מתי נולדו ומתי מתו? הרשד"ם, ש. בן-ציון, מרקו ברוך, ישראל מסלנט, גֵּגָה

א. המאה ה-61

הרשד"ם, הלא הוא הרב שמואל די-מדינה, חי בסלוניקי במאה ה-16. אבל לפי השלט ברחוב הנושא את שמו בשכונת בית וגן הירושלמית הוא חי בעתיד, במאה ה-61...

צילום: אבי בלדי

ב. מתי נולד ש. בן ציון?

הסופר והעורך שמחה אלתר גוטמן ('אבא של נחום גוטמן'), או בכינויו הספרותי ש' בן-ציון, נולד בשנת 1870, אבל לפי השלט בתל אביב הוא נולד בשנת 870, במאה התשיעית. 

אפילו מתושלח חי 'רק' 969 שנים...

צילום: איתמר לויתן

ג. מתי מת מרקו ברוך? 

ובכן מרקו ברוך מת בתרנ"ט (1899), אבל בנוסח ירושלים זה קרה בשנת תרג"ט, שנה שאינה קיימת כלל בלוח העברי.

צילום: ניר אורטל

ד. ומתי מת הרב ישראל מסלנט?

מתי מת הרב ישראל מסלנט (סלנטר), אבי 'תנועת המוסר'?

בחיים עצמם הוא מת בתרמ"ג (1883), אבל בתל אביב הרגו אותו כבר בתרכ"א (1861), 22 שנים קודם לכן.

צילום: איתמר לויתן

הספד לזכרו של ר' ישראל סלנטר (המליץ, א' באדר א' תרמ"ג, 9 בפברואר 1883)

ה. מיהו גגה, מה עשה ומתי מת?

בתל אביב הנציחו את שמו של גרשון שץ, שכינויו היה גֵּגָה. אך מי שלא הכירו וידע את שמו ותהילתו, יוכל לחשוב שגגה הוא חלק בלתי נפרד משם משפחתו. על הצורך לנקד את השם גגה בכלל לא חשבו.

ולפי ששם הרחוב הוא 'גרשון' בחרו מעצבי השלט להבליט את שמו הפרטי באות גדולה יותר ואת שץ גגה בפונט קטן יותר, ואילו בתעתיק האנגלי בחרו להקיף את שם משפחתו בסוגריים.

לא זו אף זו, ראו כמה מידע טלגרפי נדחס בשתי השורות שמתחת לשמו, מידע שכמעט ואינו אומר מאומה למי שאינו בקי בתולדות הציונות הרוויזיוניסטית.

צילום: איתמר לויתן

נתחיל בתאריך מותו השגוי: גרשון שץ מת בתשכ"ג (1963) ולא בתשנ"ג (1993)

מודעות אבל לזכרו של שץ (חרות, 18 במארס 1963)

שץ, יליד לטביה, אכן היה בית"רי למופת. הוא הגה את רעיון פלוגות הגיוס של בית"ר (1931), היה ממייסדי בית"ר העולמית והיה חבר בלח"י. אך מה פירוש ה.ע.ל עליה ב'? 

ככל הידוע לי, המוסד לעלייה ב', שעסק בהבאת עולים לא חוקיים, היה חלק בלתי נפרד של ארגון 'ההגנה' ולא כלל נציגים של בית"ר.

אני חושד שהכוונה היא ל'עליית אף על פי', שהייתה הכינוי לעלייה הבלתי לגאלית שאורגנה על ידי אנשי בית"ר. אז למה לערבב מין בשאינו מינו?

גם אזכור 'שכ' התקווה-עזרא' הוא חידתי. שץ אכן היה בין יוזמי שכונת התקווה, ויחד עם חברים נוספים רכש את הקרקעות הראשונות של השכונה. למה לכתוב את זה בצורה כה עילגת? 

גרשון שץ (ויקיפדיה)

ובהזדמנות זו נוסיף את מה שהשלט אינו מספר, והוא שלאחר קום המדינה היה גרשון שץ אחד ממייסדי ארגון ענף הקולנוע ועמד בראשו שנים רבות, למעשה עד מותו. נכדו של שץ, כבר עשה כברת דרך ארוכה מימין לשמאל: זהו יריב אופנהיימר, שהיה מנכ"ל ארגון שלום עכשיו.

יומן קריאה: 'רגעים' של נחת

נתן אלתרמן

מאת מרדכי נאור

רבים מכירים ומוקירים את טורי 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן, שפורסמו בעיתון דבר וכונסו מאוחר יותר בספרים. מעטים יודעים כי ל-700 ה'טורים' הללו, שרובם היו מחורזים ומיעוטם בפרוזה, קדמו קרוב ל-300 טורים מחורזים שפורסמו בעיתון הארץ בתדירות לא קבועה, מ-7 בנובמבר 1934 ועד ל-1 בינואר 1943. 

אלתרמן לא העריך את טורי 'רגעים' ולא כינסם בחייו. גם חתימתו עליהם, 'אגב', מצביעה על יחס אגבי אליהם. במשך שמונה שנים וכמעט חודשיים – תקופת עבודתו בעיתון הארץ – שימש אלתרמן כמתרגם הטלגרמות של העיתון. את טורי 'רגעים' כתב בין תרגום לתרגום, ולא קיבל עליהם שכר. לכך יש להוסיף, שהעורך המיועד של העיתון, גרשם שוקן, כתב לו ב-1939 מכתב שאפשר לראותו מעליב. אלתרמן העלה בפניו את האפשרות להוציא בספר מבחר משירי 'רגעים', ושוקן הצעיר, ששהה אז בחו"ל, כתב לו כי רעיון זה אינו נראה בעיניו והוא יעסוק בנושא עם שובו לארץ. אלתרמן נפגע ושוב לא חזר לעסוק בכינוס שירים אלה. יתר על כן, מנחם דורמן, ידידו ועורך עיזבונו, העיד כי בשנים הבאות התעלם אלתרמן מפרק זה בכתיבתו האקטואלית המחורזת, עד שכביכול סייע במו ידיו להשכחת טורי 'רגעים'. 

מנחם דורמן (1994-1909)

בשנות השבעים, לאחר מותו של אלתרמן, כינס מנחם דורמן את טורי רגעים בשני כרכים, עם הסברים חלקיים. 

מהדורת מנחם דורמן

מהדורת דבורה גילולה

לפני שנים החליטו אנשי הוצאת הקיבוץ המאוחד לכנס את ה'רגעים' מחדש במהדורה מוערת ומוסברת, ולאחרונה ראה אור הכרך השלישי והמסיים, הכולל את הטורים מהשנים 1943-1940. שלושה כרכים אלה מצטרפים אל מפעל מו"לי מקביל וגדול בהיקפו שכבר הסתיים: שישה כרכים מחודשים ומוערים של הטור השביעי. למפעל המו"לי הענק הזה אחראית פרופסור דבורה גילולה מהאוניברסיטה העברית, שבסיוע עוזרתה הנאמנה סוניה רוזנברג הביאה את הרכבת אל תחנתה הסופית (את הכרך הראשון של רגעים, שראה אור בתשע"ב ומרכז את השירים מן השנים 1935-1934, ערכו גידי נבו ואורן קלמן). 

דבורה גילולה (ויקיפדיה)

תחילה היו שירי רגעים, כדברי העורכת במבוא לכרך השני (תשפ"א),

שירי רגע, חוויה או הוויה של משורר, שירים לכל עת ובלי עת. כיכבו בהם הערב והירח, הדרך והעץ, האביב והסתיו, והים, הרבה ים ... אך ככל שקרבו ימי מלחמת העולם השתנו השירים ונושאיהם, ושירי 'רגעים' הלכו ודמו יותר ויותר לשירים הפוליטיים המובהקים של אלתרמן, שירי 'הטור השביעי'. 

נטעים אפוא את קוראינו בכמה דוגמאות מייצגות מהכרך החדש, וגם מכרכים קודמים. 

השירים היו כמובן אקטואליים לזמנם, האם השתמר טעמם? מתברר כי יש לא מעטים מהם שלא איבדו מאומה מחינם המקורי והם נוגעים לסוגיות המלוות אותנו גם כיום. 

הנה דוגמה אחת משנת 1936, שתדבר ללבם של תושבי גוש דן: בשיר 'הרכבת התחתית' העיד אלתרמן, שכבר לפני יותר משמונים שנה הייתה תוכנית לבניית מיזם תחבורתי חשוב כזה בתל אביב, שסופה היה מאכזב: 

רגעים, ב, עמ' 17

וכך פירשה העורכת את הנאמר בשורות השיר:

רגעים, ב, עמ' 196

והנה עוד טור, 'כמעט אקטואלי', שנכתב בתחילת שנת 1940 אך מזכיר את מהדורות החדשות של ימינו. מי זוכר היום שבסוף 1939 תקפה רוסיה, אז ברית המועצות, מדינה שכנה, משום שלא הסכימה לתיקוני גבול שתבע 'האח הגדול' ממוסקווה? ההבדל היחיד בין אז להיום, שלמדינה המותקפת, שהדוב הרוסי ממש דרס אותה, קראו פינלנד ולא אוקראינה. אלתרמן כתב בשירו 'ספר העונה', כי טייסים פינים זרקו ספרי תנ"ך על העיר לנינגרד, בתקווה כי הדבר ישפיע על הרוסים להפסיק את ההתקפות. הו, תמימות קדושה! 

את הידיעה על זריקת ספרי התנ"ך קרא אלתרמן יומיים קודם לכן בעיתון הבוקר, וכדרכו הפך את המלל העיתונאי הקצרצר לשירה:

הבוקר, 8 בינואר 1940

וזה דבר השיר:

רגעים, ג, עמ' 12-11

כאילו נכתב היום...

בכרך החדש יש לא מעט טורים מפתיעים, לרבות כאלה שהמשורר מתגלה בהם לא פחות מנביא. הנה למשל הטור 'אמריקה על הסף', שראה אור בערב ראש השנה תש"ב (21 בספטמבר 1941). מלחמת העולם נמשכה זה שנתיים וארצות הברית עמדה עד כה מן הצד, אם כי הפגינה אהדה לבעלות הברית הנלחמות ב'ציר הרשע', שכלל את גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ונהנה מתמיכתה של יפן. 

בטורו הביע המשורר את התקווה שארה"ב לא תתמיד בעמדתה הנֵיטרלית, אלא תחבור לבריטניה ולברית המועצות, שביוני 1941 הותקפה במפתיע על ידי היטלר והצטרפה אל בעלות הברית. אלתרמן כתב שכל הסימנים מעידים כי ארה"ב מתקרבת לרגע האמת, ואף היא תצטרף בקרוב לכוחות הלוחמים נגד האויב הנאצי-פשיסטי: 'לְעֵינֵינוּ נִכְנָסִים הַיַנְקִים / אֶל תּוֹךְ תּוֹכוֹ / שֶׁל הָעִנְיָן'. הוא שיבח את הנשיא רוזוולט על עזרתו הישירה והעקיפה לבעלות הברית במסגרת מה שנקרא אז 'תכנית השאל-החכר', שכללה שיגור ציוד אמריקני בהיקפים עצומים לעזרת המדינות הנלחמות בהיטלר, בעיקר ברית המועצות ששיוועה לעזרה כזו (ג'יפים, משאיות, תחמושת, בגדים ומזון, וגם טנקים ומטוסים). 

אשר להמשך, למשורר לא היה ספק כי ארה"ב תצעד עוד כמה צעדים קדימה. הוא ביסס את תחזיתו על מקור מוסמך ביותר: לוח השנה העברי, שלמחרת יום פרסום הטור החל בשנה חדשה – תש"ב: 

הָעִנְיָן נַעֲשֶׂה מְעֻדָּן מְעֻדָּן, / הָעֻבְדוֹת מַתְחִילוֹת לְדַבֵּר בַּעֲדָן / וְנָקֵל לְשַׁעֵר כִּי בִשְׁנַת תֵּשֵׁ"ב / אָמֶרִיקָה דַּוְקָא / לֹא תֵּשֵׁב (רגעים, ג, עמ' 109-108). 

ומשחק המילים, בין 'שנת תש"ב' לבין 'לא תֵּשֵב' (בחיבוק ידיים), היה גלוי לעין כל קורא. ואכן, חודשיים וחצי לאחר פרסום השיר הצטרפה ארה"ב לבעלות הברית, בעקבות ההתקפה היפנית בפרל הארבור, עד שאפשר להשתעשע במחשבה שלאלתרמן היה מודיע סודי במטכ"ל היפני... 

לתוך הכרך השלישי והאחרון של רגעים המחודש נכנסו גם שירי השואה הראשונים של אלתרמן, שהידוע בהם הוא 'מכל העמים' (נדפס לראשונה בעיתון הארץ, י"ח בכסלו תש"ג / 27 בנובמבר 1942). לימים נכלל השיר בכרך הראשון של הטור השביעי, שאלתרמן עצמו הוציא ב-1948, ומשום כך התקבל הרושם כי נכתב במסגרת 'הטור השביעי'. כאן תוקנה שגיאה זו. 

זהו שיר בעל עוצמה בלתי רגילה, ואפילו שני הבתים הראשונים, מתוך תשעה בתי השיר, יכולים להמחיש זאת: 

רגעים, ג, עמ' 224

'מכל העמים', שנכתב עוד טרם נודע בארץ היקפה המלא והבלתי נתפס של השואה, הוא שיר קשה, מתריס ומאשים. אלתרמן תוקף בו את מנהיגי העולם, ובמיוחד את האפיפיור ברומא, על שתיקתם ואדישותם נוכח הטבח הנורא של היהודים באירופה. הוא גם מפנה דברים קשים נגד אלוהי ישראל היושב במרומים. הלא העם היהודי תמיד זכה אצלו, לכאורה, ליחס מועדף, או כך לפחות חשבו היהודים שהאמינו ב'אתה בחרתנו מכל העמים'. עתה, נשאר גם הקב"ה בשתיקתו ואינו יוצא להגן על עמו. 

שיר נוסף בכרך שלפנינו הוא 'תשובת גנרל קֶניג' (הארץ, 12 ביוני 1942), שגם הוא נלקט קודם לכן בכרכי הטור השביעי. משיר זה אפשר ללמוד דבר מעניין: הסתמכותו של אלתרמן על כותרות וידיעות בעיתונות היומית, ששימשו בסיס לשיריו. בעשרת הימים הראשונים של יוני 1942 הרבו עיתוני ארץ ישראל לכתוב על חטיבה מצבא צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל פייר קֶניג (1970-1898), ששולבה בצבא הבריטי בחזית המדבר המערבי בצפון אפריקה. הגרמנים תקפוה ללא הרף והגנרל רומל, המצביא הגרמני העליון, שלח לקֶניג קצין שהציע לו 'להיכנע בכבוד'. העיתונים דיווחו כי את תשובתו של קניג אי אפשר לפרסם בעיתון. 

הארץ, 7 ביוני 1942, עמ' 1

אלתרמן רקח מדברי קניג שיר מקסים, שהרבו אז לצטט. השיר מתחיל בדברי הקצין הגרמני שהציע לקניג את הצעת הכניעה ואת הסברו לרומל, שכלל את תשובתו 'המעודנת' של קניג: 'יִשָּׁקֵנִי רומל מנשיקות פיהו', ובלשון צבאית יותר: 'שק לי בתחת'... 

רגעים, ג, עמ' 178

אלתרמן לא הסתפק בכך. היה לו גם מוסר-השכל: 

עת הפיהרר התחיל רק מושיט את היד / לא היו דרישותיו נמכרות אף בִּפְּפֶנִיג [מטבע גרמני פחות ערך] / לוּ השיב לו אזי העולם, פה אחד / את תשובת גנרל קֶנִיג (עמ' 179).     

גנרל פייר קֶניג, 1944

לירושלמים שבינינו מוכר בוודאי רחוב פייר קֶניג באזור התעשייה של תלפיות. זהו אותו קניג מהשיר, שלא נכנע לרומל, חולץ עם חטיבתו על ידי הבריטים מנווה המדבר ביר-חכים, שבו היה נצור, ונחשב לאחד ממצביאי צרפת הדגולים. בשנות החמישים, בהיותו שר ההגנה הצרפתי, סייע קניג רבות לישראל באספקת נשק ומטוסים. זו הסיבה שעיריית ירושלים כיבדה אותו וקראה על שמו רחוב ראשי סואן. 

צילום: דוד אסף

לא תמיד היו טורי 'רגעים' רציניים ומכובדים, וכמה מהם עסקו בנושאים שוליים. לדוגמה, השיר 'למלחמת הַקָּמָץ והצֵּירֶה' משנת 1936, שנולד בשל התנגדותו של אלתרמן להחלטת ועד הלשון להגות את המילה הרווחת נָמָל בניקוד שונה וכביכול 'נכון': נָמֵל. אלתרמן החליט להיאבק בהחלטה זו, שאותה ראה בלתי הגיונית. את השיר יש להבין גם על רקע פתיחתו של נמל תל אביב באותם ימים: 

רגעים, ב, עמ' 61

107 טורים כולל כרך ג' של רגעים המחודש. יש בו התייחסויות לבעיות העולם הגדול ולמלחמת העולם השנייה, אך גם לעניינים הקטנים יותר שלנו, בארץ ישראל של ראשית שנות הארבעים. דרך עיניו של אלתרמן אנו נפגשים עם ספסרי המזון, שפרחו כמו פטריות אחרי הגשם בשל המחסור והקיצוב של ימי המלחמה; בבני היישוב שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי, ועם היישוב העברי בארץ שבעצם ימי המלחמה הקדיש שבוע שלם לכבודה של השפה העברית. 

בדצמבר 1942, ואולי בינואר 1943, 'נשבר' לאלתרמן מעבודתו בעיתון הארץ. זה שנים ששכרו לא הועלה בעוד שהאינפלציה בארץ זינקה בשל ההתייקרויות בימי מלחמת העולם השנייה. הוא נפגש עם העורך גרשם שוקן ותבע העלאה. אך שוקן דחה אותו ואלתרמן החליט לחזור לעיתון דבר, שבו פרסם טורים אקטואליים ב-1934. ב-5 בפברואר 1943 פורסם שירו הראשון בדבר, במדור שנשא את השם 'הטור השביעי' – מדור שעסק באקטואליה מחורזת ופורסם מדי יום שישי בעמוד 2, בטור השביעי משמאל (ומכאן השם). על ה'טורים' חתם 'נתן א.', אך זהותו הייתה גלויה וידועה לכול ממועד זה ואילך החלה נסיקתו של אלתרמן כמשורר העם הנלחם לעצמאותו. 

שוקן הכיר במאוחר בטעותו. במכתב ששיגר בשנת 1975 למנחם דורמן הוא היכה על חטא עזיבתו של אלתרמן: 'היה זה, כמובן, אחד המחדלים החמורים בקריירה שלי כעורך עיתון'. 

העיון בכרך השלישי והאחרון של רגעים המוער מסב לקורא הרבה רגעי הנאה והתרגשות. אם ביקשתם ליהנות מספרות טובה, מהברקות ללא סוף ועל הדרך גם ללמוד פרק או שניים, בהיסטוריה שלנו בניחוח האלתרמני המיוחד – זה הספר בשבילכם.

ונסיים בשיר המלבב 'נקמת השטריימל', שאותו כתב אלתרמן לאחר שקרא בעיתון כי הנאצים החרימו מיהודי פולין פרטי לבוש, ובהם גם טליתות, ציציות ושטריימלים, הלא הם כובעי הפרווה החסידיים. ידיעה ביזארית זו הספיקה לו כדי לחבר שיר נבואי על מפלתם של הגרמנים:

רגעים, ג, עמ' 168-167

ואם רצונכם לדעת מה פירוש 'א-לה-קוצק', מיהו טאראס בולבה ומה זה 'פופורי', 'אונהיימליך' או 'שטורם אונד דראנג' – אל הביאורים בסוף הספר לכו, ושם תמצאו את הפירושים ברורים ומבוררים.

בורא מיני מזונות: רווח נקי, מטבוחה, אוזן המן, פיצה, פירכות, סאלט שבתי, קניבלים

א. מי שנולד הרוויח

צילום: איתמר לויתן

האם באמת כל מי שנולד הרוויח? הרי אנחנו יודעים שזה לא נכון.

ובכל מקרה, מה הקשר בין אמרה משונה זו לבין הדגים הכבושים והמעושנים של מקס ושמיל בהוד השרון? 

למקס או לשמיל הפתרונים. 

ב. המטבוחה של ויז'ניץ

על מנה כזו, עם שניצל, פלפל חריף ומטבוחה, הרבי מוויז'ניץ אפילו לא חלם, אבל הוא יכול תמיד לנסות בפלפל אורדע המיתולוגי ברמת גן.

צילום: איתמר לויתן

ג. ספיחי פורים

מילא השגיאה המזעזעת ('מי שנכנס הדר'), אבל אוזן המן מסטיק?!

צולם בבוטיק סנטרל ברחוב אחוזה ברעננה

צילום: משה הררי

ד. אַ גרויסע פּיצה

ברחוב השומר 64 בבני ברק תוכלו להשיג פיצה גדולה בניחוח שטעטל.

צילום: פיני גורליק

ה. לחובבי סוגיות תלמודיות

בסופרמרקט שב'מגדל המאה' בתל אביב מוכרים פירכיות בזיל הזול.

צילום: איתמר לויתן

על פי המילון:

פִּרְכָה, פִּרְכָא

שֵׁם עֶצֶם – נְקֵבָה

1. שְׁבִירָה, קֻשְׁיָה הַבָּאָה לִסְתֹּר קַל וָחֹמֶר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, סְתִירַת הוֹכָחָה. '

   וְיֵשׁ עַל הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה פִּרְכָא'

ו. סלטים לשבת

בקרית טלז סטון, בואכה ירושלים, מתחברים לעולמות תוכן קצת לא קשורים ויוצרים שנינות לשונית שלא כל כך מצחיקה.

סאלח שבתי = סאלט שבתי (סלט של שבת), הבנתם?

תודה לגונן זיק

ז. לא רק לקניבלים

אם אתם במקרה בסכנין יכול להיות שיעניין אתכם להתנסות בשווארמה אדם – 'טעם בלתי נשכח', אין ספק. 

לבד משווארמה אדם על גחלים, אפשר לקבל גם ברגית.

מתוך מודעת פירסום בעיתון ישובי גוש משגב א-לה-גוש (28 באפריל 2022). 

תודה לשמוליק שדה

ח. לא רק לטבעונים

ואם אתם כבר בסכנין ומחפשים אוכל צמחוני או טבעוני, אל תתבלבלו. השווארמה הזו אינה עשוייה מתחליף בשר, היא בסך הכל שייכת לאדם ששמו ראמי טַבָּעוּנִי.

צילום: צפריר כהן

שמואל גבעוני במחנה הריכוז סֶרֶד בסלובקיה

בתי האסירים במחנה הריכוז סרד (topky)

מאת אורי יעקובוביץ'

מוקדש באהבה ובהערצה ליהדות סלובקיה בשואתה ובגבורתה

שמואל גבעוני, שנולד בברטיסלווה בשנת 1923 בשם טִיבּוֹר סַלָמוֹן Salamon)), חי עד היום בקיבוץ שמרת של השומר הצעיר והוא בן 98. קורותיו בסלובקיה בשנות מלחמת העולם השנייה יכולים בקלות להפוך לסרט קולנוע מרתק, ודאי יש בהן חומר לסֵפר קריאה מעניין. סיפורו שופך מעט אור על הטרגדיה הפחות מוכרת של יהודי סלובקיה בימי השואה ועל גבורתם.

שמואל גבעוני, 2018 (צילום מסך)

אבי, יעקב (אֵאוּגֶן) יעקובוביץ' (Jakubovič), עבר גם הוא בכמה מ'תחנות' חייו של גבעוני, ובערך באותו זמן. הודות לרקע משפחתי זה ניהלתי בשנים 2021-2005 מספר שיחות טלפון והתכתבויות אימייל עם גבעוני. על בסיס זה, ובתוספת השלמות זעירות ממקורות אחרים, אני מבקש לשתף את קוראי הבלוג בשני סיפורים שאינם ידועים ברבים שבהם השתתף גבעוני (בראשון היה עֵד ראייה באופן חלקי). אין צורך לומר שסיפורים אלה הם רק חלק קטן מפעולותיו, גלגוליו וגורלו של גבעוני באותם ימים נוראים (למקורות נוספים על גבעוני ראו בסוף הרשימה).

שלוש פעמים שהה גבעוני במחנה הריכוז סֶֶרֶד (Sered') שבסלובקיה. בפעם הראשונה, בדצמבר 1941, הוא הגיע לשם מרצונו, לאחר שקיבל הצעה ממרכז היהודים בברטיסלווה לעבוד שם בשרברבות, כולל התקנת רשת מים וביוב. היו אלה ההכנות להקמת מחנה עבודה (שנפתח למעשה כבר כמה חודשים קודם לכן, בספטמבר). בשלב זה העובדים קיבלו משכורת לפי קוּבִּים שחפרו, ואף קיבלו אישור לצאת לחופשות בימי ראשון. מצב זה השתנה לגמרי באביב 1942, לקראת תחילת גירוש היהודים, עת החלו לבנות את מחנה הריכוז (בפועל סרד הפך מחנה ריכוז רק שנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 1944). מקצוע השרברבות היה חיוני ומבוקש, ולכן האינסטלטורים היו למעשה מוגנים מגירוש לפולין. 

הפעם השנייה הייתה בקיץ 1944, אבל אז גבעוני לא נכנס למחנה אלא המתין מחוצה לו לחברו עקיבא ניר. ניר, ובשמו דאז קארול נויפלד (Neufeld), שבעצמו היה איש המחתרת והשתתף במרד נגד הנאצים (ב-1948 עלה לארץ והצטרף גם הוא לקיבוץ שמרת). ניר ניהל מו"מ עם אנשי הוועד היהודי ועם הז'אנדארמים הסלובקיים ששמרו על המחנה, כדי לארגן הגנה או לחילופין לפתוח את שעריו ולשחרר את האנשים שנכלאו בו. 

עקיבא ניר (מורשת – בית עדות)

לאחר שמפקד חיל המצב בסרד סירב להצטרף למרד הסלובקי הלאומי, שהחל ב־29 באוגוסט 1944 ומטרתו הייתה סילוק המשטר הפשיסטי ושחרור המדינה מתלות בגרמנים, החליט מפקד המחנה, יוזף מאטושצ'ין (Matuščin), ז'אנדארם של משמר הגבול הסלובקי, לפתוח את השערים. כמעט כל העצורים יצאו מהמחנה וחלק גדול מהם הצטרף לשורות הפרטיזנים. 

ספרו של עקיבא ניר ראה אור בשנת 1967 בספריית פועלים.
הסיפורים על שמואל גבעוני פזורים בספר

בפעם השלישית הגיע גבעוני לסרד ב-21 בינואר 1945, לאחר שנתפס בברטיסלווה. גם אז, כמו בפעם הראשונה, הוא היה ראש צוות השרברבים במסגריית המחנה, וכן שימש רַתָּךְ (מקצוע שלמד במחנה מיהודי מבוגר ממנו). גבעוני ניסה לצרף את כל חברי תנועת השומר הצעיר במחנה לקבוצת השרברבים, וכך הצליח להגן עליהם מפני שילוח לפולין. הוא עצמו הצליח להימלט מהטרנספורט האחרון מסרד, שיצא ב-31 במרס 1945 לכיוון מחנה טרזיינשטט. למחרת, 1 באפריל, שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

את הסיפורים הבאים שמעתי מגבעוני ואני מביאם כלשונם, בשינויי סגנון ועריכה קלים.

א. קרב אגרוף במחנה

בתקופה הראשונה, באביב 1942, כאשר מפקד המחנה היה הסלובקי האנטישמי יוזף ווזאר (Vozár), איש משמר הְלינקָה (Hlinkova Garda), היה יחד איתי חברי גבי אורן, ובשמו אז גבריאל אייכלר (Eichler). הגירושים למחנות בפולין החלו כבר באביב 1942. יום אחד קלט ווזאר את גבי מנופף בידו לאיזשהו חבר שצעד לטרנספורט, הוא קרא לו ושאל בכעס: 'מדוע בירכת אותו בברכה של קומוניסטים?' ווזאר פנה לאחד מאנשי משמר הלינקה בשם סְטְרָאקָה (Straka), שנהג להסתובב במחנה עם מקל והיה אחראי על בית הסוהר, וציווה עליו: 'טפל בו!'. סטראקה הבטיח לעשות כן. 

גבריאל אורן, חבר המחתרת היהודית בסלובקיה (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

את המשך הסיפור סיפר גבי לגבעוני לאחר מעשה: סטראקה, שהיה בעברו מתאגרף, התחיל להרביץ לגבי והלם בו בכמה אגרופים. בשלב כזה רבים היו מתפרקים ובוכים, אבל גבי לא זז! גבי היה בחור חזק מאוד... ואז לפתע תפס גבי את שתי ידיו של סטראקה ולחץ בחוזקה על הוורידים שמתחת לכפות ידיו. סטראקה נשאר המום ועיניו יצאו מחוריהם. אז הרפה גבי מלחיצתו ואמר לסטראקה: 'סְטַאצִ'י!', כלומר מספיק! אין צורך להמשיך בקרב! סטראקה הסתלק ומאז לא נגע עוד בגבי. 

'על גבִּי ניכרו כמה סימנים מקרב האִגרוּף', המשיך גבעוני בסיפורו. 'אינני חושב שמישהו נוסף היה נוכח שם'. הנה אפוא לפנינו עדות עקיפה על קרב בין יהודי לנאצי, אלא שבשונה ממקרים אחרים, שבהם דאגו הנאצים להשפיל את יריביהם היהודים בפומבי, קרב זה נערך ללא קהל והסתיים בנצחונו של החלש. 

ב. המסגרייה בסרד

סיפר גבעוני: אַלוֹיְס ברוּנר (Brunner), אחד מפושעי המלחמה הנאציים המבוקשים ביותר, שסייע בגירוש היהודים מאוסטריה, יוון, צרפת וסלובקיה, הכיר אותי בהיותי רַתָּך במסגרייה במחנה סרד (מסגר יהודי בסרד, מבוגר ממני, לימד אותי את המקצוע). ב-31 במרס 1945 היו ההכנות לשילוח הטרנספורט האחרון ממחנה סרד בעיצומן. ברונר כינס את עובדי המסגרייה ואמר: 'מסגרים, אני מקווה שנמשיך בעבודה הטובה שלנו במקום החדש. אני אגיע לשם'. ברונר האמין שבטרזין נמשיך לייצר עגלות וגרמניה תנצח במלחמה. מדובר היה בעגלות איכרים עשויות מעץ, שאמורות היו להירתם לסוסים, ואותן ייצרו במסגרייה ובנגרייה עבור הצבא הגרמני או האס־אס. אני עסקתי בריתוך החישוקים שהקיפו את גלגלי העץ של העגלות, ואחרים חיממו את החישוקים תוך שמכים בהם בפטישים כבדים. ברונר נע בעצבנות במכוניתו האזרחית בין תחנת הרכבת של סרד לבין המחנה, וגרם לתאונה כאשר מכוניתו פגעה באחת העגלות ובשל כך נוצר חור ברדיאטור. זה היה רגע קריטי, כי הרוסים היו קרובים ומטוסיהם כבר חגו באוויר, וברונר רצה להסתלק. 

במסגרייה של מחנה סרד. גבעוני ראשון מימין (topky)

הוא קרא לי ואמר: 'תַּקֵּן את זה, ואתן לך משהו'. אמרתי שכל הציוד נמצא על הרכבת (בשל אריזת ציוד המסגרייה, המסגרים נותרו האחרונים בטרנספורט). ברונר ציווה להוריד את הציוד ואז התחלתי לתקן את המכונית. הרכבת חיכתה בתחנה שהייתה קרובה מאוד, מרחק קצר של הליכה. ניכר היה שאנשי האס־אס נמצאים בלחץ זמן, וביניהם היו מכונאים שדחקו בי להרכיב את הרדיאטור במהירות. אמרתי להם: 'חכו, חכו. אם תכניסו מים לרדיאטור כשהריתוך עוד חם, הוא יתפוצץ!'. כשסיימתי את התיקון, לאחר כשעה, ברונר הסתכל עליי. באותם רגעים חשבתי – או שהוא יהרוג אותי, כי הרכבת עמדה בגללי, או שיגיד לי להסתלק (הבחנתי שברונר שחרר קבוצת פרטיזנים לא-יהודים שהיו עצורים במחנה ורוכזו בצריף נפרד), אבל הוא אמר לי: 'תבחר לאיזה קרון להיכנס'. זה מה שהוא נתן לי...

הלכתי ברגל לתחנה, ואילו ברונר נסע אליה במכוניתו. רצתי לאורך הרכבת וקראתי בשמו של חברי בֶּרְצוֹ קְלוּג, וכאשר הוא ענה לי עוד הספקתי לשמוע שברונר אומר להאן (Hahn) (איש שירות הביטחון הגרמני, ה-SD, בברטיסלווה): 'שמור עליהם היטב. אלה בַּרחָנים' (בגרמנית (Ausreißer. האן דפק על האקדח שהיה תלוי על חגורתו ואמר: 'אף אחד לא יברח לי!', כלומר, סמוך עליי, אצלי לא בורחים. מכאן הבנתי, שהאן הוא האחראי על טרנספורט זה. האן פתח את דלת הקרון כדי שאכנס והרכבת זזה. זה היה בשעות אחר הצהריים או הערב. 

הפושע הנאצי אלויס ברונר הצליח להימלט אחרי המלחמה ומצא מקלט בדמשק שם מת ב-2001

זו הייתה הרכבת האחרונה מסרד לטרזין וגבעוני היה היהודי האחרון שגורש ממחנה זה. כפי שנראה, הוא וחברו הטוב – ברצו קלוג (Klug; נולד בסרד בשנת 1922 וחי עמנו היום), ויחד עמם גם אדוארד (אֵדוֹ) זַאלצר (Salzer; נולד גם הוא בסרד, בשנת 1925) – הצליחו לברוח דווקא מרכבת זו. 

בשולי הדברים נציין, כי במסגרייה במחנה סרד ייצרו כלים מסוגים שונים, כמו משוריות, סכינים, פצירות, מברגים, ברגים ומקדחים. ידוע לנו כי אברהם (דוֹלִי) גוֹטֵרֶר (Gottehrer) הבריח משם כלים עבור אנשים שנועדו לגירוש לפולין. גבעוני, שהשתתף כמסגר בייצור פריטים אלה, אם כי לא בהברחתם, ידע על פעילות זו. אגב, גוטרר עצמו היה באותו טרנספורט וגם הוא הצליח לברוח מהרכבת בפּוּחוֹב. לימים עלה לארץ והתגורר בחיפה (עדותו של גוטרר על חייו ועל קורותיו בשואה הוקלטה ב-1962 ואפשר להאזין לה כאן). 

ג. הבריחה מהרכבת

הרכבת יצאה מסרד תחת מטר הפצצות, שגרמו לעצירתה פעמים רבות. מן המקומות הזכורים לגבעוני ממסלול הנסיעה, שלפחות בשלושת האחרונים שבהם הייתה עצירה, לפעמים של יותר מיום, היו טרנבה (Trnava), נובה מסטו נאד ואהום  (Nové Mesto nad Váhom), טרנצ'ין (Trenčín) ופוחוב (Púchov) – כל אלה בשטח הסלובקי. הצבא האדום דלק אחרי הגרמנים. עוד בשטח סלובקיה הופצצה אחת מתחנות הרכבת הללו ואסירים רבים ניצלו את המהומה וברחו בעוד הגרמנים מתחבאים בחפירות. 

קרון רכבת לבקר שבו השתמשו להובלת אסירים בסלובקיה (ויקיפדיה) 

לאחר שלושה ימים של נסיעה מורטת עצבים התקרבה הרכבת לתחנה ביישוב קטן במורביה ושמו ואלאשסקה מזירז'יצ'י (íValašské Meziříč) והאטה את נסיעתה. הקרונות היו פתוחים וברצו קלוג, אדוארד זאלצר ואני קפצנו מהרכבת. ברציף התחנה שהו אז כמה עשרות פועלים שהמתינו לרכבת הבוקר. פועל צ'כי צעיר שהבחין בנו ניגש אלינו, נתן לנו שטר של מאה מארקים גרמניים והדריך אותנו איך לצאת מתחנת הרכבת בלי להיתקל בגורמים עויינים. הגענו לאיזה שהוא נהר קטן, חצינו אותו ולאחר מכן נפרש לפנינו יער. ראינו במו עינינו גרמנים שיורדים מהרכבת ויורים, רודפים אחרינו עם כלבים, ואחר כך רצים אל הגשר, אבל לא היה להם חשק להיכנס למים וכך נעלמנו להם. הגרמנים חזרו לרכבת שהמשיכה בדרכה לטרזין. 

גבעוני ושני חבריו שהו ביער עוד כארבעה ימים בקור מקפיא. הם התדפקו על דלתם של בני משפחה מקומית, אך אלה סירבו להכניסם. הם חששו לחייהם בתואנה שהגרמנים מחפשים את השלושה ופרס הוכרז על ראשם. עם זאת ניאותו להדריך אותם בנתיב הימלטותם. השלושה הצליחו לעבור את הגבול לסלובקיה, ושם הבינו כי שום תועלת לא תצמח להם מן הכסף הגרמני. הם  קרעו את השטר לשלושה חלקים, ועל כל חלק חתמו השלושה והוסיפו את תאריכי הנסיעה מסרד (31 במרס 1945) ותאריך השחרור בטרנצ'ין על ידי הרוסים (10 באפריל 1945). כל אחד נטל לעצמו שליש למזכרת. 

ד. סוף דבר: חצי שליש

'לאחר שנים, לפני שנת 1995, דפק מישהו על דלת ביתי בקיבוץ', סיפר גבעוני. 'אדם בן גילי, שלא היה מוכר לי. הוא אמר: אתה לא זוכר אותי! והוציא שליש משטר הכסף בן מאה המארקים שקיבלנו מאותו פועל צעיר במורביה. זה היה אדוארד זאלצר, שחי בקנדה. 

ברצו קלוג, ידיד נפשי, שחי באוסטרליה, נהג להחזיק בארנקו את שליש השטר שלו כסגולה למזל טוב. פעם, ברכבת התחתית בלונדון, מישהו כייס אותו, וכך אבד חלקו משטר הכסף. באחד מביקוריו אצלי בקיבוץ, חתכתי את השליש שלי לשניים וכך לכל אחד מאיתנו נשאר חצי מהשליש...

מחנה הריכוז סרד הוא היחיד בסלובקיה שהשתמר, ובמקום נמצא מוזיאון שנפתח באפריל 2016 ומנציח את תולדות המקום.

הכניסה למוזיאון ההנצחה של מחנה סרד (ויקימדיה)

לקריאה ולהאזנה נוספת 

• ריאיון בעברית עם גבעוני (שעתיים וחמישים דקות), 1961. המראיין הוא חוקר שואת יהודי סלובקיה ד"ר ישעיהו ילינק (המדור לתיעוד בעל פה, האוניברסיטה העברית בירושלים).

• ריאיון בעברית (כתוביות באנגלית) עם גבעוני (חמישה חלקים; ארבע שעות ועשרים דקות), 1995. מטעם מוזיאון השואה בארה"ב. 

• כתבה בסלובקית באתר Topky (22 באפריל 2016) ובה ריאיון עם גבעוני.

• כתבה בסלובקית באתר dobré noviny (17 ביוני 2020), שכותרתה 'מעט דוּבַּר על הסיפורים המצמררים של מחנה הריכוז סרד: אלה עדויות של שני אנשים ששרדו אותו'. כולל סרטון ובו ריאיון עם גבעוני (סלובקית עם כתוביות באנגלית; כ-15 דקות) ועם ניצולה נוספת, אטה כהן. 

_________________________________________

אורי יעקובוביץ', תושב חדרה, הוא גמלאי מערכת הביטחון שעוסק בין השאר במחקר שירי הזמר הרוסיים שהושרו בארץ. urjak69@walla.com

סיבוב בתל אביב: היא אמרה, אוקראינה, כלבים, חכמת רחוב, לילי ובלום

א. היא אמרה לי...

מראות מן המבואה החדשה בתחנת הרכבת סבידור.

בדורות קודמים, הצירוף 'הוא אמר לה', היה מזוהה עם סיפור קצר של יוסף חיים ברנר, שנכתב ב-1905 ונפתח במילים אלו. בסיפורו של ברנר, הבן מדבר עם אמו ומנסה לשכנע אותה בחשיבותה של ההגנה העצמית של יהודים מפני מתקיפיהם ושונאיהם, על רקע האלימות האנטישמית שהייתה ברוסיה במהלך אותה שנה. הסיפור היה למניפסט של אותם הדוגלים באקטיביזם יהודי ושוללים את הפסיביות וההכנעה.

בדור הזה, 'הוא אמר לה' הברנרי כבר נשכח לחלוטין. לנו יש את 'היא אמרה לי' הקליל, שכתב והלחין יהלי סובול, סולן להקת 'מוניקה סקס'. 'נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים'...

צילומים: איתמר לויתן

השיר, שנקרא 'מכה אפורה', נכתב ב-1995 וכמה שנים אחר כך שולב כשיר הנושא לסדרה הטלוויזיה 'פלורנטין' (2001-1997). זוג צעיר ואופטימי, כמו זה שמתואר בשיר, שרוצה היום להתחיל חיים חדשים בעיר הגדולה, יכול רק לחלום על שכירות במחיר שפוי. גם לא על חדר בפלורנטין...

הנה השיר היפה:

ב. בעד מי אנחנו?

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בראי הפילנטרופיה והגרפיטי בתל אביב.

מעניין מי הפטריוט הרוסי שקורא לפוטין להמשיך להרוס ולטבוח ולא לעצור.

ובאשר לתרומה של 80 אחוזים מן ההכנסות (אחרי כיסוי ההוצאות + ארנונה, ניקיון שמירה, ביטוח ושונות), מעניין כמה זה יוצא בסוף...

צילום: איתמר לויתן

ג. הכלבים כבני אדם

בז'אנר הזה כבר פרסמתי צילומים רבים. הנה עוד אחד לאוסף...

ברחוב אבן עזרא 7 בטוחים שהכלבים יודעים לקרוא.

צילום: אבי בלדי

ד. חכמת רחוב

מודעה על עמוד חשמל בפארק המסילה התל-אביבי. העם דורש חיבוק חברתי.

צילום: יוחנן פלוטקין

ועל תיבת סעף של חברת החשמל בשדרות נורדאו מצאנו את הציטוט מדברי חכמתו של הלל הזקן (פרקי אבות, ב ד):

צילום: איתמר לויתן

הציטוט היפה – המדויק בניקודו ומתורגם גם לאנגלית – העלה בדעתי רעיון פרוע: מדוע לא ללמוד מן היזם האלמוני ולכסות באופן מקצועי את ריהוט הרחובות האפור והסתמי הזה בעוד פסוקי חכמה, קטעי שיר, דברי מוסר ושאר רוח?

ה. מלון לילי אנד בלום

מלון בוטיק ברחוב ליליינבלום 46 שמתקרא בשם מתחכם וילדותי.

צילום: גדעון פליישמן