יום שישי, 11 במרץ 2016

מסע מן הכורסא אל העיירה: גלגולי השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז' (ב)

בית החולים היהודי בבלצי

הפרק הראשון של הרשימה התפרסם כאן.

הנה תזכורת לשיר (מבחר נוסף של ביצועים יובא בפרק הבא), מפיו של תיאודור ביקל, שנפטר לא מכבר. ביקל הקליט את השיר לראשונה ב-1964, בתקליטו Theodore Bikel Sings Yiddish Theater and Folk Songs



ו. 'עיירתי בלז' בפולנית

ההצגה 'השיר של הגטו'  בה עסקנו בפרק הקודם  נשכחה, אבל השיר על העיירה בלז הפך ללהיט ונפוץ במהירות רבה ברחבי העולם היהודי, תוך ניתוקו מן ההצגה המקורית.

בשנים 1935-1933 הוצגה בתיאטראות בוורשה ובלודז' אופרטה ושמה 'דער לעצטער טאַנץ' (הריקוד האחרון), ובה כיכב השחקן היהודי-האמריקני מיכאל מיכאֶלֶסְקוֹ (1957-1888). מיכאלסקו גילם תפקיד של זמר קברט, ששר במגוון סגנונות, כולל פרקי חזנות, ובינו לבין עצמו גם שר על געגועיו לעיירתו בלז. העיתונות ביידיש זיכתה אותו בשל כך בתואר 'בעלזער חסיד'...

ליטעראַרישע בלעטער, 4 באוגוסט 1933

באותה עת השיר הגיע גם לגרמניה ושם התפרסם בביצועו של החזן שלמה הַרטנברג מברלין.

ב-1935 תורגם השיר מיידיש לפולנית ונקרא Miasteczko Beł(עיירתי בלז). זהות המתרגם אינה ברורה. על התקליט רשומים שלושה שמות, אך לא הצלחתי לזהות איש מהם וייתכן שאלו הם שמות עט: בורשטיין, ליט-פריי, רומן (Burstein, Lith-Frey ,Roman).

התקליט הפולני נדפס בהוצאת 'סירנה'

הלחן עובד למקצב הטנגו והוקלט באולפני 'סירנה' שבוורשה על ידי כמה זמרים פופולרים. הנה ביצועו של הזמר היהודי-הפולני בן לוי, שהתפרסם בשם הבמה אדם אסטון (על אולפני 'סירנה' ועל אסטון כתבנו בהרחבה כאן).



וכאן שר הטנור הפולני סטפן ויטָס (Stefan Witas) בהקלטה מ-1935:



ההצלחה המסחררת של שירי בלז בפולין, הגיעה גם לארץ ישראל. על כך סיפר בלגלוג, בראשית 1936, אחד מסופרי העיתון 'דאר היום' שיצא בירושלים:

דאר היום, 16 בינואר 1936

השיר 'מייסטצ'קו בלז' פופולרי בפולין עד עצם היום הזה, וזמרים רבים ממשיכים לבצע אותו. הנה למשל הזמרת הפולנייה (ממוצא יהודי) מגדה אוּמֶר:


ז. משה אוֹיְשֶׁר והסרט 'בן החזן'


הבלבול הגדול בין בלץ הבסרבית לבלז הגליצאית התחיל, כנראה, בגלל הסרט 'בן החזן', שצולם בארה"ב בשנת 1937, והשיר על בלז היה אחד משיאיו.

הסרט המוסיקלי, דובר היידיש, 'דעם חזנ'ס זינדל' / The Cantor's Son (בן החזן), צולם בשנת 1937, בבימוים של סידני גולדין ומחליפו איליה מוטלייף (Ilya Motlyeff). צלילי המוסיקה שמלווים את הסרט הולחנו על ידי אלכסנדר אולשנצקי, הזכור לעיל כמלחין השיר על העיירה בלז. הסרט לא צולם במזרח אירופה, אלא בהרי הפּוֹקוֹנוֹ (Pocono Maountains), בפנסילבניה שבארה"ב. כוכב הסרט היה משה אוישר (1958-1906), בעל קול הטנור הנהדר, שעליו אמרו כי היה החזן הטוב ביותר בין שחקני הקולנוע ושחקן הקולנוע הטוב ביותר בין החזנים... זו הייתה הופעתו הראשונה על מסך הקולנוע וסיפור חייו מחייב רשימה נפרדת.

הסרט בן תשעים הדקות מספר את סיפורו של שלויימ'לה רייכמן, בן חזן מעיירה נידחת ושמה בֶּלְז, שבורח מבית הוריו משום שאביו אסר עליו להצטרף ללהקת שחקני תיאטרון – סיפורם האמתי של שחקני תיאטרון רבים, ובהם משה אוישר עצמו. הוא מהגר לניו-יורק ומתמקם בלואר-איסט-סייד, שכונת המהגרים במנהטן, שזוהתה עם יהודים ועם תרבות יידיש (למרות שבאותן שנים גרו בה גם עשרות אלפי מהגרים בני לאומים אחרים). שם, באחד הקברטים ביידיש של השדרה השנייה, הוא עובד כמנקה רצפות, עד שלפתע הוא מתגלה כזמר מוכשר בזכות השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז'. מכאן ואילך  ובאמריקה כמו באמריקה  דרכו סלולה להצלחה.

הנה קטע מהסרט ובו שר סוֹל רייכמן (זהו שמו האמריקני) על עיירתו. הלן, הזמרת האמריקנית שמציגה אותו והופכת לחברתו, היא השחקנית פלורנס וייס, שהייתה רעייתו (הראשונה) של אוישר בחיים האמתיים. ואגב החיים האמתיים, אוישר עצמו נולד בעיירה ליפקאני שבבסרביה, כ-150 ק"מ מצפון-מערב לבלצי...



עלילת 'בן החזן'  שמתכתבת במודע עם עלילת הסרט 'זמר הג'אז' (1927)  מסתבכת כאשר בשיא הצלחתו נתקף הגיבור געגועים לעיירת הולדתו. הוא חוזר לבלז ל'חתונת הזהב' של הוריו (כל עניין 'חתונת הזהב' הוא, למיטב ידיעתי, פיקציה אמריקנית על חיי העיירה; לא מצאתי בספרות היפה או בספרות הזיכרונות עדויות לחגיגות כאלה בעיירות במזרח אירופה). הזמר המפורסם מגיע לעיירה בדיוק כאשר הוריו חוגגים את האירוע. הוא מתחבק ומתנשק עם כולם, שר שיר לחיי הוריו, ואז נפגש מחדש עם רבקה'לה, אהבת נעוריו (השחקנית יהודית אברבנאל)...

הנה הקטע, הקיטשי להחריד, שמתאר את שובו לעיירה.



האם ישוב שלויימ'לה-סול לאמריקה, או שמא ישאר בעיירה? בן החזן מחליט להישאר, ואף עומד להתחתן עם אהובתו משכבר. כמו בכל מלודרמה טובה, הלן, חברתו האמריקנית, שלא שמעה ממנו מאומה מאז יצא לדרכו, יוצאת לאירופה בעקבות אהובה שנעלם. היא מגיעה לעיירה בדיוק ביום שבו הוא מתכוון להינשא לרבקה'לה! סצינה קורעת לב. הלן עוזבת, שלויימ'לה נשאר...

הסרט המלא (יידיש עם כתוביות באנגלית) ניתן לצפייה כאן (החלק הראשוןהחלק השני).

'בן החזן' הגיע גם לארץ ישראל, באיחור אופנתי של כמה שנים, והמודעה, שהתפרסמה בעיתון דבר (27 ביוני 1940), ניבאה לו הצלחה  – מינימום חודש בקולנוע 'מוגרבי'...


ח. 'עיירתי בלז' בשואה

לאחר השואה שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר והפך להיות שיר הספד נוסטלגי לקהילות ישראל שחרבו, באמצעות סיפורה של עיירה סמלית אחת. כפי שראינו בפרק הקודם, נסיבות כתיבתו והלחנתו של השיר אינן קשורות כלל לשואה, ועם זאת, דווקא בשל הפופולריות הרבה של השיר בשנות השלושים, הוא 'זכה', שלא בטובתו, למלא תפקיד ממשי וטרגי בשואה. כמה וכמה עדויות מספרות על כך, שחיילים גרמנים ציוו על יהודים לשיר אותו כחלק מ'משחק' השפלה והתעללות. 

כבר באוגוסט 1944 העיד אליעזר אונגר, צעיר בשנות השלושים לחייו ('מהתופת הנאצי בפולין – לחופי ארץ ישראל', הצופה, 4 באוגוסט 1944, עמ' 4), כי שלוש שנים קודם לכן, ב-1941, התעללו פורעים גרמנים ואוקראינים ביהודי לבוב שגורשו לגטו. הם דרשו מן הנשים לשיר את 'מײַן שטעטעלע בעלז' כשהן מרקדות בעירום.

כמה חודשים לאחר מכן הדפיס אונגר את עדותו זו בספר שנקרא 'זכור (מימי קרונות המוות)', מסדה, תש"ה, וכך נכתב שם (עמ' 87):


על מחזה השפלה שהתרחש באוקטובר 1939 בעיירה זגיֶיז' (Zgierz), שליד לודז', נמסרה עדות כבר בשנת 1940:

בנימין מינץ וישראל קלויזנר (עורכים), ספר הזוועות, ירושלים תש"ה, עמ' 78

עדות דומה הגיעה מהעיירה ויֶירוּשׁוּב (Wieruszów), גם היא באזור לודז':

וירוּשוֹב  ספר יזכור, תש"ל, עמ' 365

הפרטיזן משה ביירך, שבדצמבר 1939 נמלט מוורשה מזרחה, ונלכד עם עוד אלפי פליטים על ידי הגרמנים בכפר ושמו מאלקיניה גוּרנה (Małkinia Górna), קרוב לגבול הסובייטי, תיאר בזיכרונותיו (המבול והקשת: קורות אדם יהודי במאה ה-20, בית לוחמי הגטאות, 2002, עמ' 47), כיצד אילצו הגרמנים את היהודים שנתפסו לשיר את השיר הזה כדי להחריש באמצעותו את זעקות המעונים:


עד כמה קשה לחלץ עדויות היסטוריות של ממש מתיאורים מאוחרים של זוועות השואה ידגים המקרה של העיירה בּוֹלֶחוֹב(Bolechów)  שבגליציה המזרחית.

בספר הזיכרון של הקהילה תיאר אחד הניצולים, שלמה אדלר, את אירועי האקציה השנייה, בראשית ספטמבר 1942 (ספר הזכרון לקדושי בולחוב, בעריכת יונה ומשה-חנינא אשל, 1957, עמ' 132):


חמישים שנה לאחר מכן, ציטט דניאל מנדלסון בספרו רב התפוצה 'האבודים: שישה מתוך שישה מיליון' (ספרי עליית הגג, 2006, תרגום: אביעד שטיר, עמ' 291), הצהרה שנתנה ניצולה אחרת, מטילדה גלרנטר, בת 38, בפני ועדת חקירה פולנית בקטוביץ, ב-5 ביולי 1946.


ביקשתי מעמיתתי פרופ' חוי דרייפוס, שעוסקת בחקר השואה, לבדוק את נכונות הציטוט, ומתברר שבהצהרתה של גלרנטר אין שום אזכור לשיר. לעומת זאת בעדות שמסרה בקטוביץ דורה שוסטר, ניצולה אחרת מבולחוב, ב-30 באוגוסט 1946, נכתב כך:


גם במחנות המוות, הריכוז והעבודה היו מחזות אבסורד של תזמורות שנאלצו לנגן בפני האסירים. על 'הופעה' כזו באחד ממחנות העבודה בדכאו סיפר בזיכרונותיו דב שילנסקי, לימים חבר כנסת במפלגת 'הליכוד' ויושב ראש הכנסת:

דב שילנסקי, חשכה לאור היום: מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, יד ושם, תשס"ו, עמ' 429

על 'תזמורת' אחרת סיפר המשורר-הפרטיזן שמריהו קצ'רגינסקי בספרו חורבּן ווילנע (ציקא ביכער פֿאַרלאַג, ניו-יורק 1947, עמ' 48). השנה היא 1943 ויהודים מווילנה, שנשלחו לעבוד בגיא ההריגה של פּוֹנַאר, נאלצו לשיר ניגונים יהודיים לפני שקיבלו את מנת האוכל הזעומה שלהם. הניגונים האהובים ביותר היו 'וווּ זײַנען מײַנע זיבן גוטע יאָר' (היכן הן שבע שנותיי הטובות), 'מײַן שטעטעלע בעלז' ומעל כולם השיר 'שטילער, שטילער', שהתפרסם כשיר 'פּוֹנַאר'שקצ'רגינסקי התאים את מילותיו ללחנו של הנער בן ה-11 אלק וולקוביסקי (לימים המלחין והפסנתרן הישראלי אלכסנדר תמיר).

תזמורת אסירים במחנה מטהאוזן מלווה נידונים למוות, 1942 (מקור: יד ושם)

וממחנות המוות לקצה אחר של העולם. בבגדד, בשנת 1943, ערכו אנשי ועד הקהילה חגיגת ליל סדר לחיילים יהודים מצבאות שונים שחנו בעיר ובסביבתה. סיפר לימים המזרחן איש מפ"ם אהרן כהן:

אהרן כהן, עם אמבולנסים לטהרן: רפורטז', ספרית פועלים, 1943, עמ' 13

ובעוד קצה עולם... גצל לוּסטגאַרטן היה פליט יהודי שנמלט בימי המלחמה מפולין מזרחה ומצא את עצמו במחנה פליטים ענקי באקטיובינסק שבקזחסטן הסובייטית. הוא סיפר בזיכרונותיו (אין וואַנדער און געראַנגל, 1968-1939, תל אביב 1968, עמ' 186), כי בשנת 1944 הופיעו צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר בפני קהל של אלפי פליטים ואסירים. הקהל הזיל דמעות התרגשות כאשר השניים (שבעצמם היו אסירים), בליווי זמר-אסיר נוסף ושמו חיים לוין, שרו את 'מײַן שטעטעלע בעלז' ברוסית. אגב, זו העדות היחידה שמצאתי על תרגום השיר לרוסית. לא הצלחתי למצוא רמזים נוספים לקיומה.

ובהקשר זה, צבי (גרימי) גלעד הסב את תשומת לבי להקלטה יהודית-סובייטית של השיר, שנעשתה בלנינגרד בשנת 1941. ההקלטה היא ביידיש. חלק מן המילים זהות למקור וחלקן שונות, והעיקר והמוזר, את 'בלז' החליפו בעיירה טַאלְנֶה

את הביצוע של השיר אפשר לשמוע כאן.

כפי שאפשר לראות מצילום התקליט, את שם המעבד המוסיקלי [שמואל] גולדברג הביאו; את שם המשכתב – לא.


'מדוע היה צריך להחליף את בלז בטאלנה ומדוע שונו חלק מן המילים?', שאל גרימי, וענה: 'נפלאות ברית המועצות'...

נדמה לי שאפשר בכל זאת לנסות ולהשיב: מנקודת מבטו של המשכתב, ב-1941 העיירה הפולנית לשעבר בלז נמצאת בידי הגרמנים הנאצים, ולעיירה כזו לא אמורים להתגעגע; לעומתה, טאלנה, שנמצאת מדרום לקייב, היא במולדת הסובייטית, והיא 'שלנו'.

ולמה דווקא טאלנה? כאן התשובה פשוטה יותר. בלז של השיר זוהתה (כפי שראינו בטעות) לא רק כעיירה פולנית אלא גם כעיירה חסידית, ואם כך – נחליף אותה בעיירה חסידית אחרת. טאלנה הייתה מקום מושבו של רבי דוד טברסקי (1882-1808), אדמו"ר נודע מבית צדיקי צ'רנוביל (ראו בפוסט 'גלגולו של "גלגולו של ניגון": מסע שראשיתו בי"ל פרץ וברבי מטאלנה וסופו בדלידה וברומן פולנסקי'), ובה הוא הנהיג את חסידיו. אז שיהיה טאלנה...

ואי אפשר לסיים פרק זה ללא אזכורו של נגן מפוחית הפֶּה האהוב, ניצול השואה, שמואל גוֹגוֹלשגורלו המר הציבו ב'תזמורת המוות' שפעלה במחנה המוות אושוויץ. הוא ניצל בזכות המפוחית, עלה לארץ והקדיש את שארית חייו לחינוך מוזיקלי ולהקמת תזמורת מפוחיות פֶּה ברמת גן.

באפריל 1993 הוזמן גוגול על ידי ראש הממשלה יצחק רבין להצטרף אליו ואל הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, שיצאו לביקור רשמי בפולין. בפתח המשרפות של מחנה בירקנאו ניגן גוגול בפני המשלחת את 'עיירתי בלז', אחר כך אמר: אני יכול עכשיו למות בשקט... ואכן, כעבור חודש נפטר.

הנה גוגול מנגן את השיר בסרטון שנערך לזכרו:



וכאן סרטון מרגש המתעד את מסעו לאושוויץ:



ועוד אפיזודה לסיום. דן לב ארי הפנה את תשומת לבי לסיפור קצר של אידה פינקילידת העיירה זְבָּארָאז' שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה), ניצולת שואה וכלת פרס ישראל לספרות (2008).

הסיפור 'פיסת הזמן השנייה' (אידה פינק, כל הסיפורים, עם עובד / ספריה לעם, 2004, עמ' 71-67) עוסק באקציה השנייה בזבאראז'. בסופו היא כותבת על הקשר המוטעה שעשו בני העיירה בין השיר על 'העיירה האהובה' בלז לבין בֶּלְזֶ'ץ, מקום שעליו לא שמעו קודם לכן, ובו הקימו הגרמנים את מחנה ההשמדה הנורא.


האמנם כך חשבו בני העיירה? ואולי אין זה אלא מבט אירוני מאוחר של הסופרת? כך או כך, השיר מילא תפקיד מקאברי בשנות קבורתן של עיירות ישראל על יושביהן.

בלי קשר לעדויות שהובאו כאן – ומן הסתם יש עוד רבות כאלה – לאחר השואה הפך שיר הגעגועים לבלז לטקסט ייצוגי עצוב של עיירה נכחדת, שכמותה היו בכל מקום במזרח אירופה. מטבעות הלשון 'עיירתי', 'עיירתנו', 'מײַן שטעטעלע', חדרו כמעט לכל ספרי היזכור וספרי הקהילות ורק שם העיירה השתנה...
___________________________________________________________

פרקים נוספים במסע

א. שניים אוחזין בטלית: בֶּלְז או בֶּלְץ?
ב. המחבר והמלחין
ג. המחזה 'שירו של הגטו'
ד. משהו על ליאון גוֹלד ואיזָה קרמר
ה. גלגולי נוסח

ט. 'עיירתי בלז' בתרגומים לעברית
י. מבחר ביצועים ביידיש
יא. 'עיירתי בלז' והחרדים 
יב. בלז שבצרפת
יג. בְּלוּז לְבֶּלְז

7 תגובות:

  1. יוסי גולדנברג11 במרץ 2016 בשעה 9:31

    מרתק. מישהו יודע איך אליעזר אונגר הצליח להימלט מפולין ב1941 לארץ ישראל ב1944?

    השבמחק
    תשובות
    1. לשם התחלה, תתחיל פה:
      'מהתופת הנאצי בפולין – לחופי ארץ ישראל', הצופה, 4 באוגוסט 1944, עמ' 4
      (וגם תקרא את הרשימה של דוד אסף ביתר תשומת לב...)

      מחק
  2. התרגשתי מאד לקרוא את תולדות השיר "בעלז". לא חשבתי שהוא כל כך משמעותי ומקושר לכל כך הרבה סבל.
    החיבור שלי עם השיר הוא דרך שמואל גוגול ,בנותי ניגנו בתזמורת שלו ברמת גן, ואף זכיתי לנסוע עם התזמורת לפולין כשגוגול חזר בפעם הראשונה לאושוויץ בירקנאו וניגן שם את השיר בעלז, כשבפעם הראשונה ניגן בעינים פקוחות. כשהיה בתזמורת המוות וראה את משפחתו בדרך לתאי הגזים, קיבל על עצמו שלעולם ינגן כשעיניו עצומות. ורק כשהביא את התזמורת שלו וסגר מעגל פקח את עיניו בנגינת "בעלז".
    ישר כוח על פועלך.

    השבמחק
  3. עין בספרו של קצטניק "קראו לו פיפל" בתיאור מקלפת תפוחי האדמה באושוויץ, לצלילי מיין שטייטעלע בעלז. הוא מספר גם על הפופולריות של השיר לפני המלחמה.

    השבמחק
  4. רק עכשיו ראיתי את הפרק הזה של עונ"ש. הסרטון על שמואל גוגל בפולין ובאושוויץ פצע לי את הנשמה, סליחה על הביטוי החזק מדי, אולי, לטעמם של אנשים שונים. גם מפני שגם אני, כמו רבים אחרים, אהבתי לנגן במפוחית פה ואהבתי לנגן את השיר "מיין שאייטלע בלז". עד היום יש לי בבית שתי מפוחיות (מז'ור ומינור)ומפוחית אחת עם רגיסטר.
    תודה על הפרקים כולם, עד כה, היום קראתי כמובן גם את הפרק השלישי. באמת אני לא יודעת מה בניגון הזה כל כך צובט את הלב. קיטש - אולי. בוודאי בביצועים אמריקניים שונים שהובאו בעונ"ש, שאת חלקם לא רציתי להמשיך לראות ולשמוע. אבל מה יש בניגון הזה? בכמה ביצועים ששמעתי בחלק הזה ובחלק הראשון הבחנתי גם במשהו מסתלסל כזה, לא יודעת איך לומר זאת, משהו שאולי נוגע, או בא, מהמקור היהודי שלי - יהדות המזרח. אבא שלי, יוסף ממן ז"ל שניגן במנדולינה סתם לפי השמיעה, אמר שיש קווים או מוטיבים, או אווירה מלודית, או משהו כזה, המשותפים לשירים חסידיים ומזרח-אירופיים יהודיים ולניגונים-פיוטים-שירים של יהדות ספרד. עדיין נרגשת מהסרטון על שמואל גוגול. אילו אנשים וסיפורי חיים ועלילות ומעשים ומכאובים ישנם בארץ הזאת, רק הבט היטב סביבך, חפשי ובדקי וראי ומצאי והאזיני והמשיכי את השרשרת.

    השבמחק
  5. לפני כחמישים שנה הסרט "בן החזן" "דעם חזן'ס זון" הוקרן בתל אביב -כמדומני בהיכל התרבות. חבר ואני נסענו לראות את אותו. כל הצופים היו אנשים מבוגרים. בהפסקה גברת אחת שישבה בשורה שלפנינו שאלה בפליאה "מה גם ילדים צעירים מבינים היום אידיש? סרט נפלא.

    השבמחק
  6. יש לי תקליט ישן של La Companion de la Chanson עם שירים בצרפתית, ואחד מהם נקרא Bell - יפה בצרפתית - שיר אהבה המנגינה של בלז!
    אינני יודע מי העתיק ממי.... לא ציינת מי הלחין את המנגינה.....

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.