יום שלישי, 10 במאי 2016

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: מאיר'קה חוּמַש, 'בן היוֹרֶה'

תעלות קרב במוצב תל מוטילה (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקימדיה)

 מאת אסתר חוּמַש-גּוֹפֶר

בשנות הארבעים לימד המורה והסופר הנערץ אליעזר שׂמֹאלִי בבית ספר לילדי עובדים בגבעת המורה שבקרבת עפולה. משפחתי התגוררה אז באחד הבתים במתחם בית חולים 'העמק', שהיו מיועדים למגורי הרופאים ואנשי המנהלה. אבי היה באותה תקופה המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, ואחי, מאיר, היה אחד מתלמידיו של שמאלי. 

בארון הספרים שלנו נמצאת המהדורה הראשונה של הספר 'בְּנֵי הַיוֹרֶה', שכתב שמאלי בשנת תרצ"ז (1937). הספר, שבו סיפר שמאלי על עולמם החלוצי והתמים של ילדי כיתה בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב (בין הילדים הללו היה גם יצחק רבין), זכה להצלחה רבה ונדפס בארבע מהדורות.



בתוך הספר רשם שמאלי הקדשה לאחי מאיר:

למאיר'קה החביב: תִּהיה נא דַּרכּך –  
דרך "בני היורה": אהבה לעם-ישראל, 
ארץ-ישראל ועמל-כַּפּים. 
א. שמאלי 
תלמיד סבך, ר' משה ליב חוּמש ז"ל.
אליעזר שמאלי (1985-1901)

כפי שעולה מהסיפא, שמאלי – יליד העיירה רוז'ישץ' שבוולין (היום באוקראינה) היה תלמידו של אבי-סבי, משה לייב חוּמַש (שאכן לימד חומש, ומכאן שם המשפחה שדבק בו). אחזור לפרט זה בהמשך.

ב-6 במאי 1951 נהרג מאיר בקרב תל מוטילה, באזור הצופה על צפון-מזרח הכינרת שהיום נמצא בו מושב אלמגור. הוא היה חניך בקורס מ"כים של חטיבת 'גולני', ש'הוקפץ' יחד עם חבריו לקורס כדי לסייע בקרב. בן תשע-עשרה היה במותו. 

כך מסופר עליו באתר 'נזכור את כולם':


קרב תל מוטילה, מול הצבא הסורי, נערך במשך חמישה ימים (6-2 במאי). מבחינה צבאית זה היה כשלון נורא: 41 חיילים נפלו וכשבעים נפצעו. שתיקה רועמת שררה באותם ימים ולאחריהם סביב הלחימה במקום. לכשלון היו סיבות רבות: החום הנורא ששרר אז, הנגישות הקשה למקום, שהקשתה על תקשורת ואספקה, וחוסר ההכשרה הקרבית של החיילים, שרבים מהם היו עולים חדשים. אך נראה שהכשל העיקרי היה הפיקוד הלקוי, שנעשה ממרחק ניכר (המפקדים, מאיר עמית ורחבעם זאבי ישבו ב'וילה מלצ'ט' ליד המושבה מגדל, ולא יכלו לקרוא את תמונת הקרב בזמן אמת). איש ממפקדי הפעולה, שהתקדמו במסלול הצבאי, לא התגאה בקרב זה ולא כלל אותו בתולדות חייו. גם זו 'מורשת גנדי' המפורסמת לרעה... תיאור מפורט של הקרב יימצא המתעניין בעדותו של אריה טפר, שהיה המפקד בשטח, ובספרו של אריה יצחקי 'שלדים בארון' (2009).

בעיתוני התקופה לא דווח כלל על מספר ההרוגים והפצועים, ואפילו לא צוינו שמות הנופלים. על מודעות אבל מטעם הממשלה או צה"ל ועל פרסום רשמי של מועדי הלוויות, בכלל לא היה על מה לדבר. 

מאיר נהרג ביום הקרב האחרון (6 במאי), וחללי הקרב נקברו בחופזה בשני בתי קברות צבאיים: בעפולה ובראש פינה. אחי נקבר מבלי שהוריי קיבלו הודעה על מותו וממילא לא השתתפו גם בהלוויתו. רק יומיים אחר כך, ב-8 לחודש, התקבצו ידידים ובני משפחה ליד ביתנו והודיעו לנו על האסון. עד אז איש מצה״ל לא בא לספר את שאירע. צה"ל והחברה הישראלית עשו מני אז כברת דרך ארוכה...

כתוצאה מיזמה שהתחלתי בה הוקמה בשנת 1997, בתחומי היישוב אלמגור, אנדרטה לזכר חללי הקרב, בתכנונו של האדריכל יהודה יהב. על האנדרטה נחקקו שמות החללים והיא מייצגת התפרצות סמלית של הר געש (הקרקע באזור היא אדמת בזלת)  ביטוי להוצאתו של סיפור הקרב, שהוסתר והושכח, לאוויר העולם. 

במהלך השנים שבהן עמלנו על הקמת האנדרטה ניסינו לערב גם את מפקדי הקרב, אך אלה טענו בתוקף שאין כל צורך בכך היות וקיים כבר אתר זכרון לחללי החטיבה בצומת גולני. יחד עם זאת מאיר עמית, המח"ט דאז, הופיע לטקס. 

האנדרטה לנופלי הקרב בתל מוטילה צופה על הכינרת (מקור: יזכֹּר - אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל)

אריה עמית (טפר), איש הפלמ"ח ומגיבורי הקרב, התנגד גם כן להקמת האנדרטה. לדבריו, מספר ימים לפני תחילת הקרב היה תרגיל אימונים באזור קיבוץ גַלעֵד. שני מפקדי הקבוצות המתאמנות רבו ביניהם ולא תיאמו את תכנית האימונים. כתוצאה מכך ירו הקבוצות זו על זו ובחילופי האש 'הידידותיים' הללו נהרגו שישה חיילים. כנהוג באותם ימים, לא מיהרו להודיע על כך למשפחות, שייכו את ההרוגים לקרב בתל מוטילה וכך 'החליקו' את הפרשה. טפר, שלדבריו נכח בשני האירועים ונשא פצועים והרוגים בשניהם, טען שאם נציין את כל שמות ההרוגים על גבי האנדרטה נעזור בכך לטייח את האמת. בתשובה לשאלתנו, אם ידועים לו שמותיהם של החיילים שנהרגו בגלעד, הוא הודה שאינו יודע. אנו החלטנו, שמנקודת מבטנו כולם חללי צה״ל ועל כן ניתן כבוד זהה לכולם. בסופו של דבר גם טפר נתן לכך את ברכתו. 

מקטע משמות הנופלים על האנדרטה (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקימדיה)

במהלך העבודות להקמת האנדרטה הגיע אלינו אחד החיילים שנפצעו קשה בקרב. הוא נולד במצרים, עלה ארצה בגפו, ולא היתה דרך להודיע להוריו על פציעתו מבלי לסבכם עם השלטונות המצריים. בסופו של דבר השתקם האיש והשתלב בעבודה כלשהי. רק לאחר שנים רבות נודע לו, אחרי שיחה אקראית עם חבר לעבודה, שהוא זכאי להכרה כנכה צה״ל וליהנות מן הזכויות שכרוכות מכך. נדהמנו לשמוע שהוא ניהל מאבק שנמשך עשרות שנים, במהלכן נדרש להוכיח שאכן השתתף בקרב על תל מוטילה. בסופו של דבר הוא הצליח להציג מסמכים מבית החולים רמב״ם שאימתו את טענותיו. זה היה בתחילת שנת 1990, כאשר הקרב התרחש ב-1951, ארבעים שנה קודם לכן...

שנתיים ויותר אחרי הקרב בו נפל אחי פרסם שמאלי סיפור שנקרא 'מורי ורבותי' (דבר לילדים, כרך כד, חוברת 9,  כ"ו בחשון תשי"ד [4 בנובמבר 1953], עמ' 127-126). למען האמת, אין זה סיפור אלא רשימה אוטוביוגרפית, ובה התרשמויות וזיכרונות ממורים שאצלם למד טרם עלייתו ארצה בשנת 1920. בין השאר הוא מזכיר את אבי-סבי וגם את אחי שנפל. מתברר, כי למרות שחלפו שנים רבות מאז היה מאיר תלמידו של שמאלי, הגיעה אליו שמועת מותו ואז נזכר בו.

וזה הפרק מהסיפור שמתייחס לסבי ולאחי:


את הרשימה שנדפסה בדבר לילדים, ליווה הציור התמים הזה פרי עטו של 'נפתלי', הוא הצייר הנודע נפתלי בֶּזֶם:


אחי מאיר נפל בגיל תשע-עשרה ונקבר בחיפה, מקום מגורי משפחתי בראשית שנות החמישים. חייו היו קצרים. הוא לא זכה להקים משפחה, לבנות וליצור, ובאין בנים או נכדים, שיזכרוהו לאחר מותו, גם זכרו כמעט ואבד. 

שמאלי ורעייתו נקברו בבית הקברות של אגודת השומרים, מתחם מיוחד בחורשה הסמוכה לבית אלכסנדר זייד, גיבור ספרו הידוע 'אנשי בראשית'. ואילו אני עצמי גרה לא הרחק משם, בקרית טבעון. אולי בכל זאת חוט הסיפור עדיין ממשיך...


קברם של בני הזוג שמאלי, קרית טבעון (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)
______________________________________________

עו"ד אסתר חומש-גופר, גמלאית משרד המשפטים, הייתה פרקליטת מחוז הצפון.

11 תגובות:

  1. תודה על השיתוף. סיפור מרתק. עשית צדק עם מאיר בהנצחתו. ראי כמה זמן נדרש עד ש"חילצת" את סיפורו.
    ולענין השכול בחייך, למרות הנסיבות השונות, כמה אכזר לאבד אח ובת.
    אני איתך
    יעל

    השבמחק
  2. נפלאות החיים במיטבן. כל כך מרגש!
    אליזר שמאלי אולי לא ידע, אבל חוט הסיפור נמשך גם נמשך, ובגדול!!!
    לילי

    השבמחק
  3. אסתר היקרה,
    מעבר לעניין שבסיפור ולטרגיות שבו, אפשר להרגיש מאחורי כל מילה בו את אהבתך הגדולה לאחיך, אהבה שבזכותה, כפי שכתבת, חוט הסיפור עדיין נמשך.
    תודה גדולה לך על הרשימה הזו.

    השבמחק
  4. התרגשתי. יהי זכר כולם ברוך

    השבמחק
  5. אסתר מספרת את סיפורה המשפחתי כאחותו של מאיר ז"ל, ואת סיפור הקמתה של המצבה, אך מספרת מעט מאד את סיפורו המביש של הקרב עצמו. למתעניינים מומלץ, בנוסף לקישור המצוי בגוף הכתבה (עדותו של אריה טפר), לראות את את המצגת המפורטת על אריה טפר (גגלו "אריה טפר גיבור ישראל" ותקבלו אותה). באופן אירוני, אריה טפר שהתחיל את ההסתבכות כאשר ירה בשוגג על חיילי מחלקת הטירונים של עמוס גל והרג ארבעה מהם, הוא גם היחיד מכל המפקדים שפעל כהלכה בהמשך הקרב והוא זה שהצליח לסיימו בהצלחה. הוא גם היחיד מכל המפקדים שהודה בטעותו באומץ וביושר בתוך סיפור קפקאי שלא נודע כמוהו לטיוח בכל תולדות צה"ל.

    השבמחק
  6. קרוב לוודאי שבתחילת שנות החמישים מערכת הביטחון עוד לא גיבשה דפוסי עבודה, ופוליטרוקים טרחו לסנן מידע שלא היה רצוי למערכת.
    כאשר כתבתי את "אולי הוא עוד יבוא..." (2013, בהוצאת כרמל), על ה"נעדרים", שלא היו נעדרים, בפרשת גשר אכזיב ב"ליל הגשרים", ב-1946 (ובעוד חודש 70 שנה למבצע האדיר), לא העליתי על דעתי להשוות עם פעולות אחרות ש"הצטיינו" באי-הודאה בכישלון מבצעי, קבורה מבועתת של חללים, התעלמות ממשפחות החללים, והנצחתם רק ביזמה עצמית. ואף על פי כן אולי הייתי צריך לאזכר את תל מוטילה.

    השבמחק
  7. אכן ,קשה היא העצמאות ! גם נפתלי בזם , כמו אברהם אבינו לפניו היה אב ליצחק. אבל יצחק בזם הי"ד לא ניצל מהעקידה ונלב"ע אחרי כמה שבועות של ייסורים שנגרמו מפציעה בפיגוע הידוע כ"פיגוע מקרר התופת בכיכר ציון".

    השבמחק
    תשובות
    1. הכרתי את סיפור הקרב, הכישלון הכואב, וההדחקה של המחדלים ואי לקיחת האחריות של האחראים לכישלון. ובכל פעם שעולה מחדש זיכרון האובדן הכבד (ולצערנו ככל הנראה גם המיותר) של חיי החיילים הצעירים בתל מוטילה - אני מתרגש מחדש. אסתר, בת כיתתי היקרה, מיטיבה לתאר את האירועים וכל שנלווה להם ברגש ובעצב רב, ואני בתחושתי האישית גם חש כעס נורא על המפקדים - ובראש ובראשונה על רחבעם זאבי (גנדי) שעל מעלליו ו-"מורשתו" האמיתית אנחנו מתחילים לשמוע רק עתה.

      מחק
  8. קראתי והתרגשתי.

    השבמחק
  9. קראתי והתרגשתי. כל פעם שמספרים את סיפור הקרב המביש בתל-מוטילה מתרגשים מחדש. לראשונה שמעתי הסיפור
    מאחד החיילים שהשתתף בקרב, נועם משלי, בן כתתי ובן קיבוצי, איילת-השחר. נועם השתתף בקרב כקשר והיה עד לכל מהלך הקרב. אין ספק שהחיילים לחמו בגבורה וחיפו בכך על כישלונות הפיקוד הבכיר.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.