'תֶּחֱזַקְנָה': גלגוליו של המנון פועלים

שירת 'תחזקנה' במִפְקָד ל"ג בעומר של קן השומר הצעיר בביאליסטוק, 1932 (ארכיון עין השופט)

מאת אליהו הכהן

א. מהו שיר ייצוגי ואיך הופך שיר להמנון?

בכל תקופה מתולדות היישוב ניתן לאתר שיר בולט אחד הראוי לשמש שיר ייצוגי שלה. מה הופך שיר למייצג של תקופה או של דור? אפשר להציע כמה מבחנים, כגון שהוא מיטיב יותר מאחרים לשקף את הרוח וההווי באותה עת, שהוא מבטא משאלות לב של אלה ששרו אותו, וכמובן שהיה נפוץ, מוכר ומושר יותר מאחרים. לאלה יש להוסיף עוד קנה מידה: שהשיר הבליט בצורה משכנעת את היעדים הלאומיים של התקופה ושהציבור בכללו דבק בו כמקור עידוד בהתמודדות עם מועקות היום יום. 

עשרות שירי זמר חדשים רווחו בארץ בתקופת העלייה השנייה (1914-1904). מהם אהובים ומרגשים כ'יד ענוגה' של זלמן שניאור או 'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק, ומהם ריקודי הורה מלהיבים כ'אֵל יבנה הגליל', 'זבחו זבחי צדק', ו'עמך ישראל יִבָּנֶה'. אך החל מאמצע העשור הראשון של המאה העשרים, התנשא כמגדלור מעל כולם שיר אחד שניתן לראותו כשיר המייצג של אותו עשור: שירו של חיים נחמן ביאליק 'בִּרְכַּת עָם', שנקרא לו כאן בשמו המוכר 'תֶּחֱזַקְנָה'.

לא היה זה סתם עוד שיר זמר משירי היישוב – היה לו מעמד מוּרם. 'תחזקנה' התקבל בעיקר כהמנון, וכל מִפְקָד חגיגי או כינוס פועלים הסתיים בשירה עזוזה ונלהבת שלו. לימים שיבח הסופר חיים הזז את השיר והגדירו 'מעין שיר המרסלייזה, שפעל בעולם מה שלא פעלה כל השירה המודרנית בשעתה והשירה המודרנית של עכשיו כולה' ('והאיש ביאליק', משה אונגרפלד [עורך], ביאליק וסופרי דורו, עם הספר, תשל"ד, עמ' 6).

ואיך הופך שיר להמנון? התשובה הפשוטה היא: ברגע ששרים אותו בקימה על הרגליים. ביטוי ספונטני זה, שהביע כבוד והערצה, הוא שהפך את 'תחזקנה' לשונה ולמיוחד. היו שירים אחרים, שהגדירו לא פחות טוב את תקופת העלייה השנייה, כמו 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') של שאול טשרניחובסקי בלחנו הרוסי, או 'פה בארץ חמדת אבות' של ישראל דושמן בלחנו של פרופ' צבי הרמן ארליך שעיבד חנינא קרצ'בסקי. גם שירים אלה הושרו בראשית העשור השני של המאה ונחשבו שירים לאומיים מלהיבים, רבי השראה ומעוררי הזדהות. ציבורים גדולים שרו אותם בהתרוממות רוח ובהזדמנויות רבות, אך הם לא עמדו במבחן ה'קימה': רק את 'תחזקנה' שרו בעמידה.

הבה נשמע קודם את הבית הראשון, המוכר יותר במילותיו, בפי מקהלת צדיקוב ובליווי תזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני (ההקלטה מ-1971):

ב. הולדתו של שיר

'תחזקנה' אמנם הפך לשיר זמר בתקופת העלייה השנייה, אך הוא נוצר עשר שנים קודם תחילתה, בימי העלייה הראשונה. ביאליק כתב אותו בחודש אדר ב' של שנת תרנ"ד (1894), בהיותו בן 21 בסך הכל. הוא גר אז בקורוסטישיב, עיר מגוריה של רעייתו מאניה לבית אוורבוך, לה נישא שנה קודם לכן. הצלחתו הבלתי רגילה של השיר, לצד מעלות רבות אחרות שהיו בשיריו של ביאליק, הם שהביאו לו כעבור זמן את התואר המכובד של 'המשורר הלאומי'.

באוגוסט 1894 קיבל הסופר ראובן בריינין, שערך בווינה את כתב העת ממזרח וממערב, ארבעה שירים שכתב ביאליק ובתוכם גם 'ברכת עם'. הוא לא ידע את נפשו מרוב התפעלות ומיהר להריץ אל ביאליק איגרת ובה כתב: 'לא אפריז על המדה אם אומר כי מעודי לא קראתי [ב]עברית שירים נעלים כשיריך אלה, ולע[י]לא הם מכל תושבחתא ושירתא'.

מכתבו של ראובן בריינין לביאליק (ארכיון בית ביאליק; באדיבות שמואל אבנרי)

ואכן השיר ראה אור כמה חודשים אחר כך, בגיליון השני של כתב העת (1895):

הפרסום הראשון: ממזרח וממערב, א, גיליון ב, תרנ"ה, עמ' 149-148

חמש שנים אחר כך שב ופורסם השיר בשירון כינור ציון (הוצאת תושיה, ורשה תר"ס), שנדפס לקראת התכנסות הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון בקיץ של שנת 1900. בפרסום זה תוקנו כמה טעויות קטנות (כגון הציטוט של הפסוק מתהלים, קכט 8 במוטו; במקור התנ"כי נכתב 'ברכת ה' אליכם', ולא 'עליכם') והוכנסו שינויים זעירים (כגון השורה השנייה בבית האחרון).

כנור ציון, תר"ס, עמ' 106-105

השיר עצמו נכתב כמחווה לאיכרי המושבות הראשונות בארץ ישראל, שביאליק ראה אותם בדמות 'אחינו המחוננים עפרות ארצנו', אלה שהניחו, בשם כולם, את המסד לחידוש ההתיישבות העברית בארץ. זה היה אחד משיריו הלאומיים הראשונים של ביאליק, ובו הקדים לחזות כי לאחר המסד ייבנו הטפחות, ובעקבות החלוצים הראשונים יגיעו לארץ חלוצים נוספים. אליהם הפנה את דבריו בבית הרביעי של השיר: 'הַבַָּאִים – וּבְנִִיתֶם, וטַחְתֶּם, וְשַׂדְתֶּם'.

'תחזקנה' גדוש בצירופי לשון מן המקרא ומן הפיוט, ולימים שימשו פסוקיו מקור השראה לנואמים ולכותבי מאמרים שציטטו ממנו ביטויים שהיו למטבעות לשון שכיחות: כך למשל נהג הנשיא זלמן שזר לברך ספורטאים בביטוי 'תחזקנה ידיכם'. אמנם צירוף לשוני זה מקורו תנ"כי: 'כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים' (זכריה, ח 9), אך פתיח שירו של ביאליק הוא שהקנה לו את התהודה בציבור. כך גם הביטויים 'אל ייפול רוחכם', 'עליזים מתרוננים', לעזרת העם', 'מי בז ליום קטנות' ועוד. ייזכר לטובה ד"ר מנחם אריך קליבנסקי (1942-1900), מנהל גימנסיה עברית בקלן שנספה בשואה, שחקר את מקורותיהם הקדומים של צירופי הלשון בכל משפט ומשפט בשירו של ביאליק ופרסם את ממצאיו בחוברת מיוחדת שיצאה בברלין בשנת 1936.

מתוך חוברתו של מ"א קליבנסקי

בשנים הראשונות, בטרם הוצמד לו לחן, היה 'ברכת עם' שיר דקלום מלהיב באספות של חובבי ציון. רק כעבור עשור הותאמה לו לראשונה מנגינה, ומאז נמנה, בצדק, עם זמרת העלייה השנייה – זו התקופה שבה הפך לשיר זמר מוכר ואהוב. חלוצי העלייה השנייה, ובעיקר חברי תנועת 'הפועל הצעיר' שנוסדה בפתח תקווה ב-1905, היו הראשונים ששרו את 'תחזקנה' בארץ ישראל באספותיהם שנערכו ביפו ובנווה שלום. הם אימצו אותו אל ליבם בהתפעמות ועשאוהו להמנונם. לימים התקבע השיר כהמנון הסתדרות העובדים ותנועת הפועלים כולה. 

דיוקן ביאליק על גלויית 'לבנון (ארכיון בית ביאליק, באדיבות שמואל אבנרי)

ג. הלחן ומקורו הרוסי

מהפכת 1905, שנועדה להפיל את שלטון הצאר הרוסי ניקולאי השני, נכשלה. אך הותירה אחריה שירי מחאה ומרד רבים וביניהם Майская песня (שיר של [אחד ב]מאי). הנה הבית הראשון שלו ואחריו תרגום חופשי לעברית: 

מתוך אתר זמרשת שם הובאו המילים הרוסיות בשלמותן

אין זמן לחכות. הבה ניגש למלאכה / כסאו של  הצאר רועד.
מתקרבת שעת החשבון הגורלית / שחר חדש מפציע.

המקור הרוסי של הלחן נחשף לראשונה בתכנית הרדיו 'מי יודע', שאותה ערכתי בהשתתפות חדוה סולד. בתכנית זו, ששודרה ב-4 בינואר 1966, שר הלל (אילקה) רווה את המקור הרוסי של השיר. כעבור שנתיים פרסם המלחין החיפני משה ביק מאמר קצר על המקור הרוסי, שאותו איתר בקובץ מנגינות מהפכניות, שנדפס בסנקט פטרבורג בשנת 1916 ושנה מאוחר יותר גם באירקוטסק (תצליל, 8, חיפה 1968, עמ' 53-52; וראו צילום של החוברת והתווים בדף השיר ב'זמרשת'). ביק ציין גם שברשותו תרגום לרוסית שהכין לייב יפה, אך תרגום זה נעלם לפי שעה ולא ידוע מה עלה בגורלו.

ככל הנראה, כבר בשנת 1905 הותאם הלחן הרוסי ל'תחזקנה'. ביאליק, שגר אז באודסה, כלל לא ידע שלשירו יש מנגינה. כיצד נודע לו הדבר? הוא שמע את השיר והמנגינה עולים ובוקעים מדירתו של אחד משכניו...

דוד רוטבלום (1947-1876)
(דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב)

ביאליק סיפר על כך לידידו הטוב ד"ר דוד רוטבלום, שעמד לימינו בעת חוליו ועד ימיו האחרונים. במסע שערך ביאליק באירופה בשנת 1932 הוא לן בבית רוטבלום בווינה ועל הימים שעשה המשורר במחיצתו סיפר רוטבלום בזיכרונותיו. 

בדרכם לאחת ההרצאות שנשא שם ביאליק ניהלו שניהם שיחה שנסבה 'על השיר העממי, על מקורותיו השונים ועל היסודות והגורמים שעושים שירה ונגינה עממית לנכס-עם ולקנין דורות'. ביאליק אמר לרוטבלום, כי 'השיר העברי העממי בא ללמד על נשמת האומה החיה, המתאבקת עם גורלה ורוקמת את עתידה'. רוטבלום נענה לו, הביא כדוגמה את שירו של היינה 'לורליי', שזכה, לדבריו, 'ליותר מאלף מנגינות' (בפועל מאות), ואמר: 'אין לי ספק שגם הרבה משיריך יושרו ככה במנגינות
שונות בפי העם'. למשמע דבריו אמר ביאליק:

מבחר כתבי דוד רוטבלום, דביר, תשי"ד, עמ' 284-283

כך נודע לביאליק לראשונה ש'תחזקנה' היה לשיר זמר, וזאת עוד טרם ידע מאין הגיע הלחן ומי התאימוֹ לשיר. התאמת המנגינה הרוסית לשיר נעשתה אם כן באודסה בשנת 1905, ואילו למעמדו ההמנוני זכה השיר רק בהגיעו לארץ זמן קצר אחר כך.  

ד. 'תחזקנה' כשיר זמר 

ועידת הייסוד של 'הפועל הצעיר', 'חצר האוטונומיה' בנווה שלום (יפו) 1905 (ישראל נגלית לעין)

צבי סוכובולסקי (1968-1886), מראשוני העלייה השנייה (עלה 1904), סיפר על צעדיו הראשונים של 'תחזקנה' בארץ. לדבריו, שיר זה הושר באספות הראשונות של ארגון 'הפועל הצעיר' (הראשונה התקיימה באוקטובר 1905, השנייה באפריל 1906, והשלישית באפריל 1907): 

עוד באספות הראשונות היה נהוג לשיר את השיר הזה של ביאליק ולא את 'התקווה'. היה יחס חיובי גם ל'התקווה', אבל השיר 'תחזקנה' ביטא יותר את משא נפשם של הפועלים הראשונים' ('ראשית "הפועל הצעיר" ', ברכה חבס [עורכת], ספר העלייה השנייה, עם עובד, תש"ז, עמ' 617).

חוקרי תולדות התקבלותו של 'תחזקנה' עשויים להיתקל בקושי מסוים, שכן בפרוטוקול האסיפה השלישית, שכאמור התכנסה בחול המועד פסח תרס"ז, נכתב כי בתום האסיפה פצחו המשתתפים בשירת 'למתנדבים בעם' (ולא 'ברכת עם'). אך ברור שזו טעות, משום ששיר זה של ביאליק, שאמנם נכתב בשנת תר"ס, הולחן לראשונה רק בתרס"ח (על ידי אברהם צבי אידלסון), וממילא לא יכול היה להיות מושר בתרס"ז. נראה כי רושם הפרוטוקול החליף את 'ברכת עם' ב'למתנדבים בעם', אולי מפני שבשני השירים מופיע הצירוף 'לעזרת העם'.

קטע מפרוטוקול האסיפה השלישית של 'הפועל הצעיר' (גיליון 2, אב תרס"ז; הדפסת הקטוגרף)
בסעיף האחרון נרשם: 'כל החברים יוצאים בשיר "למתנדבים בעם" [צ"ל: "ברכת עם"]' (אוסף אליהו הכהן)

עדויות אחרות מקדימות עוד יותר את בואו של 'תחזקנה' לארץ ישראל. אליעזר שוחט (1971-1875), אחיו של ישראל שוחט ובעצמו איש העלייה השנייה, סיפר כי שר אותו כשעלה לחוות סג'רה שבגליל בחודש טבת תרס"ו (ראשית 1906). כעבור שלושה שבועות שלח מכתב לחברו יוסף שפירא ממנחמיה וחתם אותו בציטוט הבית הראשון של 'תחזקנה' במלואו:

יוסף שפירא, הפועל הצעיר: הרעיון והמעשה, עיינות, 1967, עמ' 33

גם יהושע מרגולין (1944-1877), לימים מראשוני מחנכי הטבע בארץ ('הדוד יהושע'), ששהה ביפו בשנים 1906-1905 ושיחק בתיאטרון הראשון בארץ ('חברת חובבי האמנות הדרמתית'), סיפר כי שר את 'תחזקנה' בשנת 1906, כשהתיאטרון הציג את המחזה 'היהודים' (מאת א' ציריקוב) בבית הספר 'כל ישראל חברים' בירושלים:

נסענו בקרון מיוחד של הרכבת ומצב רוחנו היה מרומם מאד. כשנכנסה הרכבת לבין הרי יהודה, פרצה מפינו שירת 'תחזקנה', והמילים 'עד נשמע מראשי ההרים מתפוצצים קולות ה' הקוראים עלו!' – דמו לי כמציאות ממש (יהושע מרגולין, דרכו של מחנך עברי, ספריית פועלים, 1948, עמ' 112). 

בשנת 1909, כשביקר ביאליק לראשונה בארץ ישראל, התקהלו רבים בנמל יפו לקבל את פניו. כשירד המשורר הנערץ אל החוף קידמה את פניו שירת 'תחזקנה', ולצלילי השיר ליווהו לאורך רחובות יפו, עד לנווה צדק, שם לן בבית ידידו מאודסה, הסופר ש' בן-ציון. ביאליק זכה לשמוע בארץ את 'תחזקנה' יותר פעמים מששמע אותו אי פעם לפני כן, ובביצועים מגוונים של מקהלה, שירת סולו ושירת קהל. זה היה בין השירים הראשונים שבהם התקבל כמעט בכל יישוב שאליו הגיע בסיוריו ברחבי הארץ. מקבלי פניו לא הסתפקו בשירת הבית הראשון של השיר, כפי שהיה נהוג כשהושר כהמנון, אלא שרו לא פעם גם את הבית השני והבית האחרון. על כל אלה סיפרו לי כמה מוותיקי היישוב שנולדו במאה ה-19, ובהם יעקב חורגין, שזכר את צעידתו של ביאליק ברחוב בוסטרוס ביפו כשהנאספים מלווים אותו ב'תחזקנה', אסתר דונדיקוב, שזכרה את קבלת הפנים לביאליק ברחובות ואיתן בלקינד שזכר את ביקורו בראשון לציון.

ביוני 1910 ביקר החכם באשי חיים נחום אפנדי בארץ ישראל. כאשר הגיעה פמלייתו לירושלים קידמו את פניו 'אלפי תלמידים ושירתם הייתה: תחזקנה ידי כל אחינו החובבים (כך!), שירת "התקווה" וכדומה' ('מכתב מירושלים', הפועל הצעיר , 22 ביוני 1910, עמ' 11).

כל העדויות הללו, ורבות נוספות, מלמדות על מעמדו המרכזי של 'תחזקנה'  בעשור הראשון של המאה העשרים, תקופת העלייה השנייה, הן כשיר מצוטט ומוכר הן כשיר זמר.

ה. הפולמוס על מעמדן המתחרה של 'התקווה' ו'תחזקנה'

במשך כשלושים שנה, עד ראשית שנות הארבעים, התלהט בארץ (וגם בגולה) ויכוח עז בשאלה אם לא ראוי להעדיף את 'תחזקנה' כהמנון לאומי על פני 'התקווה'. הנימוק המשכנע לטובת 'תחזקנה' היה כי בעוד שירו של אימבר פונה בבית הראשון אל אלה שעדיין חיים בגלות ועינם צופה לציון, לפאתי מזרח, 'תחזקנה' הוא שיר עידוד ליושבי הארץ, אלה שכבר הגשימו בגופם את מטרת הציונות והם 'המחוננים עפרות ארצנו'. נהרי דיו נשפכו בפולמוס זה. המחלוקת התבטאה גם בפועל, כאשר בכנסי פועלים ובתנועות הנוער החלוציות שרו את 'תחזקנה' בסיום אירועים חגיגיים, בעוד מצדדי 'התקווה' מחו על כך בתוקף. ביאליק עצמו לא התערב בפולמוס, וככל הידוע גם לא קם כדי לכבד את שירו בעת שהושר כהמנון. 

הדיון הלך והסתבך כאשר בשנות העשרים אימצו תנועות הפועלים בארץ המנון שלישי – האינטרנציונל, המנון הפועלים הבינלאומי. הוועידה הראשונה של 'הנוער העובד', שנערכה בשנת 1926, על מגרש ריק ליד צריף ועדת התרבות (היום גן מאיר), נפתחה והסתיימה בשירת האינטרנציונל, ועל כך יצא קצפו של ברל כצנלסון, מנהיגם הכריזמטי והנערץ של תנועות הפועלים בארץ.

ברל. רישום של פרנטישק ריכנטאל (אוסף אליהו הכהן)

ברל לא צידד ב'התקווה' כהמנון וגם לא הציע את 'תחזקנה' במקומו, אלא התקומם על אימוץ האינטרנציונל. בנאומו באותה ועידה טען, כי 'ההמנון הלאומי, המביע את המיית הנפש היהודית בגולה,
אינו יכול בשום אופן לתת ביטוי לכוחות האדירים של היצירה הלאומית החלוצית על קרקע המולדת'. ובאשר לאינטרנציונל, לדעתו 'המנון הפועלים הבין לאומי,
אשר ערכו רב כאחד הסמלים המאחדים את מחנות העבודה לאומותיהם ולגזעיהם, הנהו שריד קדומים
של ראשית התנועה הסוציאלית והוא מפגר בתוכנו ובביטויו אחרי התפתחותה של תנועת הפועלים
בעולם'.

ברל גרס כי המנון היישוב צריך להיות שיר מקורי, שיחובר על ידי משורר שקשור לעולמה של ארץ
ישראל העובדת: 'לא זכתה עדיין ארץ ישראל העובדת שתקים מתוכה את המשורר אשר ישיר את
המנונה, את שבועת האמונים של העובד בארץ. ואת הדרישה הפנימית הזאת לזמרה המקורית, החיונית, המעורה בחיי העובד בארץ ובמשאת נפשו – אל נשתיק. נדע מה חסרים אנו, והכרת דלותנו השירית והניגונית אולי תעורר את כוחות היצירה' ('שאלת החינוך בנוער [ב]: סמלים וסיסמאות', במעלה, חוברת ב, ב' בכסלו תרפ"ז, עמ' 14). רק מאוחר יותר, בשנות השלושים, שינה ברל את דעתו ולחם נגד המבקשים לזנוח את 'התקווה'.

ביאליק עצמו, שכבר גר בארץ, הוזמן ליומה השני של הוועידה אך סירב להגיע לאחר שנודע לו כי הדגל הכחול-לבן ותמונת הרצל נעדרים ממנה ושהדגלים שהונפו היו כולם אדומים. לאברהם ברוידס, 'משורר הנוער העובד', אמר:  

היה בדעתי לבקר בוועידה זו ... אבל לאחר שנודע לי מהעיתונים על צבעה של הוועידה ועל קולה, הרי בדיעבד נוח לי שלא ראיתיה בקלקלתה ... רק מי שנפשו נתרוקנה כבר מכל זיקה למסורת אבות, מתיר לעצמו לשבור בבת אחת את כל הכלים (אבידב ליפסקר, ' "הוועידה האדומה" של הנוער העובד [תשרי תרפ"ז] ושומרי חומותיה', עיונים בתקומת ישראל, ז, תשנ"ז, עמ' 499-498).

בהדרגה החל להתפתח בארץ נוהל של שירת שלושת ההמנונים – 'התקווה', 'תחזקנה' ו'האינטרנציונל' –בזה אחר זה, כשבכל אירוע הותאם סדר שירת ההמנונים להשקפות הזרם הפוליטי שערך את הכינוס. 

הנה למשל בשירון שירי עבודה ומולדת, שערך ישעיהו שפירא (המרכז לתרבות של ההסתדרות הכללית, 1945) נדפסו שלושת ההמנונים בזה אחר זה:

אחרי מותו של ביאליק (1934) התעצם הוויכוח, והרצון לכבד את זכרו של המשורר היה נימוק נוסף למצדדים בהפיכת 'תחזקנה' להמנון. הגיעו הדברים לידי כך, שערב מלחמת העולם השנייה הציע השבועון הסטירי עגל הזהב (בעריכת אריה דיסנצ'יק, לימים עורך העיתון מעריב), 'פתרון קל ומהיר' לבעיה: הכלאת שני ההמנונים להמנון משולב. הכותב לא הזדהה וחתם בשם 'לא אימבר ולא ביאליק'; אפשר שהוא עמנואל הרוסי, שהרבה לכתוב שירים הומוריסטיים לעיתון זה.

עגל הזהב, שנה א, גיליון 1, 25 במאי 1939, עמ' 2

העיתונות הארץ-ישראלית משופעת בידיעות רבות על הוויכוחים הללו ועל מריבות, שהגיעו לעיתים לידי תגרת ידיים ואלימות (מעט מהידיעות הללו הובאו ברשימה שהתפרסמה זה לא מכבר ברשימה של עמית נאור, 'בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים', בלוג הספרייה הלאומית, 9 בדצמבר 2019).

אך לא רק בארץ הושר 'תחזקנה' אלא גם בתפוצות הגולה, וגם שם היו ויכוחים ופולמוסים. דוד אסף, עורך מאמריי בבלוג, הפנה את תשומת לבי לעדותו המעניינת של ברל קרן, שנולד ב-1913 ליד ביאליסטוק ונמנה עם ממייסדי קיבוץ עין השופט. קרן סיפר כי במושבת הקיץ של השומר הצעיר ליד העיירה טיקטין שבפולין נערכו מפקדים חגיגיים בבוקר ובערב ליד המדורה:

היינו שרים 'תחזקנה', 'אל ראש ההר', 'עולם ישן נחריבה' [האינטרנציונל] ומאמינים בכל ליבנו בתוכן השירים. 'תחזקנה' היה ההמנון שלנו. את 'התקווה' התחלנו לשיר רק עם עלות היטלר לשלטון כשגברו הפרעות ביהודים (מאוצרות ארכיון עין השופט).

ריב ההמנונים ושירתם על פי חלוקה מפלגתית משתקפים גם מדיווחו של אלתר דרויאנוב, שבשנים 1932-1931 סבב בערי פולין בשליחות קרן קיימת לישראל (אני מודה לידידי שמואל אבנרי, שהפנה אותי למקור זה):

אלתר דרויאנוב, ציונות בפולניה: רשמי מסע (נובמבר 1931-מאי 1932), מסדה, תרצ"ג, עמ' 31–32

לעומתם, בתנועת הנוער 'השומר הדתי', שנוסדה בשנת 1929 בפולין והייתה בעלת אוריינטציה ציונית-סוציאליסטית, שרו החניכים בכל המעמדים הרשמיים גם את 'התקווה' וגם את 'תחזקנה', ולשניהם יוחס מעמד המנוני (וכך היה גם בקרב בוגרי התנועה שהיגרו לארה"ב). ד"ר יוחנן בן יעקב, שחקר את 'השומר הדתי' בעבודת הדוקטורט שלו (אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח), המציא לנו עדות מעניינת על דיון שנערך בחודש מרץ 1939, בוועד המשותף לענייני הנוער מטעם ההנהלה הציונית בארץ, בשאלת דגל והמנון משותף לכל תנועות הנוער הציוניות. הנושא עורר ויכוחים קשים, והסופר נתן ביסטריצקי, שריכז את הדיון, הציע להתלכד סביב 'התקווה', בעוד 'תחזקנה' יוכר כהמנון הנוער החלוצי שיושר אחרי 'התקווה'. בסיכומו של דבר הוחלט כי ההמנון הלאומי הוא 'התקווה', ובנוסף 'המועצה מאשרת כי על יסוד מסורת ממושכת יש לראות את "תחזקנה" כשיר של כל הנוער הציוני החלוצי, שהוא שר אחרי התקווה'. 

ריב ההמנונים התעמעם בימי מלחמת העולם השנייה והוכרע סופית עם הקמתה של מדינת ישראל.

ו. פרסומים ראשונים של תווי השיר

תווי השיר פורסמו לראשונה במהדורה השלישית של השירון יונג יודה של האגודה הציונית 'בר כוכבא', שנדפסה בברין שבגרמניה בשנת 1911, ובה בעת גם בספר השירים לבתי הספר שערך אברהם צבי אידלסון בירושלים ויצא מטעם חברת העזרה ליהודי גרמניה (ברלין וירושלים תרע"ב / סוף 1911). עורך יונג יודה הסתמך על אידלסון והעתיק ממנו (תוך הפיכת התווים משמאל לימין במקום מימין לשמאל, כפי שנהג אידלסון ברישום תווים). זאת ועוד, אידלסון כתב בראש התווים 'נעימה מקובלה', ובתוכן העניינים 'מנגינה פולנית'. עורך שירון 'יונג יודה' כתב בגרמנית: 'לחן פולני'.

תווי תחזקנה במהדורת אידלסון, תרע"ב

תווי שירון 'יונג יודה', 1911

כעבור חמש שנים הופיעו התווים בשירון ברכת עם, שנדפס בסדרה песниСионистские  (שירים ציוניים) באודסה בשנת 1917. בשירון נדפסו תווי השיר בעיבודו של דוד נובקובסקי (1921-1848), מי שהיה מנצח מקהלת בית הכנסת של יוצאי ברודי באודסה ומלחינם של שירים ויצירות ליטורגיות רבות. ביאליק, שתמונתו התנוססה על השער, גר אז באודסה ואפשר להניח שהכיר יפה את השירון ואת העיבוד.

תווי השיר בעיבודו של דוד נובקובסקי (אוסף אליהו הכהן)

לחן שני, בלתי מוכר, חובר לשיר ברומניה על ידי מלחין בשם גוטמן (J. Guttmann). התווים נדפסו בסטנסיל בצ'רנוביץ שבבוקובינה. השיר בלחן זה הושר בארץ לעתים רחוקות, בהופעותיו של החזן ישראל סגל-רוזנבך, אולם לא התקבל בציבור ומעולם לא הוקלט.

תווי הלחן של גוטמן; לא מתוארך (אוסף אליהו הכהן)

עוד מהדורה לא מוכרת של תווי 'תחזקנה' נדפסה בוורשה (כנראה ב-1920) בסדרה 'משירי הארץ'. המו"ל היה החזן-הזמר, הצלם והפולקלוריסט הנלהב מנחם קיפניס (1942-1878) שנספה בימי השואה. ההוצאה נקראה בשם 'זמרה' על שם רעייתו הזמרת זמרה זליגפלד.

זהו עיבוד למקהלה ולפסנתר של מתתיהו בנסמן (1922-1871). בנסמן היה מלחין, מעבד ומנצח ידוע בשעתו, שגם הלחין כמה משיריו של אהרן ליבושיצקי. שמו נשכח היום כמעט לחלוטין.

'משירי הארץ', ורשה [1920] (אוסף אליהו הכהן)

וכאן ייזכר לטוב המלחין וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון, שלא רק עיבד את המנגינה, כפי שראינו לעיל, אלא גם היה הראשון להקליט את 'תחזקנה'. בהקלטה נדירה משנת 1922 ניצח אידלסון על מקהלת גברים וביצוע זה הודפס בסדרת התקליטים הראשונה של שירי ארץ ישראל, שהוציאה לאור חברת 'פוליפון' בגרמניה (ראו מאמרי 'התקליט העברי: סיבובים ראשונים – פרקים בדיסקוגרפיה של הזמר העברי', יוסי מר חיים ויאיר סתוי [עורכים], הכל זהב, ספריית מעריב, 1993, עמ' 13). מאז זכה השיר לביצועים רבים מפי מקהלות וזמרים.

הנה ההקלטה ההיסטורית ובה מושרים שני הבתים הראשונים:

ז. דור הולך ודור בא...

בארץ התפרסם במיוחד הביצוע הפומבי של השיר במופע 'אנו נהיה הראשונים', שנערך בשנת 1963 בבניני האומה בירושלים. שרה אותו מקהלת צדיקוב בעיבודו של יצחק גרציאני ובניצוחו. אילקה רווה שר את המקור הרוסי גם בתכנית הרביעית של סדרת הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי' (1974), שהוקדשה לשירי העלייה השנייה, וחבורת רננים שרה בעקבותיו את 'תחזקנה' בעברית.

הנה זה:

כיום, בחלוף 125 שנים ממועד חיבור השיר, נראים מילותיו של ביאליק בבית החמישי של השיר כנבואה שהתגשמה:

יֵשׁ יוֹם – וּמִיָּם עַד-יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ / לִרְאוֹת מַה-פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד. 

ואכן, דור הולך ודור בא. שירה חדשה מרנינה כיום את לבותיהם של תושבי הארץ, במופעים, בשידורי רדיו וטלוויזיה ובשירים ופזמונים חדשים לבקרים. השיר 'תחזקנה', שהפעים וריגש במשך עשרות שנים את חלוצי היישוב הוותיקים והלהיב גם בני נוער רבים, הודר כבר מזמן מרשימת השירים המושמעים באמצעי התקשורת. לכל היותר חוזרים אליו כמקור קומי, אם בתכנית הסאטירית 'ניקוי ראש' ('תחזקנה ידי כל אחינו המכונאים'), אם בסרט הפולחן 'גבעת חלפון אינה עונה'  – שניהם בעצמם שייכים כבר לדור הקודם...

הנה תחילה הפרודיה מ'ניקוי ראש' (1974), שמצחיקה גם היום:

וכאן הקטע הבלתי נשכח מהסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' (1976) ובו סרג'יו קוֹנְסְטָנְצָה (בגילומו של ישראל פוליאקוב המנוח) זורק רימון וקורא בהתלהבות 'תחי מדינת ישראל ... תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים'.

אך גם אם זמנו של השיר עבר וסגנונו המליצי פס בחילופי הדורות, ראוי היה שבני דורנו, הגדלים ומתחנכים בארץ, יכירו גם הם את אחד מנכסי צאן הברזל של השירה העברית, שהיה מן השירים המלהיבים ביותר בתקופה שקדמה להקמת המדינה. עם כל הכבוד לפזמונים המזינים את תכניות הבידור בערוצי השידור השונים, ולצלילים מחרישי האוזניים במועדונים ובחתונות, אל לנו להזניח את 'שמורת הטבע' של הצליל הארץ-ישראלי הישן, של שירי העם מרוממי הלב כ'תחזקנה', שאלפים ורבבות מתושבי הארץ, בעבר הלא רחוק, קמו על רגליהם לכבודו וחוויית שירתו נצרבה עמוק בתודעתם.

מי הם 'מבשרי גאולת ישראל'? חבלי הלידה והפרסום של 'מולדתי'

מאת בני עוֹרי

א. לוח 'מולדתי' לנוער ולעם – יוזמיו ועורכיו

לפני כשמונים שנה, בחודש אוקטובר 1935, הוציאה לאור הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל בירושלים (באמצעות הוצאת הספרים ראובן מס), את הכרך הראשון של 'מולדתי – לוח לנוער ולעם'. זו הייתה סדרה שהתמידה להתפרסם עד שנת 1968.

העורך, העיתונאי אהרון זאב בן-ישי, כתב בדברי הפתיחה: 

'מולדתי' נדפס כספר כיס (10.5 על 16.5 ס"מ). הוא הכיל 320 עמודים עמוסים במידע, תמונות ואיורים בנושאים רבים ומגוונים: דגלי מדינות בעולם וחגיהם הלאומיים, לוח הטבע ולוח השנה עם מנהגי ישראל בכל החגים, החקלאות בארץ ישראל, פרקים במדע שימושי, מסלולי טיולים בארץ, ספורט, צופיות ועזרה ראשונה, מילות שירים עם תווים וגם כמה מודעות פרסומת.

האחראים על הוצאת הספר היו הסופר והמחזאי נתן ביסטריצקי (לימים אגמון), שהיה ראש מחלקת הנוער והתעמולה בקק"ל, וד"ר יצחק מַן, שהיה העורך הראשי של הפרסומים. אין אנו יודעים מדוע בחרו דווקא באהרון זאב בן ישי להיות העורך, אבל זו הייתה בחירה מוצלחת.

אהרן זאב בן-ישי (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

בן-ישי, שנולד באוקראינה בשנת 1902 ועלה לארץ בשנת 1920, ימי 'העלייה השלישית', היה עיתונאי פורה במיוחד. הוא החל בכתיבתו הפובלציסטית והספרותית כבר במזרח אירופה, והמשיך בה במרץ גם בארץ ישראל. הוא עסק גם בכתיבה הומוריסטית ואף חיבר כמה שירי זמר, שהידוע בהם הוא 'טיילתי בעמק', שהיה להמנונם של חברי קיבוץ עין חרוד. את לוח 'מולדתי' ערך בן-ישי משנת 1935 ועד 1947. הוא נפטר ב-1977.

שלושה תיקים עמוסי מסמכים שמורים בארכיון הציוני בירושלים (KKL5/7695-7693) ואוצרים בתוכם את סיפור היוולדו של לוח 'מולדתי', המשא ומתן שנוהל עם העורך, תהליכי העבודה על הכרך הראשון, הטעויות שהתגלו לאחר הפרסום והניסיונות לתקנם בכרך השני, התכתבויות עם סניפי קק"ל בעולם על הפצת הלוח בחו"ל, ועוד ועוד. התכתבויות מרתקות אלה השתמרו רק בזכות העובדה, שקשה לנו לתפוס אותה בימינו, שכל התקשורת באותם ימים הייתה רק במכתבים ובמברקים. מכל מקום, העיון בהם מאפשר לנו לדעת מה חשבו, חלמו והגשימו אנשי קק"ל והעושים במלאכת הכתיבה, העריכה, ההדפסה והמכירה של 'מולדתי'.

המסמכים המוקדמים ביותר הם פניות לכמה מוסדות חינוך בארץ ישראל בבקשה לקבלת מידע על המוסד, על מנת לפרסמו בספר. ב-25 ביוני 1935 הפיצו ביסטריצקי ומן חוזר בקרב שורה ארוכה של מנהלי בתי ספר ומוסדות חינוך: 'רואים אנחנו הכרח להביא בו [בלוח] רשימה של כל מוסדות החנוך החשובים שבארץ'. מנהלי המוסדות התבקשו לציין את השם המדויק והכתובת של בית הספר, את מטרותיו החינוכיות, את מספר התלמידים ואת תנאי הקבלה.



התשובות הגיעו ממוסדות רבים, מקצתם קיימים עד עצם היום הזה, כמו הגימנסיה העברית 'הרצליה' בתל אביב, בית הספר החקלאי 'כדורי', או כפר הנוער בן-שמן; ומקצתם ממוסדות שכבר עברו מן העולם, כמו חברת הילדים 'זיו' שבתל ליטוינסקי, טכניון 'הינריך הרץ' (בית ספר פוליטכני) בתל אביב, ועוד.

ב. על 'שיר עם ארצישראלי'

בשער הכרך הראשון נדפס ציטוט מ'שיר-עם ארצישראלי'.

שימו לב לתאריך: מניין שנות חורבן בית המקדש השני ומניין השנים מאז הצהרת בלפור

זהו השיר 'מכורתי', שאמנם מתכתב בכותרתו עם 'מולדתי', אך למעשה זהו שיר רוסי לגמרי, במקורו ובלחנו (מילים: אלכסי טולסטוי; לחן: אלכסנדר גרצ'נינוב).

השיר תורגם לעברית בשנת 1911 על ידי איש העלייה השנייה יצחק יונה לבני (ציגל), ועל אף 'רוּסיוּתוֹ' הגמורה, הוא התחבב מאוד ונפוץ בארץ ובגולה כ'שיר שומרים' ארץ ישראלי.

הנה יהורם גאון:

  

ג. סילוף היסטורי או רגשי נחיתות? פולמוס התמונות

במיזם ספרותי בסדר גודל שכזה, שהכיל אלפי שמות, תאריכים, מספרים ועובדות, סביר להניח שפה ושם תיפולנה טעויות. אבל לא העורך בן-ישי ולא האחראים עליו בהנהלת קק"ל, שיערו שמהומה רבתי תפרוץ דווקא בשל עמוד תמונות...

עמוד 3 הוקדש לתמונות 'מבשרי גאולת ישראל': במרכז, כמובן, תמונה גדולה של בנימין זאב הרצל, וסביבו, בתמונות קטנות יותר, אישים נוספים מהפנתיאון הציוני: משה הֶס, הברון אדמונד ג'יימס רוטשילד, ליאון פינסקר ואחד העם. שלושת האישים שזכו לכבוד בעודם בחיים היו חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, נחום סוקולוב, נשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית, וכמובן מנחם אוסישקין, שהיה אז יו"ר הקרן הקיימת לישראל. 

עמוד תמונות זה הרגיז את הציונים הדתיים בארץ ישראל ובחו"ל, שהתקשו להתעלם מן הפסוק שהובא בתחתית העמוד, 'והיו עיניך רואות את מוריך' (ישעיהו, ל 20). פסוק זה, בהקשרו כאן, נשא עמו מסר חילוני מובהק: לא הרבנים ותלמידי החכמים הם מבשרי הגאולה, אלא ראשי התנועה הציונית.

המכתב הזועם הראשון נשלח בכ"ה בתשרי תרצ"ו (22 באוקטובר 1935), כשבועיים לאחר ש'מולדתי' ראה אור. הוא נשלח מטעם הוועד הפועל של 'הסתדרות מזרחי ותורה ועבודה בצ'ס"ר', שמרכזו היה בפראג שבצ'כוסלובקיה. הכותבים, שנעלבו מאי הזכרתם של 'מבשרי הציונות' (הרבנים צבי הירש קלישר, שמואל מוהליבר, אליהו גוטמכר, או יצחק יעקב ריינס), ראו בכך ניסיון מכוון להשפיל את כבודם. 

העובדה שבין מבשרי הגאולה בתקופת התחיה לא ראיתם כל צורך להעמיד בראש את הרב קלישר ז"ל אלא את מ. הס, שהוא האחרון ינק רק מבשורת הגאולה שבפי קלישר, ובדרך כלל אינכם רואים לנחוץ להזכיר ע"ד [על דבר] הרבנים החשובים כמו הרב מוהליבר, גוטמכר וריניס ז"ל, מראה לנו שוב את המגמה להשפיל את כבוד המנהיגים הדתיים בפני הנוער היהודי. אנו חושבים שבהוצאות ספרותיות ע"י הקהק"ל, שחלקנו בו לא פחות מאחרים, ובפרט בהוצאות למען הנוער שמטרתן להעמיק את ההכרה הציונית ולחבב את הקרן הזה על שדרות הנוער לחוגיהם ולמפלגותיהם השונים, אסור שיהיה בזה משום משא פנים למישהו. בכל אופן לא נניח לסלף את האמת ההיסטורי וביחוד במקום שאנו רואים בזה סכנה לנוער ולדור הצעיר, שכבוד הדת ומסורת היהודי ירד בעיניו ע"י השפלת כבוד הרבנים מנהיגי הדור בקפוח זכות עבודתם הכבירה הקודמת לשאר המנהיגים.

והמסקנה המעשית: 'מטעמים האמורים אין בידינו להפיץ את החוברת הזאת ובהזדמנות זו אנו להביע את מחאתנו העמוקה עי"ז לידי ביטוי. אנו היינו רוצים בברור הדבר מצדכם'.

אנשי 'המזרחי' בתל אביב, גם הם לא שקטו על שמריהם וכתבו להנהלת קק"ל מכתב תקיף בעניין זה. מכתבם לא נשמר בתיק, אך הדים לו יש בתשובה ששלח להם ד"ר יצחק מן, איש הקק"ל: 

יצחק מַן, 1956-1890 (מקור: רפי מן [נכדו], הארץ)

אלמלי נכתב מכתב זה בצורה הנהוגה בין מוסדות המכבדים את עצמם, היינו יכולים להשיב דברים על תלונתכם. אפשר היה להעיר לכם, כי לא רק הגרש"ם [הגאון רבי שמואל מוהליבר] וקלישר אינם נזכרים בעמוד הנידון בין מבשרי גאולת ישראל, כי אם גם [פרץ] סמולנסקין, [משה לייב] לילינבלום ו[מקס] נורדוי, ודבר זה עצמו יכול לשמש ראיה – אם יש צורך בראיה לכך – כי לא היתה כאן כל כוונה לעבור בשתיקה על פעולתם של המבשרים הרבנים. אפשר היה גם להביע תמהון על כך, כי מכל הלוח – בן 300 עמודים – המלא וגדוש מאמרים ותמונות, והחדור רוח המסורת היהודית, נטפלתם דווקא לתמונה אחת זו. 

ואשר לביטויים שמצאתם לנכון להשתמש בהם, שכן אתם כותבים על 'חד צדדיות העוברת כל גבול של נימוס ויחס', על 'שערורייה חברתית צבורית', ומאיימים 'למצוא דרכים איך להגיב' וכו' – הרי הלשכה הראשית של הקהק"ל חושבת שדרכים כאלה אינם נאים כלל להנהגה עולמית של תנועה חשובה.

תשובתו של מן לא הניחה את דעתם של אנשי 'המזרחי' בארץ, ומסתבר שאף הרגיזה אותם. בכ"ז בתשרי (24 באוקטובר) הגיבו אנשי ההנהלה הראשית של 'הברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי' בארץ ישראל:

צר לנו מאד להודיעכם כי תשובתכם אינה מיישבת את הדעת. היא מכילה דברי תוכחה בוטים, הליכת סחור-סחור סביב העניין – ותשובה ברורה או התנצלות על המשגה שעשיתם לא מצאנו בה. 

עובדה היא – הלוח מסלף את ההיסטוריא של התקומה הישראלית. העמידו ברשימת המבשרים אישים גדולים, חשובים אך יש ביניהם העומדים לפני סימן שאלה חמורה: אם הם היו צריכים להכנס לרשימת המבשרים? ואת מבשרי התחיה הגדולים מהיהדות החרדית אשר אין עליהם ספק – לא הכנסתם ... 

עד כמה שמצווים אנו לגלגל זכות על ישראל, אי אפשר להשתחרר מן הרושם המדכא כי רק יחסה השלילי ליהדות שומרת תורה ומצוות – הביאה לידי העלמת עין ממבשרי ציון של היהדות החרדית ... השאלה אינה שאלת אישים; השאלה היא שאלת המחנות. לפי התמונות יש מקום לחשוב כי היהדות הדתית אינה מיוצגת כלל בתנועת התחיה; ועל זה אי אפשר לעבור בשתיקה, אי אפשר להניח כי אף יהודי חרד אחד לא נכנס בין 'מבשרי התחייה'. 

על המכתב הזועם חתם שלמה זלמן שרגאי, ממייסדיה ומנהיגיה של תנועת 'הפועל המזרחי', ולימים ראש העיר הנבחר הראשון של ירושלים לאחר קום המדינה. שרגאי דרש בהמשך המכתב, כי אנשי קק"ל יתקנו את המעוות על ידי הוספת דף שני של תמונות ובו ייכללו מבשרי הציונות הדתיים.

בעקבות מכתבו של שרגאי נערכה בט' בחשון (5 בנובמבר) פגישת פיוס בין הצדדים ומיד בעקבותיה שלח שרגאי לנתן ביסטריצקי מכתב המסכם את ההבנות שנוצרו:

שלמה זלמן שרגאי, 1995-1899 (מקור: ויקיפדיה)

בענין הלוח של הקהק"ל. תברר את האפשרות להוסיף דף אחד של תמונות, ואני מציע לך בזה – אחרי שהתיעצתי עם הרב [מאיר] ברלין [מראשי תנועת 'המזרחי'] – לסדר את ששת התמונות האלה: 

1. הרב אלקלעי; 2. הרב ר' צבי קלישר; 3. הנצי"ב (הרב ר' נפתלי צבי ברלין); 4. הרב ר' מרדכי אלישברג; 5. הרב ר' שמואל מוהליבר; 6. הרב י.י. רינס ... 

בנוגע לכותרת, אני מציע לך שלוש צורות ותבחר באחת מהן: 

1. מחוללי התנועה הדתית בציוניות; 2. מחוללי התנועה הציונית ביהדות הדתית; 3. מחוללי הציוניות הדתית לאומית. כמו כן תמציאו לנו מכתב הסברה, כי העדרן של תמונות מחוללי הציונות מתוך היהדות הדתית היא משגה וכו'.

בשנת 1937 הוציאה הקק"ל סדרת בולים על הציונות הדתית, כולל דיוקנאות של הרבנים מוהליבר, קוק וקלישר

למחרת, בי' בחשון (6 בנובמבר), שלח ביסטריצקי לשרגאי את מכתב ההתנצלות המוסכם:

נתן אגמון (ביסטריצקי), 1980-1896 (מקור: ויקיפדיה)

אנו רואים חובה לעצמנו להודות, שאמנם משגה היה מצדנו שהשמטנו מן העמוד של 'מבשרי התחייה' את האישים מקרב חוגי החרדים. אנו מצטערים על שגגה זו שבאה בהסחת הדעת. מכיון שעורכי הלוח היו מוכרחים לצמצם את עצמם מלכתחילה במספר מועט של אבות הציונות ושל המנהיגים הציונים בהא הידיעה, לא נתנו את דעתם על מבשרי התחייה הציונית מקרב החוגים שאתם מצביעים עליהם בצדק. מכאן ברור, שאין לכם כל יסוד 'למחות נגד הסילוף בזדון', שכן אין כל טעם לחשוד בנו שהדבר נעשה בכוונה תחילה, והננו בטוחים בכם, שאתם תחזרו בכם מדבריכם אלה. מובן מעצמו, שאנו נקפיד בעתיד על כך, שלא יהיה מקום לשגיאות כאלה בהוצאות הבאות של הלוח.

ביסטריצקי גם התייחס לבעייתיות הטכנית שכרוכה בצירוף דף תמונות נוסף לכרך הראשון שכבר הודפס. הוא הסביר שניתן יהיה להדביק דף כזה 'רק באותם הלוחות שעוד נמצאים במחסנו של המו"ל', והביע תקווה שלאחר הסדרת עניין זה תתמסר הנהגת 'המזרחי' להפצת הלוח בקרב נאמניה.

עבר שבוע נוסף ובי"ז בחשון (13 בנובמבר) שלח שרגאי מכתב חדש ללשכה המרכזית של קק"ל, והפעם כיוון גבוה יותר ועמוק יותר. במכתבו בא לידי ביטוי השבר והעלבון שחשו חוגים ציוניים דתיים מאי-שילובם במוסדות קק"ל:

קבלנו בסיפוק את הודעתכם כי היתה רק משגה שתמונות מבשרי ציון מבין היהדות הדתית הוחסרו מהלוח. אולם תבינו את הרגשות שלנו ... גם אם זאת היתה שגגה (ואנו מקבלים את זה), הרי יש לשגיאה זו שרשים עמוקים נפשיים. ומשום כך התפרצה מאיתנו המחאה והזעם הנפשי, אשר נתן רק בטוי לכאב העמוק שבנפש והחרדה לצביון מפעלנו בארץ, אשר גם בדבר קטן זה – הוא בא לידי בטוי וגילוי ... הסילוף הזה הוא תוצאה מתהליך החיים בארץ ומדחיקת רגלנו מכל המוסדות המשפיעים על תהליך חיים זה, כי הרי ברור, שלו היינו נמצאים בלשכת הקה"ק כעובדים במשרד, לא הייתה שגיאה כזאת יכולה להתרחש אפילו שלא בזדון.

בתשובה ששלח ביסטריצקי לשרגאי (6 בדצמבר) כבר הצטננה רוח הפיוס. מתברר שהנושא הובא לפתחו של מנחם אוסישקין, היו"ר התקיף של הקק"ל (שכזכור, תמונתו התנוססה אף היא באותו עמוד שנוי במחלוקת), והלה הורה שלא להתקפל או להתמקח אלא להחליט.

בענין הדפסת העמוד המיוחד ... התיעצנו עם מר אוסישקין, ולפי דרישתו יש להסתפק רק בארבע התמונות של הרבנים אלקלעי, קלישר, מוהילובר ורינס, משום שהם היו באמת אבות התנועה הציונית ומנהיגי החרדים בתנועתנו. עליכם להבין, שגם בעמוד שנדפס כבר בלוח לא רצינו 'ליזל ולחשוב כרוכלא' [ללכת ולהיחשב כרוכלים; על פי גיטין, לג ע"א] ומשום כך לא הבאנו כמה וכמה מנהיגים חשובים, כגון סמולנסקין, לילינבלום, נורדוי ועוד, וציינו באמת רק את האישים המפורסמים ביותר בקרב הדור הצעיר שבימינו ... נתנו להתקין קלישאות [גלופות] מהתמונות של ארבעת האישים הנ"ל ובימים הקרובים נדפיס את העמוד ונסדר את הכריכה. אנו תקוה, כי ע"י כך סידרנו את הדבר לשביעות רצונם של כל הצדדים המעונינים בכך.

בכרך השני של 'מולדתי', שיצא לאור שנה לאחר מכן, באוקטובר 1936, כבר נלמד הלקח ולא היו בו שום תמונות: לא של מחוללי הציונות החילוניים ולא של מבשרי הציונות החרדיים. האישיות היחידה שזכתה לתמונה היה נחום סוקולוב, שנפטר בלונדון במאי 1936.

ד. 'סדקים בקירות ביתנו הלאומי': 'התקווה' או 'תחזקנה'?

עם תום 'פולמוס התמונות' לא הסתיימו כאבי הראש של עורכי הכרך הראשון של 'מולדתי'.

לפי תומם הדפיסו העורכים בתחילת הספר את מילות השיר המוכר והנערץ, המנונה של התנועה הציונית (שהפך לרשמי מאז הקונגרס השמונה-עשר ב-1933): 'התקווה'.

בעמוד שלאחריו הובא שיר נוסף, מפורסם גם הוא: 'ברכת עם' של חיים נחמן ביאליק, הידוע יותר בשמו 'תחזקנה' (על פי המילה הראשונה של השיר). שיר זה נתפס אז ביישוב כהמנון הבלתי רשמי של תנועות הפועלים הציוניות.

ה'עימות' בין שני השירים על כתר ההמנון הלאומי היה ידוע, ולפיכך הצמדתם זה לזה ב'מולדתי' הרגיזה כמה אנשים. אחד מהם, שחתם בראשי תיבות י"כ, טרח לשלוח תלונה ארוכה ומפורטת להנהלת קק"ל: 

למה שמתם את 'תחזקנה' בראש הלוח מיד אחרי 'התקוה' ולפני דגלי המדינות? הרי נתתם בזה מקום לחשוד בכם שהתכוונתם לאשר בזה, שיש לעמנו המפוזר והמפורד, שני הימנונים לאומיים בארץ ייחודו הלאומי: אחד רשמי מימי הקונגרסים הראשונים ומקובל על כל העם, ואחד מקובל על חלק מהעם ההולך ומתבדל ממנו בהרבה שטחי חיים וגם עד ההימנון הגיע. האמנם לזה התכוונתם? 

וכי מה עוול ופגם מצאתם ב'התקוה'? וכי מכוער הוא הבית האומר: כל עוד רגש אהבת הלאום בלב היהודי פועם, עוד נוכל קוות גם היום, כי ירחמנו אל זועם? או כלום עבר זמנו של הבית השני האומר: ... 'כי רק עם אחרון היהודי, גם אחרית תקותנו'? ואם אפילו פג טעמו וריחו בעיני חלק מעמנו, ויהיה חלק חשוב, כלום יש לו הרשות וסמכות, מלבד הקונגרס, לפסול המנון לאומי? 

וכי ככה עושים עמים מתוקנים בתקופת תחייתם?  

ובייחוד הנכון הדבר להראות גם לילדי ביה"ס העממי – שבקרבו מפיצים את הלוח – שאמנם נעשינו, חלילה, כשתי אומות? ובאחרונה: האם מתפקידי הקה"קל ... לאשר ולהפגין ע"י 'לוח לנוער ולעם' את הסדקים שנתגלו בקירות ביתנו הלאומי בראשית היבנותו? תמהנו!

בהמשך הוא כותב על ליקויים נוספים שנפלו לטעמו בלוח, ואת מכתבו הארוך סיים כך:

אשמח מאד אם תעמידוני על טעותי ותוכיחו לי ששני המנונים לעם אחד הוא דבר טבעי ורצוי לנו... ואם לא תוכלו להוכיח, תתאמצו לתקן מה שקלקלתם בלוח. חכמים היזהרו בדבריכם!

ב-2 בפברואר 1936 זכה י"כ לתשובה מפורטת מהנהלת קק"ל:  

ברור שאין כל מקום לבוא בטרוניה עלינו, ש'מצאנו עוול ופגם' ב'התקוה', שכן נתנו את ההימנון הלאומי שלנו במקום הראשון, ורק אחריו ואחרי התמונות של מבשרי התחיה נתפרסם השיר 'תחזקנה'. אנו חושבים כי 'תחזקנה', כשיר התחייה הלאומית מאת משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק ז"ל, ראוי בוודאי מכל הבחינות לתתו בראש ספר הנועד לנוער. ואין לחפש בזה שום כוונות זרות, ביחוד לאחר שהשיר הזה נתקבל על כל חלקי הנוער הציוני, ובתוכם גם הנוער הציוני הכללי, כהימנון של הנוער החלוצי בכלל. מאידך גיסא יש להודות, כי מתוך שיש בכמה חוגים של הישוב בארץ רגישות יתרה בענין זה, אפשר שימצא מי שיפרש את סדר ההדפסה בלוח ברוחו של בעל המכתב, וע"כ [ועל כן], כדי למנוע בעד אי-הבנה זו, החלטנו להביא בעתיד את השירים האלה בהערה זו: 'התקוה – ההימנון הלאומי', 'תחזקנה – ההימנון של הנוער החלוצי'.

ה. כל הארץ דגלים 

אלא שגם כאן לא הסתיימו התלונות. אנחנו בעמוד 7, שבו מופיעים תיאורי 'דגלי מדינות'.

'ארץ ישראל העברית' היא המדינה הראשונה ברשימת הדגלים, על אף שבאותה שנה אין עדיין מדינה כזאת. זו הייתה הצהרה נועזת ערב פרוץ 'המרד הערבי הגדול', הידוע גם בשמו הציוני 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט'.

תיאור דגלה של ארץ ישראל העברית 'הקפיץ' את אברהם עקביה, איש 'ההגנה', שלחם לצד אורד צ'ארלס וינגייט ב'פלוגות הלילה' ואחר כך שירת בצבא הבריטי במזרח אפריקה, בבריגדה היהודית ובצה"ל. עקביה פרסם את זיכרונותיו על לחימתו לצד וינגייט ועוד כמה ספרים. הוא נפטר בדצמבר 2014.

אברהם עקביה (מימין) ואורד וינגייט (אוסף המשפחה; מקור: עופר אדרת, הארץ)

וכך כתב עקביה ב-19 בנובמבר 1935 לעורכי 'מולדתי': 

התפלאתי לראות בלוח 'מולדתי' את המלים הבאות אחרי 'דגל ארץ ישראל העברית' ... לפי מה שהיה ידוע לעבדכם הרי הדגל הציוני הוא: שני פסים כחולים מהצדדים ובאמצע מגן דוד. אולי תוכלו לברר לי מהו הדגל הנכון: תכלת-לבן, או שני פסים כחולים (או תכלת?) מהצדדים ומגן דוד באמצע (כמצויר באנציקלופדיה של הוצ'[את] 'מסדה') או הדגל הרגיל: בין הפסים והכחולים וקצת בד יש מרחק?

ומוסיף עקביה לאחר חתימתו:

מדריך צופים הנני, וגם כתבתי חוברת על צופיות, שתצא כעת במהדורה שניה, וחשוב לי לכתוב את צורת הדגל האמיתית בחוברת הנ"ל.

תשובתו של ביסטריצקי לא איחרה להגיע. בשיטה הידועה הוא העביר את האחריות לידי 'ועדה' שהתמנתה לעסוק בנושא:

אמנם לאחר שלוח 'מולדתי' כבר נדפס, נודע לנו שעל יד הסוכנות היהודית נתמנתה ועדה לשם קביעת צורתו הנכונה של דגלנו הלאומי. היינו מציעים לך, איפוא, לפנות לועדה זו ... כדי להודע אם היא כבר גמרה את עבודתה ומהי הצורה הנכונה של הדגל.

בתיקי 'מולדתי' שבארכיון מצוי עוד חומר רב ומעניין על הוצאת הכרך השני ומאמצי ההפצה שלו בפולין. אבל זו כבר פרשה נפרדת.