יום שישי, 6 במרץ 2020

משלוח מנות


עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

יהודה עַצָבָּה מעיד על עצמו, באתר 'סיפור טוב  – זה כל הסיפור', שהוא 'בעל ניסיון של שנים רבות כמספר סיפורים'. לא רק מספר, גם לוכד סיפורים ומעבירם מרשות הפרט לרשות הכלל. הנה סיפור שהוקלט, לדבריו, בשנות השבעים, 'באוטובוס אשר יצא מחיפה לכיוון ירושלים', מפי המספרת גלילית לאה, בנוגע למה שאירע בינה ובין הסופר ש"י עגנון בפורים באשקלון:
בא פורים ואני ידעתי שעגנון נשאר באשקלון. ידעתי שהוא שכר דירה בעיר מפני שאשתו סבלה בירושלים מהכפור. חשבתי: זה יהיה יפה אילו הייתי מביאה לו משלוח מנות. אבל מה לי ולעגנון? העניין לא הסתדר, אבל הרצון היה. מאוחר בלילה, אולי בשתים עשרה, פתאום דפיקה בדלת. אני פותחת. עומד שם עגנון בכבודו ובעצמו, מחזיק משהו שנראה כמו עוגה ובקבוק יין ואומר: 'גברתי, הבאתי לך משלוח מנות'. מתברר שעגנון לא זכר את הכתובת שלנו ואת שם משפחתנו, אלא רק זאת, ששמו הפרטי של בעלי הוא יצחק ושהוא איש גבוה עם שפם שחור. עגנון דפק על כל הדלתות בסביבה ושאל: 'גר כאן איש שקוראים לו יצחק, גבוה עם שפם?' כך הלך מחמש אחרי הצהריים, ורק בשתים עשרה בלילה הגיע לביתנו להביא משלוח מנות.
היה או לא היה? לא נדע. מכל מקום, פסוק במגילת אסתר, שבה נקבע חג הפורים, מונה בין מצוות החג גם: 'לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' (ט 22). משתה ושמחה – אין בעיה, ולא רק בפורים; צדקה לאביונים – רעיון מוכר, ולא קשה למצוא מי שייתן ומי שייקח; אבל משלוח מנות, שעל פי ההלכה אמור לכלול שני מיני מזון (מפנק, כמו זה שהביא עגנון, או בסיסי, מזין, מבושל, לאכילה מיידית) – כאן כבר מסתבכת המסורת. מצד אחד זהו מעשה הדומה למתן צדקה; מצד שני – 'אִישׁ לְרֵעֵהוּ', לאו דווקא לעני או לנצרך. זו אולי הסיבה שאנשי הלכה חשובים (כמו הרמב"ם) קשרו בין משלוח מנות ובין מצווה אחרת של החג – סעודת פורים. הווי אומר: הכנת ארוחה גדולה לכבוד פורים? – שתף בה גם אחרים, בשני תבשילים לפחות. שני אנשים, האוכלים יחד בסעודה שאליה הביא כל אחד מהם שתי מנות – מקיימים בעת ובעונה אחת את שתי המצוות, שתיים במחיר אחד. בתלמוד (מגילה, ז ע"ב) יש סיפור על שני חכמים בבלים, שנהגו לאכול לסירוגין, שנה אצל זה ושנה אצל זה, ופרשנים מאוחרים תהו כיצד קיימו מצוות משלוח מנות. יש מי שאומר, שהם עצמם היו עניים ולכן היו פטורים ממצווה זו... אכן קושיה, ולא מדור זה יפתרנה. נעזוב אפוא את ענייני ההלכה ונישאר בתחום האגדה וההווי.

בול מצוות חג פורים, 2019; עיצוב: רינת גלבוע (התאחדות בולאי ישראל)

עד כמה נוכחת מצווה חביבה זו, שכולה אחווה ושלום, ברחוב הישראלי? קשה לאמוד, אך ברור שעגנון באשקלון – בהנחה שהסיפור עליו אכן נכון הוא – לא היה לבדו. ביישובים קטנים ובשכונות שבהן קיימת קהילה דתית פעילה, מצווה זו נוכחת מאד, במיוחד כתעסוקה פורימית לילדים. הנה סיפור שחיברה רחל רוזנר (שמוכרת היטב לאחד הכותבים), בסִפרָהּ חג לי חגיגה (1997), והוא שאוב מן המציאות עצמה בשכונה ירושלמית מעורבת:

רחל רוזנר, חג לי חגיגה, ספרית בית אל, 1997, עמ' 29-26

מְעֻבָּה יותר היא הנוכחות של משלוח מנות ביישובים חרדיים ובשכונות החרדיות בירושלים ובבני ברק. המקומות הללו גדושים בילדים ובילדות, לרוב בתחפושת, אך אי אפשר שלא להיתקל שוב ושוב גם בבוגרים, צעירים ופחות צעירים, נושאים מגשים או סירים או סלים, מעוטרים בסרטי נייר ובקישוטים אחרים – ממהרים רצוא ושוב עם משלוחי מנות, מתום קריאת המגילה, תשע-עשר בבוקר, ועד שעות אחרי הצהריים המאוחרים. מקצת הרצים כבר מבושמים למחצה, הם נטפלים  לעוברי אורח סקרנים ומבקשים מהם במפגיע דמי פורים, בין בבחינת מתנות לאביונים בין לסתם צדקה.

משלוח מנות, ירושלים 2005 (צילום משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

זה היה הווי מוכר עד אמצע המאה העשרים בקהילות היהודיות בתפוצה כולה, ממזרח אירופה עד צפון אפריקה. הנה למשל סדרה של שאלות בענייני משלוח מנות שנשאל (ושמא המציא מדעתו)  הרב רפאל בירדוגו (1822-1747), דיין ופוסק חשוב שחי במקנס שבמרוקו. לצד שאלה אם יוצאים ידי חובת המצווה בתרנגולת שהתברר כי היא טריפה, או בעיות בלוחות זמנים שונים, הוא התייחס, בשורה האחרונה של דבריו, לבעייה קצת חריגה:
אם שלח המנות על ידי שליח ואכלם השליח בדרך, וכששמע [השולח] אמר: ליהוי [משלוח] מנות באכילת השליח.
רפאל בירדוגו, שו"ת משפטים ישרים, קרקוב תרנ"א, סימן קכ

את המשפט הלקוני הזה, הרחיבו חכמי זמננו לכלל סיפור ציורי ושופע פרטים. הנה מה שמצאנו באתר 'הידברות', מאת הרב ארז חזני, מ'כולל בית דוד' שבחולון:
לפני שנים רבות אירע המעשה בעיר מקנס שבמרוקו. ביום פורים ביקש ראובן משמעון שיהיה שליח עבורו, כדי למסור משלוח מנות מפואר לדוד ידידו. ויהי בדרך, ריחות התבשיל הטעים חדרו לאפו של שמעון, ובהיותו מבוסם במקצת פתח את המשלוח, וירא את התבשיל הנחמד למראה וטוב למאכל... נטלו לעצמו ואכלו עד תומו, ואף את בקבוק היין המשובח גמע. לקראת ערב, שאל ראובן את חבירו האם ביצע שליחותו. בוש ונכלם אני, השיב שמעון, לקחתי בעוונותיי את המנות ואכלתי אותם בעצמי...  
התבונן ראובן בשעון וגילה כי לא נותר לו זמן רב כדי להספיק וליתן שוב משלוח מנות (בהיות שלא שלח משלוח נוסף מלבד משלוח זה), ולכן אמר: אם כן, יהיו המנות שכבודו אכל כמשלוח מנות... וכאן קם אחד הנוכחים והעיר שלא יתכן שיצא במה שכבר נאכל, ולא ניתן המשלוח לאוכל בתורת משלוח מנות אלא אכלו ללא רשות, וברור איפוא כי לא ניתן לצאת ידי חובה למפרע על ידי שיחליט השולח כעת שיהיה זה משלוח מנות...  
מהו אכן הדין? האם צריך ראובן לשוב ולשלוח משלוח מנות, או שמא יצא כבר ידי חובה?  
תשובה:  בספק זה עמד ונסתפק רבינו המלאך רפאל בירדוגו זצוק"ל, בספרו "משפטים ישרים" (סימן ק"כ), ולא הכריע בדבר.
משלוח מנות ציוני... פרסומת של יינות 'כרמל' (המליץ, 5 במרץ 1897)

לקראת פורים 1904, כתשעים שנה קודם לסיפורה של רחל רוזנר שהובא לעיל, התפרסם סיפור כמעט מקביל, אבל עם מטרה חינוכית מודגשת ובולטת. הסיפור נדפס בעיתון הילדים הוורשאי עולם קטן (עליו ברשימתו של אליהו הכהן על עיתוני הילדים הראשונים בעברית, בלוג עונג שבת, 29 ביולי 2016). לקריאה נוחה יש להקליק על התמונה.

עולם קטן, ו' באדר תרס"ד, גיליון כא, עמ' 486-483

א"מ גונצר
שמו של מחבר הסיפור, אלתר משה גּוֹנְצֶר (1940-1879), כבן 24 בעת הפרסום, אינו מוכר עוד. סיפורים נוספים שלו לילדים , שראו אור בעולם קטן, נאספו בשנת 1907 בסדרת חוברות שראתה אור בהוצאת 'תושיה' בוורשה (הסיפור דלעיל נדפס בחוברת בלי משלוח מנות: מעשיה, תרס"ז). גּוֹנְצֶר'ל  כך קראו לו חבריו בשל קומתו הנמוכה  נולד בעיירה וילקומיר שבליטא, בה קיבל חינוך מסורתי כמו כולם. בבחרותו המוקדמת עבר לווילנה ורכש בכוחות עצמו השכלה כללית ומאוחר יותר למד פילוסופיה באוניברסיטת ברן בשווייץ. מותר לשער שזיכרונות ילדותו משתקפים בסיפור, לצד הלך רוח של שינוי נחוץ, שהושפע מההשכלה מצד אחד ומההתעוררות הלאומית מצד שני. כבן 25 עבר לברלין ובה ניהל חנות ספרים שהייתה 'בית ועד לחכמים', עד שנאלץ להימלט מגרמניה בעור שיניו אחרי 'ליל הבדולח'. בתחילת 1939 הגיע לתל אביב ובה נפטר כשנה וחצי אחרי כן. מידע ביוגרפי נוסף יש בערכים שנכתבו עליו באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר, באנציקלופדיה לספרות ילדים שערך אוריאל אופק, ובאתר לקסיקון הספרות העברית החדשהרשימה לזכרו, 'לדמותו של א.מ. גונצר ז"ל', התפרסמה כחודשיים לאחר מותו בעיתון דבר (11 באוקטובר 1940, עמ' 4) בחתימת משה שלנגר (לימים המחנך והמשורר משה בן מנחם). הנה קטע קצר מתוכה:


פורים שמח לכל קוראי הבלוג!

איור: אליעזר ויסהוף

14 תגובות:

  1. הרב אברהם עמאר, בהקדמתו לספר תקנות חכמי מכנאס ח"א האריך לברר את ספיקות בן עירו הרב רפאל ברדוגו. וראה עוד בספר ילקוט יוסף על פורים ובבלוג גליונות.

    השבמחק
  2. לגבי אם מועיל יין כאחד מב' המנות, ראה בספר אוצר פסקי המועדים ובבלוג גליונות

    השבמחק
  3. שלום עליכם מספר ב"משלוח מנות" על שתי משרתות, נחמה השחרחורת ונחמה האדמונית, הנושאות "שלח-מנות" זו לבאלאבוסטע של זו
    דרכיהן מצטלבות והן מתישבות על ספסל ומתחילות לדגום את שני משלחי המנות עד כי לא נותר מהן כמעט דבר. כשמקבלות המשלוחים חוזות בזוועה מתחולל ריב גדול בין שני הזוגות, זלטה ואייזיק וזלדה ויוסי, ורק לקראת הפסח מצליח רב העיירה להשכין שלום ביניהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. בדיוק נזכרתי בסיפור הזה של שלום עליכם המסופר במיטב כשרונו ובכל פורים אני נותן אותו לקרוא אחד הנכדים שגדלו. רציתי לכתוב את מה שכתבת וראיתי שכבר הקדמת אותי. אז בפעם הבאה אני אתעורר מוקדם יותר בבוקר...

      מחק
  4. תמהני על שום מה לא עסקת גם במשלוח ספרים כמשלוח, או במשלוח, מנות. אם כבר היה לעולמים בעונ"שך, עמך הסליחה.

    השבמחק
  5. הסיפור של רחל רוזנר מזכיר את הפיליטון 'רונדו' של אפרים קישון, על בונבוניירה שנודדת בין משפחות רבות עד שחוזרת למקום המקורי שממנו התחיל המסע...

    השבמחק
    תשובות
    1. וזה, כמובן, מזכיר את הספור "יצירה אמנותית" מאת חביבה של שרת תרבותנו, אנטון צ׳כוב, על פמוט "לא צנוע" שעושה מסע סבובי בין מקבלים על כרחם

      מחק
  6. יש ווארט שאומר, שיש לברך פורים כשר. ולקראת פסח, פסח שמח. וכל כך למה? הרי שמח בודאי שיהיה בפורים, אבל צריך שיהיה גם כשר הרי יש הלכות פורים. ולגבי פסח הרי בודאי שיהיה כשר איך יתכן אחרת, אז מאחלים שיהיה גם שמח, אחרי כל הטרחה בהכנת החג.

    השבמחק
  7. יש ווארט שאומר, שיש לברך *פורים כשר* ולקראת פסח, *פסח שמח* וכל כך למה? והתרוץ. הוא: הרי שמח בודאי שיהיה בפורים, אבל צריך שיהיה גם כשר הרי יש הלכות פורים. ולגבי פסח הרי בודאי שיהיה כשר איך יתכן אחרת, אז מאחלים שיהיה גם שמח, אחרי כל הטרחה בהכנת החג.

    השבמחק
  8. נורית גוברין8 במרץ 2020 בשעה 11:24

    אלתר משה גונצר היה בין משתתפי כתב העת 'הקשת – ירחון מצוייר לענייני החיים, הספרות ‏והאמנות', שהחוברת הראשונה שלו הופיעה בברלין, בטבת תרס"ג. בס"ה הופיעו 6 חוברות במשך שנה. ‏עורכיו היו: ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן) ויוסף לין (ליאן). בין השאר כתבו עליו ר' בנימין וכן דוד מלמד ‏בספרו: 'אור ראשון', לרבות תמונתו.

    השבמחק
  9. על אף הכתיבה ה'ארכאית' התרגשתי ונגע ללבי הסיפור על הילד שמחליט לתת לענ את משלוח המנות שלו.סיפור חמוד!

    השבמחק
  10. כתב לי שלמה צוקר מירושלים:
    [1]
    הרהרתי אחר דקדוק ההבחנה בין "משלוח מנות איש לרעהו" ל"מתנות לאביונים" (אסתר ט, כב), שמחבר ‏המגילה אמרם בנשימה אחת, ולמה כיוון. ברור לנו, שהמועדים עתיקים מטעמיהם. חנוכה היה מעיקרו "חג ‏האור", כפי שהעיד יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות", וניתוסף לו הטעם של נס ניצחון בית חשמונאי וטיהור ‏המקדש. חג השבועות היה ביכורי קציר חטים (שמות לד, כב) שבעה שבועות אחרי העומר של חג המצות, ‏וספרות התנאים לא ידעה עדיין שהוא גם "חג מתן תורה" וגם לא יכול להיות – כל עוד קדשו את החודש על ‏פי הראייה – כי מאחר שתלוי הוא בפסח ולא בתאריך עצמאי, הרי יכול לחול בה' בסיוון – אם שני החודשים ‏ניסן ואייר יצאו מלאים, וגם בז' בסיוון – אם שניהם היו חסרים, כפי שהעיר ר' עזריה מן האדומים ב"מאור ‏עיניים". וכך היה לעברים, כמו לעמים רבים, חג קרנבל של קדמת אביב, חגיגת קרנבל קיימת מקדמת דנא ‏באומות שונות (למשל ‏Martedì grasso‏, ‏Mardi gras‏ וכו'), והמגילה נתנה טעם "היסטורי" לשמחה. הלא ‏תראה, כי הייתה דרך העברים לשלוח מנות בכל ימי שמחתם ובמועדיהם, ככתוב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם [נחמיה] לְכוּ ‏אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא ‏מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י) – היה זה ראש החודש השביעי, אשר ייאמר היום "ראש-השנה"... ולמען תת תוקף ‏חוק למנהג עממי היה לו לחייב לנהוג בו מנהג חג ומועד, ב"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" – ‏אלו ה"מנות" הנשלחות "לאין נכון לו"!‏

    השבמחק
  11. [2]
    ספר אסתר שייך לסיפורת מימי הבת השני בדרך הבדיון החופשי, שבו המחברים אף לא נמנעו מחוסר ‏סבירות ריאליסטית או כרונולוגית, כמו גם מספרים מוגזמים. יש לסיפור ממאפייני הקומדיה והבורלסקה, ‏כפי שהטיבה להבחין אַדֶל ברלין במבוא לפירוש לספר אסתר, "מקרא לישראל", עם עובד, תל-אביב ‏תש"ס. "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה). בין ‏קיש ה"ימני" – בן שבט בנימין, אביו של שאול המלך – שחי במאה ה-11 לפני הספירה, ובין מרדכי, גיבור ‏המגילה "בימי אחשוורוש" – משערים שהכוונה מלכותו של קסרקסס במאה ה-5 – 426-464 לפנה"ס, ‏מפרדים רק שני דורות!‏
    למחבר ידיעות רבות במנהגים וסדרי ממלכה פרסיים, שהיו ידועים גם לסופרים היוונים הֶרוֹדוטוֹס וקסֶנופוֹן, ‏והטיעון האנטישמי של המן, "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת ‏מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (אסתר ג, ח) דומה לזה שבפי הכהן המצרי-היווני מָנֶתוֹן.‏
    מחבר מגילת אסתר משתמש בסיפור סטראוטיפי של גורל יהודים תחת שלטון גויים, שיש לו הקבלות ‏בספרות היהודים החיצונית למקרא. סיפור דומה נמצא בספר מכבים ג: סיפור על מאורע בימי פילופטור, ‏המלך מן שושלת הפתולומאית (בית תלמי) שבאלכסנדריה של מצרים, שיש בו כמה צדי דמיון למגילת ‏אסתר, אבל שם יש התערבות אלוהית גלויה. הדמות הנשית המקבילה לאסתר איננה במכבים ג', אבל היא ‏ישנה ב"ספר יהודית".‏
    סיבת הסתר ההשגחה האלוהית במגילת אסתר, שאכן נרמזת בכל השתלשלות המאורעות, והימנעות ‏מהזכיר במפורש את שם ה' אלוהי ישראל, היא אולי בהיות מחבר ספר אסתר עושה את עצמו כמעתיק ‏כרוניקה פרסית:‏
    וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם [=האיים היווניים !]. וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת ‏מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (אסתר י, א-ב).‏
    גם דמות נשית, שעל-ידה באה הישועה, אין במכבים ג', אך היא ישנה בספר יהודית. את סיפור יהודית שם ‏המחבר בימי נבוכדנאצר, שאותו הוא עושה מלך על אשור (!) בנינווה. ‏
    ‏ ‏
    הרשע המן בן המדתא הוא "אגגי" (אסתר ג, א) – כלומר, צאצא של אגג מלך עמלק, ששאול המלך חמל ‏עליו ולא הרגו בתוך ההרג בעמלקים כחוק ה"חרם". העמלקים היו שבט נוודים, כאבותינו העברים, ואף ‏נחשבו קרובי משפחה, אבל בני שפחה – "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק" ‏‏(בראשית לו, יא). שבטי הנוודים התחרו ביניהם על שטחי מחיה ונדודים, ולפעמים גם גזלו זה מזה. משל ‏ערבי אומר: הקרובים – עקרבים (אל-אקַאריב – עַקַארִב)...‏
    בסיפור גדעון כתוב: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת ‏יְבוּל הָאָרֶץ" (שופטים ו, ג-ד). זה מעניין. כל קורא בתורה זוכר את כבודו של "יתרו המדייני, חותן משה כהן ‏מדיין" (שמות ג, א; יח, א). אבל התחרות בין הנוודים הביאה לידי סכסוך עם המדיינים, שמתורץ כסכסוך ‏דתי (במדבר, פרק כח), ואז "חותן משה" מיוחס פתאום כ"קיני" (שופטים א, טז; ד, יא) – שבט נוודים ‏אחר. בספר בראשית מזכיר בנשימה אחת " אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹונִי" (בר' טו, כ), אבל כלב בן ‏יפונה "הקניזי" (במדבר לב, יב; יהושע יד, ו) היה לאחד מנכבדי שבט יהודה. והאמת, כולם קרובים...‏
    כבר בימי מחבר המגילה "עמלק" הוא רק "זיכרון בספר" – כלשון הכתוב (שמות יז, יד).‏
    התנאים והאמוראים התלבטו ביחס למגילת אסתר, עד שהסכימו ‏לבקשתה, "קבעוני לדורות" (ת' בבלי ‏מגילה ז עמ' א). בעת שחיינו ‏כמיעוטים נרדפים ומושפלים, ואף על פי ש"עשינו את דתי המלך" ואת ‏‏מלחמותיו, נרדפנו על ידי ההמנים, ולא היה פסול בהוצאת רגשי הזעם על ‏‏"המן האגגי", שלא היה אלא שם ‏מן המגילה. במדינת ישראל חדלנו להיות ‏נרדפים, אבל נמצאו מוציאים "דין רודף" על גיבור שלוש ‏המלחמות ‏הגורליות של מדינת ישראל. ובפורים – חג הנקמות של 1994, סרן ברוך ‏גולשטיין לבש מדי ‏צה"ל וערך טבח בכורעים בתפילה בחברון, מפני שהוא ‏זיהה אותם עם עמלק המיתי. על קירות מציתי בית ‏על משפחה שנמה את ‏שנתה משאירים כתובת הזועקת "נקמה" בשם "המשיח". הגיע אולי הזמן ‏לשקול ‏מחדש את ערכו וטעמיו של חג הנקמות?‏

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.