יום רביעי, 1 ביולי 2020

יומן קריאה: הרהורים על נקם ועל שילם


מאת מוקי צור

הקריאה בספרה עטור השבחים של פרופסור דינה פורת, לי נקם ושילם (אוניברסיטת חיפה, 2019), מעלה הרהורים ותובנות שיש בהם, כך נדמה לי, עניין גם למי שלא קרא את המחקר המרתק הזה. 

לאחר מלחמת העולם השנייה ניצבו בפני שרידי העם היהודי כמה אפשרויות פוליטיות, אך הן היו שבירות ועתירות סיכון. אירופה ההרוסה, המצולקת והרעבה ללחם, הייתה זירה רגישה ועצבנית, הטעונה ברצון עז של אלה שנותרו בחיים לשוב אל מציאות נורמלית, אך בלי סיכוי טוב לממש תקוות אלה בעתיד הנראה לעין. ליהודים ששרדו העמידה מציאות הפכפכה זו סכנות חדשות. לכאורה העם היהודי ניצח במלחמה, שכן אלה שרצו להשמידו הובסו, אך לא הייתה כאן חדוות הניצחון ולמעשה תבוסת היהודים נמשכה ואף העמיקה ככל שהתגלה היקף הרצח והמוות. בביתם הישן וההרוס כבר לא רצו בהם. לא פעם, אחרי מסע ארוך ומפרך של שיבה לעיירה או לעיר ממנה גורשו או נמלטו, הם מצאו את ביתם תפוש ואת הדיירים החדשים אלימים ותוקפנים. אלפי יהודים נרצחו ממש בפתח בתיהם שאליהם ביקשו לשוב.

הבחירה בציונות כאופציה לבניין מחדש של העם היהודי לא היתה מובנת מאליה. רבים הבינו את הסיכון הגדול הכרוך בעצם הזהות היהודית, במיוחד לאור כשלונו של העם היהודי להציל את עצמו מחיסול כמעט סופי ולאחר שבניו הופקרו על ידי עולם אדיש. מקצתם ביקשו בית בעולם ללא חדר מיוחד לעצמם ולעמם. הם העדיפו פרוזדור לעולם נגאל ובלבד שפרוזדור זה ישחררם מזהותם היהודית, שרבצה עליהם כפצע וסיכנה את קיומם. הם ביקשו לעשות זאת על ידי הזדהות אמת עם השלטון הסובייטי, שבאותה עת, לאחר הנצחון המפואר על הגרמנים, נראה כל-יכול. אחרים ביקשו להתבולל דרך מקצועם בתרבות הליברלית המערבית. חלק גדול ביקש פשוט להיעלם מתחת לרדאר ההיסטוריה: להיות פליטים, אנשים אנונימים חסרי זהות לאומית. את כל השורדים ליוותה תחושה עמוקה של אבל ואשמה, של אלה שלא הצליחו להגן על חייהם של בני משפחתם וקרוביהם, ושל אלה שלא הצליחו להניע את ממשלותיהם להציל את העם היהודי שהושמד. אך ליהודים רבים אחרים, בין כאלה שחשו כי אינם יכולים להשתחרר מיהדותם, וגם התביישו לעשות זאת, ובין כאלה שהיו גאים ביהדותם ולא העלו על דעתם לנטוש אותה, הייתה דרך אחרת. מנקודת מבטם, המצב קרא להתארגנות חדשה, שבעיקרה הייתה התכנסות תחת דגל הציונות המעשית. 

שרידי תנועות הנוער הציוניות, שרידי חברה הרוסה ללא מוצא, היו שותפים למבצע מיוחד במינו, שאותו ארגן עם ללא מדינה: מסע של עשרות אלפי יהודים אל ארץ ישראל, וזאת למרות ששליטי הארץ סגרו את גבולותיה. מבצע זה, שנודע כ'תנועת הבריחה', התחיל לקרום עור וגידים לאחר המפגש בין ניצולים בוגרי תנועות הנוער החלוציות והציוניות לבין חיילים ארץ-ישראלים, שהגיעו לאירופה כמתנדבי הבריגדה היהודית. המפגש ביניהם היה גורלי. 

בשבילי 'הבריחה' באירופה, 1945 (ארכיון עמנואל הרוסי, הספרייה הלאומית)

מנהיגים יוצאי דופן היו לבני תנועות הנוער הציוניות ששרדו: יצחק (אנטק) צוקרמן (1981-1915), צִבְיָה לוּבֶּטקין (1978-1914), אבא קובנר (1987-1918) ורוּז'קה קורצ'אק (1988-1921). הם ייצגו בצורה מזהירה את הדילמות החדשות שנפתחו בפני הניצולים, אותם אלה שלא איבדו תקווה ובחרו במימוש אמונתם שקדמה לשואה. קובנר ניסח את השאלה כשקבע לעצמו: 'אני לא אהיה פליט, אהיה שליח'. היה הרבה מן המשותף ביניהם: הם נלחמו בגרמנים, הן במרד בגיטאות הן במאבק הפרטיזנים; הם היו חלק מקבוצה שהאקטיביזם זרם בעורקיה, והם גם היו צעירים ללא ילדים. ועם זאת, רב היה גם ההבדל: אחרי דיכוי מרד גטו ורשה פעל צוקרמן יחד עם המחתרת הקומוניסטית הפולנית; קובנר, לעומתו, פעל כפרטיזן תחת פיקודם של קצינים מהצבא האדום. הוא הכיר מקרוב את אלימותו של המשטר הסובייטי, שהיה אגדה לרחוקים וסיוט לקרובים.

אנטק צוקרמן ורעייתו צביה לובטקין אחרי המלחמה (בית לוחמי הגיטאות)

אך כאמור, המשותף היה רב. בסוף 1941 הם כבר הבינו את מה שעוד לא היה ידוע ובוודאי היה קשה לתפוש: שהנאצים מתכוונים להשמדה שיטתית של העם היהודי ושתוכנית זו תבוצע על ידי מעצמה ובאמצעים של מעצמה. אבא קובנר בווילנה הגיע למסקנה זו לאחר שנודע לו על הרצח בפונאר, כשתוכנית ההשמדה הייתה רק בראשיתה. אנשי תנועות הנוער קראו למרד, ואת הקריאה למרד ניסח אבא קובנר, איש 'השומר הצעיר'. אנטק צוקרמן, איש 'דרור', ששהה בלבוב, שב לוורשה בתקווה לחולל בה מרד. אל נשכח איזו תעוזה, דמיון, יכולת ניתוח וקבלת אחריות נדרשו מאותם אנשים כאשר קיבלו החלטות כה גורליות במצב כל כך קיצוני ובתנאים של חוסר ידע מוחלט על כוונות הצד השני. הם היו אז בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.

פרטיזנים יהודים בווילנה, 1944. במרכז: אבא קובנר, שלישית מימין: רוז'קה קורצ'אק

כשהמלחמה הסתיימה היה ברור כי אין עוד מקום לחילוקי הדעות הישנים ולהפרדה שנוצרה בין המפלגות והזרמים הציונים המסורתיים. זה היה ברור לראשי תנועות הנוער, כמו גם לרבים מהחיילים הארץ-ישראלים שפגשו את פליטי המלחמה. ואף על פי כן נותרו לא מעט מחלוקות: צוקרמן ביקש לארגן את שרידי העם לקראת עלייה לארץ, תוך שיתוף פעולה עם השלטון הקומוניסטי החדש בפולין. קובנר העדיף להגיע ארצה ולארגן את הנקמה הגדולה. 

כרגיל האלימות אינה מסתיימת אחרי המלחמה. למרות תנאי הרעב והמצוקה, קרבות מקומיים בין אזרחים ירשו את מקומה של המלחמה העולמית. וכך, עשרות אלפים של משתפי פעולה עם הנאצים הוצאו להורג בצרפת אחרי המלחמה, ואילו ביוון ובאיטליה התנהלו מלחמות אזרחיות בין השמאל הקומוניסטי לבין הימין. לכל המלחמות 'הקטנות' הללו היו תומכים מבחוץ: המעצמות הגדולות שהחלו כבר בהתגוששות ביניהן, שתהפוך למה שנודע כ'מלחמה קרה'. זהו הרקע לבעיה ההיסטורית והמוסרית הנקראת 'נקם'. 

בזמן המלחמה עצמה רעיון ה'נקם' מתפקד כסיסמת גיוס, שבכוחה להניע אנשים להקרבה קיצונית. במלחמה טוטלית זהו מכשיר אחד ב'ארגז הכלים' של המאבק. בדרכם לניצחון או בהתאוששותם מתבוסה מארגנים את עצמם ה'נוקמים' על בסיס תגובה מידית, אלימה ונחרצת. הסופר הסובייטי איליה ארנבורג קרא לחייל הרוסי להרוג גרמנים, ולא להפסיק להורגם, ובשיר הפטריוטי 'מלחמה קדושה', שכתב וסילי לבדב-קומאץ' ולא היה אזרח סובייטי שלא הכירו, נאמר: 'לזוהמה הפשיסטית הרקובה / נכניס כדור במצחה. / לאספסוף האנושות / נבנה ארון מתים איתן'. בלהט הקרב, ובהעדר שיגרה אזרחית של דין ודיין, זה היה 'השלל' שהותר לחיילים. אולם אחרי המלחמה כבר נשאלו שאלות אחרות, ובראשן אם יש טעם להתמיד בלהט הנקם, או שמא יש לרסנו ולעצב דפוסי צדק חדשים.  

לכאורה הנקם הוא תגובה למעשים נוראים שנעשו בעבר. מעין החזרת הצדק הקוסמי לשיווי משקל, אך עם סיכון שמעגל האלימות לא יסתיים לעולם. לכאורה הדילמה היא בין סליחה לבין נקם, אך בפועל אלה הם שני צדדיה של תגובה פעילה כלפי העבר. והרי יש גם אפשרות נוספת, שהיא לא נקם ולא סליחה, אלא איטום הזיכרון והמוּדעוּת לאשמה. יש זיכוי בדין שאינו בא אחרי משפט, אלא סתם כך מתוך אדישות או רצון לאדישות. מתוך תשוקה לסתום את הגולל על זיכרון הטראומה ולחפש סיפוק או בריחה במאוויים אחרים. ויש גם שיתוק, אי-יכולת להגיב בכלל, שמקורו בייאוש ובדיכאון שפקדו את המנצחים ואת המובסים גם יחד.

שנים רבות לפני שהתעוררו הדילמות הללו, לפני מלחמת העולם הראשונה, כתב  הסופר-החלוץ שלמה צמח מסה על הייאוש. הוא טען כי טועים אלה החושבים כי הייאוש מקורו בתחזית שגויה של העתיד ובהכרה שמה שביקשנו שיקרה לא יקרה. לדעתו, הייאוש האמיתי מקורו בתחושה שמה שהבטחנו לעצמנו בעבר לא התקיים. אין זה מקרה, טען צמח, שביאליק כתב 'הכוכבים רימו אותי' בלשון עבר...

רוב האנשים טוענים כי תכלית הנקם הייתה התחשבנות כזו עם העבר, ולפיכך למרות שאין בעולם נקמה על רצח של תינוק או על חיסולו של עם  יש לנקום על מה שהיה, שכן זה היה רצונם המפורש של הנרצחים. אך יש לשים לב לדבריו של אבא קובנר בהקשר זה: הנקם לא עוסק במעשים שנעשו בעבר אלא באיום הצפוי בעתיד. הנקם אמור למנוע מעשים שטרם נעשו. קובנר טען שיש לטפל בעתיד המאיים. לעומתו, צוקרמן חשב שיש להתמקד בהווה ולבנות את העתיד המבטיח: להכין את שארית הפליטה לקראת עלייתה לארץ ישראל. לזכור ולהזכיר – כמובן. אסור להיות אדישים, אך בה בשעה אסור להישאב למיזם נקמה כה שאפתני.

כתובת בדם על דלת בית יהודי בגטו קובנה, 1944 (ארכיון התצלומים, בית התפוצות)

מה הניע את אבא קובנר וממה חשש? מניסיון חייו הוא ידע היטב שאפוקליפסות מתגשמות. הוא התבונן על אירופה שלאחר המלחמה וטען כי המלחמה נמשכת באמצעים אחרים. לדעתו, המלחמה הקרויה 'קרה' אינה כל כך קרה אלא רותחת ועלולה להיות המשכה של המלחמה הקודמת, במיוחד בכל הקשור לעם היהודי, ששוב דמו יהיה הפקר. הוא זיהה סימנים מובהקים לכך: נעילת שעריה של ארץ ישראל על ידי הבריטים וסגירת גבולותיה של ארצות הברית; אנשי ממסד נאצים שהצליחו להיעלם או אף להשתלב בתוך מקבילית הכוחות הבין-מעצמתית החדשה; במשפטי נירנברג לא נדון אסונם של היהודים, ובפולין חזרו הפוגרומים האלימים. כיצד אפוא יש להתמודד עם הסכנות  החדשות? הנקם יהדהד בעולם ויזהיר מפני חזרה על מה שקרה, בבחינת 'לעולם לא עוד'. הנקם מכוון כלפי העתיד.

אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן, 1961 (ארכיון המדינה)

אנטק צוקרמן כרת ברית עם מנהיגי המחתרת הקומוניסטית הפולנית, שאמנם חסו תחת כנפי השלטון הסובייטי אך היו משוחררים מהאנטישמיות הפולנית המסורתית. הוא חשב ששיתוף פעולה עמם יאפשר ליהודי פולין לצאת ממנה בטרם ייסגרו הגבולות ויירד 'מסך הברזל'. שלא כמותו, לאבא קובנר הייתה תחושה קשה לגבי יחסו העתידי של הקומוניזם אל היהודים. צוקרמן לא הכיר את האנטישמיות הקומוניסטית ולא ידע על האיום שהציבה על עתיד היהודים; קובנר הכיר אותה היטב. קובנר לא האמין שהעולם הפוסט-מלחמתי יהיה מסוגל לוותר על האלימות הטוטלית כלפי יהודים. שניהם הכירו בחשיבות הנקם ובצורך הדחוף בארגון הבריחה וההעפלה לארץ ישראל, אך היו חלוקים בדעותיהם לגבי סדר העדיפויות.

אנטק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן, 1961

הממסד הציוני והחלוצי בארץ, שלא חי את הווית השואה ולא הבין את עולמם המסובך של הניצולים, ביקש לפתור את הדילמות שפילגו אותם באמצעות שילובם בפוליטיקה המפלגתית המקומית, זו שנוצרה על בסיס פולמוסים רבי שנים, שמקצתם היו זרים לניצולי השואה. המפגש הטרגי בין מאיר יערי, איש העלייה השלישית ומנהיג השומר הצעיר, לבין אבא קובנר  מפגש שמתואר בספרה של פורת  מייצג את הדרמה במלוא עומקה. יערי חשש מהפרטיזן המשוחרר קובנר, משום שבחיילים משוחררים יש נחרצות מסוכנת של בדידות וכעס, ביטחון בכך שהם כבר ראו הכל ואי אפשר לבלבל אותם בסיסמאות. האם יערי נזכר, שכאשר עלה לארץ ב-1920 הוא עצמו היה חייל משוחרר מהצבא האוסטרי, שלא כמו שאר חבריו לתנועה שהיו צעירים ממנו? האם המפגש עם קובנר החזיר את יערי אל התנסותו שלו עם חוויות מלחמת העולם הראשונה? האם זכר שהוא עצמו קיבל סמכות של מנהיג, לא מעט בזכות ניסיונו הצבאי והמלחמתי? 

הדבר המפליא בשיחתם, במיוחד עבור קוראים שיודעים את סופו של הסיפור, אינו הביקורת שהעביר קובנר על ברית המועצות ודברי הסנגוריה עליה שהשמיע יערי, אלא ניסיונו של יערי לקשור בין שלילת הנקמה לבין אמונתו בברית המועצות כסמל לשלום. והרי לא היתה אומה שנקמה בגרמנים יותר מאשר האומה הסובייטית! קובנר אמר שנים ארוכות אחרי זה: 'לא אסלח לתנועתי, שכאשר סיפרתי לחברים מה קורה למעשה בברית המועצות הם לא האמינו. רק כשהשיכור הזה, חרושצ'וב, סיפר מה שסיפר החלו חברי תנועתי להקשיב לי'.

מאיר יערי במפגש עם חניכי התנועה, 1946 או 1947 (ויקימדיה)

הנקם היה בעיניו של קובנר עירוב של טקטיקה, שנראתה הכרחית כדי להתגבר על חוסר האונים של השורדים בימי השואה; הגשמת צוואתם של הקרבנות, שלא יכלו להתגונן ולהגיב אך השביעו את הבאים אחריהם לעשות זאת; והכרה שרק נקם, שיביא למותם של חפים מפשע, הוא שירתיע מפני שואה נוספת לעם היהודי. אותה 'תוכנית א', שביקשה להמית המוני גרמנים חפים מפשע, אמורה הייתה למנוע את האסון הבא ולשמש נורת אזהרה לעולם. 

לעומתו, צוקרמן ביקש לטפל בניצולים, להביאם לארץ ישראל ולא להתערב בפוליטיקה הבין-לאומית ובמלחמה שניצתה בין הארצות הקומוניסטיות לבין הדמוקרטיות המערביות. קובנר חזה אל נכון את רדיפת היהודים בברית המועצות בשנים שאחרי המלחמה, ואילו צוקרמן צדק לגבי חוסר הסבירות והסיכון הרב שיש בריכוז המאמץ בנקם. החבורה הקטנה שהנהיג קובנר  כחמישים איש בסך הכל הלכה שבי אחרי קסמו, תוך הכחשת רצונות אובדניים שפעפעו בהם ובו. הם האמינו במחוייבותו להנהיג את מיזם הנקמה, אך ספק אם רובם הבינו את מורכבות נימוקיו. הם ביקשו לנקום על העבר ולא להתערב בעתיד. 

בשלב מסוים התגבר קובנר על דחפי 'תמות נפשי עם פלישתים'. הוא הבין שדווקא אתגר בניין הארץ יכול להשיב לניצולים את רצון החיים. המפנה חל אצלו (לפי דעתה של יונת, בתה של רוז'קה קורצ'אק) בבית הסוהר בקהיר, לשם נלקח על ידי הבריטים (שחשדו בו שהוא איש לח"י) מהאנייה בה הביא לנוקמים את הרעל. למרות שנחבש בתא מבודד בבית האסורים בקהיר, ולמרות תחושת הייאוש מכישלונו להעביר את הרעל לחבריו, הצליח קובנר להתגבר על פיתוי המוות. הוא כתב בתאו את הפואמה עד לא אור (ספרית פועלים, 1947), שתיארה את חיי הפרטיזנים ביער והעידה על מחוייבותו לחיים. 

תוכנית א'  רעיון הנקם הגדול של הרג תמימים על מנת להרתיע  נכשלה, אך תוכנית ב' בוצעה. קבוצת הנוקמים הצליחה להבריח רעל למחנה שבויים של האס.אס. בנירנברג. היא גם הצליחה למרוח רעל על לחמים שנאפו במקום. אכן גרמנים הורעלו כתוצאה מכך, אך ככל הנראה איש לא מת. התוכנית בוצעה, אך לא השיגה את מטרתה. היה גם ניסיון להתנקש בקצין נאצי שנשפט בין פושעי המלחמה בנירנברג, וזאת על מנת למחות על העובדה שרצח היהודים לא היה נושא שעמד בפני עצמו במשפט. ניסיון זה כשל גם הוא. לצד אלה – מראה דינה פורת – שלחה 'ההגנה' את שמעון אבידן לגרמניה המזרחית כדי להשתתף בנקמה מסודרת נגד פושעי מלחמה נאצים, והוא עשה זאת בידיעת השלטונות.

גם קובנר וגם צוקרמן השקיעו מאמץ ניכר לחינוך בכלל ולזיכרון השואה בפרט (ולא רק את זיכרון המורדים והפרטיזנים). הם הבינו שעוד תגיע השעה לעדות אוניברסלית של שרידי השואה כולם. אמנם, בשנים הראשונות שלאחר השואה עדיין הלם האירועים והטרגדיות הפרטיות של כל ניצול אינם מאפשרים להם לבטא את אשר על לבם, אך הם זוכרים ויש ליצור את התנאים שיאפשרו להם בעתיד להתבטא. גם צביה לובטקין, רעייתו של צוקרמן, וגם רוז'קה קורצ'אק היו עדות חשובות במשפט אייכמן ועסקו גם בגיוס עדויות אחרות. לא רק עדויות של שליחים ציונים או חלוצים לוחמים, אלא גם של אנשים ונשים בני חוגים שונים ומכל קשת ההתנגדות היהודית. מאימהות שנדדו עם ילדיהן ועד נערים שנותרו לבדם בעולם. 

הנה סרטון קצר לזכרו של קובנר ובו שולבו דברים מפיו, כולל קטעים מעדותו המרשימה במשפט אייכמן:



בנקודת הזמן שבה פעלו אישים אלה כדי להפוך את זיכרון השואה לזיכרון שיקיף את העם היהודי כולו, צריך היה לתת אמון ביהודים ששרדו ולא לאטום אוזן מביטויי מצוקותיהם. חזיון התקומה היה למורדים בוגרי תנועות הנוער החלוציות מנוף כמעט יחידי שאפשר להם לזכור מתוך תקווה לעתיד יצירתי, ובה בשעה גם מנע מהם לשכוח או לנתב את הזיכרון אל ההתקרבנות וההסתגרות. מבחינה זאת, מעניינת הסתייגותו של הרב החרדי 'החזון איש' מקביעת יום השואה כיום נפרד שאינו קשור לצומות המסורתיים. הוא לא טען שהשואה דומה לאסונות היהודיים בעבר, ועם זאת פסק שימי תענית ציבור וזיכרון יש לקיים רק אם הם נסמכים על דברי נבואה, משום שנבואות החורבן כללו תמיד גם דברי נחמה ובשורה לעתיד. דומה כי כיוון כזה הסתמן גם במאבק על אופיו של יום השואה, שמראשיתו נקשר למרד ולתקומה. אין בכך כדי לומר שהתקומה הייתה תוצאת השואה, אלא שחזון התקומה הוא שמאפשר עמידה בנטל הנורא של זיכרון השואה.

הניסיון הכושל של הנקם היה פרק חשוב במהלך מורכב זה. טוב שהתקיים, אך גם טוב שנכשל. טוב שנכשל לא בגלל שהיה בכך ביטוי של גזענות נגדית, אלא משום שהצלחתו הייתה מונעת בטווח ארוך את היכולת של עם לבנות בתוך זיכרון לשואת העם היהודי, שלא הייתה כמותה בדברי ימי העולם, גם קריאה אוניברסלית מהדהדת למצפון ולתקווה.

אוסף ערי וליש, הספריה הלאומית
_____________________________________

מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, הוא היסטוריון וסופר

17 תגובות:

  1. להבנתי ההתנגדות של החזון איש לקביעת יום זכרון לשואה, עוגנה בטיעון פורמלי שאנחנו 'יתמי ‏דיתמי', ובעומק העניין מחוסר רצון להתמודד עם השבר התיאולוגי. ייתכן גם שהחזון איש חשב שאי אפשר לדון תיאולוגית בשואה מבלי להתייחס להקמת ‏המדינה‏.

    השבמחק
  2. מעניין מוקי. וחשוב. תודה

    השבמחק
  3. תנועת "הבריחה" נולדה ביולי 1944, זמן רב לפני שאנשי הבריגדה הגיעו לאירופה ופגשו בניצולים ובשורדים.
    ראשוני קבוצתו של אבא קובנר הגיעו לארץ כבר בשלהי 1944.
    אנשי הבריגדה, חיילים יהודיים מצבאות בנות הברית וברה"מ, ארגון הג'וינט ולבסוף השליחים מארץ-ישראל הפכו את "הבריחה" מ"תנועה" ל"ארגון" אולם את היסודות הניחו אותם ניצולים ושורדים.
    לכן היה חשוב לי לתקן פרט זה במאמרו המצוין של מוקי צור.

    השבמחק
  4. לכוון את יום השואה כ"זיכרון שיקיף את העם היהודי כולו" או שיום שואה היה לביטוי למצוקותיהם של היהודים ששרדו...זה יכול מוקי צור לכתוב בשנת 2020, או אפילו לפני כן. זה לא משקף את התכנים והסמלים שהרעיפו על הטכסים ועל הספרות הענפה שהתפרסמה במשך שנים רבות. אפילו אחרי משפט אייכמן, שרבים רואים בו תאריך מפנה. והספיחים נותרו עד היום.

    השבמחק
  5. ללאה
    אכן זה מה שניתן לכתוב ב2020 אך נדמה לי כי הדגש על המרד והתקומה בשנים הראשונות היה פתח ואפשרות לבטא סיפור קשה ומיוחד של התנגדות היחיד והמשפחה, של נסיון קהילתי ולהתגבר על טראומה שהיא יותר נאשר פסיכולוגים יכולים לפתור ופליטייקאים לתקן. בלי תחושה כי אחרי שואה יש תקומה לא באה למחוק את השואה אלא לאפשר ביטויה בתקופה הראשונה. העובדה כי בכל מרכזי הזיכרון של תנועות הנוער חיפשו עדויות לא למרד בלבד ולא לתרומה הציונית של השורדים אלא ביטןוי כולל לתקופה הנוראה. פרימו לוי קרא לתיאור מאופק כי כתב סמוך לאירועים ז'אן אמרי תבע לצעוק כי חש את השתיקה מסביב הרבה שנים יותר מאוחר. אנטק ואבא קובנר אספו עדויות לא רק על עצמם ועל תנועתם כי ידעו כי הסיפור ייפתח ביום מן הימים וכך היה.
    תודה על התגובות.
    מוקי צור

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן כן. כל החומרים היו כבר גלויים. הרבה עדויות אישיות נכתבו ונגבו מיד ובשנים הראשונות לאחר השואה. אבל בין זה לבין המגמה הכללית יש תהום. דוגמא אחת, המשורר והסופר נתן אלתרמן והגישה שלו שנושאת את הכותר, 2 הדרכים. אלתרמן לא רצה לדחות את ההירואיות של המורדים, אבל ביקש להנכיח את ההמון היהודי וגורלו בגטאות ובמחנו
      ת. הגישב שלו לא בתקבלה בישוב בסבר פנים יפות, בלשון המעטה. הייתה מגמה ברורה למדינה הצעירה. את המורדים בגטאות כינו " העברים הצעירים", כך במקראות. עברים???? לחברי תנועה ילידי פולין, ליטא.....?

      מחק
  6. מן הראוי להוסיף את הפרספקטיבה של ה"בריחה" הבית"רית אחר המלחמה ובמיוחד להוסיף שמות רלבנטיים של מנהיגים. אבי ז"ל היה אחראי על הבריחה משלזיה העליונה ולאחר שבית"ריה הוברחו- היה אחראי על וינה.

    השבמחק
  7. חשוב מאד.
    לא נשכח ולא נסלח.
    רגליי אינן דורכות בגרמניהץ (מלבד פעם בטעות,בשל חניית ביניים שלא ידעתי עליה ,בטיול קבוצתי).
    ולא לשכוח לציין את אצ"י. האירגון שמרד ממש הצליח לחסל גרמנים והחזיק מעמד,ללא השוואה לאנילביץ'וחבריו. הניף דגלים מעל הגטו.טענו זמן רב שלא נשאר איש בחיים .נשארה בחיים ז'וטה הרטמן ,שכתבה דיברה והשיאה משואה לזכר המרד של אצ"י.היא ניצלהמטבח קלצה אליה חזרה לאחר המלחמה ,כי עזבה קודם לכן. עלתה לארץ וחיתה בתל גיבורים בחולון.לז'וטה ז"ל,שני בנים.יש עוד, אך אסתפק בזה.

    השבמחק
  8. שלום אילתי (יליד קובנה והיום בירושלים)3 ביולי 2020 בשעה 12:56

    הכתובת 'נקמה' נכתבה בדם אצבעו הכרותה של יהודי בסלבודקה, הפרבר היהודי של ‏קובנה (בו גם הישיבה המפורסמת), בעת אחד הפוגרומים הראשונים של הליטאים ‏ביהודי המקום, בימים 26-25 ביוני 1941 (ולא 1944, כמצוין בכתבה). הדבר אירע ‏בימים הראשונים של תבוסת הצבא האדום הנסוג, עוד בטרם שהגייסות הגרמנים הגיעו ‏למקום. ההמון הליטאי המשולהב נעזר בסכינים, גרזנים ומוטות ברזל.‏
    צלם יהודי נועז - צבי קדושין, תיעד מעשים אלה, וגם המשיך ותיעד את חיי גטו קובנה ‏בכל שלוש השנים הבאות של קיום הגטו. אחר המלחמה נדד לארה"ב ותמונותיו מוצגות ‏במוזיאונים שונים תחת השם ‏KADOSH.

    השבמחק
  9. חשוב מאד, אך מעניין בעיקר את בני דורנו המתבגרים.
    השאלה המאתגרת היא: איך גורמים לכך שהנושא 'ידבר' גם אל הדורות הצעירים יותר ולא יהיה רק בתחום עיסוקם של חוקרי שואה ויחידי סגולה אחרים.

    השבמחק
  10. מוקי צור ידוע ברחבי התנועה הקיבוצית כחוקר שלה ושל ההסטוריה שלה ובכלל. הוא נותן הרצאות מגוונות ומעניינות וגםבשער הנגב הרצה במסגרת 'שרשים' השנתי שנערכת זה שנים רבות במקומות רבים. בין השאר הנחה את הערב המיוחד לזכר יהודה שרת שסופר עליו כאן שהיה גם איש מוזיקלי-אך אחיו היה בעצם מוזיקאי מקצועי, חבר קיבוץ יגור שעיצב את ההגדה הקיבוצית וחיבר רבות מהמנגינות לקטעים ולשירים בה. הערב הזה לזכר יהודה שרת ובהנחיית מוקי צור נמצא כאן ביוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=WXAqNIt372s&t=1748s וכן כתב ספר מקסים על יהודה שרת.

    השבמחק
  11. המעניינת והמרתקת, והייתי כותבת גם המדהימה - אלמלא נעשה הביטוי הזה כל כך המוני - היא שדרת המנהיגות הצעירה כל כך של העם היהודי במזרח ובמרכז אירופה, בתקופת השואה, וגם אחריה: שנות הנקם, הבריחה, וההעפלה. מנהיגות יהודית חילונית, אפשר לומר כך עליה היום. מה שהאנשים הצעירים האלה הבינו, ידעו, תכננו, פעלו ולחמו בשמו וגם נפלו למענו - הוא מה שקוראים הגורל היהודי. והם היו כל כך צעירים! אני מעריצה אותם, מימי נעורי (צברית בת הארץ מדורי דורות), וכך גם היום. עוד לא קראתי את הספר של דינה פורת. אזמין אותו, שהרי לחנות הספרים אני לא יכולה להיכנס בימי קורונה אלה. נו, למה - ישאל השואל. והתשובה ברורה: מי שהייתה נערה בימי הבריחה וההעפלה שייכת לאוכלוסייה בסיכון עכשיו...

    השבמחק
  12. בספרי " בחזרה של הבונקר" ידיעות ספרים אני מביאה בין השאר את ספור הנוקמים. את ניסיונם להרעיל את הלחם במחנה השבויים הגרמני בסביבות נירנברג.
    כוחו של הספר בכל שהוא מביא לראשונה את ספור הנקם לקוראים הצעירים בני 9-10 ומעלה.
    אורה מורג

    השבמחק
  13. התחלתי לקרוא מבלי להתעמק בכותרת והשורות רצות להן בשטף וברהיטות ייחודית. ובאמצע הפסקתי והוכרחתי לבדוק מי הכותב. עם כל הכבוד לנושא הגדול והחשוב יצאתי שוב מוקסם מיכולתו של מוקי צור להביא דברים על בורים. גרתי במושבה כנרת 4 שנים והשתדלתי שלא להחמיץ שום הרצאה של מוקי צור. חבל שאיננו זוכים לראות אותו תדירות באמצעי התקשורת שלנו. יש בארהב מישהו שדומה לו (גם פיזית) בשם דוויד מקלאו (DAVID MCCULLAUGH) שחוקר ומספר ללא הרף את סיפורה של ההיסטוריה האמריקאית בהווצרה והוא נישא על גלי האתר באהבה ואהדה.
    כרגיל לימדת וריגשת אותי גם יחדיו
    מאחל לך הרבה שנים נוספות של חיים ויצירה.
    תודה

    השבמחק
  14. cyril.chilson@bfriars.ox.ac.uk4 ביולי 2020 בשעה 23:00

    בעוד שאי אפשר שלא להרגיש אמפטיה עם אבא קובנר ואנטק צוקרמן, העמדה של מאיר יערי נבעה לעניות דעתי לא רק מחשש מאבא קובנר החייל המשוחרר, אלא גם מחשש מעמדתו של דוד בן גוריון. יערי ושותפו להנהגת השוה"צ יעקב חזן ניסו בכל כוחם לתמרן בין תמיכתם בבריה"מ לבין היותם ציונים. עוד בשנות השלושים הם התעמתו עם בן גוריון על רקע זה (למשל בפרשת הבחירות למועצת פועלי נס ציונה שבה השוה"צ גבר על מפא"י והואשם בשיתוף פעולה עם הפרקציה - ולא כאן המקום להאריך בפרשה זו). מכל מקום, בן גוריון הצליח להפוך את עצמו למשגיח הכשרות של ציוניותו של השוה"צ ויערי חשש שקובנר וצוקרמן - ואנשי שוה"צ אחרים יביאו עימם ארצה "קאדרים" שישתלטו על תנועת העבודה בעזרתו של האירגון השומרי שיצאו לו מוניטין - וכמובן בעזרתה של בריה"מ עצמה - ואז הוא וחבריו ינודו. אטימות גדולה מזו לסבלותיהם של ניצולי השואה הרי אי אפשר להעלות על הדעת - ויתכן שיאושו של קובנר מגישתו של יערי הוא שדחף אותו ביתר שאת לפעולה - גם אם נואשת. קשי אופיו של אבא קובנר התגלה שוב במלחמת העצמאות בפרשת נפילת ניצנים - אבל זה באמת סיפור מאופרה (טראגית) אחרת.

    השבמחק
  15. מעניין מאוד, תודה

    השבמחק
  16. תודה למוקי צור על מאמרו המעמיק והמקיף על ספרה המעניין והחשוב של דינה פורת 'לי נקם ושילם'. ‏

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.