יום שישי, 17 בינואר 2020

שיחות לתמונות: לומדים עברית ברוסיה הצארית


עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר


לכבוד יום הלשון העברית, כ"א בטבת (יום הולדתו של אליעזר בן יהודה)

נקדים כמה דברי הבהרה לספר לימוד העברית שנעסוק בו כאן, אחד מני רבים שראו אור בעשור הראשון של המאה העשרים: השיחות בספר, והתמונות שאליהן מתייחסות שיחות אלה, מיועדות לילד היהודי הלומד עברית במרחב הנתון לשלטון רוסי, ואמורות להקנות לו שפה עברית שימושית  להבדיל מהשפה המסורתית  ובדרך שונה וחדשה. דרך לימוד השפה יקבל אותו ילד גם מושגים חומריים חדשים ומתוקנים על היקום ומלואו. 

אם במשך דורות רבים למד כמעט כל ילד יהודי, ולפעמים גם ילדה, לקרוא עברית בשיטת 'קמץ-אלף  אָ, קמץ-בית – בָּ', ולהכיר מילים רק מן המקרא ומן הסידור (ולא בהכרח להבינן), בין בחדר המסורתי הישן בין בחדר החצי-משכילי המתוקן – מעתה יעמוד לרשותו כלי לימודי חדש, שקשור, לפחות לכאורה, לחיי היום-יום שלו. שיטת הלימוד החדשה בנויה על הפקת 'סיפורים ותמונות מתולדות הטבע', וכדי לשפר את הבנת תוכנם לֻווּ הסיפורים במילון מונחים עברי-רוסי-גרמני-צרפתי (השפות שבהן מדבר משכיל בן-תרבות). 

השנה היא תרס"ה (1905) והעיר היא סנקט פטרבורג, עיר הבירה של האימפריה הרוסית, שלא כל יהודי הורשה להתגורר בה.

מיינהלד (Meinholds), לֵטְמַן (Lehmann-Leutemann) ושרייבר (Schreibers), היו הוצאות ספרים מכובדות בגרמניה, בעלות מוניטין בזמן ההוא, שהתמחו בהדפסת תמונות ולוחות לבתי ספר. כל אחת מהן התמחתה כנראה בתחום מציאוּת אחר: מיינהלד סיפקו את איורי הנופים, לטמן – בעלי חיים, שרייבר – בעלי מקצוע. העורך יוסף ירמיהו גלס (1933-1868) 'תפר' ליצירות אלה מעין סיפורים, ובלשונו 'שיחות לתמונות', שהן תיאור מילולי מפורט של המתרחש בכל תמונה, לרבות מדרש תמונה. השיחות הללו אמורות היו להנגיש מילים עבריות ותחביר, מסוג שתלמיד צעיר בחדר, ואפילו בחדר מתוקן, שלמד עברית מהתורה ומהסידור, לא יכול היה לדעת על קיומן ('גובבים את השחת במגוב', 'מכתבים בלא מעטפה', 'וכמה סוסים אסורים אל העגלה הזאת', 'גוף החמור קצר, עבה, גס ומכוסה לא בשער יפה כשער הסוס'). 


יוסף ירמיהו גלס (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

גלס היה סופר ומחנך, שחיבר ספרי לימוד בעברית וייסד עיתונים יהודיים ביידיש בליטא ולימים גם בדרום אמריקה. בביבליוגרפיה של ספרי לימוד יהודיים (רמ"ח-תרע"ח), שערך דב רפל (דור לדור, ח, תשנ"ה), יוחסה לו כתיבתם של חמישה ספרי דקדוק, ובספרו של אוריאל אופק ספרות הילדים העברית, 1948-1900 (דביר, תשמ"ח) רשומים על שמו גם מאמרי ביקורת אחדים על ספרי לימוד שכתבו אחרים. 'חברת מפיצי השכלה', שהזמינה ממנו את הטקסטים, הדפיסה שלוש חוברות, אחת לכל תחום ציורי, ולאחר הדפסתן בנפרד (אחת בכל שנה: תרס"ה, תרס"ו ותרס"ז), כרכה אותן בספר אחד המונח לפנינו, ובשערו נדפס התאריך תרס"ה. בספר נדפסו רק הטקסטים – ללא התמונות. מילון המונחים שהזכרנו הוא ספציפי לכל חוברת ומופיע בסופה. 

האם דאגו מפיצי הספר (או החוברות הנפרדות) לכך שגם התמונות המתאימות תגענה לידי המורה או התלמיד? האם סמכו על המוניטין והתפוצה של התמונות כשלעצמן? האם בכלל למד מישהו, במקום כלשהו, עברית בעזרת הספר או החוברות והתמונות? לא מצאנו עדות מפורשת לשימוש כזה. ועם זאת, הספר שבידינו בוודאי משומש; ילדים הותירו בו סימנים, כגון הציורים הללו, בעיפרון, בעמוד ריק של החוברת השלישית. 


עוד כמין ראיה לתפוצה יש גם בחותמת של אחת התחנות שאליהן הגיע הספר המשומש: 'בית מסחר ספרי למוד חנוך והשכלה "פדגוג" של  אברהם ראבינזאהן סטאניסלוי גליציה'. משפחת רובינזון  שדור רביעי שלה עדיין עוסק במכירת ספרים חדשים ונדירים בחנות אנטיקווריאט ידועה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב  הייתה בעלת בית מסחר והוצאת ספרים ('התחייה') בעיר סטאניסלבוב, אז בגליציה המזרחית, לא הרחק מלבוב (היום איבנו-פרנקובסק שבמערב אוקראינה).


את ספר התמונות עצמו, שסביבו נרקמו ה'שיחות', לא מצאנו. האם בכלל נדפס? נודה לכל בדל של מידע בעניין זה. מכל מקום, נותרנו וחצי תאוותנו בידינו: שלוש חוברות של 'שיחות', שמהן ניתן רק לשער את טיבן של התמונות. במרשתת מצאנו סריקות יפות מתוך סדרת ספרי תמונות לבתי ספר ולמשפחה שראתה אור בדרזדן בין השנים 1913-1903 וכותרתה: Meinholds Märchenbilder für Schule und Haus zur Förderung der ästhetischen Erziehung der Jugend. האם זה המקור לשיחות? אולי כן ואולי לא... לא מצאנו שם תמונות המתייחסות ישירות לשיחות שבספרנו.

נחזור לשלוש החוברות שנדפסו בעברית. זה השער הפנימי של החוברת הראשונה:


החוברת השנייה ראתה אור בשנת תרס"ו (1906) ואלה הם שעריה:


החוברת השלישית ראתה אור כעבור עוד שנה, תרס"ז (1907), ואלה שעריה:


לספר הכרוך שתי הקדמות  קצרה וארוכה  החוזרות בעיקרן זו על דברי זו. הקצרה כותרתה 'אל הקוראים', בחתימת ד"ר י"י אֵיגֶר, 'חבר ועד מפיצי השכלה בישראל ברוסיה', והיא נדפסה בפתח החוברת הראשונה. על הארוכה חתם אדם בעל מוניטין בימים ההם, שהוזמן כנראה לכתוב כדי להאדיר את יוקרת הספר. זהו הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון (1917-1846), דמות ידועה בחיים היהודיים ברוסיה באותם ימים, שהתפרסם בשם העט שאימץ לעצמו 'בוקי בן יגלי' (על מקור שמו ראו ברשימה קודמת בבלוג). הקדמתו נוספה לספר שנכרך עם הופעת החוברת השלישית, תחת הכותרת 'מבוא'. 

קצנלסון, שהאמין בלימוד ב'שיטה הטבעית', הרחיב בדבריו בתיאורן של שיטות שונות בעולם להנחלת לשון, סקר את המתרחש בפועל בהוראת העברית, הצביע על אמצעי עזר שונים והמליץ על אופני השימוש בסיפורים שבחוברות ובתמונות שאליהן הם מתייחסים. הנה הקטע שבו הוא מסביר מדוע דרושים קביים חדשים להוראת העברית ובמה יועילו:


י"י אֵיגֶר, בעל המבוא הקצר 'אל הקוראים', החל את הסבריו למשתמש בשלב מוקדם יותר בחיי הלומד, עוד בהיותו תינוק:


מכאן עבר לביקורת וקבע: 'כל החדשות האלה, אשר התחדשו בעולם הפדגוגי זה זמן רב, לא הגיעו עד בית הספר העברי', ועל כן 


וגם:


והנה הגיעה עת הישועה, באה התרופה לחוליי הוראת העברית:


יוזמי הספר וכותבי ה'שיחות' חתרו אפוא לעיצוב דיוקן אחר של בני הדור הבא, שונה מזה המתחנך ב'חדרים' ובחינוך המסורתי בעיירות היהודיות שברחבי האימפריה הרוסית. הם האמינו כי בכוחם של ציורים על 'הקֶרַח', 'החיפושית' או 'הרצען' יצליחו להשפיע על עולמו הרוחני של התלמיד, על תודעתו ועל אופן קליטתו את המציאות.

הנה למשל שתי שיחות. הראשונה הוצמדה לתמונות מיינהלד ואפשר לומר עליה שנכתבה על הקֶּרַח...

עמ' 29-28

השיחה על 'הַחֲמוֹר' נדפסה בחוברת השיחות המתבססות על תמונות לטמן:

עמ' 20-18

זה המקום לספר בקיצור על הגוף שיזם את הספר והפיק אותו.

בעיר הבירה של רוסיה, סנקט פטרבורג, שהייתה פתוחה למגורים רק ליהודים בעלי הון ומשכילים מדופלמים, ייסדו יהודים כאלה בשנת 1863 את 'חברת מפיצי השכלה', שנקראה גם 'חברת מַרְבֵּי השכלה'. במונח 'השכלה' התכוונו מייסדי החברה למה שכינו במערב אירופה בשם 'נאוֹרוּת'; לא קרוא וכתוב או מסורת יהודית, שאותם לא חסרו אפילו היהודים היותר פשוטים. 'אָקוּלטוּרַציה' – קוראים היסטוריונים לתופעה שאליה חתרו המייסדים, כלומר לסיגול תרבותה של חברת הרוב ומאמץ להשתלבות בה מבלי לאבד את הזהות הפרטיקולרית הבסיסית. מייסדי החברה כבר עברו בעצמם תהליך כזה, לפחות במידה כלשהי. כשמונים שנה קודם לכן התירה הקיסרית יקטרינה השנייה את מגוריהם בעיר של 'יהודים מועילים' כמותם, ובימי הקיסר אלכסנדר השני (הוכתר 1855) הורחבה הגדרת ה'מועילים' וכללה גם רופאים, עורכי דין, אנשי מדע, אמנים, ואפילו סטודנטים.

בית הכנסת הכוראלי בסנקט פטרבורג בעשור הראשון של המאה העשרים (ויקימדיה

שתי משפחות עשירות, גינצבורג ורוזנטל, היו הבסיס הכלכלי של 'חברת' מפיצי השכלה'. 

הברון יוסף גינצבורג ממיסדי 'חברת מפיצי השכלה' (ציור של אדוארד-לואי דובופה, 1858)

כך כתב על מטרותיה אחד ממייסדיה וכותבי תולדותיה, יהודה ליאון רוזנטל:
תמיד שמענו מפי אישים רמי מעלה במגענו עמהם טענות על התבדלות היהודים וקנאותם והתנכרותם לרוסיות, ומכל הצדדים הבטיחו לנו שבחדול ההתבדלות יוטב מצב אחינו ברוסיה וכולנו נהיה אזרחים שווי זכויות במדינה. לפיכך נתעוררנו לייסד אגודת אנשים משכילים כדי לשרש את המגרעות הנזכרות על ידי הפצת כתב רוסיה ולשונה ושאר לימודים מועילים בין היהודים (מצוטט אצל ישראל ברטל, 'היחיד והקהילה: מבוא', זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, א, 2007, עמ' 247).

תולדות חברת מרבי השכלה בישראל בארץ רוסיא, א-ב, סנקט פטרבורג 1890-1885

בין חברי הוועד של החברה הזו, לפחות בשנותיה הראשונות, היו גם יהודים שהמירו את דתם. אכן, סיגול תרבותי קיצוני של ערכי החברה הסובבת.

ראשי החברה קצת התעלמו מהלקוחות שלהם. יהודים של יום-יום, ששפת דיבורם הייתה יידיש, שלמדו ב'חדר' לקרוא עברית, ולפעמים גם להבינה, ושהתייחסו בחשדנות ליוזמות שלטוניות. היהודים הפשוטים הללו החשיבו מאד את ההמשכיות של זהותם המסורתית, והיו מקוטבים מבחינה 'פוליטית', לא פחות מישראל היום אם כי בכיוונים אחרים. השפה הרוסית, ספרותה ותרבותה היו רחוקות מהם, ועלו לסדר יומם רק במקרים שהתועלת מהן הייתה ברורה. כך למשל, הרב המשכיל יעקב מזא"ה, בן למשפחה חב"דית, למד בגימנסיה ממשלתית ובאוניברסיטה כדי להבטיח לעצמו שירות חובה צבאי מקוצר מאד. יוזמה קצת פתטית של חברת מפיצי השכלה, לתרגם את התנ"ך לרוסית כדי למשוך כך את לב היהודים לשפה הרוסית, כשלה דווקא בשל התנגדות הכנסייה.

ב-21 בדצמבר 1888, במלאת חצי יובל לקיומה של החברה להפצת השכלה, טען אחד הכותבים בעיתון הצפירה (כנראה העורך נחום סוקולוב), כי פעילותה גרמה לה להיראות 'ככלי אין חפץ בו'. שום יזם חברתי אינו אוהב להיקלע למצב כזה, וגם המשכילים העבריים, בסנקט פטרבורג ובשאר ערי רוסיה, הבינו שאל השינוי התודעתי הרצוי יש להגיע בדרך שתיקח בחשבון גם את השפה העברית המתחדשת. עליהם לדאוג אפוא, שהעברית תילמד בספרים הנושאים בשורה חינוכית ברוח ההשכלה ולא בדרכי הלמוד המסורתיות. כך נגררו גם שאלות הוראת העברית למשבצת של 'הפצת השכלה' ואפילו הוצבו במעמד שווה לקידום ידע הרוסית.

באספה הכללית של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג, שהתכנסה 'ביום שלושים לירח מאַרט שנת 1906', נשא יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי), מחבר ההקדמה הארוכה הנזכרת לעיל, נאום פולמוסי ובו חילק את 'פעולת חברתנו לשתי מפלגות [מסלולים]: ענייני השכלה של בית הספר וענייני השכלה שמחוץ לבית הספר' ('עברית וז'רגון'). המסלול השני הוא הפצת ספרים ראויים למטרות החברה, אלה שבהוצאתם תמכה או שאותם הפיקה, כמו שיחות לתמונות.


עברית ורוסית על מצבת קבורתו של יהודה לייב קצנלסון בפטרבורג (ויקימדיה)

ניתן לבחון את השאלה, עד כמה קלעו הספרים הללו למטרות השיח העברי החדש, על פי הקטע הבא, שמבקש להסביר לתלמיד את ההבדל בין כלב לחתול (מתוך החוברת השלישית, המכוונת לתמונות שרייבר). דומה שגם קורא בן ימינו ירוץ בכתוב כאן ללא שום קושי.


ולמרות הפנייה אל העברית והוצאתם של ספרי לימוד בעברית, אנשי החברה להפצת השכלה היו מאוכזבים. כך כתב המחנך צבי שרפשטיין, בספרו תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים [א, ראובן מס, 1960, הערה 351; מצוטט מפרוייקט בן-יהודה], על פי סיכומים ברוסית מוועידת ראשי החברה, שנערכה בסנקט פטרבורג באפריל 1911, שש שנים אחרי הופעת ספרנו :
שאלת ה'חדר' ותכנית בית הספר העברי העממי עמדה על הפרק. הד"ר אייגר [הנזכר לעיל] הציע שיילמדו את הלימודים העבריים ואת התנ"ך בעברית, וחלק גדול מן הנואמים התנגדו לכך. מ' ראפעס מווילנה אמר בין שאר דבריו: 'מה הן מטרות בית הספר העברי? בית הספר היהודי אינו צריך להעמיד לו מטרה של חנוך לאומי. כל בית ספר עממי צריך להיות פריה הטבעי של הסביבה הלאומית. בית הספר הטבעי צריך להווסד על לשון העם. והעם – תשעים ושבעה אחוזים ממנו, מדבר אידיש. לבית ספר כזה עלינו להתכונן. אין ללמד בבית ספר כזה עברית או תנ"ך... עברית מתה היא, כְּרוֹמִית [לטינית] – ביחוד מנקודת ההשקפה הפדגוגית. אפשר להיות יהודי טוב מבלי לדעת עברית' ... אקון מפטרבורג אמר: 'כשהדבר נוגע לבית ספר עממי שוכחים את הדרישות האלמנטריות של הפדגוגיה ... צריך להרחיק מבית הספר את התורה במקורה ואת הלשון העברית'. 
אמנם הקביעה, שעברית מתה היא, כמו השפה הלטינית, הושמעה כדיאגנוזה רפואית מוסמכת, אבל אולי לא די אחראית. קשה שלא להיזכר בטענתם של מקצת אנשי אקדמיה בישראל, במיוחד מתחום מדעי הטבע, כי 'השפה העברית מגבילה אותנו', וכי 'עתידנו מחייב אנגלית'. בשלהי המאה ה-19, כפי שראינו, אמרו יהודים משכילים ובעלי הון ברוסיה, ש'עתידנו מחייב רוסית'. 

איך שגלגל מסתובב לו... אז חיו תחת שלטון רוסיה מעל 70% מיהודי העולם; כיום קרוב למחצית מיהודי העולם במדינות דוברות אנגלית. והעברית מה תהא עליה?

16 תגובות:

  1. עלינו לשבח את הספרים והספרונים מהתקופה ההיא, עברית מעולה, ניקוד מצוין. לכותבים, עורכים ומו"לים יש ללמוד מהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. חוצפית המתורגמן17 בינואר 2020 בשעה 10:12

      דווקא יש כאן שגיאות רבות.
      אבל עדיין יש לאחזוקי טיבותא למי שבעת ההיא השתדל לחבב את השפה העברית, בשונה מהשפה בעגה הרווחת כיום בישראל שהיא כאסקופה הנדרסת. וחבל.

      מחק
    2. לא קראתי את כל הכתוב, אבל ראיתי קטעים זעיר וזעיר שם, ולא ראיתי שגיאות אלא הקפדה על הניקוד המקראי. וגם אם יש כמה שגיאות הן בטלות בשישים, לפחות. הלוואי בספרים שיוצאים לאור בזמננו.

      מחק
  2. נראה שמדובר בספר שהיה נתון מראשיתו בעמדת חולשה. הוא שואב את ההצדקה לקיומו משיטת ההוראה הטבעית של השפה (שיטה שפותחה בשפות האירופיות ויובאה לעברית) ומשיטת הוראת העברית בעברית (שפותחה בארץ ולא באירופה; מוזכר כאן הספר של דוד ילין). גם מבחינה פוליטית זאת היתה כבר תקופת דמדומים. אחרי פרעות קישינב ועליית הקומוניזם, האליטה היהודית הלאומית במזרח אירופה ראתה את מקומה בארץ ישראל, והאליטה היהודית החילונית ראתה את מקומה בהשתלבות מקומית חילונית בשפת המקום ולא בעברית. לכן המיצוב של הספר היה בעייתי מלכתחילה.
    מבחינת הלשון, רואים כאן כבר די הרבה מאפיינים של עברית מודרנית והשפעות של שפות אירופיות, כנראה בעיקר של יידיש. למשל הביטויים: "אם יעמידו מים בחוץ בחורף" (נדמה לי ש"העמדת" מים מקורה בגרמנית) או הצירוף "כמו שעוברים על גשר". אגב, ההסבר על החמור הוא בעצם הסבר על פרד (mule). החמור הוא דווקא חיה אינטליגנטית, לא עקשנית וכו' והתכונות הרעות שמצוינות כאן אופייניות לפרד ולא לחמור.

    השבמחק
  3. חוצפית המתורגמן17 בינואר 2020 בשעה 10:09

    מדוע הלמ"ד של "לתמונות" שבדף השער חרוקה? מדוע היא איננה בשבא נע?

    השבמחק
    תשובות
    1. בגל שהת"ו שוואית, הל' [מאותיות בכל] לא יכולה להיות שוואית, היא מנוקדת בחיריק. למיטב זכרוני

      מחק
  4. בצילום של תמונת ההשוואה בין כלב לחתול - מה עניין הטחורים?
    החתול "מועיל בזה שהוא מכלה את העכברים והטחורים"

    השבמחק
  5. ה'טחורים' שנזכרים כמה פעמים בתנ"ך, הובנו בדרך כלל כעכברים נושאי מחלות זיהומיות, כלומר חולדות.

    השבמחק
  6. לענין ושלא לעניין. על ספר להוראת השפה העברית בגרמנית הנאצית !!! כולל תקליטים לשמיעה ולא רק לקריאה, הוא הספר "פה מדברים עברית" שלמה יזרעאלי מאוניברסיטת תל אביב ערך ספר בעניין זה ובו מאמרים על הספר וכן תקליטים של ספר זה. לא אלמן ישראל

    השבמחק
  7. צריך לשים לב למהפכה הגדולה.
    השם 'חברת מפיצי השכלה' מעיד על תודעה פנימית באשר לרמה של החברה היהודית. היא נתפסת בעיני חלק מחבריה כחברה מפגרת החייבת לעבור שינוי. ההכרה הפנימית הזו והמעשה המביא לשינוי דורשים אומץ.

    השבמחק
  8. לעניין השיטה הטבעית.
    במחקר לגבי רכישת שפה, ישנן שני סוגים:
    1. Top down
    2. Bottom up

    שתי השיטות "טבעיות". בשיטה הראשונה מתחילים מהתמונה השלימה כדוגמת הספרים לעיל, ומשם לומדים מילים ואותיות. בשניה מתחילים כמו בחיידר: קמץ א = אָ. מהאותיות אל המילים ומהמילים למשפטים לפסקאות ולסיפור.

    מסתבר שהשיטה השניה מתאימה לאחוז גבוה מהילדים (95%). השיטה השנייה מהתמונה השלמה למילים מתאימה לאותם 5% הנותרים. אם כי אינה מפריעה לחלק מהילדים שבקבוצה הגדולה, אבל לחלק כן.

    יוצא שמלמדים שפה בשיטה שמתאימה פחות לרוב מוחלט של הילדים, במקום ללמד כמו שנהוג היה תמיד ולעזור למתקשים בשיטה הראשונה.
    ואח"כ מתפלאים על תוצאות מבחני פיז"ה ביכולת הקריאה של תלמידי ישראל.

    השבמחק
    תשובות
    1. בהקשר הזה אני חושב שלימוד שפה בשיטה הטבעית מקביל ללימוד של שפת אם – וזאת בניגוד לשיטת השינון שבה למדו בחדר. ידוע שבהתפתחות הילד יש מנגנון אחד, יש אומרים מנגנון מולד, שמאפשר לילד ללמוד את שפת האם שלו, שבה הוא שולט ברמה אינסטינקטיבית. את זה לומדים משמיעת שיחה, מהתבוננות בעולם שסביבו, מניסיונות דיבור ומהנחיית המבוגרים בשיטה של ניסוי וטעיה. שפה שנלמדת מאוחר יותר נלמדת כמו כל כישור אנליטי אחר, על ידי שינון, והשליטה בה נעשית על ידי מנגנונים אחרים במוח. לכן לדעתי שינוי שיטת הלימוד שמוצג בספר הזה מושפע מתחיית העברית ומהטענה שהעברית צריכה להילמד בגיל צעיר כמו שפת אם ולא כשפה זרה.

      מחק
    2. רוני,

      מה שאתה אומר, נשמע הגיוני. מניסיוני, היגיון, זה ממש לא הסיפור פה. בילדותי אמרו לי: אם תאכל בעמידה, יהיו לך רגליים שמנות. נשמע הגיוני. לא? מלמעלה למטה. אבל זה לא נכון. כך שמבחן ההיגיון אינו המבחן היחיד ובטח לא זה שקובע.

      דבר שני, אתה מדבר על רכישת שפה אצל ילד, שפת דיבור. ואני התייחסתי לשפה כתובה. הגיוני שיש קשר ביניהם, אך כבר דיברנו על מה משקל ההגיון.

      שלישית, הטענה של המולדות השפתית היא של נעם חומסקי, ויש בה הרבה חוכמה, אך מאחר ומתוכה הייתי מנבא כי נוכל ליצור מכונה שתתרגם מכל שפה לכל שפה (כל השפות בנויות על אותו בסיס מולד), ומאחר וחברות מסחריות רבות מנסות ושופכות על כך מיליוני דולריפ, ומאחר ועד כה לא ממש הצליחו, יש לי ספק, בלשון המעטה, בנכונות התיאוריה.

      מחק
    3. השיטה הטבעית היא שיטה שפותחה באירופה במחצית המאה התשע עשרה, הרבה לפני חומסקי. ראה בהרחבה כאן: https://www.kaye.ac.il/lkey/%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA/
      בספר שמוצג כאן נכתב במפורש בהקדמה שהוא נכתב על פי השיטה הטבעית, כלומר הוא מיועד ראשית לדיבור (לכן התמונות) ורק אחר כך לקריאה וכתיבה.

      בסוף המאה שעברה הוכנסה בבתי הספר בארץ שיטת "השפה כמכלול" ללימוד הדקדוק, בטענה ששינון כללי הדקדוק הוא משעמם ושעדיף להבין קודם את הטקסט וההקשר ורק אחר כך לרדת לפרטים (שיטת Top down במונחים שלך). שיטה זו הואשמה בציונים הנמוכים של התלמידים בלשון ובהבנת הנקרא. אבל שיטה זו קשורה רק באופן רופף, אם בכלל, לשיטה הטבעית ללימוד שפה. אני חושב שברור לכל (ואוכל להביא מחקרים אם תרצה) שקליטת השפה הראשונה אצל ילדים שונה וטובה יותר משפה שנלמדת בגיל מאוחר. לגבי חומסקי אתה צודק כנראה ורוב החוקרים חושבים היום כמוך.

      מחק
    4. לחומסקי ייחסתי את עניין המולדות של השפה ולא את עניין הטבעיות.

      ואכן לשיטת התכלול "ההגיונית" של משרד החינוך, שייצרה הרבה אנאלפביתים, כיוונתי. וכמאמר הפתגם: if its not broken, don't fix it. ובעם היהודי ייתכן והיו רעות חולות, אנאלפביתיות, לא הייתה אחת מהן מעולם. אז למה לתקן משהו שעובד?

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.