל) מעודד את אחותו בדברי הרבי. בשני המחזות רוככו או הושמטו מוטיבים אכזריים: הזאב לא בולע את סבתא ואת כיפה אדומה, וממילא בטנו לא נחתכת ולא יוצאים מתוכה אנשים בריאים ושלמים. הזאב גם לא נהרג בידי הצייד אלא נמלט על נפשו. אף אחד לא מת.

גישה זו באה לידי ביטוי בעוד שתי מעשיות שעיבד קסל למחזות ילדים: דער ווינטערוואַלד (יער החורף), בלדה שנכתבה במקורה על ידי גתה  בשנת 1782 ומבוססת על אגדה דנית עתיקה שבה 'שר היער' רודף אחר ילדים והורג אותם (ורשה, 1920; סריקה כאן); לאַכבלימעלע (ורשה 1921, סריקה כאן), אך הן ראויות לדיון נפרד.

יומן קריאה: 'ילדים בסדר גמור'

מאת עדינה בר-אל

ספרה החדש של חנה יבלונקה (ילדים בסדר גמור: ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ, 1948–1955, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018) הוא שילוב מהנה של ספר קריאה וספר עיון. הוא מבוסס על מחקר היסטורי וסוציולוגי, יש בו שפע נתונים סטטיסטיים (ללא הערות שוליים), וכל אלה משתלבים עם סיפורים אישיים של ילידי תש"ח שאותם ריאיינה המחברת, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ובעצמה 'ילדה בסדר גמור'. אמנם נולדתי שנתיים קודם לשכבת הגיל הנידונה בספר, אבל בכל זאת מצאתי בספר את עצמי ואת בני גילי, ולפיכך את 'יומן הקריאה' הזה אלווה בכמה נקודות השקה אישיות, בתחושות ובזיכרונות פרטיים. ממואר קטן.

השפות שלנו

ב'פתח דבר' ציינה יבלונקה כי נולדה שנתיים לאחר קום המדינה, ו'כמו בבתים רבים אחרים באותן שנים, גדלתי שומעת שפה זרה ... אבל מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית'. גם אני, שכאמור נולדתי שנתיים לפני קום המדינה, גדלתי עם בליל שפות. לצד העברית, שכמובן ידעתי היטב, התעשרתי בשתי שפות נוספות: יידיש ופולנית. יידיש אני מדברת וקוראת עד היום, ופולנית אני רק 'שומעת'... 

ואיך למדו הוריי עברית? אמנם אפרים קישון כתב פעם, כי מובנו של הביטוי 'שפת אם' בארץ הוא שהאם לומדת את השפה מילדיה, אבל אמי לא הסתפקה בכך ולמדה באולפן ערב. תחילה באמצעות ספרו של אהרן רוזן, אלף מילים, שגם אני אהבתי לקרוא בו. ואחר כך עם ספר ההמשך, אלף מילים ועוד אלפיים. אבי למד עברית מחבריו לעבודה, מקריאת עיתונים ומספרים. הוא היה אוטודידקט בעל ידע רב ואת העברית ידע על בוריה. הוא נהג לומר לי: 'הכול יש בספרים'. 



'הדור השני'

אני שייכת למה שכּוּנה כאן 'הדור השני'. הוריי היו ניצולי שואה, שנפגשו 'שם' ועלו ארצה בשנת 1945. המשפחות של רוב חבריי היו קטנות מאוד, ללא סבים וסבתות, ללא דודים ובני-דודים. על פי רוב, משפחות אלה הולידו בארץ ילד אחד או שניים בלבד. למזלי הייתי יוצאת דופן וזכיתי בסבא, שדיבר אתי ביידיש והעניק לי חום, אהבה וחכמה. איך הגיע סבי לייב רוטשטיין לארץ עוד לפני הוריי? מעשה שהיה כך היה: סבי היה בעל בית חרושת לשוקולד ולסוכריות בפולין. בשנת 1939 נפטר בנו-בכורו, ובעקבות טרגדיה זו נפל עליו דיכאון. התרופה הייתה שינוי מקום ושינוי מזל. הוא החליט להגיע ארצה לבדו, למצוא עבודה ולהכין בית עבור משפחתו שתגיע מאוחר יותר. הוא הצטרף לעולי בית"ר באונייה 'פָּאריטה', שנעצרה בים למשך שלושה שבועות בידי הבריטים. כאשר סוף סוף קיבלו העולים הבלתי חוקיים את הסרטיפיקטים המיוחלים ודרכו על חופה של תל אביב, נודע להם על פלישת הגרמנים לפולין. רעייתו-סבתי ושלושת ילדיו, אמי ושני דודיי, נלכדו שם. 

הורדת מעפילי פאריטה בחוף תל אביב (ויקיפדיה)

הבית שמצא סבי לגור בו היה ברחוב יחיאלי 8 בשכונת נווה צדק, צמוד לבית הספר לבנות (היום מרכז סוזן דלאל), על קירות הבית שהיה שלנו, ובו גם נולדתי, יש עתה תמונות פסיפס של הסופרים ומייסדי העיר... 

סבא עסק בייצור נעליים – בחורף תפר נעלי בית חמות מבד צבעוני משובץ (כאלה שלאורך שנים רבות היו בשימוש אצל כל הקיבוצניקים...), ובקיץ הכין סנדלים שסולייתם עשויה חֶבֶל. כך ישב שם וחיכה חמש שנים, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו, עד שאמי, בתו היחידה, הגיעה ארצה עם חתנה. שם בחצר שברחוב יחיאלי נישאו הוריי ושם גם נולדתי אני שנה אחר כך. זמן מה אחרי כן הגיע בן משפחה נוסף שניצל מן התופת – מוניק דודי, אחי אמי. הוא הקים משפחה אך נפטר בגיל צעיר, והייתי עדה לאבלו הכבד של סבי על בנו שמת בחייו.

על יחסם של ניצולי שואה להולדת ילדיהם כתבה יבלונקה: 'ראיית הילד הנולד בראש ובראשונה בממד הרצף הביולוגי, של ההמשכיות ... לצד תחושת ההמשך הביולוגי מצאו ההורים הניצולים משמעויות נוספות בלידת ילדיהם: פורקן מתחושות ההשפלה שהיו מנת חלקם; וההתרסה הנקמנית כנגד הגרמנים שזממם לא צלח בידיהם' (עמ' 37). אכן, היו שראו את יום הולדת הצאצא כיום המאושר בחייהם. אמי הגדירה את ההריון ואת הולדתי כלא פחות מנס. היא סיפרה שלא תיארה לעצמה שלאחר שנים כה רבות במחנה, ללא תזונה מתאימה וללא מחזור וסת סדיר, היא תצליח להרות וללדת. מאז שנולדתי שמעתי ממנה סיפורים על החיים בפולין לפני המלחמה, ובעיקר על מה שעבר עליה בשואה, בגטו ובמחנות העבודה. אבי, לעומתה, שהיה באושוויץ, לא סיפר דבר.

יבלונקה ציינה שהשמות שניתנו לבני הדור השני כללו בתוכם הן יסוד של הנצחה, על שם בני משפחה שנספו בשואה, הן יסוד של תקווה, בעיקר על רקע תקומת מדינת ישראל. אני לא נקראתי על שם אחת הסבתות שלי כיוון שנולדתי שנה לאחר סיום המלחמה, ועדיין לא היה ברור אם הן בחיים או לא. ומניין הגיע שמי העברי, בהינתן שבאותה עת הוריי עדיין לא ידעו היטב עברית? סבי היה זה שהציע את השם. הוא סיפר לי ששמע בחצרו, הסמוך לבית הספר, את המולת הילדות בהפסקות, ובין השאר שמע אותן קוראות את השם 'עדינה' שֵמצא חן בעיניו...

הילדה עדינה עם אמא וסבא בשדרות רוטשילד בתל אביב

הביוגרפיה שלנו: רצף המלחמות

יבלונקה מתייחסת למלחמת יום כיפור כנקודת שבר וסיכום לילדי דור המדינה. דוגמה: בעיתון הסטודנטים פי האתון התפרסם מעין סיכום המתחיל במילים: 'כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה. כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני', וכן הלאה. גם אני מוצאת את עצמי מסכמת ביוגרפיה 'מלחמתית' כזו: כשהייתי בת שנתיים נלחם אבי במלחמת השחרור; כשהייתי בת עשר נלחם אבי במבצע סיני; בשנת 1967 הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, וליד המנזה פגשתי את אבי וחבריו שגויסו להג"א. באמצע השיעור על שירת ימי הביניים הגיע מישהו ומסר למרצה (ד"ר צבי מלאכי) פתק. המרצה אסף את חפציו לתוך תיקו, אמר לנו שהוא מגויס ועזב את הכיתה; במלחמת יום כיפור נפלו שניים מחברינו הקרובים ביותר: משה וקס (טכסי), שהיה חברי בתיכון, נהרג בקרבות ברמת הגולן; ויקי זמר היפהפה, נהרג בחווה הסינית.

'טכסי' על רקע קן בורוכוב של הנוער העובד בגבעתיים. כמה שנים אחר כך הוא נפל במלחמת יום כיפור

חיי היום-יום

יבלונקה מזכירה לנו שרוב האמהות עבדו בבית (מה שכונה אז 'עקרות בית') ורוב האבות עבדו מחוץ לבית ולכן נעדרו ממנו רוב שעות היום. כך היה גם אצלי. כאשר נשאלתי בטפסים שונים מה הם מקצועות הוריי, הייתי כותבת שאמי עקרת בית ועל אבי, שהיה חבר קואופרטיב 'הארגז', כתבתי שהוא מסגר (עד שהעיר לי כי עליי לכתוב 'מנהל עבודה'). אבא ניהל את מחלקת רהיטי המתכת של המפעל; הוא עבד שם שעות רבות ולעתים גם בשבתות.

דירה סטנדרטית היתה בדרך כלל בת שני חדרים. האחד לילדים (במקרה שלי חלקתי את החדר עם אחי הצעיר ממני ועם סבי); החדר השני שימש במשך היום חדר אורחים ('סלון' בלשון התקופה), ובו היו שתי כורסאות, רדיו, ארון שהכיל חפצי נוי ('ויטרינה'), וכן ספה שבשעת ערב מאוחרת נפתחה למיטה ובה ישנו ההורים.

טלפונים ומכוניות פרטיות היו אז רק לאנשים עשירים, לבעלי תפקידים (כמו רופאים) ולפקידי ממשלה. 'בשנת 1961 כמעט שלא היו מכוניות פרטיות. רק ל-18% ממשקי הבית הייתה מכונת כביסה ורק ל50% מקרר חשמלי ... ומה באשר לטלפון בבית? כמעט שלא היה' (עמ' 49). באותה שנה כבר התגוררה משפחתי בגבעתיים והיו ברשותנו מכונת כביסה ומכונית פרטית. אבל מילדותי בנווה צדק אני זוכרת את הרתחת הכביסה בדוד בחצר ואת קניית 'חצי בלוק' למקרר ממוכר הקרח שהגיע עם סוסו. היה גם המוכר של 'סוס הנפט', ממנו מילאנו פחים בנפט לחימום ולבישול, והיה העגלון שבא עם חמורו ומכר לנו חלב. הוא מזג חלב מתוך הכד הגדול שלו אל תוך הבקבוקים הריקים שעקרות הבית הביאו לו. וטלפון – כמו כולם חיכינו לו בתור במשך שנים רבות.

רכב נפט בשנות החמישים (מוסך)

יבלונקה מתארת כיצד עיצבו בבית הספר את תבנית נוף מולדתנו. תפקיד מרכזי היה לשיעורי מולדת ולתנ"ך. לימודי התורה החלו בכיתה ב' בחגיגה ונמשכו לאורך כל שנות הלימודים. 'לכל סיפור תנ"כי היה מקום על האדמה שבה גדלנו – עמק יזרעאל, הר הכרמל, מגידו, קדש ברנע. כמעט כל מקום שיהושע כבש סומן במפה. ממלכת דוד ושלמה סומנה במפה, הן של ארץ ישראל והן של התודעה. התחברנו לעבר הקדום, למקומיות. לא ידענו גלות מהי, לא יצאנו מכאן. חלום הדורות הפך עבור ילדי המדינה, בתיווך מערכת החינוך, ממֶסר דתי לאהבת הארץ' (עמ' 59). בהמשך סוקרת יבלונקה את ספרי הלימוד שעוסקים בעונות השנה ובמועדי ישראל ואת התחושות שספגו התלמידים בבתי הספר. כך למשל שני הסמלים לבואו של הסתו: פריחת החצב והופעת הנחליאלי (לימים תועדו תחושות אלה בשירו הנפלא של עלי מוהר 'שיעור מולדת'), או החורף שזוהה עם פרחי בר כמו רקפת וכלנית. היא מזכירה את שיעורי הזמרה והמקהלה, את מוסד 'אחות בית הספר', שנכנסה לכיתה כדי לבדוק את ראשיהם של הילדים, שהייתה אחראית על מתן חיסונים ועל בדיקות עיניים, וכמובן גם על ה'שיחה' לבנות כיתה ו', שהייתה הדבר הכי קרוב לחינוך מיני...

משהו על קריאה

יבלונקה מזכירה את עיתוני הילדים שנקראו אז, ובראשם 'דבר לילדים', 'הארץ שלנו' ו'משמר לילדים'; נערים ונערות דתיים קראו את 'הצופה לילדים'. אבי היה חבר הסתדרות ולפיכך דאגה הספרנית של המפעל שבו עבד שיהיה מנוי על העיתון דבר. קשה להבין היום אלו ציפיות היו מנת חלקנו באותם ימים: כמה חיכיתי ליום שלישי, בו הגיע בדואר 'דבר לילדים', וכמה חיכיתי ליום שישי שבו קיבלנו את 'דבר השבוע', שאותו קראתי גם כילדה. בכל שבוע נדפסו בו מילים של שיר עברי, ואני למדתי אותם בעל-פה...

דבר לילדים, 19 באוגוסט 1948

מלכה הספרנית ניהלה ביד רמה את הספרייה במקום עבודתו של אבי, שתמיד הגיע הביתה עם ספרי קריאה עבורי. בכל חג חנוכה נערכה מסיבה לבני משפחות העובדים, וכל ילד קיבל ספר ובו חותמת: 'שי לילדי הארגז'. מלכה גם דאגה שהעובדים יהיו מנויים על 'ספרייה לעם' של הוצאת עם עובד, וכך התעשרה הספרייה הביתית שלנו בספרי ילדים ומבוגרים. חבריי וחברותיי נהגו לשאול ממני ספרים, שאגב מקצתם עדיין לא הוחזרו...

מובן שקראנו גם ספרים ששאלנו מהספרייה הציבורית. ספריות כאלה היו פזורות בכל הארץ. כשהייתי בכיתה א', עוד כשגרנו בנווה צדק, הייתה ספרייה ברחוב רוקח, בקומה שנייה של גן ילדים. אבל זו היתה ספרייה שלא השאילה ספרים הביתה, והילדים ישבו וקראו במקום. בתום הביקור הלכו הילדים לספרן וביקשו ממנו לשמור להם את הספר עד לפעם הבאה. אני התביישתי לבקש, וכך בכל פעם שהגעתי לספרייה נאלצתי להתחיל לקרוא ספר חדש... כשלמדתי בבית הספר היסודי בגבעתיים הייתי מנויה בספרייה הציבורית ברחוב גורדון, שאליה הגענו לפעמים דרך 'גן הזיכרון'. באותם ימים לא יכולנו לבחור בעצמנו את הספר שרצינו לקרוא. היה עלינו לגשת לדוכן הקבלה, לתת לספרן רשימה עם שמות הספרים והוא היה מביא לנו אחד מהם. יצירת רשימת הספרים האישית הייתה בשל כך עניין גדול. הקשבנו להמלצות של חברים והעתקנו מהם שמות של ספרים. פעם שמעתי את חברי חָקָלֶה, שלא רצה ספר מקוצר, מבקש מהספרן את 'מונטה כריסטו השמן'...

אגב, הספרן ששלט ללא מצרים באותה ספרייה היה שמואל חביבי, שהתפרסם כמי שהצטיין בפתרון חידונֵי 'קפד ראשו' של שמואל רוזן ששודרו ברדיו. הנה כי כן, חביבי היה הידוען של אז (כמו שהיה עמוס חכם, שזכה בחידון התנ"ך הראשון). ואגב רדיו, 'תיבת נוח', ששודרה בכל יום שלישי בערב בהנחיית אלימלך רם, הייתה תכנית הבידור של כל המשפחה, כמותה גם תכנית ההומור המיתולוגית 'שלושה בסירה אחת', ששודרה בשבת בבוקר.

שמואל חביבי (מימין) ושמוליק רוזן, 2011 (ויקיפדיה)

איפה בילינו ומה עשינו?

היום נכדיי שואלים אותי איך הסתדרנו בלי טלוויזיה ומחשב. עובדה שהסתדרנו – קראנו ספרים והאזנו לרדיו. בבית שיחקנו עם ההורים, האחים והחברים במשחקי קופסה כמו 'סבלנות', 'מונופול', 'שבץ נא' ו'דומינו', ובעיקר בילינו הרבה בחוץ. שיחקנו עם חברים בתופסת, מחניים ועוד ועוד. הסתובבנו באופן חופשי בימים ובלילות. בערב יום העצמאות, למשל, היתה מסורת שנשמרה בכל שנה: לאחר ביקור בבמות הבידור העירוניות הלכנו ברגל מגבעתיים לכיכר דיזנגוף בתל אביב.

היינו חברים בתנועות נוער. במקרה שלי – 'קן בורוכוב' של הנוער העובד. בתנועה היו לנו 'פעולות', שיחות ודיונים על סוציאליזם (כך!), בעד ונגד השילומים מגרמניה, בעד ונגד ריקודים סלוניים, בעד ונגד עישון, ועוד ועוד. שרנו בכל מפגש שירים עבריים בליווי מוזיקלי של תיפוף על תוף או על פח, רקדנו באולם המרכזי ריקודי מעגל וריקודי זוגות, ויצאנו בהתנדבות לימי עבודה ולמחנות עבודה בקיבוצים. כשהגענו לגיל הגיוס יצאנו ל'הגשמה' בנח"ל.

(טיול בעיר)

ולסיום...

יש בספר עוד נושאים רבים אחרים, שמספרים על שהתרחש במדינה ועל השפעת התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים על הפרט. היו בעיות, קשיים, שילוב בין חגיגות שמחה בימי העצמאות לבין מחיר כואב ששולם במלחמות, בהתקפות טרור ובפעולות תגמול. הספר ילדים בסדר גמור מומלץ לקריאה לכל מי שחי בישראל באותה תקופה. נוסף על מנת הנוסטלגיה הגדושה יש בו עובדות ונתונים רבים שמוצגים מנקודת מבט רטרוספקטיבית. יבלונקה הצליחה לשקף גם את האווירה ששררה בקרב מגזרי אוכלוסייה שונים. אני יכולה להמליץ על הספר גם לצעירים ילידי הארץ וגם לעולים חדשים שלא היו כאן אז, כדי שישאבו ממנו מידע על החיים במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, וכפי שכתבה המחברת בהקדשתה לנכדיה-שלה: 'שתדעו'...

אני מכנה את עצמי 'צברית מצויה'. 'דור שני' לניצולי שואה, אבל גם 'דור ראשון' למקימי המדינה, שיחד אתה צמחתי וגדלתי. כפי שקיוו ניצולי השואה זכיתי להקים משפחה. שלא כמונו, ילדיי ונכדיי הכירו סבים וסבתות. וכשחושבים על זה בניכוי הציניות והפאתוס, צריך להודות בשמחה שזכינו לראות בהתגשמות נבואת זכריה (ח 5-4): 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ'.
______________________________________

ד"ר עדינה בר-אל היא חוקרת ספרות ילדים ביידיש.

'ציור הקסם' ששלח נחום שְׁמיגֶלסקי לביאליק

ליום השנה השמונים וארבעה למותו של ח"נ ביאליק (כ"א בתמוז תרצ"ד)

מאת עדינה בר-אל

נחום שְׁמִיגֶלְסְקִי (1943-1911) היה סופר עברי ומאייר, ששמו לא הונצח באנציקלופדיות ובלקסיקונים. הוא נולד בגרודנו שבבלארוס ונרצח בשואה. עד סופו הטרגי הִרבה שמיגלסקי לפרסם סיפורים, שירים ואיורים בעיתוני ילדים שראו אור בפולין, בעיקר בעיתוני רשת החינוך העברית 'תרבות' – עולמי ועולמי הקטן, שיצאו לאור בין השנים 1939-1936.

ידידי שמואל אבנרי, מנהל ארכיון 'בית ביאליק', הפנה את תשומת לבי למכתב ששלח שמיגלסקי הצעיר לביאליק בשנת 1932, כנראה לאחר ביקורו של המשורר הנערץ בפולין. שמיגלסקי כתב לו כי ישמח לאייר את יצירותיו:

גרודנה, ר"ח [ראש חודש] תמוז תרצ"ב 

כבוד המשורר הגדול והנכבד מר ח.נ. ביַליק – שלום! 

יקבל נא ברצון את המתנה הקטנה השולח לו אחד מידידיו, הבלתי ידוע לוֹ. 

הריני עלם בן 21 שנה. עוד מילדותי אהבתי לצייר, אולם לצייר לא למדתי. מתחילה ציירתי תמונות בצבעי שמן, אחר כך החילותי להתעסק בציור ציורי 'שחור ולבן' ו'קשוטי סופרים'. כמדומני שעבודה זו עלתה לי... קִשטתי כבר עתונים וספרים אחדים. ביניהם: עתוני ילדים עבריים. 

אם יש לו צורך בציורי-קִשוטים הנני מוכן לשלוח לו. 

לעת עתה הנני מתעסק בהוראה לנִצני אומתנו הרכים, ל'כרובים הזכים', לבני גיל הזהב... ומשום זה אהבתי לקשט את עתוניהם. 

את טיבו של 'ציור הקסם' – יביע הציור בעצמו. הרבה זמן עבר והרבה נסיונות עשיתי עד שעלה בידי לגבש ציור דו-פרצופי זה ולהעלותו על מדרגה גבוהה של 'אמנות הקסם'. 

יואיל לזכני בתשובתו, 

בהערצה, בכבוד רב ובברכה, 

נחום שמיגלסקי

באדיבות ארכיון בית ביאליק

מעניין כי מטבע הלשון 'גיל הזהב', שמשמש אותנו לתיאור גיל הזִקנה, שימש את שמיגלסקי כדי לתאר דווקא את גיל הילדוּת...

ואכן, שמיגלסקי צירף למכתבו את 'ציור הקסם' שהכין בעמל רב והקדיש אותו לביאליק: 

במתנה עבור המשורר הגדול מר ח.נ. ביליק מאת נחום שמיגלסקי, תמוז תרצ"ב.

והנה הוא הציור ההפוך:

שמיגלסקי – כפי שהוא עצמו ציין במכתב – כתב ואייר עבור עיתוני ילדים. הנה מבחר קטן של יצירותיו שנדפסו בעיתונים אלו. 

נתחיל בסיפור מחורז ומאויר בשם 'נקמת המילים הפצועות', שהתפרסם בעיתון עולמי, שנועד לילדים בני גיל עשר.

עולמי, 30 באפריל 1936

זו תחילתו של סיפור על ילד שלא ידע לקרוא כהלכה. היום אנו קוראים לכך 'דיסלקסיה' ומתייחסים לכֶּשֶׁל זה כאל לקות למידה שמקורה נוירולוגי ולא אינטלקטואלי, אבל בשנות השלושים האשימו את הילד עצמו. בסיפור זה המילים הפצועות, אלו שהילד לא הגה אותן כראוי בקריאתו, מכות בו ופוגעות בו, עד ש'למד לקח' והחל לקראן בהגייה נכונה...

סיפור נוסף הוא על ילד שובב בשם יובב, שפורסם בעיתון עולמי הקטן. הנה העמוד הראשון של הסיפור, שהוקדש לתלמידי בית הספר 'תרבות' בגרודנה, ושני איורים מתוכו:

עולמי הקטן, 12 בספטמבר 1938

באותו גיליון נדפס עוד איור שלו:

והנה שיר חמוד ומאויר, על מרים שנסעה לבקר את דודתה בעיר הגדולה ועתה חוזרת לביתה. שימו לב לאלגנטיות וללבוש המודרני של הנערה:

עולמי הקטן, 11 בינואר 1939

שמיגלסקי סיפק לעיתון עולמי גם חידות מחורזות ומאוירות, שהופיעו במדור הקבוע 'פינת שעשועים'. הנה אחת כזו:

עולמי, 26 במאי 1936

בהזדמנות אחרת הציע שמיגלסקי לקוראיו הצעירים 'חידת סְפָרוֹת', לצייר באמצעות מספרים:

עולמי, 30 באפריל  1936

בין הפותרים של חידות הציורים נרשמו שמותיהם של ילדים ממקומות שונים בפולין, ואי אפשר להימלט מן המחשבה המכאיבה על גורלם כמה שנים אחר כך...

והנה קובץ בדיחות שליקט שמיגלסקי (שימו לב לבדיחה הציונית 'בבית הספר'). בטור השמאלי למטה מספרים העורכים על הופעתו של עיתון ילדים חדש – עולמי הקטן:

עולמי, 5 במרס 1936

ואם יש בדיחות 'ציוניות', הרי יש גם חידות 'ציוניות':

עולמי, 30 באוקטובר 1936

ועוד חידה ציונית שפורסמה בעולמי הקטן:

עולמי הקטן, 12 בספטמבר 1938

ונסיים בשיר הלל לקופסת הקסם הכחולה, קופסת הקרן הקיימת.

עולמי, 17 בפברואר 1937

_________________________________

ד"ר עדינה בר-אל היא חוקרת ספרות ילדים ביידיש. ספרה בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין, 1939-1918, ראה אור בספרייה הציונית והאוניברסיטה העברית בשנת 2006.

בעלי התוספות

היום (6 ביולי) קיבלתי מרחל ברלב  את המכתב הבא, שכותרתו 'הכאה על חטא':

אני כל כך מקפידה להביא דברים בשם אומרם ולכתוב המקורות בהן הסתייעתי. אך כאן – כשלתי!  

בנובמבר-דצמבר 2016, לרגל תערוכה שנערכה ב'גלריה העירונית', בבית יד לבנים ברעננה, הופק קטלוג בשם: 'סביבון סובב עולם: אוסף רחל ברלב', בעריכת אורנה פיכמן, מי שגם אצרה את התערוכה. הקטלוג, וגם התערוכה, היו על סביבונים בעולם. עם זאת, לא יכולתי להתעלם מסמליותו של הסביבון בחג החנוכה, ולכן החלטתי כי האיור הנפלא של הסביבון, מתוך עולמי הקטן, יופיע בקטלוג. משום מה, נשמט שמו של המאייר משולי האיור, ועל כך אני מכה על חטא.  

בשעתו חיפשתי לדעת מיהו אותו נ. שמיגלסקי, אך לא מצאתי עליו מאומה. לכן, תודתי הרבה לעדינה בר-אל על שחשפה מעט מחייו והעלתה את זכרו מתהום הנשייה.