יום שישי, 18 במאי 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (א)

מאת אליהו הכהן

איכר חורש במושבה רחובות (צילום: ליאו קאהן, 1912)

א. המחרשה כסמל 

'בו ביום שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת היהודים' – כך הכריז בנימין זאב הרצל בנאום הנעילה של הקונגרס הציוני הראשון, בבזל 1897. בחזון הציוני, ולא פחות מזה במערך הסמלים של המיתולוגיה הציונית, סימלה המחרשה את שיבת היהודי לאדמתו.

בשנת 1879 נעץ יהודה ראב (1948-1858) את להב מחרשתו באדמת פתח תקווה. זה היה שלוש שנים לפני שעלו על הקרקע המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה, ומעשה חלוצי וסמלי זה היה תחילתו של המפנה שיתחולל מכאן ואילך בהתיישבות החקלאית בארץ ישראל. האיש שחרש את התלם הראשון שנים לפני שנכתבו מסמכי היסוד של החזון הציוני – האוטואמנציפציה של פינסקר ומדינת היהודים של הרצל – זכה לראות את החזון מתגשם עם הכרזת המדינה, ושבוע לאחר מכן הלך לעולמו.

המחרשה הופיעה בסמלי הארץ עוד לפני שהחל מפעל ההתיישבות. כבר בשנת 1854 נוסדה בירושלים על ידי משה זאקש, גר הצדק ורדר קְרֶסוֹן (מיכאל בועז ישראל) והמומר קלמן חברה קיקיונית להקמת מושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל. העיתון היהודי-גרמני Allgemeine Zeitung des Judenthums דיווח (13 בנובמבר 1854, עמ' 580) כי בחותמת החברה, שנקראה 'חברה קדושה תפארת ישראל העוסקים להרים קרן עבודת קרקעות פה עה"ק ירושלם תובב"א', צוירה מחרשה (בן-ציון גת, הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הת"ר-התרמ"א [1881-1840], יד יצחק בן צבי, תשל"ד, עמ' 307-306).

בשנת 1909, כאשר הופיע הבול העברי הראשון, בול פתח תקווה, צויירו עליו מחרשה, שדות ועץ הדר (אגב, מסורת משפחת ראב גורסת כי הציור נעשה על פי סקיצה ששרטט אבי המשפחה, יהודה). המחרשה הופיעה גם על סמלה של המושבה ראש פינה.

סמל ראש פינה
בול פתח תקווה, 1909 

דמות האיכר החורש את שדהו הופיעה שוב ושוב בתמונות של נופי הארץ, בתעודות על נטיעת עצים, בריקועי נחושת שיצרו אמני 'בצלאל' ובציורים שנתלו על קירות כיתות הלימוד בבתי ספר ובצריפים של תנועות הנוער החלוציות. ברוח נוסטלגית זו כתב עֵלי מוהר את השורות הבאות בשירו האהוב 'שיעור מולדת': 'אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר / עַל הַקִּיר תְּמוּנָה / וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ / אֶת הָאֲדָמָה'. 

הנה השיר להנאתכם מפי להקת כוורת והסולן אפרים שמיר, שגם הלחין:



הזכות לחרוש את רגביה של אדמת יהודה הייתה משאת נפש לחובבי ציון רבים בגולה. המשורר דוד שמעוני תיאר בפואמה 'רסיסי לילה' (פורסמה לראשונה בקובץ כנסת, תרצ"ט, ושנה לאחר מכן כספר), צעיר הצופה בקנאה בתמונה מאחת המושבות, שמתארת נער עוזר לאביו לחרוש בשדה. אני מניח שמדובר בתמונה שצילם ליאו קאהן, שנשלח לארץ ישראל בשנת 1912 על ידי מערכת העיתון  הווינאיJüdische Zeitung , כדי לתעד בתמונות את מפעל ההתיישבות היהודית. בשדות זכרון יעקב צילם קאהן איכר חורש בשדה ונער מסייע לו. ייתכן שבעקבות תמונה זו חלם גם הנער באידיליה של שמעוני לאחוז במחרשה: 
  
דוד שמעוני, 'רסיסי לילה', ספר האידיליות, מסדה, תש"ה, עמ' שיד
יוסף גרף, ממייסדי זכרון יעקב, חורש בשדות המושבה ועוזר לידו יוסף גולדשטיין. צילום: ליאו קאהן, 1912

ב. 'די סאָכע' ו'המחרשה' של צונזר

מטבע הדברים זכתה המחרשה לייצוג מכובד בשירי הזמר שליוו את ההתיישבות היהודית החדשה בארץ, לא רק ככלי עבודה חקלאי אלא גם כסמל להתערות בקרקע המולדת. 

אחד משירי הזמר הראשונים שהושרו במושבות בימי העלייה הראשונה היה 'המחרשה', הגרסה העברית המקורית של 'די סאָכע'. שיר זה, על שני נוסחיו ביידיש ובעברית, חובר על ידי אליקום צונזר, שעליו ועל שירי הזמר הקדם-ציוניים שחיבר ('השושנה' ו'שיבת ציון') סיפרנו ברשימות קודמות. 

זהו שיר הלל לאיכר העברי העובד את אדמתו וחי חיי שלווה ביושר ובעושר. צונזר מתאר את אורח חייו נטולי הדאגה של האיכר המוציא את לחמו מאדמתו שלו. הוא חי חיים הגונים ומסתפק במועט, שלא כמו הרוכל העסוק בתחרות מתמדת עם בעלי חובות ונוכלים, בעל בית המרזח השרוי בכעס ומכאוב מכל סובא ושיכור, או כל אלה השוקעים בחיי מותרות שיש בהם צרות. בבית האחרון מברך צונזר את החלוצים השבים לציון ואת תומכיהם  ('יְבָרֵךְ נְדִיבֵינוּ') – רמז  עבה ל'נדיב הידוע' – ומאחל פריחה למושבות.

דיוקנו של צונזר בספרו נייע צוועלף אידישע-פאָלקס-ליעדער, וילנה תרנ"ו

נשמע תחילה את השיר ואחר כך נדון בגלגוליו ובהסתעפויותיו. הנה 'חבורת רננים' שרה את 'במחרשתי' בתרגומו המוכר והאהוב של נח שפירא (בר-נש), שבו ובתרגומו נדון בפרק הבא:

 

מתי חיבר צונזר את השיר? המועד המדויק לא הוברר, אך ידוע כי שיריו של צונזר הופיעו בדפוס זמן מה לאחר שהפיץ אותם בעל-פה בהופעותיו. באוטוביוגרפיה שלו סיפר צונזר כי את השיר 'די סאָכע' חיבר במינסק, 'אין יידיש און אין לשון-קודש' (ביידיש ובעברית), לכבודם של אנשי ביל"ו והאיכרים של המושבות הראשונות. השיר – המשיך צונזר וכתב – תורגם מאוחר יותר גם לרוסית ולגרמנית (אליקום צונזערס ווערק, ב, 1964, עמ' 709). צונזר לא נקב במועד המדויק של חיבור השיר, אך ניתן לשער שהוא נכתב בעקבות הקמת מושבת הביל"ויים גדרה בשנת 1884, אירוע שהוזכר על ידי צונזר לצד שמותיהם של ארבעה צעירים ממקימיה, [צבי] הורביץ, [שלמה זלמן] צוקרמן, [א"ל] חפץ ו[דב בער] שְׂלֶפִּיָאַן [דב"ש], שאותם הכיר בחוג חובבי ציון במינסק (שם).

הנוסח ביידיש ('די סאָכע') נדפס לראשונה באסופת שירי צונזר צעהען אידעשע פאָלקס-ליעדער (עשרה שירי-עם יהודיים), שראתה אור בווילנה בשנת תרמ"ז(1888-1887) . 

הנה הן המילים המלאות של השיר ביידיש:





התווים שהלחין צונזר פורסמו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת שנדפסה ברוסית ובגרמנית שכותרתה הייתה: Melodien zu zehn jüdischen Volksliedern (מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים), עמ' 10-9.



אפשר להניח בוודאות שהנוסח העברי שהכין צונזר לשיר זה נעשה סמוך מאוד לכתיבת הנוסח ביידיש, אך גם כאן איחר הנוסח המודפס לבוא. רק בשנת 1893, שש שנים לאחר פרסום 'די סאָכע', פורסם לראשונה גם הנוסח העברי תחת השם 'הַמַּחֲרֵשָׁה'. 

השיר העברי נדפס ככל הנראה לראשונה בסדרון הניו-יורקי ליעדער מאַגאַזין, גיליון 12, 1893, שבו נדפסו בדרך כלל מילות שירים שנכתבו להצגות תיאטרון ביידיש. גיליון מסוים זה אינו נמצא בספריות בארץ אלא רק בספריית ייוו"א בניו-יורק, ודוד אסף, עורך רשימותיי, ששהה לאחרונה בניו-יורק, סרק עבורי את העמוד המקורי. 

בראש השיר קבע צונזר שורה שנעדרה מן המקור ביידיש: 'אשר יושר בפי אכרי הארץ הקדושה':


הפרסום הראשון של השיר בעברית, ליעדער מאַגאַזין, 12, 1893

למען נוחיות הקריאה הנה מילות השיר כפי שנדפסו במהדורה מאוחרת יותר: 

'המחרשה' (סול ליפצין, אליקום צונזר: משורר עמו, תשי"ד, עמ' 192-191)

השיר 'די סאָכע' הקנה לצונזר פרסום רב. עדות גרפית לכך יש באיור שנדפס לאחר מותו בעיתון ההיתולי ביידיש דער גרויסער קונדס (הקונדס הגדול), שראה אור בניו-יורק. בציור נראה צונזר חורש במחרשה שאליה רתום הסוס המיתולוגי המכונף פֵּגַסוֹס, שהוא גם סמל לחיי אלמוות. מלאך המוות אוחז את צונזר בידו, גורר אותו ל'חלקת השירה היהודית' והכותרת מתחת: 'מספיק... בוא! חיי נצח מצפים לך!...'


דער גרויסער קונדס, ספטמבר 1913

ג. 'שירת האיכר': תרגומו של נח רוזנבלום

לעומת נוסח השיר ביידיש, שזרם בפי המזמרים בטבעיות, בקלילות ובשטף, הנוסח העברי שחיבר צונזר לא הצליח להשתרש. התחדשות הדיבור העברי במושבות השאירה מאחור את לשונו המקראית-
המשכילית של צונזר, שנשמעה פתאום מסורבלת ובלתי מעודכנת. אך מאחר שתוכן השיר ולחנו היו אהובים ורצויים, ובאותה עת שיוועה זמרת הארץ לשירה עברית חדשה שתשקף את האיכרות הארץ-ישראלית החדשה ותעודד אותה, החלו ניסיונות לרענן את תרגומו של צונזר ולהציע חלופות אחרות שאותן ניתן יהיה לשלב בהווי המוזיקלי שנוצר במושבות. 

הראשון שנחלץ לחבר תרגום חדש לשיר היה נח רוזנבלום, שנולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶליץ שבפלך מינסק. רק מעט ידוע עליו ואפילו שנת מותו אינה ידועה. הוא היה משורר שפרסם מיצירותיו בעיתוני התקופה, בעיקר בעיתון המליץ, ואת תהילתו רכש בשנת 1898, כאשר פרסם את שיר הלכת המפורסם ביותר של ימי העלייה הראשונה, שליחו לא נס עד עצם היום הזה. זהו השיר 'נס ציונה', המוכר יותר במילות הפתיחה 'שאו ציונה נס ודגל', שעליו חתם רוזנבלום בשם נפ"ש (ראשי תיבות: נח פרח שושן).

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה של שָׁרי ישראל, מנצ'סטר 1903, עמ' 88)

תרגומו של רוזנבלום לשירו של צונזר ראה אור בשנת 1892, בחוברת הראשונה של הקובץ פרי הארץ, שנדפס בוורשה בעריכתו של המורה וההיסטוריון זאב יעבץ. רוזנבלום הכתיר את תרגומו בשם 'שירת האיכר'. דא עקא, שתרגום זה לא זרם עם המנגינה, ועל כן גם הוא לא היכה שורש. הוא נותר כשיר בין דפי הספר ואל מיתרי הקול לא הגיע.


פרי הארץ, א (1892), עמ' 54-51

רוזנבלום לא הצליח להגשים את רעיון השיבה לציון שהטיף לו בשיריו ולא זכה להציג את כף רגלו על אדמת הארץ. ואף על פי כן, הוא לא חדל לכתוב שירי ערגה לציון שאליה כמהּ ממרחקים. בתום העשור הראשון של המאה העשרים אבדו עקבותיו ונסיבות חייו ומותו לוטות בערפל. 

ד. 'שירת האיכר' – בפלשתינא או בארגנטינה?

השם 'שירת האיכר' קלע לטעמו של מתרגם נוסף – אהרן אליעזר קליניצקי. בשנת 1893 ראה אור בוורשה ספרו החיים החדשים, שכותרת המשנה שלו מעידה על תוכנו: 'ישא מדברותיו על דבר מפעלות הבארון עדמונד רוטשילד ומפעלות הבארון משה די-הירש יחיו, ובשבח אכרים יהודים עובדי אדמה בפלשתינא וארגנטינא'.


 בספר נכלל שיר רחב-היקף בשם 'שירת האיכר', שמתפרס על פני לא פחות משבעים ושניים בתים בני שמונה שורות כל אחד, עם בית חוזר לשירת מקהלה ועם תווי השיר. בדומה לשירו של צונזר, וממש ברוחו, גם זהו שיר הלל לחיי האיכר השלווים ונטולי הדאגה, אל מול אורח חייהם של סוחרים ותגרנים, המלא בשקרים וברמייה: 'ואני מכל עמלי / במחרשתי ומגלי / בחדווה נרוויתי / כי איכר נבראתי'. 

הנה כמה בתים מתוכו:


תווים אלה לשירו של קליניצקי אינם תווי שירו של צונזר. שם המלחין אינו ידוע.

בספרו הציב קליניצקי במישור אחד את צמד הברונים הנדיבים והיריבים: רוטשילד והירש. הראשון, על סיועו לביסוסם של איכרי המושבות בארץ ישראל; השני, על שהוא מממן ותומך ביהודים שהיגרו לארגנטינה והתיישבו במושבות חקלאיות חדשות שקמו שם. להקבלה בין ההתיישבות בארץ לבין זו שבארגנטינה היה רקע מציאותי והיא שיקפה חילוקי דעות אמתיים ששררו גם בקרב חובבי ציון בשאלה 'לאן?'.

ב-1893, השנה שבה התפרסם הספר, עדיין לא היה ברור מי יגבר על מי: מפעל ההתיישבות בארץ, שמנה באותה עת פחות מארבעת אלפים נפשות שהתפרנסו מעבודה חקלאית במושבות, או מפעל ההתיישבות בארגנטינה. גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה נעו באותה עת מערבה, בעיקר לארצות הברית (שגם בה הוקמו חוות חקלאיות יהודיות לא מעטות) ולארגנטינה, ורק קילוח דק הגיע לארץ האבות.

השלטונות העות'מניים הטילו הגבלות על כניסת יהודים לארץ, ואילו שערי ארגנטינה היו פתוחים ללא הגבלה. הברון הירש ייסד בשנת 1891 את האגודה ליישוב יהודים יק"א (JCA), ולמושבות החדשות שהחלו לפרוח בארגנטינה ניתנו שמות עבריים, מקבילים לשמות יישובים בארץ: ראש פינה, קריית ארבע, כרמל, וכיוצא בזה. 'אֵם המושבות' בארץ הייתה פתח תקווה, ו'אֵם המושבות' בארגנטינה הייתה מוֹזֶסוויל (קריית משה), שנוסדה ב-1889 ונקראה כמובן על שמו של הברון הירש. בזימון מקרים מפתיע, גם רופאי המושבות בארץ ובארגנטינה נשאו שמות זהים: ד"ר הלל יפה היה רופא במושבות הארץ וד"ר יוסף יפה היה רופא המושבות בארגנטינה...

שני סנדלרים יהודים במוזסוויל (ארכיון יק"א; הספרייה הלאומית)

התלבטות זו לא פסחה גם על הרצל, וגם הוא שאל בחיבורו מדינת היהודים: 'ארץ ישראל או ארגנטינה?'. רק לאחר שיצאה החוברת לאור בגרמנית (1896) והחלו להישמע קולות כאילו הרצל פוסח על שתי הסעיפים, הוא הסמיך את מתרגם החוברת לעברית, ד"ר מיכאל ברקוביץ, להרגיע את התסיסה בקרב חובבי ציון ולהודיע כי הוא מצדד בארץ ישראל. ואכן, המתרגם עשה מלאכתו נאמנה ושיבץ הודעה זו בהקדמה לתרגום העברי שיצא באותה שנה.

זו אפוא התשובה לשאלה מדוע כתב קליניצקי, איש ורשה, שיר הלל כפול, לרוטשילד ולהירש גם יחד, וחרז 'אשריךְ פלשתינה' מחד גיסא, ו'אשריךְ ארגנטינה' מאידך גיסא. 



אהרן אליעזר קליניצקי, החיים החדשים, 1893

בחלק השני של הרשימה נדון בתרגומו המוכר של נח שפירא (בר-נש), במחרשה העברית ובהמנון של המושבה מזכרת בתיה, בתרגומים לאנגלית ולרוסית, בהשפעות ובחיקויים של השיר, בהקלטות המוקדמות (כולל המקור ברוסית), ונקנח בשאלה: מהו 'שלום המחרשה', מונח שבו השתמש נתן אלתרמן.

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)



יום חמישי, 17 במאי 2018

על דעת המקום: תחנות ושמות בדרך הבשמים

מאת יהודה זיו

הר אַרְדּוֹן, הנשקף על מכתש רָמוֹן בצפון-מזרח, גורם לו להיראות שם כעין 'זנב סנונית' – בקעת מַחְמָל מזה, בצפון, ובקעת אַרְדּוֹן מזה, במזרח. שמו המקראי (בספר דברי הימים א, ב 18 נזכר שם זה כשמו הפרטי של אדם) הוענק לו על ידי חברי 'הוועדה לשמות העבריים לנגב', בעקבות צלצול שמו הערבי (גַ'בַּל אַ-רְּדֵיחָה, כלומר ההר הַפָּרוּשׂ, המיושר). את הוועדה לשמות בנגב הקים דוד בן-גוריון ב-8 ביולי 1949, עם סיומה של מלחמת העצמאות. משכבר הימים נשא בליבו בן-גוריון לא רק את חזון הפרחת שממות הנגב אלא גם את חזון חידוש שמות עבריים בנגב. ועדת השמות שהקים סיימה את עבודתה בתוך זמן לא רב ושנתון הממשלה לשנת תשי"א (1951) כבר כלל את פרי עבודתה: 'רשימון' (שנושא את התאריך 29 במאי 1950) ובו 561 שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים, שנמצאים מדרום לקואורדינטת רוחב 100, ובתוכם עשרים וארבעה שמות של יישובים קיימים. לא לחינם אמרו אז על בן-גוריון, כי משמצא עצמו בטל ממלאכתו כשר הביטחון חיפש תעסוקה אחרת והכריז: 'בראשית – שֵׁמוֹת!', וַיִּקְרָא במדבר דברים...

הר ארדון בלב מכתש רמון (Maslulari)

לרגלי הר  אַרְדּוֹן (מס' 164 באותו רשימון) חוצה את מזרחו של מכתש רמון, מדרום לצפון, דרך עתיקת יומין – כעדות אבני מיל, אשר נותרו בצידה, ואף שמותיהם הקדומים של מְצָדִים ובארות, שנשתמרו עד היום בפי הבדווים. זו היא 'דרך הַבְּשָׂמִים', אשר הוליכה בימי קדם מדרום-מזרחו של חצי האי ערב (מקומה הנוכחי של אמירות עומאן). התפצלותה הראשונה – לעבר בבל מזה, ולעבר נמל עזה דרך צפון הנגב מזה – הייתה תחילה ביישוב תַּימָא אשר בצפון-מערבו של חצי האי ערב. על תימא, שהייתה אולי גם מרכזם של בעלי משנה, עמדנו ברשימה קודמת במדור זה ('מי אתה בן תימא?'). 

תחילה נמשכה 'דרך הבשמים' במעלה דרומה של הערבה, והדימוי המקראי 'עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר' (ירמיהו, ג 2) ממחיש היטב  מהו מישור מדברי. לא לחינם הציע חוקר המקרא בן-ציון לוריא, שעמד בשעתו בראש ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, שורת שמות 'ערביים' ליישובי הערבה, ובראשם שמות שלושת רעי איוב, בני ארץ עוּץ – היא אדום, הנשקפת על הערבה מן המזרח. אלו הם קיבוץ אליפז בדרום הערבה, על שמו של אֱלִיפַז התימני; מושב צופר בערבה התיכונה, על שמו של צֹופַר הַנַּעֲמָתִי; ואף בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי זכה להנצחה בשמה הראשון של היאחזות נח"ל צופר (היום מחנה מעבר לגרעיני התיישבות בערבה התיכונה), שיישוב הקבע שלה, דרומה משם, נקרא היום בשם צוקים.

הכניסה לקיבוץ אליפז בדרום הערבה. הכיתוב הלטיני שגוי, והנכון: Elifaz או Eliphaz, כתעתיק שמו של רֵע איוב  (Groopy)

שמות 'ערביים' נוספים שהגתה הוועדה בראשותו של לוריא בשנות השבעים הם יָהֵל שבדרום הערבה, בעקבות 'וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם' (ישעיהו, יג 20) – יָהֵל פירושו כנראה יַאֲהֵל; קיבוץ קְטוּרָה – על שמה של פילגש אברהם (דברי הימים א, א 32), שאותה נשא לאשה לאחר מות שרה (בראשית, כה 1). קטורה נמצאת סמוך להר קטורה והוא שנתן לחברי הוועדה את ההשראה, שכן שמו הערבי הוא גַ'בַּל אֶל-קִטָאר (הר שיירת הגמלים). ועוד קבעה הוועדה את שמו של קיבוץ לוֹטָן מבני שֵׂעִיר (אנשי ארץ אֱדוֹם), שגם היה אחיה של תִּמְנָע (בראשית, לו 20, 22).


לא רק פילגש אברהם, אלא גם מתושלח... בקיבוץ קטורה צמח עץ תמר שמקורו בגלעין בן אלפיים שנה שנמצא בחפירות מצדה (ויקיפדיה)

בשנת 106, משכבש הקיסר טְרַאיָאנוּס את ממלכת הנבטים, נעשתה בירתה סֶלָע (פֶּטְרָה) צומת דרכים חשוב שבו נפגשו דרך הבשמים – לעבר דמשק ואף עזה – ודרך טְרַאיָאנוּס החדשה (Nova Via Traiana), שנסללה אז במצוותו. מכאן ואילך ירדה שלוחתה המערבית של דרך זו מפטרה אל הערבה – ומחורבת מוֹאָה הנבטית (מוֹיַת אֶל-עַקַבּ, כלומר מקור המים של המעלה), מדרום למושב צוֹפָר, עלתה במעלה נחל קַצְרָה אל חורבת קַצְרָה ומשם, דרך מְצַד נְקָרוֹת אשר במעלה נחל נקרות, לעבר מְצַד סַהֲרוֹנִים.

דרך הבשמים בנגב (ויקיפדיה)

במפת פּוּיְטִינְגֶר ( (Tabula Peutingerianaהנודעת – ששורטטה בסוף המאה הרביעית או תחילתה של החמישית ומבוססת על מפת דרכים רומית – אנו מוצאים על דרך הבשמים העוברת כאן גם תחנת דרכים, הנושאת את השם המשונה Moahile (מֹוָאחִלָה). שם זה מקורו אינו לטיני אלא ערבי, ופירושו 'מקום המחליקים בבוץ' והוא מלמד על מקור מים קבוע. ואכן, תחנת דרכים באותו שם צוינה גם
ב-Notitia Dignitatum ('רשימת אנשי השם', דהיינו נושאי המשרות במרחבי קיסרות רומי):
Moahile: Equites sagittari indigena, שתרגומו: מוֹחִילָה: פרשים קשתים ילידים, ופירושו: בני האזור ודוברי לשון שמית (נבטים או ערבים). מכאן נתגלגל אף השם הערבי בן ימינו קַצַר אֶל-מַחַלָּה (במלעיל), שפירושו מצודת המקום. השם העברי, מְצַד מוֹחִילָה (מס' 157 ברשימון), מתכתב אפוא עם כל השמות הקדומים. בעקבותיו קראה ועדת השמות הממשלתית גם לבאר הסמוכה בשם 'באר מוֹחִילָה' – משורש יח"ל ('מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ' – תהלים, מב 12), כביכול הבאר מְצַפָּה וממתינה לשיירות החוצות את דרך הבשמים. היום נושא אותו מצד את השם מְצַד מִשְׁחוֹר, ומקור המים הסמוך מכונה בפי בדוויי האזור בלשון ריבוי – 'אֶל-בִּיָאר' (הבארות), ומכאן אף שמו של חאן בארות הסמוך. 


חאן בארות (gonegev)

נמשיך ונתקדם בדרך הבשמים בעזרת רשימון השמות: הדרך התקדמה צפונה לעבר מְצַד מַחְמָל, הנשקף עליה ממרום שוליו של המכתש. עתה היה עליה לפנות תחילה במעלה בקעת מַחְמָל – 'זנב הסנונית' אשר הוזכר בתחילת הרשימה ונמצא משני עבריו של הר ארדון – לעבר מעלה נוֹחַ אשר בראשה, שאף הוא נקרא תחילה מַעְבַר מחמל (מס' 182 ברשימון). בטרם למדנו להכיר את מרחבי הנגב מקרוב, נפוצה השמועה כי מקור שמו של מעלה זה אינו אלא 'סבא נֹחַ' – כינוי החיבה של סרן נח ווֹלְפוֹבְסְקִי (1987-1885), קצין גינון ראשי בצה"ל, אשר נטע למעלה ממיליון עצים ואת יתרת זמנו הקדיש לחוות הגדנ"ע באר אורה, שחניכיה הם שהעניקו לו את אותו כינוי חיבה. 'סבא נח' היה מן הקצינים המבוגרים ביותר בתולדות צה"ל והשתחרר בהיותו בן 76.


'סבא' נח וולפובסקי (ויקיפדיה)

אך השם אינו קשור בו כלל, ומקורו בכינוי מעלה זה בפי הבדווים: נַקְבּ אֶל-מֻחָאמִלָה, שפירושו: מעלה הנאקה [הגמלה] הטעונה [משא]. כינוי זה בא ללמד כי על אף ראשו התלול, במעלה קיר המכתש, עדיין זהו מעלה נוח גם לצעידת גמלים טעונים במשא כבד. על משמעות דומה מורה גם השם נַקְבּ אֶ-סֻּהְלִי (המעלה המישורי, או הנוח), בצפון-מערבו של המכתש, הנקרא היום מעלה רָמוֹן (תחילה 'מעבר רמון', מס' 149 ברשימון). 

שורת אבני המיל, שנותרה בצדי דרך הבשמים מאז נסללה בימי שלטון רומי, מלמדת על המהלך המקוצר מכאן ואילך – היישר אל עמדת השמירה הנבטית מצד מחמל שבצפון מכתש רמון – אשר בעקבותיו הונח כאן לימים קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא"א). 


מצד מחמל (התמונות של נתי)

יום שלישי, 15 במאי 2018

פינת ההלכה: גלאי חמץ, אשר יצר, גֶּזֶל שינה

א. מה דינו של משהו שלא בא לעולם?

מצד אחד, פסח כבר עבר והצורך ב'גלאי חמץ' כבר לא כל כך דוחק; מצד שני, פסח הרי יחזור גם בשנה הבאה; ומצד שלישי, מדובר בדבר שכלל לא בא לעולם, ומן הסתם יעלה חמור בסולם עוד קודם שיומצא אותו גלאי.

ד"ר ניתאי שנאן הפנה את תשומת לבי לפרסום של 'מכון המקדש' ובו סיפר צורבא דרבנן, איש ישיבת מרכז הרב ושמו משה הררי – לא סתם תלמיד חכם, אלא כזה שבן דודו הוא ראש סוכנות החלל הישראלית! – על מחשבה שעלתה בו אגב לימודיו בבית המדרש: לו יצויר שהיה עומד לרשותנו גלאי חמץ חשמלי (למה לא דיגיטלי?), האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים?

והרי אם הגלאי יגלה בעצמו את כל החמץ, 'אנשים יזלזלו במצוות בדיקת החמץ', ומה גם שתמיד קיים ועומד החשש שהמכשיר לא יזהה את החמץ בכל מקום, ואם כך מה הועילו חכמים?

בעיה הלכתית קשה! למרבית המזל, התברר שעדיין אין יֶדַע מספיק להמצאת מכשיר כזה והבעיה אינה דוחקת לפי שעה.

אבל מי יודע? אולי בעתיד ימציאו גלאים כאלה ועלינו להתכונן לכך כבר עכשיו. גדולי הדור, אגב, שאליהם פנה בעל הרעיון, חולקים זה על זה, על דבר שכזכור כלל לא בא לעולם.



ב. דברי חיזוק והתעוררות

ברכת 'אשר יצר', למי שאינו בקי, נאמרת לאחר שאדם מישראל עשה את צרכיו והתפנה מיציאותיו.

ברכת 'אשר יצר' בשירותים ציבוריים בירושלים (ויקיפדיה)

והנה לאחרונה פורסם בירושלים עיר הקודש ספר חדש, בהוצאת מכון הכתר. בלי ספק תרומה של ממש לארון הספרים היהודי ול'עגלה המלאה'.

איך הסתדרנו עד עכשיו?

על פי דף השער, הספר כולל בתוכו ליקוטים מדברי רבותינו, דברי חיזוק והתעוררות, מעשים שהיו בגדולי ישראל וסיפורי ישועות היישר מבית השימוש. ובונוס, קונטרס מיוחד, 'מבשרי אחזה', על תהליכי העיכול ונפלאות הבריאה...

בהקדמה מספר העורך (שמו לא נרשם, ואפשר להבין למה, אך ברור שהוא נמנה עם פלג 'הליטאים'), כי מטרתו היא לעורר את ציבור שומרי התורה לברך את הברכה החשובה לא כבדרך אגב, כמצוות אנשים מלומדה, אלא 'ברגש הלב, התפעלות והתלהבות'.



הנה כמה אנקדוטות מועילות על גדולי ישראל, והדברים מדברים בעד עצמם ואין כאן מה להוסיף, ודפח"ח:

עמ' קז

עמ' קח-קט

עמ' קיז

ונסיים בסגולה הנצרכת לרבים, לזכרים ולנקבות, לרכים ולקשישים. בדוק ומנוסה.

עמ' לט

תודה לז"ו

ג. גזלני שינה

ברחוב תקוע בשכונת נחלאות פונים אל העוברים ושבים שישמרו על השקט בשפה הלכתית. אולי זה מה שישכנע?

צילום: טובה הרצל


יום שישי, 11 במאי 2018

'רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר': שיר אהבה לירושלים שראשיתו בלוויה

'כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת' (צילום: ברוך גיאן)

מאת רעות ברוש

'אור וירושלים' הוא אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו לירושלים. יוסף שריג (1973-1944), בן קיבוץ בית השיטה, כתב והלחין את השיר בשנת 1972, במלֹאת חמש שנים לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים. השיר בוצע לראשונה על ידי להקת הגבעטרון, בתיאטרון ירושלים ביום ירושלים בשנת 1972. קצת יותר משנה אחר כך נהרג יוסף שריג במלחמת יום כיפור בקרבות רמת הגולן. על אומץ הלב שגילה כמפקד פלוגת טנקים זכה שריג לאחר נפילתו בעיטור המופת. במותו השאיר הורים, ארבעה אחים, אשה ושני ילדים. 

יוסף שריג (1973-1944)

שריג היה יוצר מחונן שחיבר והלחין שירים נוספים כגון 'שִׁיבָה' ו'מותי בא לי פתע'. בשנת 1976 כונסו שיריו ולחניו בתקליט אחי חזר מן השדה: משירי יוסף שריג (הד ארצי). שיריו כונסו בספר עשרים ואחד שירים, שראה אור בשנת 2004 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, ונמצאים גם בפרויקט בן-יהודה.


שורות מהשיר 'שיבה' נדפסו על שובל הבול לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2014

הנה הגבעטרון, ואחר כך המילים:



הַשֶּׁקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּׁמֵי הָעֶרֶב
כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת
וְקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶׁקֶת לַהַט חֶרֶב
אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת.

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר
וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר.

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן
קָרֵב בַּסֵּתֶר כְּאוֹהֵב אֶל הַשְּׁכוּנוֹת.
וּמוּל פָּנָיו קְרִיצוֹת, רִבּוֹא עֵינֵי הָאוֹר הֵן,
לְפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלַי כְּנִפְעָמוֹת.

בְּדוּמִיַּת אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶׁמֶת
וּבִקְטִיפַת שְׁחָקִים רְסִיס אַחֲרוֹן מַחֲוִיר
אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת
לְמַגָּעוֹ הָחָם הָרַךְ שֶׁל אוֹר צָעִיר.

'אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת' (צילום: ברוך גיאן)






למשפחת שריג – מעמודי התווך של ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל – היו שורשים עמוקים בירושלים. נחום שריג (1999-1914), אביו של יוסף – איש הפלמ"ח (שם כונה 'סרגיי', על פי שם משפחתו) ומפקד נערץ של חטיבת הנגב בימי מלחמת העצמאות – היה דור רביעי בירושלים, בן למשפחת וייספיש החרדית. סבה של אמו, הרב נחום לעווי, עלה לארץ כבר בשנת 1843. 

מפקד חטיבת הנגב נחום שריג (מימין) ולידו יצחק רבין, מארס 1949 (צילום: טדי בראונר, אוסף התצלומים הלאומי)

תקוה שריג (1997-1915), אמו של יוסף, היתה בתו של הרב ד"ר יוסף זֶליגֶר (1919-1872), שהיה דמות מיוחדת בנוף הדתי הארץ-ישראלי. הוא הקים וניהל את בית הספר 'תחכמוני' ונפטר כשהייתה תקוה בת ארבע. בצוואתו הורה לה אביה להגיד עליו קדיש בכל יום בשנה הראשונה, ובכל יום זיכרון עד שתהיה בת שבע. וכך, בגיל ארבע, הלכה תקוה בכל יום לפנות בוקר לבית הכנסת ואמרה קדיש על אביה במשך שנה שלמה... (תקוה שריג, סוּפה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס, עמ' 37-35).

לימים התפרסמה תקוה כמחנכת וסופרת ילדים.

תקוה שריג (אתר הזיכרון של בית השיטה)

את בחירתם של נחום ותקוה עם נישואיהם בשנת 1935 בשם 'שריג' הסבירה תקוה בספרה סוּפה, בו תיעדה את קורות חייה וחיי משפחתה:
רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש, לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה, רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים ... כשהתאחדנו, היינו לשריג מ'כרם' ירושלמי, ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה (עמ' 76). 
כשהזדקנו שתי הסבתות, אִמהותיהן של נחום ותקוה, הן עברו לגור בבית השיטה, סמוך לילדיהן ונכדיהן. שתי נשים חרדיות, שונות מסביבתן, שלא פסקו להתגעגע לכור מחצבתן. כשהגיעו הסבתות לקיבוץ השביעו את ילדיהן, כי בבוא יומן יובאו לקבורה בירושלים.

נחום תיאר את געגועי אמו יוכבד לירושלים בדברים שנשא ביום השבעה למותה (תשכ"ו):
כשלוש עשרה שנה נמשכה תקופת היעקרותה של אמי, זו הגפן רבת הכוח ועמוקת השורשים, מקרקע גידולה, מירושלים. זרה ומוזרה היתה בנוף שלנו; אטומה לקולותיו ולמראותיו, כמין חומה בצורה ללא אשנב. יוֹנְקוֹתֶיהָ המשיכו יניקתן גם מכאן, בעוצמה ובדביקות, משכבות רחוקות ועמוקות (סופה, עמ' 29).
מצבותיהם של נחום ותקוה שריג בבית הקברות של קיבוץ בית השיטה. על מצבת נחום נחקקו מילותיו של המשורר יהודה עמיחי, שהיה פקודו: 'והוא יושב וגבו לגלבוע / גב הר מול גב הר' (צילום: אבשלום בן-צבי)

השיר 'אור וירושלים' נולד במסע ההלוויה של סבתא יוכבד, שיצא מבית השיטה לירושלים. וכך סיפר צחקי (יליד 1952), אחיו הצעיר של יוסף, בשנת 2003 (מתוך אתר הזיכרון ליוסף שריג של קיבוץ בית השיטה):
כשליווינו את סבתא שלנו, אֵם נחום אבינו, מביתה האחרון בבית השיטה שבעמק אל מקומה הראשון והאחרון בירושלים, ליווה אותנו גשם זלעפות. היה יום שבט, ינואר 1965, וחמישתנו, בני נחום ותקוה, יוסף האמצעי שבנו, ישבנו סביב לארונה של סבתא ב'ארגז' המשאית, מחפשים מפלט מן המבוכה במעמד המשונה הזה שנקלענו אליו כל הדרך לירושלים עם ארונה של סבתנו. ואמא שלנו כתבה, שנים אחר־כך: 
'כשהגענו לשער הגיא, ולאורך כל העלייה לירושלים – הבהיקה פתאום השמש בין העבים וקשת אדירה חבקה את השחקים, מקצה עד קצה. בשמים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צידי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיני יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ.  
בוקר אחר, בינואר 1972, הביא לי יוסף דף נייר מרוט ממחברת ואמר לי: 
– ראי, אמא, הזמינו אצלי שיר על ירושלים, בשביל "הגבעטרון", שישירו אותו בתאטרון ירושלים, ביום ירושלים. 
זה שווה משהו? – שאלו עיניו. 
קראתי את השיר, שהיה כתוב בשטף ללא תיקון, שקול ומחורז, מושלם.  
– זה מקסים, בן! זו ממש ירושלים, כשבאים אליה מן החוץ, זה ממש אור ירושלים!  
הוא הביט בעיניי ושוב ראיתי בהן אותו מבט שזכרתי, מיום קבורתה של סבתא עליה השלום, בעלייה לירושלים, לפני שבע שנים.  
– ומנגינה לשיר? שאלתי.  
יש – אמר. רשמתי הבוקר גם את המילים וגם את הלחן'.  
השיר מן הבוקר ההוא הושר ביום ירושלים של 1972, וכל הימים שאחריו, לפני שנפל יוסף במלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, ואחרי נפילתו. השיר גם תורגם ומבוצע בכעשר שפות. עמית, בן אחיו, שמע אותו בטרנזיסטור כשחילץ את פצועיו בואכה ביירות. אחיינית אחרת טילפנה לאמו של יוסף מיפן וסיפרה שהיא שומעת כרגע בתחנת טוקיו את 'אור וירושלים׳. 'אור וירושלים' של אחינו יוסף נשאר אחריו וישאר אחרינו, והוא עוד יהלום בין אבני ירושלים.
תכנית הטלוויזיה 'לכל שירייך עם נעמי שמר', ששודרה בשנת 1992 והוקדשה לשירי ירושלים, נפתחה בשירו של שריג ואחר כך סיפרה שמר בקצרה כיצד נוצר השיר.




את 'אור וירושלים' הזכירה תקוה שריג גם בהקשר אחר, בזיכרונותיה מביקור משותף, שלה ושל בנה יוסף, בכותל המערבי זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. יוסף שב מהמלחמה והודיע לאמו כי החליט להתחתן עם חברתו שריק, בת קיבוץ גבעת ברנר. תקוה המאושרת ביקשה ממנו שיעמיד את חופתו בכותל המערבי או במערת המכפלה, ויוסף ענה לה: 'אמא, אינני מתרגש כמוך ממקומות קדושים ... אבל לכל מה שאת מבקשת – אני מסכים'. היה זה נחום שביטל את הפנטזיה על חופה 'פיוטית' במקום קדוש. 'נעמיד את החופה אצל הרב, או בבית השיטה. ו... שום שגעונות!'.
למחרת נסענו לירושלים ... נדחקנו בין ההמונים הנרגשים, בדרך המקיפה את העיר מדרום וממזרח. באנו אל הכותל מצד שער האשפות. דומה היה שכל עם ישראל מצוי שם. ברחבה הצרה שלפני הכותל הצטופפו נהרות אדם חגיגיים; כל העיניים נצצו, כל אחד היה שרוי בהתרוממות רוח, מנותק מן המציאות. התבוננתי ביוסף. ידעתי שיש בו ספקנות. בבגרותו, שלא כבנעוריו, נעשה שונא פתוס. אבל עכשיו ברקו עיניו, כעיניי. לחצתי את ידו בהתרגשות עזה. ניגשנו לכותל ונגענו בו. ליבו הלם עם ליבי. כך ידעתי, באותם צוהרי יום של סיון, כי זרח עלינו אור ירושלים (סופה, עמ' 249; הדגשה שלי). 
'הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן' (צילום: ברוך גיאן)

גם בקבורת הסבתא השניה, לאה זליגר, אמה של תקוה, נקשר סיפור מעניין. היא נפטרה בי"ב בתשרי תשי"ד (21 בספטמבר 1953) וביקשה להיקבר באחוזת הקבר שרכשה בימי חייה בהר הזיתים, סמוך לבעלה. באותה שנה הדבר היה לא אפשרי, ועל כן נקברה בבית השיטה. בתחילת תשכ"ח, כעבור שש-עשרה שנים, הועברו עצמותיה לקבורה מחודשת בהר הזיתים, כפי שהבטיחה לה בתה לפני מותה. וכך סיפרה תקוה:
אמי (הצדקת) לאה חייתה בשנותיה האחרונות באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי, הרחק מירושלים עירה. כאן השיבה נפשה לאלוהים, וכאן נקברה, אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר הזיתים. הקבר שלה אמור היה להיכרות בסמוך לקברו של אבי, הרב הגאון יוסף זצ"ל, שהלך לעולמו לפני חמישים שנה בשכונת כרם [אברהם] הקטנה, בירושלים עירו. היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל וגם לקברות אבותיה של אמי עליהם השלום.  
בחודש אדר בשנת תש"ו, עליתי עם אמי אל קבר אבי, ביום הזיכרון למותו, כדרך שהיינו עולות לשם בכל אותן השנים. היבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה, מבהיקה בלבנה, שאותיותיה השחורות מספרות על אמי (הצדקת) לאה שתשכון כאן תחתיה בבוא יומה, לצד אבי, אלוף נעוריה.
אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה ובניי נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי. באותו יום זיכרון שבשנת תש"ו בכיתי בכי רב. לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו, כי מת בעודי פעוטה ... על אמי בכיתי ששבורה וסחופה היתה באלמון ובדידות, שיחידה הייתי לה והרחקתי קיני מביתה. על מצבתה בכיתי. על המילים שנעשו לי, בלא מילים, לצו ולחובה לקיים דברן, ויעבור עלי מה ... לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על לבנו, ששוב לא נשוב לפקוד את הקברים היקרים בשתיים – כדרך שעשינו כל השנים. לא ניחשו לבותינו שיהיה ההר שבוי וקבריו מחוללים בידי קלגסים. 
לאחר תום קרבות מלחמת השחרור, עקרה אמי מירושלים, ובאה לגור אצלי. ביתה היה פתוח לחברים שרצו בלימוד תנ"ך, משנה ואגדה, ולעולים חדשים, שבאו ללמוד עברית מפיה. נרות שבת שהעלתה בערב שבת – להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.  
... אמא נקברה בבית הקברות של קיבוצי קבורת עראי, בארון. בי נשבעתי להעביר עצמותיה למקום מנוחתן, מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה. ביום קבורתה השבעתי את בני בכורי שהוא יקיים את הצו, אם לא יהיה בידי לקיימו, ובניו אחריו, אם לא יהיה הדבר בידו.
בשנת תשכ"ז, כשנגאלה ירושלים משבייה, עליתי מיד בהר הזיתים ... באנו אל תלולית עפר ריקה מכל, שרק שברי אבני מצבות סימנו טיבה לפנים. על פי מפה שבידו אמר לי ללא היסוס: הנה כאן, גבירתי, קברות אבותייך, היה גם מקום אחוזת הקבר שהקימה לה אמך עליה השלום בחייה. אותה שעה, עלה בזיכרוני יום אדר של שנת תש"ו. נשאתי עיניי ובאישוניי עלו הר הבית, חומות ירושלים ושעריה.  
... אך לא תם הסיפור ולא נשלם. לפני ימים לא רבים, צלצל הטלפון בשבילי. אישי הקדימני בנטילת השפופרת. ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו. 
– המצבה של אמא, אמר לי, נמצאת בתוך קיר, באחד ממחנות הלגיון הערבי הנקרא 'מחנה המצבות' בהמשך הר הזיתים, דרומה. גיסי הוא המדבר, והוא שמצא אותה וראה אותה, במו עיניו, משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה בתוך מצבות רבות אחרות!  
רעדה קשה אחזה בי. זכרתי אותו יום אדר, כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו. תוך כדי כך עלו לפתע בזיכרוני מילים של הנביא חבקוק, מילים שלא ירדתי מעודי לפשרן: 'כי אבן מקיר תזעק'.  
(תקוה שריג, 'אבן מקיר תזעק', שדמות, לח, תש"ל, עמ' 16-15; כונס שוב בספרה אמא אגדה, הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 178-174)
כאמור, יוסף שריג נפל במלחמת יום כיפור. אחד-עשר מבני הקיבוץ נפלו במלחמה זו – מספר החללים הגבוה ביותר ממקום יישוב אחד. האבל הכבד הביא ליצירת שני שירים שזוהו עם אסונם הנורא של בני המשפחות ושל הקיבוץ: 'החיטה צומחת שוב', שכתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת (והלחין חיים ברקני מקיבוץ שער הגולן), ו'וּנתנה תוקף' המרטיט, שהלחין יאיר רוזנבלום, שגר אז בבית השיטה, והתפרסם בביצוע להקת הגבעטרון.

קברו של יוסף שריג בבית הקברות בקיבוץ בית השיטה (צילום: אבשלום בן-צבי)

בשנת 2016 הוצבה במקום נפילתו של יוסף שריג ברמת הגולן אנדרטה מאבן בזלת לזכרו. האנדרטה, שזכתה לכינוי 'אור וירושלים', היא מעשה ידיו של הפסל יובל (יובי) לופן מקיבוץ גינוסר. 

האנדרטה 'אור וירושלים' ברמת הגולן (צילום: רונן נחמן; עמוד ענן)

מבחר ביצועים

לצד הביצוע המוכר של הגבעטרון, שהובא למעלה, השיר זכה לעשרות ביצועים נוספים, הן בשירת יחיד הן בשירת מקהלה. השיר התחבב גם על חזנים ועל מוזיקאים חסידיים, שהתייחסו אל הטקסט כאל תפילה, ואף עובד לריקוד. יבחר כל אחד את הביצוע היפה בעיניו.

רוחמה רז


צמד הפרברים


יהורם גאון


פינה בעמק


אברימי רוט



דדי בן עמי


אהרן רזאל


מקהלת השחר (נוצרים יפנים ידידי ישראל בהופעה ב'בית שלום' בקיוטו)

 _______________________

רעות ברוש היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.