יום שישי, 1 בנובמבר 2019

סוד כתר הזהב: אגדת ישראל רוּחוֹמוֹבסקי

פורטרט וחתימה של ישראל רוּחוֹמוֹבסקי (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

אני רושם זכרונות ל'אודסה שמתה', וזו היא ה'אגדה' של רוחומובסקי.
(שאול טשרניחובסקי, 'רוחומובסקי', ספורים, ז, תרצ"ב, עמ' רי)

מאת עודד מיוחס

א. ממוֹזיר לאודסה

אודסה שעל שפת הים השחור הייתה במאה ה-19 מרכז חשוב להתגבשותה של תנועת ההשכלה היהודית ולקראת סוף המאה הייתה למרכז ספרותי וציוני חשוב. זו הייתה עיר שמבחינת מספר היהודים שגרו בה הייתה השנייה בגודלה באימפריה הרוסית. היום אודסה היא עיר נמל חשובה באוקראינה ורחובותיה גדושים בשלטי זיכרון המכבדים מדענים, סופרים ויוצרים שחיו בה, ובהם גם יהודים רבים (ביאליק, טשרניחובסקי, ז'בוטינסקי, דובנוב, שלום עליכם ועוד רבים). כמה מפתיע הוא לגלות שלגלריה מכובדת זו של אנשי שם צוּרף באפריל 2014 גם צוֺרף יהודי, ששמו ופועלו כמעט ואינם מוכרים. 

על טבלת ההנצחה שנקבעה על קיר הבית ברחוב אוֹסִיפּוֹבה 6, לא הרחק מביתו של פרופסור יוסף קלוזנר שגר במספר 9, נרשם ברוסית:
בבית זה יצר בשנת 1896 הצורף ישראל רוחומובסקי (1934-1860) את כתר הזהב של המלך הסקיתי סאיטאפרנס, הידוע בכל העולם. 
לוח ההנצחה לכבוד רוחומובסקי ברחוב אוסיפובה 6 באודסה (Odessa1)

טקס הסרת הלוט מהשלט, בו נכחו ראש העיר וקהל קטן של מוזמנים, לא זכה לכיסוי בתקשורת בישראל. השורות הבאות נועדו לשפוך מעט אור על פרשת חייו המסעירה של רוּחוֹמוֹבסקי (Roukhomovsky; לעיתים גם רוחֹמובסקי), ששמו הוזכר בהערכה רבה על ידי אנשי רוח יהודים ומבקרי אמנות.

ישראל דב בער, בנם של יחזקאל ופרידה רוחומובסקי, נולד ב-1860 בעיירה מוֹזיר (אז באימפריה הרוסית והיום בבלרוס), שמרבית תושביה היו יהודים. כמו כל ילדי ישראל למד גם הוא בילדותו ב'חדר', וכבר אז הוקסם מציורי הקיר והתקרה בבית הכנסת שבעיירה. בספר זיכרונותיו כתב: 'ציורים אלה היו אולפן הציור הראשון שלי' (מן לעבן און מן אַרבייט [חיי ועבודתי], פריז 1928; התרגומים לעברית כאן ולהלן נעשו בידי נכדו, בנימין טלמון וראו אור בהדפסה פרטית, רחובות 1996). 

המרחק מהתבוננות להתנסות לא היה גדול, ועל צעדיו הראשונים ביצירה האמנותית סיפר:
אינני זוכר מה הייתי עושה בזמני הפנוי. לא היה אצלנו עט, דיו או אפילו עיפרון, [שנחשבו] דברים בטלים, כיוון שלא אבי ולא אמי ידעו לכתוב ... אני עוד זוכר שציירתי על קיר הבית דב גדול בעזרת חתיכת מתכת קשה ... דב זה נשאר על קיר ביתנו שנים רבות.
החומרים הראשונים שעמדו לרשותו ובאמצעותם התנסה בפיסול היו חלקים פנימיים של כיכר לחם ושעווה של נרות הבדלה שעמם כייר דמויות של אנשים וחיות. 'אמי עשתה עצמה כלא רואה', כתב. 'כנראה שנהנתה מיצירות בנה'.

כנער צעיר החליט, למורת רוחו של אביו, לוותר על לימודי הקודש לטובת פיתוח כישרונותיו האמנותיים: 
כשנפטרתי מהחדר והמלמדים ... למדתי בעצמי לחרוט חותמות. באבנים רכות חרטתי בחוד מחט אותיות קטנטנות וקישוטים. בני משפחות עשירות היו מזמינים אצלי חותמות כאלו עבור קופיקות אחדות, ובמהרה נחשבתי לאמן. אבל זה לא סיפק אותי, התאוויתי לדעת לחרוט בנחושת. 
ואכן, כבר בגיל 15 החל ישראל לחרוט בנחושת וכשחש שהוא שולט ברזי המקצוע, הזמין מוורשה כלים מתאימים והחל להתפרסם בסביבה כבעל מלאכה טוב.

רחוב במוזיר, 1908 (ויקיפדיה)

בשנת 1878, בהיותו בן 18, הוא נשא לאישה את מרים (מֶרֶה), ובאותה שנה נסע לוורשה כדי להתמחות בחריטה ובהטבעת אותיות במתכת אצל אמן מומחה. ב-1893, לאחר שריפה שכילתה את בית המשפחה, עזבו ישראל ובני ביתו את מוזיר ונדדו לאודסה שעל חוף הים השחור. הוא פתח סדנה לעבודות צורפות וליצירת חותמות, ושלל התמחויותיו אפשרו לו פרנסה בכבוד. שמו הלך לפניו והוא קיבל הזמנות מורכבות גם מבתי מסחר בערים מרוחקות, כמו קייב או חרקוב.

ביתו של רוחומובסקי במוזיר (מתוך ספרו מן לעבן און מן אַרבייט)

ב. הסקיתים ויצירת הכתר של סאיטאפרנס

באותו עשור גאתה ההתעניינות בממצאים סקיתיים שהתגלו לאורך חופי הים השחור, הן בחפירות ארכאולוגיות מסודרות הן באקראי על ידי תושבי האזור. לזימון מקרים זה הייתה, כפי שנראה, השפעה מכרעת על חייו של רוחומובסקי.

הסקיתים הם עם מסתורי שממלכתו התקיימה בין המאות השמינית עד הראשונה לפנה"ס. המידע עליהם מגיע בעיקר מממצאים ארכאולוגיים ומעדויות עקיפות, שכן הם עצמם לא השאירו אחריהם מורשת כתובה. ככל שידוע, הם היו שבטים של לוחמים נודדים והצטיינו כפרשים וקשתים. בשיאה השתרעה ממלכתם משטחי הערבה האוקראינית, שעל שפת הים השחור, ועד לצפון-מערב סין. באותה עת החלו יורדי-ים יוונים להקים מושבות לאורך החופים הצפוניים של הים השחור וההתנגשות בין שתי הקבוצות הייתה בלתי נמנעת. כך למשל מעידה כרוניקה יוונית כי במאה השלישית לפני הספירה צר מלך הסקיתים סָאִיטָאפַרְנֶס (Saitapharnesעל מושבה יוונית ושמה אוֹלְבִּיָה (Olbia), וכדי למנוע ממנו את כיבושה וגירוש תושביה הם העלו לו מנחה יקרת ערך של חפצי כסף וזהב. 

התחומים המשוערים של הממלכה הסקיתית במאה הראשונה לפנה"ס (ויקיפדיה)

החפירות הארכאולוגיות באתרי התיישבות וקבורה סקיתיים העלו מטמונים של תכשיטים וכלי זהב מעובדים ברמה אמנותית גבוהה ובאיכות גימור משובחת. אין פלא אפוא שמוזיאונים ואספנים פרטיים במערב אירופה לטשו עיניים וניסו לרכוש חלק מאותם ממצאים. על רקע זה פעלו במרץ סוחרי עתיקות, וכמובן גם נוכלים וזייפנים. כאלה היו האחים הוכמן, צעירים יהודים מליטא שהיו בעליה של חנות עתיקות בעיירה אוצ'קיב (Оча́ков), צפונית-מערבית לאודסה. 

בסוף 1894 פגש רוחומובסקי לראשונה את שבס'ל (שבתי) הוכמן, אחד האחים. בזיכרונותיו הגדירו רוחומובסקי 'אָדם ישר, בקי בכתבי הקודש ומחונן בעסקים, בעיקר מסחר עתיקות'. ועם זאת, הוא גם היה מודע לנכלוליותו: 'הוא מזמין מבעלי מלאכה חפצים בסגנון עתיק, מעוות אותם, מלכלכם באדמה, שייראו עתיקים, וחובבי עתיקות קונים אותם ברצון...'. אף על פי כן, נקשרו בין השניים קשרי מסחר 'תיכף התחברנו, מצא מין את מינו. שנינו דוברי יידיש בניב ליטאי, הכרנו שנינו מהי עבודה טובה, ולשנינו היה צורך בכסף'.

הוכמן הזמין מרוחומובסקי עבודות שונות. אולם ב-1895 הגדיל לעשות ופנה בבקשה ליצירת כתר זהב (Tiara), עשיר בהתרחשויות ובעיטורים, הן בסגנון האמנות ההלניסטית הקלסית הן בסגנון הסקיתי. בזיכרונותיו סיפר רוחומובסקי כי הוכמן אמר לו שהיצירה הוזמנה כמתנה לארכאולוג חשוב. הוא גם סיפק לו ספרים רבים ברוסית ובגרמנית, עם העתקים מתבליטים שמוצגים במוזיאונים גדולים בעולם, כדי שיהיו מקור השראה לעבודתו. לרוחומובסקי נדרשה למעלה מחצי שנה כדי להשלים עבודה זו.

כתר הזהב שיצר רוחומובסקי, 1895 (המוזיאון הבריטי)

כתר סאיטאפרנס, דמוי אצבעון בגובה 17 ס"מ, כולל שלושה נושאים אמנותיים עיקריים: הרצועה הצרה סביב החלק המרכזי מייצגת את חומת העיר אולביה ובה ניצבים במרחקים שווים שמונה מגדלים. על החומה מתנוססת כתובת הקדשה באותיות יווניות עתיקות: 'הסנט ואזרחי אולביה מכבדים את המלך הגדול והבלתי מנוצח סאיטאפרנס'. ברצועה רחבה מעל לכתובת הובלטו תמונות ידועות מתוך סיפורי האיליאדה של הומרוס, וברצועה התחתונה, סמוך לשוליים, הוצגו מראות מהווי חיי הסקיתים. החלקים המרכזיים תוחמו ברצועות עיטוריות צרות.

עיטורי כריכות של האיליאדה מאת הומרוס

הוכמן שילם לרוחומובסקי בתמורה לכתר 1,800 רובל והחל במסע לאיתור 'קורבן' שייאות לרכוש אותו כממצא ארכאולוגי אותנטי מהמאה השלישית לפני הספירה. הוא נפגש עם רוברט פון שניידר, מנהל המוזיאון המלכותי לתולדות האמנות בווינה, שמינה שלושה מומחים על מנת שייבחנו את האותנטיות של הכתר. שלושתם אישרו זאת פה אחד, אולם המחיר הגבוה שנדרש עבורו, ובעיקר אמינותו המפוקפקת של הסוחר, הרתיעו את אנשי המוזיאון והעיסקה לא יצאה לפועל. ניסיון נוסף נעשה בהתכתבות עם הארכאולוג אלכסנדר סטיוארט מוריי (Murray), מנהל המחלקה הקלסית של המוזיאון הבריטי. הלה השיב להוכמן כי בהיותו מודע למעורבותו בייצור 'עתיקות' אין לו עניין בהצעה (The Burlington Gazette, 1 /1, 1903, pp. 1-5).

הוכמן הבין כי בשל השם הרע שיצא לו בחוגי המומחים והאספנים אין לו סיכוי למכור את היצירה החדשה, ולפיכך ייפה את כוחם של שני סוכנים תושבי וינה לייצגו ולמצוא לקוח תמים שיתפתה לרכוש את הכתר. הם נפגשו במוזיאון הלובר עם הארכאולוג הצרפתי אנטואן הרוֹן דה וילפוס (Antoine Héron de Villefosse), האוצֵר של המחלקה לאמנות יוונית ורומית, ועם מ"א קמפפן (Kämpfen), מנהל המוזיאון. שניהם נדהמו מאיכותו האמנותית של הכתר, אך ביקשו שהות להתייעצות. הסוכנים האיצו בהם וסיפרו להם כי מוסדות אחרים מתעניינים בכתר. דה וילפוס, שהיה להוט לרכוש את הכתר, התעלם מכל הסימנים המחשידים ואישר את העסקה בהליך מזורז.

מנהלי הלובר התקשו לגייס את סכום העתק שנדרש עבור הכתר (200,000 פרנק) ונזקקו להלוואת גישור מידידי המוזיאון. לבסוף נמסר הכסף לידי הסוכנים והם מיהרו לעזוב את העיר. ב-1 באפריל  התאריך האירוני מכולם – של שנת 1896 הודיעה הנהלת הלובר על הרכישה החדשה והעמידה את הכתר לתצוגה שזכתה מיד להתעניינות עצומה (Thomas Hoving, False Impressions: The Hunt for Big-Time Art Fakes, Touchstone, 1997).


כתר הזהב מוצג בלובר, 1903 (גלויה היתולית בת הזמן)

באותם ימים פעל באודסה מפעל צרפתי בשם ז'קו שהתמחה ביצירת גלופות לפרסומות ונעזר בכישרונותיו ובניסיונו של רוחומובסקי. היה זה ז'אן, מנהל המפעל, שגילה את אוזנו של האמן היהודי על רכישתו של הכתר על ידי מוזיאון הלובר: 
יום אחד אני מגיע לבית המלאכה 'ז'קו', והמנהל מקבל אותי בצחוק: 'אתה יודע איפה נמצאת הטיארה שלך, אני יכול להודיע לך!' הוא מראה לי עותק של ה'פיגרו' מפריז, ומקריא לי מאמר ארוך, לפיו בית הנכות הלובר רכש במזל עתיקה נדירה, טיארה של מלך הסקיתים סאיטאפרנס, שמצאו באדמת קרים, והיא בעלת יותר מאלפיים שנה. ליד המאמר צילום של הטיארה בגודל טבעי וגם תרגום לצרפתית של הכתוב עליה ביוונית עתיקה (שחרטתי מבלי לדעת מה מובנה) ... מצד אחד נהניתי מכך שעבודתי נמצאת במקום מכובד, הלובר בפריז, גדול המוזיאונים בעולם! מצד שני כאבה לי המחשבה שזרים התעשרו הודות לעבודתי ואותי פטרו בפרוטות. שמרתי על מאמר זה של ה'פיגרו', וחשבתי שהאמת תצא לאור ביום מן הימים, כמו שמן שעולה על פני המים, העולם יכיר באמת ואתפרסם.
מומחים מאודסה וממוזיאון הארמיטז' בסנקט פטרבורג באו לחקור את רוחומובסקי, אך הוא חזר וטען כי כל עוד לא ראה בעצמו את הכתר לא יוכל להגיב.

ג. המיניאטורות של השלד והסרקופג

בשנים שקדמו לפרשת הכתר (1896-1892) יצר רוחומובסקי שלד אדם זעיר מזהב שכל גובהו כתשעה ס"מ והוא מכיל 167 מפרקים נעים. הוא שבע נחת מיצירתו זו, אך חש ש'מגיע ל"נפטר" זה ארון מתים יפה'. בחמש השנים הראשונות שבהן זכה הכתר המזויף לתהילה עולמית (עד 1901) שקד רוחומובסקי על יצירת סרקופג מכסף באורך של כ-11 ס"מ. על הדפנות הופיעו תבליטים של תמונות ממחזור חיי האדם, מינקות ועד לערש דווי. על המכסה הוא יצר תבליט שכלל מגוון דמויות אנושיות במסען אל השאול.


שלד הזהב (1896) וסרקופג הכסף (1901) שיצר רוחומובסקי (Sotheby's)

שאול טשרניחובסקי, שראה את הסרקופג ואת השלד שבתוכו, סיפר על כך ברשימה שנקראת 'רוחומובסקי': 
הראה לי ארון של מת עשוי בכסף. ארכו לערך 8 סנטימטר. על כל צד וצד במעשה רְֶלְיֶף [תבליט] הרגעים היותר חשובים שבחיי אדם. ובתוך הארון שלד של אדם: עשוי בזהב. על הקנה הקטן [עצם הגומד באמת היד] יש לקרוא בעזרת זכוכית מגדלת: רוחומובסקי, אודיסה, רחוב פלוני אלמוני, החל ביום פלוני אלמוני,  גמר ביום... (סיפורים, ז, עמ' רח; פורסם לראשונה בעיתון הציוני העולם, 27 בספטמבר 1929).

שאול טשרניחובסקי, סִפּוּרִִים, ז, תל אביב תרצ"ב

ד. רוחומובסקי הציוני

ב-1899 הצטרף רוחומובסקי לאגודת 'בני ציון' באודסה, שבין חבריה היו גם שאול טשרניחובסקי, אלחנן לייב לוינסקי, נחום סלושץ, יוסף קלוזנר ומנחם שינקין. לימים סיפר טשרניחובסקי כי חברי האגודה התחבטו בשאלת המימון של פעילותם. רוחומובסקי  איש המעשה שנמנע בדרך כלל מלהשמיע את קולו – הציע לייצר בהתנדבות מדליוני זיכרון מזהב, כסף וארד, כשהוא מסתפק בכיסוי הוצאותיו על רכישת החומר. מדליונים אלה נועדו להימכר כדי שישמשו מקור הכנסה לאגודה.

טשרניחובסקי, ספורים, ז, עמ' רו
שני צידיו של מדליון כסף שעיצב רוחומובסקי עבור אגודת 'בני ציון' באודסה, 1899 (אוסף פרטי; צילום: יאיר מיוחס)

טשרניחובסקי עצמו היה בין חברי ה'ועד' שנבחר לממש את הצעתו של רוחומובסקי וכך ביקר לעתים תכופות בביתו ובסדנתו. 'נודע לי', כתב טשרניחובסקי, 'שהוא יליד עיירה קטנה, מורים לא היו לו – אוטודידקט הוא' (עמ' רז).

ה. האמת מתחילה לצוץ...

לא חלף זמן רב מרכישת הכתר על ידי מוזיאון הלובר וספקות לגבי האותנטיות שלו החלו להתפרסם. המערערים הבולטים היו ארנסט פון שטרן, היסטוריון ופילולוג גרמני-רוסי שניהל מוזיאון באודסה, ואלכסנדר וֶסֶלובסקי (Veselovsky), שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת סנקט פטרבורג. ואולם מי שהגדיל לעשות מכולם היה אדולף פורטוונגלר Furtwängler)), ארכאולוג ממינכן, שהצליח לזהות בממצאים ארכאולוגיים קודמים את העיטורים והסצנות ששימשו מקור השראה לזייפן. הוא איתר גם את הכתובת המקורית שהועתקה לכתר.

בשורה העליונה: שלושת המערערים הבולטים על האותנטיות של הכתר
בשורה התחתונה: חברי הצוות הפריזאי שנתנו לכתר את 'תעודת הכשרות'

אל מול חזית המפקפקים ניצב הצוות המקצועי של הלובר, בראשו האוצֵר אנטואן הרוֹן דה וילֶפוֹס, מתוך רצון מובן להדוף את כל הטענות ולהגן על שיקול דעתו ועל שמו הטוב של המוזיאון. למטרה זו הם הסתייעו בארכאולוגים היהודים, האחים סלומון ותאודור ריינאך (Reinach), ובמנהל אגף העתיקות במוזיאון הארמיטאז', גנגולף פון קיזריצקי (Gangolf von Kieseritzky). טענתם העיקרית הייתה שבעת העתיקה שימשו דגמים דומים מודל לחיקוי ביצירות שונות, ולכן לא מפתיע למוצאם ביצירות אמנות שונות. 

הפרלמנט הצרפתי תמך בחוות דעתם של מומחי הלובר, סמך על מקצועיותם ואישר את הסכום. הכתר נותר בתצוגה. אולם ב-1903, שבע שנים לאחר רכישת הכתר, התפוצצה הפרשה בקול רעש גדול וחוללה סערה תקשורתית משני צידי האוקיינוס האטלנטי. ב-21 במרס התפרסמה ידיעה בעיתון הפריזאי Le Matin, שצייר צרפתי כושל ונוכל ששמו אלינו, טוען שהוא יוצרו של הכתר. בתגובה הודיע מנהל מפעל ז'קו מאודסה, שבאותה עת שהה בפריז, כי אלינו משקר והוא מכיר באופן אישי את האמן האמיתי שגר באודסה. ב-25 במרס הגיע לפריז מברק מתחקירן של אחד העיתונים ובו סיפר כי פגש את רוחומובסקי באודסה והוא-הוא האמן שיצר את הכתר. 

משרד התרבות הצרפתי, שמימן את רכישת הכתר ומוזיאון הלובר היה בפיקוחו, הורה על הקמת ועדת חקירה שבראשה עמד הארכאולוג הנודע שארל קלרמון-גנו. בעקבות פנייתו של הקונסול הצרפתי באודסה הסכים רוחומובסקי לנסוע לפריז, להתייצב בפני הוועדה ולהעיד בפניה. חשוב לציין כי רוחומובסקי לא ראה עצמו זייפן. מנקודת מבטו הוא היה צורף אמן ותו לא, שיצר את הכתר על פי הזמנה ומתוך הנחה שמדובר במתנה שתינתן לעמית כלשהו. כאשר הכין את הכתר כלל לא העלה על דעתו כי יום יבוא ויצירה זו תוצג כאותנטית, ועל כן זעם כאשר צורף אלמוני מפריז טען כי הוא זה שיצר את הכתר והסכים להעמיד את עצמו לרשות ועדת החקירה.

שארל קלרמון-גנו, ראש ועדת החקירה מטעם משרד התרבות הצרפתי (ויקיפדיה)

קלרמון-גנו, ששירת בעבר בקונסוליה הצרפתית בירושלים, התפרסם בעיקר הודות למעורבותו בהצלתה של מצבת מֵישַׁע מלך מואב ובפיענוחה (1868), כמו גם בזיהוי זיופיו של המומר וילהלם מוזס שפירא מירושלים (סיפורו של שפירא ומעורבותו של קלרמון-גנו תוארו בספר בת ירושלים הקטנה, שכתבה מרים הָרִי, בתו של הזייפן, וברומן ההיסטורי כחרס הנשבר, שכתבה שולמית לפיד).


ו. רוחומובסקי וקלרמון-גנו

ב-5 באפריל 1903 הגיע רוחומובסקי לפריז והתייצב בפני הוועדה. כך תיאר את מפגשו עם יושב הראש:
קלרמון-גנו היה כבן שישים, גבוה, בעל פנים יפות מעוטרות בזקן לבן וחבוש כיפת משי. הוא חייך בטוב לב, פניו קרנו מחוכמה, הוא דמה לרב יהודי והתרשמתי מאד לטובה. הוא לחץ את ידי והקביל את פניי בלשון קודש 'שלום עליכם'... בזה קנה אותי ותיכף סמכתי עליו.
ואכן בין השניים נוצרה בהמשך ידידות חמה ובזיכרונותיו הִרבה רוחומובסקי לשבח את הארכאולוג הצרפתי, שמצדו חש כי היהודי מאודסה אינו זייפן רגיל רודף בצע. 

רוחומובסקי הביא עימו לפריז את המתווים הראשוניים והציורים הסופיים שהכין לקראת ייצור הכתר, כשעליהם נרשמו שמות הספרים ומספרי העמודים ששימשוהו בהכנת הסצנות השונות. לתדהמתו, חברי ועדת החקירה לא הסתפקו בכך ודרשו ממנו להוכיח, הלכה למעשה, את יכולותיו ביצירת אחת הסצנות על גבי רדיד זהב שהועמד לרשותו. רוחומובסקי ביקש אפוא שכלי עבודתו יובאו אליו מאודסה באמצעות הקונסול הצרפתי.

עד בואם של כלי העבודה נחשף קלרמון-גנו לסרקופג ולשלד הזהב שאותם הביא רוחומובסקי מאודסה. הוא המליץ לו לנצל את פסק הזמן בחקירה ולהציג את יצירות המופת הללו בתערוכת ה'סלון' לאמנות דקורטיבית שנערך בפריז באותה שנה. רוחומובסקי קיבל את ההמלצה ואף זכה במדליית זהב.

מדליית הזהב בה זכה רוחומובסקי בתערוכת 1903; מלפנים, כלי העבודה שלו
(חיה בנז'מין, 'סודו של כתר הזהב', מכירה פומבית: הירחון הישראלי לאספנות ולאמנות, 3, 1997, עמ' 5)

כאשר סוף סוף הגיעו כלי העבודה הפשוטים שלו לפריז – כלים ששימשו אותו עוד בעיירת הולדתו מוזיר  הם עוררו לעג מתנשא. כך סיפר דב סדן ברשימתו 'אומן מופלא', שהוקדשה לרוחומובסקי:
כשבא לפאריס לעמוד בפני גדולי חוקרים, שיבחנו בו, אם יכול היה לעשות את הטיארה, כשעמד לפניהם תמים, פרובינציאלי, נתברר, שהאדם הפשוט הזה לא ידע שימושם, ושמא גם מציאותם של כלי עבודה מהוגנים, המכוונים יפה-יפה לתכלית ... רק כשהובאו לפניו ה'מסמרים' שלו, שעשאם עצמו, והם מעוררים לעג המומחים. רק אז יכול היה לישב ולעשות כנדרש (אַבְנֵי בֹּחַן, מחברות לספרות, תשי"א, עמ' 339-338; המאמר פורסם לראשונה ב-1936, לאחר מותו של רוחומובסקי).
ואכן, עם כלי עבודתו הפשוטים הצליח רוחומובסקי ליצור מחדש קטעים מהכתר, והפעם תחת עיניהם הבוחנות של חברי ועדת החקירה. תעיד על כך הקריקטורה שהתפרסמה בעיתון לה-פיגארו (15 במאי 1903):

הקריקטורה ב'לה-פיגארו'. רוחומובסקי מוכיח שהוא יוצר הכתר של סאיטאפרנס. 
צופים בו בחרדה (מלמעלה למטה): אנטואן הרון דה וילפוס, סלומון ריינאך, ומנהל הלובר קמפפן
(Chaya Benjamin, 'The Secret of the Tiara', The Israel Museum Journal, 15, 1997, pp. 95-113)

דב סדן, שהעלה על נס את כשרון המיניאטוריזציה של האמן, ראה בעבודתו המשכיות של אמנות יהודית מסורתית:
אולם ענין הטיארה [הכתר], שנעשה לו שיא פירסום, עשוי להטעות ולהאפיל על עיקרו. אפילו בטיארה העיקר אינו באימיטאַציה [בחיקוי] אלא בצד אחר: ביכולת של כינוס רוב דמויות ועניינים במיעוט-תחום. יכולת זו, שמצאה ביטויים בולטים ומפתיעים בחטיבות שונות ורבות היא לו מורשת-בית. עיירת ישראל ידעה מאז את הבחור המפליא לעשות, הכונס גודש של אותיות או מקראות בפיסת קלף מצערה, כשכל אות שלימה ובהירה וכאילו נתונה ברשותה בכל איבריה (עמ' 340).
ז. הלובר מודה בטעותו 

ימים ספורים לאחר שהחל רוחומובסקי בעבודה על רדיד הזהב שסופק לו השתכנע קלרמון-גנו שאכן זה האיש שיצר את הכתר. 'הסנסציה הארכאולוגית' הוסרה בבושת פנים מן התצוגה והורדה למחסני המוזיאון. 

חשיפת השערורייה גררה בעקבותיה מבול של קריקטורות, גלויות ומזכרות. כך, למשל, נכתב על גלויה היתולית שהופיעה באותה שנה: 'מתנות קטנות מטפחות את הידידות. הואל לקבל לאוסף המוזר שלך את הכתר הזה, שנרכש במיוחד עבורך. זהו זיוף מושלם כמו כל החפצים באוסף שלך, א"ג'. 

גלויה היתולית שנפוצה בצרפת לאחר חשיפת הזיוף

ב-12 ביוני 1903 פרסם נחום סוקולוב, עורך עיתון הצפירהרשמים מביקורו באודסה ובקישינב (כחודשיים לאחר הפוגרום המפורסם). במדורו הקבוע 'משבת לשבת', שעליו חתם בפסבדונים 'אורח לשבת', הצליח סוקולוב לאפיין בצורה מצוינת את דמותו של רוחומובסקי, שעלילותיו בפריז נחשפו בעצם אותם הימים:
חבל שלא פגשתי את רוחומובסקי באודסה, ונפשי כה נכספה לראות אותו! כה הרביתי לקרוא על אודותיו, אך את העיקר לא קראתי, את העיקר הנפשי, שלא יבינהו איש זולתי האמן או הפסיכולוג. כבר כתבו על דבר מעשה התשבץ, על דבר הבקיאות  עורבא פרח! כל אלה הם דברים טפלים! 
העיקר הוא כי אמן עשה מפעל אמנ[ות]י כביר מאד, ויתן בו את נפשו, וישימהו חותם תכנית להרגשותיו, לגעגועי השלימות לשאיפת החן, לצמאון היופי שבקרבו, ויפתור בו, במפעל הזה, את אשר הציק לו, את אשר רתח בקרבו, וכל זה אנוס היה לעשות על פי הזמנה, כרצען שעושה זוג של נעליים ומוציאם מידו, ואיננו יודע, ואין איש יודע, כי הוא עשה אותם ... הגידו נא אם תוכלו לתאר רגשי האיש הזה בבקרו, לא עתה, כי אם לפני שנה, בהלובר, ובראותו קבוצות אנשים עומדים לפני הטיאַראַ, ו'מיססות' [גברות] אנגליות שורקות !splendid! wonderful, ופרופסורים של אסתתיק [אסתטיקה] אשכנזים [גרמנים] עומדים ומתפעלים ומתלהבים על האמנות העתיקה, ואומרים כי אין ערוך לה בימינו אלה, והיא ראויה למופת לדור אחרון – והיהודי הקטן הזה עומד ושומע את כל הקולות האלה ויודע כי הוא עשה את הטיאַראַ הזאת. 
והוא רוצה לקפוץ ולצעוק בקול גדול: גבירות ואדונים! אני, אני, היהודי הקטן, יצרתי את התפארת העתיקה הזאת, אשר אין ערוך לה בימינו אלה. הזמינו אצלי, ואני עשיתי אב מלאכה זה ... ולו יש אשה ובנים, והוא, פשוט, בעל מלאכה, ומפחד לקפח את אומנותו, פן לא יוסיפו להזמין אצלו. אך מצד אחר הוא אוהב את עבודתו זאת בכל תאוות נפשו; הוא אוהב אותה כל כך, עד שהוא מבליע את עצמו. הוא רואה בה את סמל טעמו והרגשתו, אבל הם רואים בה רק את הפנים העתיקים, ולא את אשר מבעד הפנים האלה ... 
כמה בוז אין גבול חש איש כזה לכל בקיאות האסתטים ולכל פתגמיהם ועיוניהם! כמה קטנים בעיניו בני האדם, אשר אם יעשה להם טיאַראַ, הוא, בשמו, יאמרו שאיננה שווה כלום, ואם יקרא עליה שם קדמון, יתפעלו!
מאז גילויו של הזיוף כיכב 'הכתר הסקיתי' בספרים ובמאמרים רבים שדנו בפרשיות הונאה בתולדות האמנות. הספר הראשון, Les fraudes en archéologie préhistoriqueיופים של אמנות פרה-היסטורית), ראה אור כבר ב-1932 ובמהדורת 1993 הופיע תצלום הכתר על שער הספר.


לימים השתרבבה פרשת הכתר לפרסום מדעי מודרני. בשנת 2009 פורסם מאמר המתאר שיטה כימית חדשה לגילוי התאריך בו הותך זהב ששימש לייצור חפץ כלשהו. במאמר פרשנות, שהתפרסם בעיתון מדעי מוביל בתחום, נכתב: 
ב-1896 הכריז מוזיאון הלובר על רכישתו של כתר יווני עתיק מזהב בסכום של 200,000 פרנק – ששווים היום כ-1.3 מיליון ליש"ט – אבל בשל עתיקותו של הכתר הדבר נחשב עסקה מוצלחת ... לולא היה זה מעבר ליכולותיו של המדע באותה עת, הרי הטכניקה החדשה לזיהוי זיופים של פריטים מזהב עתיק הייתה יכולה לחסוך ללובר מבוכה רבה (Philip Ball, Old gold, Nature Materials, 7, 2008, p. 694).

ח. רוחומובסקי עובר לגור בפריז

טרם שב לביתו באודסה, הוזמן רוחומובסקי, בהמלצתו של קלרמון-גנו, לביתם של הברון אדמונד דה-רוטשילד ורעייתו אדלייד (עדה). כך תיאר רוחומובסקי בזיכרונותיו את המפגש:
הברון הזקן בכבודו ובעצמו קבל את פניי בחמימות ... מאז המזל האיר לי פנים. 'מצא מין את מינו': מצאתי קונה רציני ורוטשילד מצא בעל מלאכה נאמן. לא ניסינו לרמות אחד את השני. הוא קיבל עבודה טובה ואני הרווחתי טוב. 
ואכן, 'הנדיב הידוע' ורעייתו הפקידו בידיו הזמנות לעבודות צורפות רבות עבור ביתם ועבור בני משפחה אחרים.

עם שובו לאודסה נרתם רוחומובסקי לביצוע ההזמנות של משפחת רוטשילד, ובנוסף יצר מדליוני מזכרת של הכתר מכסף ומזהב.


תכשיטים בסגנון הכתר בעיצובו של רוחומובסקי (אוסף פרטי; צילום: יאיר מיוחס)

בבית רוחומובסקי ניטש ויכוח האם לעזוב את אודסה ולעבור לפריז, כפי שעודד אותם קלרמון-גנו. ישראל התנגד, אך אשתו מֶרֶה לחצה לעבור: 'אני עם חששותיי ומֶרֶה עם תקוותיה'. לא באופן בלתי צפוי, הייתה ידה של מֶרֶה על העליונה ובני הזוג עם ששת ילדיהם עשו את דרכם ברכבת מאודסה לפריז. קהל רב בא להיפרד מהם:
הרציף שחור מאנשים ... בעיקר ציוני אודסה ... כשראיתי כבוד מפתיע זה, דמעות עלו לעיניי ... כשהרכבת זזה, כל הקהל צעק 'נסיעה טובה, לך לשלום, נתראה בארץ ישראל' ... היה זה מחזה מרגש. הטוב שבחיי. 
בשלושת העשורים שבהם חי בפריז הוא עיצב וייצר חפצי חן ותכשיטים עבור לקוחות רבים, ובהם בני משפחת רוטשילד, ושמו יצא לפניו כצורף אמן מעולה. לא מפתיעה אפוא העובדה שב-2002 פרסם אספן האמנות אלכסנדר איוונוב קטלוג דו-לשוני באנגלית וברוסית Gold and Silversmith in Russia, 1600-1926 (צורפי כסף וזהב ברוסיה), ובו כינה את רוחומובסקי: 'הצורף הגדול בכל הזמנים ובכל העמים'.

שני תליונים וטבעת בעיצובו של רוחומובסקי (אוספים פרטיים)

בעשור האחרון לחייו הקדיש רוחומובסקי את עיקר מרצו האמנותי ליצירת חפצי יודאיקה כמזכרות לילדיו, נכדיו ובני משפחה נוספים.

חפצי יודאיקה שעיצב רוחומובסקי: כוס יין להבדלה עם מכסה המשמש קופסת בשמים (כסף); סביבון יצוק כסף וזהב (אוסף פרטי)

ט. חיי ועבודתי

בשנת 1928 פרסם רוחומובסקי בפריז את ספרו האוטוביוגרפי, מן לעבן און מן אַרבייט (חיי ועבודתי), שלמרבית הצער טרם תורגם בצורה מוסמכת לעברית (בידי יש תרגום 'משפחתי' שהכין נכדו בנימין טלמון). בספר חוזר רוחומובסקי בגעגועים אל חייו בעיירת ילדותו, מוזיר, וכמובן מספר בפירוט על חייו כאמן באודסה ובפריז. הספר נחתם בצילומים של מבחר מעבודות הצורפות הבולטות שלו.

כריכת ספרו של רוחומובסקי (1928) ודברי הסבר בכתב ידו (אוסף מירי שלו, נינתו של רוחומובסקי)

טשרניחובסקי וביאליק קיבלו גם הם עותקים מהספר. טשרניחובסקי הזכירו בסוף רשימתו 'רוחומובסקי': 'לי שלח ר.[וחומובסקי] אחרי כן אכסמפלר [עותק] אחד, מן האחרונים שנשארו בידיו, מעין חתיכה קטנה מאותה אודיסה שמתה' (עמ' רי), ואילו ביאליק התייחס אליו באיגרת ביידיש ששלח מתל אביב למחבר (16 בינואר 1929): 
ספרך עורר בלבי זכרונות רבים על 'אודיסה' היפה שלנו, זו שלפנים. זכרתי את התוודעותנו הראשונה, בבקרי אותך בדירתך הקטנה, שבה יצרת את יצירותיך היפות ביותר. זכרתי את הרעש שעוררה בכל העולם ה'עטרה' שלך. זכרתי את ה'גלוסקמה' [סרקופג] שלך לכל תגיה ... שמח אני שמחה מיוחדה, שלקחת בידך גם את עט הסופרים. חייך הכשרים, חיים למופת, ראויים לכך, שיספרו עליהם באזני העולם כולו, ובייחוד באזניהם של בני ישראל (אגרות חיים נחמן ביאליק, ד, דביר, תרצ"ח, עמ' קצח-קצט; התרגום של העורך פ' לחובר).
לאחר מות אישתו בשנת 1929 הכין רוחומובסקי דגם של קבר משותף ועליו הכיתוב שביקש שייחקק על קברו:
איש מאושר הייתי בחיים.
בביתי היו תמיד 
שקט ושלוה, לחם ושמלה. 
אהבתי את מלאכתי,
את אשתי וביתי.
גם אחרי מותי רוחי חי 
במעשי ידי אשר השארתי אחרי.
רוחומובסקי מת חמש שנים אחר כך, ב-1934, ונקבר בפריז.

דגם הקבר והאפיטף שעיצב רוחומובסקי עבור אשתו ועבורו (אוסף פרטי; צילומים: יאיר מיוחס)

י. אחרי מות וסגירת מעגל משפחתי

רוחומובסקי היה ציוני מסור, אך כרבים אחרים לא מימש את אמונתו ולא עלה לארץ ישראל, אך נכדו בנימין, יליד 1913, עשה זאת בתחילת שנות השלושים, עוד בימי חייו של סבו. הוא התיישב ברחובות, התאהב ברחל לוי, בתו של בכור לוי, מנהל בית הספר היסודי על שם סמילנסקי במושבה, ועוד טרם באו בברית הנישואין (1941) שינה את שם משפחתו לטלמון. כמו סבו, גם הוא עסק באמנות ובצורפות. 

ב-1989, לאחר פתיחת השערים בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, עלה לארץ מאודסה ישראל פיקמן, נכדה של בת-שבע, אחותו של ישראל רוחומובסקי. פיקמן זכר מהסיפורים המשפחתיים כי נכדו של רוחומבסקי עלה לארץ וניסה לאתרו, אך העלה חרס. במרשם התושבים של משרד הפנים לא נמצא ולו תושב אחד הנושא את השם רוחומובסקי. לימים ביקר פיקמן במוזיאון ישראל ובין חפצי היודאיקה זיהה בית מזוזה, דמוי ספר תורה זעיר, מעשה ידיו של רוחומובסקי. פיקמן זכר את החפץ מתצלום שהופיע בספר שקיבלה סבתו מאחיה. אכן, רוחומובסקי שלח עותק של ספר זיכרונותיו לאחותו בת-שבע שנשארה באודסה והספר עבר בירושה לצאצאיה. פיקמן בירר במוזיאון מהו מקור הפריט וכך הגיע לבנימין טלמון. נסללה הדרך למפגש המשפחתי, שישים שנה לאחר שנשלח הספר מפריז לאודסה.

מימין: בית מזוזה בצורת ספר תורה זעיר (זהב, פיליגראן ואמאייל, מוזיאון ישראל); משמאל: בית המזוזה בספרו של רוחומובסקי

בעידודו של טלמון הציג מוזיאון ישראל ב-1997 את התערוכה 'סוד כתר הזהב', מחווה לצורף היהודי המחונן. לקראת התצוגה נאספו מרחבי העולם שכיות חמדה רבות מעשה ידיו. לא רק כתר הזהב, שהושאל מהלובר, אלא גם שלד הזהב וסרקופג הכסף, שאותרו בפלורידה על ידי תחקירני המוזיאון, כתשעים שנים לאחר שאבדו עקבותיהם.

כרזה של מוזיאון ישראל לרגל פתיחת תערוכת המחווה, 1997

שנה לאחר שהוצגו השלד והסרקופג בתערוכה בירושלים, החליטו בעליהם להוציאם למכירה פומבית באמצעות בית המכירות ,Christie's והם נמכרו תמורת כ-312,000 דולר לזוג הנדבנים היהודים הנודע מייקל (מיכאל) וג'ודי סטיינהרדט. ב-2013 הוצאו פריטים אלה שוב למכירה, באמצעות בית המכירות Sotheby's, והפעם נמכרו ב-365,000 דולר.

דפים מקטלוגים של בתי המכירות כריסטי (1998) וסות'בי'ס (2013) בהם הוצגו השלד והסרקופג
________________________________

רשימה זו מוקדשת לזכרם של רחלה טלמון (לוי), בת-דודי, ולבעלה בנימין טלמון (רוחומובסקי), שהלכו לעולמם ברחובות ב-2013, בהפרש של 72 יום זו מזה, בהשלימם 72 שנות נישואים. בביתם התוודעתי לראשונה לסיפורו המופלא של הכתר.  

פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים. 

17 תגובות:

  1. תודה לעודד מיוחס על רשימה מאירת עיניים ומשובבת לב

    השבמחק
  2. תודה רבה!
    רק לשם הדיוק: הכיתוב בלוח ההנצחה הוא ברוסית ולא באוקראינית.

    השבמחק
  3. יוסי לשם, אוניברסיטת תל אביב1 בנובמבר 2019 בשעה 13:30

    התפעלתי מהסיפור, מהכישרון של רוחומובסקי, קשריו הציוניים, מהבילוש גם בפריז עם קלרמון גנו, וגם בארץ, סיפור שלדעתי שווה הפקת סרט דוקומנטרי! התפעמתי! יישר כח, כיף להרחיב את הדעת גם בכוונים כה שונים ומרתקים, וללמוד ששטיינהרדט, שתרם את עיקר הבסיס למוזאון הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב, גם רכש את היצירה של השלד והסרקופג, ושוב מכרו, אולי הוא יסכים לממן הפקת סרט כזה?

    השבמחק
  4. רשימה נהדרת וסיפור נהדר. תודה רבה.

    השבמחק
  5. יובל גורן, אוניברסיטת בן גוריון בנגב1 בנובמבר 2019 בשעה 14:56

    פרט פיקנטי בסיפורה של הטיארה של סיתפרנס (כך היא כונתה) הוא שבמהלך עיצובו של הכתר ולאחר הכללת המוטיבים הנחזים להיות סקיתיים בו, נותר לרחומובסקי קטע לא מנוצל. כדי למלא אותו הוא כלל בו סצנה ממדלית ספורט שהיתה בבית המלאכה שלו. הדבר לא בילבל את מומחי הלובר שהיו נחושים בדעתם לרכוש את הכתר במהירות מחשש שמא המוזיאון הבריטי יקדים אותם.

    השבמחק
  6. עבודה נהדרת! אין לי מילים לתאר את התפעלותי, הן מהמחקר המקיף והן מאופן הגשתו.
    כל הכבוד עודד.

    השבמחק
  7. מרתק... או כפי שאומרים בימינו : מגניב !

    השבמחק
  8. מרתק כבר אמרו? אכן כך.
    הנה פרט קטן רק למען הקוריוז: כדאי להוסיף שהארכיאולוג הגרמני הנודע אדולף פורטוונגלר שהיה בין הראשונים שהתיחסו בביקורתיות - שלא לומר בחשדנות - לכתר ה"סקיתי" של רוחומובסקי היה אביו של אחד מגדולי המנצחים במאה ה-20, וילהלם פורטוונגלר שהיה מנצחה הראשי של התזמורת הפילהרמונית של ברלין. וילהלם פורטוונגלר נותר בגרמניה הנאצית לאחר עלותו של היטלר לשלטון אך ניסה להגן ככל יכולתו על נגניה היהודים של תזמורתו המהוללת שנאלצו לעזוב בשל גזרות הנאצים. לאחר מלחה"ע ה-2 הובא לבית דין ל"דנאציפיקציה" וקיבל שם "תעודת הכשר" שאיפשרה לו לחזור וליטול לידיו את ניהול הפילהרמונית הברלינאית. הוא השתדל להתקרב למוסיקאים יהודים כגון יהודי מנוחין ואף עודד וקידם את דניאל ברנבוים שהובא אליו כוונדרקינד בן עשר או אחת עשרה. פורטוונגלר נותר עד היום שנוי במחלוקת בשל יחסיו עם המשטר הנאצי ללמדנו שהטוב והרע לא אחת מעורבים זה בזה לבלי הפרד כמו שהזיוף של היום הוא מעשה האומנות של מחר.

    השבמחק
  9. ותיקונצ'יק קטנטן: האחים סלומון ותיאודור ריינאך (REINACH - כך במקור ולא "ריינארך" כפי שנדפס כאן בשגגה) היו מלומדים יהודים-צרפתים. שניהם היו פרופסורים להיסטוריה עתיקה וארכיאולוגיה קלאסית. אח שלישי, ז'וזף ריינאך, היה פרקליט פריזאי נודע שהגן בין השאר גם על אלפרד דרייפוס.
    טל"ח.

    השבמחק
  10. באמת, מרתק, עשיר במידע ובצילומים משובבי נפש. נהדר!!!!

    השבמחק
  11. איזה סיפור מעניין ומרתק

    השבמחק
  12. מאמר מרתק!
    האם ידוע למי מכם היכן בדיוק הוא נקבר בפריז?
    תודה רבה

    השבמחק
  13. כיף לקרא את המאמרים שלך!

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.