יום שישי, 3 ביולי 2020

'השיר שלא הצליח לי': מרדכי זעירא ו'צברים' של משה שרת

צברים בירושלים (צילום: דוד אסף)

מאת אליהו הכהן

א. 'צברים'

בראשית שנת 1962 פגש משה שרת (שבימים אלה מלאו 55 שנה למותו) בידידו הוותיק המלחין מרדכי זעירא (שבימים אלה מלאו 115 שנים להולדתו) ונתן בידו דף נייר ובו מילות שיר פרי עטו: 'צַבָּרִים'. שרת, מי שהיה עד לא מכבר ראש הממשלה השני של ישראל ושר החוץ, כיהן באותה עת כיושב ראש ההסתדרות הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. 'אם תצלח עליך הרוח' – אמר לזעירא – 'חבר לו מנגינה'.

כל המסמכים המובאים ברשימה זו הם מאוסף אליהו הכהן

הנה מילות השיר בניקודן:

בְּאֶרֶץ זוֹ שֶׁלָּנוּ                                           לַפִּסְגָה הִגַּעְנוּ,
אֶרֶץ טַל רָוָה –                                            נֵס חֵרוּת הוּרָם.
בְּנֵי זְקוּנִים גִּדְלָנוּ                                          בַּעֲדָה נִתְבַּעְנוּ
יִשְׂרָאֵל סָבָא.                                               לְשַׁלֵם בְּדָם.
          בְּשִׁמְשָׁהּ נִצְרַבְנוּ                                           חֲבֵרִים נָפָלוּ,
          עִם סְלָעֶיהָ רַבְנוּ                                           עֲלוּמִים נִגְזָלוּ,
          מְזִיוָה שָׁאַבְנוּ                                              מִי וָמִי? – גּוֹרָל הוּא,
          עֹז וְאַהֲבָה.                                                 בְּלִי קָרְבָּן אֵין עָם.

צַבָּרִים כִּנוּנוּ –                                            כָּכָה קָם צְבָאֵנוּ
פְּרי קוֹצִים מָתוֹק.                                         בֵּין מָצוֹר וּקְרָב –
חֲלוֹמוֹת הִשְלוּנוּ                                           אַגָּדַת דּוֹרֵנו,
כִּי חַיֵּינוּ שְׂחוֹק.                                            לָאֻמָה מִשְׂגָב.
          עַד פָּרַץ הַסַּעַר                                             צַהַ"ל שֵׁם גְּבוּרָה בּוֹ
          בּוֹ נִקְרָא כָּל נַעַר                                          קֶסֶם הוֹד נוֹרָא בּוֹ
          לַעֲמֹד בַּשַּׁעַר                                               וְלָעַד צְרוּרָה בּוֹ
          קְרָב קָרוֹב-רָחוֹק.                                         נֶפֶשׁ חֲלָלָיו.

אָז תְּקוּפָה נוֹלָדָה –                                       לְחַיִים נִבְדַלְנוּ
תּוֹר חָדָש נִפְתַּח:                                          עַל עָבָר לִתְהוֹת –
זֹהַר הַבְּרִיגָדָה,                                             צַבָּרִים גִּדַלְנוּ
לַהַט הַפָּלְמַ"ח.                                             בְּנֵי חוֹרִין לִחְיוֹת.
          שָּם הַרְחֵק שׁוֹטַטְנוּ,                                       הֵן סַפֵּר לֹא נֵלֶא –
          פֹּה מֵחוֹף אוֹתַתְנוּ                                         אֵיך קָרָה הַפֶּלֶא?
          אָרְצָה עֵת הֵשַׁטְנוּ                                         הַיָבִינוּ אֵלֶה –
          כָּל אָחוֹת וְאָח.                                             לֶעָתִיד הַסּוֹד. 

משה שרת, 1964 (משה שרת ומורשתו)

ב. זיק ההלחנה לא ניצת

כל מלחין יאמר זאת: יש מנגינות הפורצות מאליהן, כמי באר ארטזית. אחרות עולות כפרי בוסר וטעונות הבשלה וליטוש. אך לא אחת קורה שתעמוד יגע, נואש וחסר אונים מול טקסט שאינך יכול לעשות עמו מאומה, ובסופו של דבר אינך מצליח לרשום ולו תו אחד.

זעירא הבחין מיד כי לפניו שיר הלל לנוער הישראלי הכתוב ברוח שירי 'המדינה שבדרך'. הניסוח, כדרכו של שרת, היה רהוט וקולח, אך הרוממות הפטריוטית שנשבה מבין מילותיו כבר עבר זמנה בראשית שנות השישים. ככל שקרא את בתי השיר שוב ושוב, נוכח כי השיר אינו שובה את ליבו. ובכל זאת, כיוון שהעריך את שרת ואהב אותו מאוד, ניסה זעירא לחבר לשיר לחן הולם. שוב ושוב ניסה להפיק בדל של צליל, אך במשך שבועות וחודשים נותר השיר מונח על הפסנתר למול עיניו והצלילים לא באו. 

אני שומר כבבת עיני על רישום מקורי של דיוקן זעירא, מאותם ימים שבהם התלבט והתחבט בהלחנת שירו של שרת. הרישום הוא מעשה ידי המלחין משה וילנסקי, שלבד מיצירתיות מוזיקלית רבת שנים, ניחן גם בטביעת עין ובכישרון ציור. דומני שזהו הציור הראשון של וילנסקי שנחשף בציבור.

רישום דיוקנו של זעירא בידי משה וילנסקי, 5 בפברואר 1963 (אוסף אליהו הכהן)

זעירא היה מעמודי התווך של זמרת הארץ. הוא זכה בימי חייו לשמוע את נעימותיו מקובלות ואהובות לא רק על ותיקי היישוב אלא גם על צעירים: 'היו לילות', 'לילה לילה', 'שני שושנים', 'הי ציוניוני הדרך', 'מה אומרות עינייך' – כל אלה לא נס ליחם בתמורות העיתים והסגנונות וכבשו את ליבם של כל תושבי הארץ, מזקן ועד נער. 

אך לא תמיד יצאו השירים בנקל מכבשונו. גם מנגינה הנשמעת פשוטה, טבעית וקולחת אין בה כדי להעיד שנשלפה בהינף יד מן השרוול. 'שיר צריך קודם כל להרות, ורק אחר כך ללדת', נהג זעירא לומר לפרחי משוררים ולאמרגני להקות שהאיצו בו להלחין את שיריהם למועד קצוב.

בין כך ובין כך, ראה שרת כי בושש הלחן להגיע, ישב וערך אל זעירא מכתב:


7/8/62
יקירי מרדכי,
אני מסיק משתיקתך כי עלי להוָאש מחיבור מנגינה לאותם חרוזים שלי. אני אומר 'להוָאש', כי למלחין אחר לא אפנה. אין לי טענות אליך, חלילה; להפך, אני מודה לך על הזמן שהקדשתָ למישאלתי ורצוני לשחרר אותך מן המעמסה המיותרת. 
כל ברכותיי לשרה. 
שלך
מ.ש.
לא הייתה זו פעם ראשונה שמנהיגים ובעלי שם פנו לזעירא וביקשוהו שילחין את פרי עטם. בשנות השלושים הוא הלחין, לבקשת אביגדור המאירי, את שירו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, 'שמאל הירדן' ('שתי גדות לירדן'). בשנות הארבעים הלחין את 'שיר לנגב', שכתב פרופסור חיים הלפרין, המנכ"ל הראשון של משרד החקלאות. ובשנות החמישים הלחין את 'סבלי התקומה', שחיבר זלמן ארן (בשם הבדוי ז' לאור), שהיה אז שר החינוך והתרבות. אף לא אחד מלחנים אלה זכה להצלחה והם כמעט ואינם מוכרים.

עשרות שנים היה אמון זעירא על כתיבת מנגינות לשירים שריגשו אותו. כאלה היו שיריהם של נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, אלכסנדר פן, אהרון אשמן ואחרים. אלא שהפעם כבדה עליו המשימה. שירו של שרת לא דיבר אל לבו. ובכל זאת, לאחר שהתייסר בכתיבת טיוטות אחדות, עלה בידו הדבר. ואף כי לא היה שלם עם המנגינה שהוציא מתחת ידו מיהר לשלוח את התווים בכתב ידו אל שרת. עתה, כך האמין, ישתחרר מהמחויבות שנטל על עצמו.

שרת שמח כמובן לקבל את התווים ולהיווכח שזעירא נענה לאתגר. הוא בחן את הלחן החדש, שר אותו מתוך דף התווים  פעם ופעמיים ושלוש  והתאכזב. הצלילים לא הלהיבו אותו. הוא היה משוכנע שזעירא מסוגל, במאמץ נוסף, להלחין מנגינה טובה הרבה יותר. לבל יחטא בשתדלנות יתר, שתכביד על היוצר, החליט ליצור 'כביש עוקף' ופנה לשרה, רעייתו של זעירא, וביקש את עזרתה. את מכתבו מיען שרת לגן הילדים שבו עבדה שרה זעירא. וזה לשון המכתב:


רחוב בלפור 19
ירושלים
25/1/63
שרה יקרה, 
בוודאי תתפלאי וכו'. אני כותב בחיפזון, ממש לפני הנסיעה לאנגליה. הכל בענין אותו לחן. האמת – לא הייתי מרוצה. דומני שאף אַת לא באת על סיפוקך. העובדה היא כי לא עשיתי דבר להפיצו. על מלחינים אחרים לא אחזור [אֲחַזֵר]. אם לא תצלח על מרדכי רוח אחרת – ישארו המלים קבורות. ההזדמנות 'ההיסטורית' האחרונה להפיץ את השיר ברבים היא ימי ערב חג העצמאות ה-15, ז"א חדשי פברואר-מרס-אפריל. אולי אַת, ביזמתך, תעוררי את מרדכי לנסות כוחו מחדש? משונה שאני בא עמך במגע 'סודי' – אך תביני כי קשה לי לפנות אליו ולהודות כי יצירתו הפעם אינה בעיני לפי כשרונו ורמתו. אני בטוח כי תביני אותי ותעזרי, אם תוכלי.  
שלך 
משה
מכאן ואילך העיקו על זעירא לא רק מצפונו אלא גם מאמצי השידול החוזרים ונשנים של אשתו. נגזר עליו לשאת את הטפותיה והפצרותיה להלחין את שירו של שרת 'כמו שאתה יודע'...

שרה ומרדכי זעירא בביתם בתל אביב (באדיבות יובל זעירא)

זעירא לא נזקק לעידוד כדי להתמסר להלחנת 'צברים'. הוא רצה בכל מאודו להשביע את רצון ידידו, שהיה בעיניו שילוב של מנהיג פוליטי, איש רוח ובעל מידות מהוגנות. בזיכרונו עלו מן הסתם חוויות ההיכרות הראשונה ביניהם בימי מלחמת העולם השנייה, כשהגיע שרת לבקר את חיילי הבריגדה היהודית (חי"ל) ששהו אז במצרים. כמנהגו עצר שרת את רכבו כדי להעלות חייל עברי שחיכה לנסיעה בחוצות קהיר, וכששאלוֹ לשמו גילה להפתעתו שלצידו יושב מרדכי זעירא, שאת שיריו היטיב לדעת על-פה. שרת החל לשיר את 'למולדתי', 'תן כתף' ו'הבו לבֵנים', שאותם הלחין זעירא עוד בשנות העשרים והשלושים, ומאז נתקשרה ביניהם ידידות אמיצה והערכה הדדית. 

ועוד זכר זעירא, כי בשנת 1954, עת כיהן שרת כראש הממשלה, הוא הגיע למסיבת פורים במועדון 'מילוא' בתל אביב. זה היה יומיים בלבד לאחר הטבח במעלה עקרבים (17 במרס 1954), שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס אגד ששבו מאילת לתל אביב, ובארץ שררה אווירת עצב ודיכאון. שרת הפציר בזעירא לחבור בו במקום אל יעקב אורלנד ולכתוב שיר זמר שיפיח תקווה בציבור. 'תצאו מכאן רק לאחר שתכתבו שיר שמח' – אמר לשניהם כשנעל אותם במזנון המועדון. הרוח נחה באותו ערב על שני יוצרים מחוננים אלה, וכעבור זמן קצר מסרו לשרת כתב יד של שיר חדש וקראו לו 'שיר שמח' (מוכר במילות הפתיחה 'אם גם ראשנו שח'). שרת אחז בידו את דף התווים והחל ללמד את השיר ולנצח על השירה. 

הנה 'שיר שמח' בביצועם של מלי ברונשטיין ועוזי מאירי בתכנית 'על הדשא' בעריכתי, שהוקלטה בקיבוץ מעברות בשנת 1976:



'חולשתו' של משה שרת לשירה ולתרגום עוד לא נודעה אז ברבים, אך בקיאותו בזמר ובצלילים הייתה שם דבר מאז גדל ב'משתלת' חנינא קרצ'בסקי, המחנך המוזיקלי בגימנסיה הרצליה. שרת היה תלמיד המחזור הראשון, שר במקהלת הגימנסיה, ניצח עליה פעמים אחדות ואף ניגן בקלרנית בתזמורת כלי הנשיפה שלה. 

תזמורת גימנסיה הרצליה, 1911 (צילום: אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן); הקלקה על הצילום תגדיל אותו
בשורה הראשונה, ראשון מימין, יושב משה שרת ולידו דב הוז
באמצע חנינא קרצ'בסקי. בשורה העליונה עומדים, ראשון משמאל המורה לציור אברהם אלדמע ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי (אורלוב); רביעי משמאל: זרובבל חביב 

בעת סיוריו כשר חוץ ברחבי העולם נהג שרת לבקש מזעירא לשלוח אליו את תווי שיריו החדשים, והיה מחזיר לו אותם אחר כך בתוספת תיקוני סימנים שזעירא שכח לרשום.

בזכרו את כל אלה, אסף זעירא את כוחותיו והשקיע מאמצים מחודשים בהלחנת שירו של שרת. תחילה ניסה לשפר את הלחן שכבר כתב, אך בחלוף שבועות אחדים החליט לחבר נוסח חדש לגמרי. אף כי לא היה שלם עם היצירה החדשה שיצאה מתחת ידיו, שלח אותה אל כתובתו של שרת.

ג. ניסיון שלישי ואחרון
כשקיבל שרת את הלחן החדש החליט כי לא ישפוט את השיר לבדו אלא יעמידו הפעם למבחן בני משפחתו. עד מהרה זומנו כל אלה לשמוע את השיר והתגובה לא הייתה נלהבת. כשנוכח שרת לדעת כי גם הפעם לא מילא זעירא את ציפיותיו הניח כי הסיבה נעוצה במילות השיר. על כן מיהר להריץ אליו את המכתב הבא: 

12/4/63
מרדכי יקירי,
צר לי מאד מאד על כל הטורח והדאגה והמאמץ והלבטים שגרמתי לך על לא דבר. אתה מלחין מחונן להפליא, זמירותיך בפי כל וכוחך עמך להוסיף [ל]יצור. לא לי היה להטיל עצמי עליך, לחייב אותך בהתאמצות מלאכותית וכאילו להעמידך במיבחן.  
אך כיון שקרה מה שקרה והדברים ארכו ונתמשכו, אין לי אלא להודות לפניך על האמת. גירסתך הראשונה נראתה לי כחסרת חן ולחלוחית. הגירסה השניה יש בה יותר עירָנות וגיוון, אך אין היא כובשת לב. איני מתרשם כי היא אחת מאותן המנגינות שיש חשק לשיר אותן. תגובות חברי משפחתי אשר זמז[מ]תי באזניהם את הנוסח האחרון לא היו מעודדות. 
משהוספתי לחשוב על פשר המבוי הסתום שנכנסת לתוכו באתי לידי מסקנה, כי האשמה ב'תמליל'. אין בשיר עצמו, ז"א [זאת אומרת] במילותיו, כדי להפיק השראה. יש בו צירופי ביטויים המסַברים את האוזן, אך אין בו הלך-נפש, עמקות רגש והמיַת-לב – בקצרה, אין זה שיר כלל. ואם כך, דומני כי מוטב לך להסיח דעת ממנו ולהניח לו להשאר רשום אי-שם בלי שייעשה נסיון כלשהו לתתו בפי הרבים.  
בינתיים הלא גם שעתו הוחמצה. פזמון כמוהו מן הדין היה לחברו בשנים הראשונות למדינה. אילו חובר בכשרון של פייטן, כי אז באוירת הימים ההם היה נקלט, אבל מועדו חלף ושוב אין לו ולכמותו סיכויים להיות לנחלת הכלל. זמן מה השתעשעתי בתקוה כי אם יזכה למנגינה שיהא בה שאר רוח – אולי ישחק לו המזל בעונת חג העצמאות הט"ו. אבל הדבר לא נסתייע ויש לקבל את הדין ולסתום את הגולל. 
כיון שהגעתי למסקנה זו, הריני נמנע מלמלא את בקשתך ואיני שולח לך את המלים. אילו שלחתי כי אז היה בזה משום דירבון להמשך החיפושים – בעוד שאין לי עכשו שום כוונה כזאת.  
תנוח-נא דעתך וסלח-נא על שהטרדתיך לחינם. 
אני עומד לצאת למסע ממושך ביום ג' 16/4 ואשוב בסוף מאי או בתחילת יוני. 
בברכה חמה לך ולשרה, 
משה

שירו של שרת נכתב בימים שבהם גאה בארץ גל הנוסטלגיה המוזיקלי הראשון. אווירה של התרפקות על העבר נשבה מכל אמצעי התקשורת. במופעים, בהצגות ובסרטים  כמו 'תל אביב הקטנה' (1959), 'היֹה היוּ זמנים: מצעד פזמוני היישוב' (1960ׂ) או הסרט התיעודי 'עץ או פלסטיין' (1962) – שוחזר הווי היישוב באומר ובצליל לדור חדש שלא הכיר את שיריו של הדור הקודם. בתוכניות רדיו שודרו הקלטות מקוריות נדירות של שירים עבריים ישנים; שנת 1962 הוכרזה 'שנת ראשונים'; ובבנייני האומה בירושלים התקיים מופע פומבי של מצעד שירי היישוב שכותרתו הייתה 'אנו נהיה הראשונים'. אפשר להניח ששרת האמין לתומו כי אפשר ששירו עדיין רלוונטי ולא איחר את מועדו, ואם רק תולחן לו מנגינה הולמת הוא גם עשוי להצליח.
ובכל זאת, זעירא התעלם מבקשתו של שרת והסתער שוב על המילים, מתוך תקווה שזו הפעם תשרה עליו בת השירה והוא יצליח סוף סוף להדביק לחן סוחף לשיר. במרץ ובהתלהבות חזר לעבוד על הלחן, שינה את מילות השיר, הזיז בתים לכאן ולכאן, תיקן והעתיק את הנוסח שוב ושוב. 


שירו של שרת עם תיקוני זעירא

במכתב ששלח לשרת ביקש זעירא את סבלנותו והבטיח לשלוח עד מהרה גרסה נוספת. ואכן, לא חלפו ימים רבים ומנגינה שלישית לשיר קרמה עור וגידים. זעירא רשם את התווים בכתב ידו הקליגרפי ושלחם לשרת.

הלחן הסופי בכתב ידו של זעירא

תגובתו של שרת התעכבה וזעירא כסס את ציפורניו בציפייה לקבל ממנו הפעם משוב חיובי. כעבור זמן הגיעה תשובתו הכנה והנרגשת של שרת:

28/6/63  
רעי היקר מרדכי, 
חטאתי, עָויתי, פשעתי נגדך באיחור הרב של תשובתי על שני מכתביך, אך סהדי במרומים כי לא מקשיחות-לב, חלילה, ובוודאי שלא משיכחת-ידידות בא הדבר. 
קודם כל, אין לך כלל ולא יוכל להיות לך מושג כיצד עוברים עלי הימים והלילות ובאיזה מחנק גמור אני נתון לפעמים שבועות רצופים. רק מי שחי עמדי יודע זאת, ולסוג זה שייך רק אדם אחד בעולם כולו – למעשה, אשה אחת. 
ושנית – גורם זה חל רק על מכתבך השני, אליו צירפתָ את התווים של הגירסה החדשה – נתקלתי במעצור נפשי פנימי מלאמר לך את אשר עם לבי והיה דרוש לי זמן כדי להתגבר עליו. 
אני מעריץ באמת את יצר-לבך הטוב ואת רגש החובה שהשתלט עליך להביא את החרוזים, שחיברתי בשעה של חולשת-דעת לעומת תפקידַי הכבדים, לידי ביטוי נְגיני. אך תודתי והוקרתי לחוד – והתרשמותי האמנותית, אותה שאני מסוגל לה, לחוד. 
כבר אמרתי לך כי רחוק אני מלייחס לחרוזַי סגולה של פַּיִט רם ונישא. אעפ"י [אף על פי] כן נדמה לי, כי פועמת בהם נימת-מה של נפשיות. אפשר טעות יסודית בידי, אך לאזני אין נימת נפשיות זו מתפעמת במנגינותיך, אף לא באחרונה שבשלוש. צירופי הצלילים והמעברים שביניהם – Переливы בלע"ז שלנו  ['פרליווי' ברוסית] – שנתברכו בהם מנגינות אחרות שלך, שהנן כה חביבות עלי, כגון 'לילה לילה" ו'אשיר לך שיר ישן-נושן' ['שני שושנים'], חסרים לי כאן. משקל החרוזים שלי, ביחוד לאחר התיקונים שעשיתי בהם לפי בקשתך, הוא מובהק ומוכרח הוא להתבטא בכל מנגינה שתחובר בשבילם. אך איני סבור כי אופי של שיר-לכת הוא המתאים להם. אפשר נתפסת לאופי זה דווקא משום ה'תימַטיקה' הצבאית של השיר, ואפשר סברת כי דוקא קצב של שיר-לכת יכבוש את לב הנוער. דומני כי טעות בידך.  
אבל אין אני בא להטרידך בנסיון מחודש. אל נא ייהפך הענין לזבוב טרדן שאינו נותן לך מנוח ואין תקנתו אלא במעיכה. ואל-נא תסיח התלבטות מיותרת זו את דעתך מנושאים אחרים העומדים בודאי על הפרק לפני בת-שירתך הברוכה. 
בברכה חמה לך ולשרה, 
שלכם תמיד, 
משה
לגבי המנגינה האחרונה כשלעצמה – הפסוק השני נחמד מאד, אך בראשון מורגש חוסר-עֵרוּת.
רֶמָה סַמסונוב שרה במסיבה שנערכה במועדון 'מִלוֹא' לכבוד ארבעים שנה להלחנת שירו הראשון של זעירא, 8 בדצמבר 1967.
זעירא יושב במרכז השולחן ולידו שושנה דמארי והמלחין מנחם אבידום. ליד הפסנתר: שמעון כהן (באדיבות יובל זעירא)

עיניו של זעירא דמעו כשקרא את מכתבו של שרת. הוא קיפל את כתב היד המקורי של 'צברים', צרר את כל ההתכתבות וניסיונות ההלחנה במעטפה חתומה ורשם עליה: 'מִלוֹת השיר (האומלל) שלא הצליח לי'. כעבור שנתיים, ב-7 ביולי 1965, מת שרת והוא בן שבעים; זעירא נפטר שלוש שנים אחר כך, ב-1 באוגוסט 1968, והוא בן 63.


בעלי התוספות

המלחין, המעבד והמוזיקאי שמעון כהן ביקש להוסיף את הדברים הבאים:
למקרא רשימתו המרשימה של אליהו הכהן אני מבקש להוסיף משהו מזיכרוני.  
זעירא סיפר לי על לבטיו אודות השיר שהלחין למילותיו של משה שרת. הוא כתב לשרת כי הפקיד בידיי את התווים כדי שאעביר לו אותם עם שובו לארץ, שכן הוא ואשתו נסעו לארצות הברית לבקר את בנם. לימים שרת טילפן לי ובאתי לפגשו בבית הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל-אביב. זכור לי אדם כסוּף שיער ובעל הדרת פנים מרשימה. הגשתי לו את התווים והוא שר מיד את המנגינה ללא קושי. זכור לי שנדהמתי מהשליטה שלו בסולפג' בקריאה מהדף. הוא חזר שוב ושוב, ובסיכומו של דבר לא התלהב מהלחן... מאמרו של אליהו פתר את התעלומה.  

15 תגובות:

  1. שיר שאלוף השירים, אליהו כהן, גאלו מתהום נשיה, כבר לא יהיה אומלל

    השבמחק
  2. אם בשנת 1962 אומר שרת "לפיסגה הגענו" - ברור לי כעת מדוע אנו מדרדרים.

    השבמחק
  3. ללא קשר לנושא השירה נהניתי לקום בבקר של יום שישי, בבדידותי הכפוייה לי, ולקרא את המכתבים של משה שרת. תודה!

    השבמחק
  4. יחסית ל"שני שושנים" או "הנה תמו יום קרב וערבו" זה אולי לחן "לא מוצלח" אבל כשרונו של זעירא בכל זאת מבצבץ. בפזמון המשקל של הטקסט מאתגר והצריך הלחנה יותר גמישה - במילה "פרץ" ההטעמה שגויה.

    השבמחק
  5. משב רוח משובבת נפש. והרישום של וילנסקי - פנינה.

    השבמחק
  6. משה שרת - איש יקר ועשיר תרבות - בנוסף למכלול מעשיו. ב-16/12.1962 במסע ‏הופעותיה של מקהלת רינת בארה"ב הגיע אלינו משה שרת ואף כתב לנו "הידד ‏לרינת בניו יורק". נוצרה ידידות ביני לבין משפחתו, וכמובן עם יהודה שרת ובתו ‏הילה. וכל הזמן חשבתי שאני יודע הרבה גם על משה שרת ופתאום סיפור נפלא של ‏אליהו הכהן על "השיר שלא הצליח לי" ומרדכי זעירא - שהיה קל ומהיר הלחנה ‏וכתיבה (כמו הסיפור על "שיר שמח" שנכתב והולחן תוך שעות) ואיך השיר העסיק ‏את משה שרת כל כך ואת חוסר הצלחה (לדעתי הנדיר) של זעירא להלחינו. הלחן ‏האחרון לשיר - כפי שפירסם אליהו הכהן בכתבה - נשמע לי נחמד ואנסה...

    השבמחק
  7. ,תודה רבה. מרתק !!!
    איפה מתחבאים היום ה"משה שרתים" והדומים לו בהנהגת המדינה דאז...

    השבמחק
  8. סיפור מקסים. גם 'הגדולים' ידעו אז לוותר על גחמותיהם כאשר אלו נכשלו במבחן המציאות. האם 'ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם'?

    השבמחק
  9. אחלה רשימה, אליהו הכהן!תענוג של שבת בבוקר, כלומר כבר צוהריים... תודה, איש יקר מאוד!!!

    השבמחק
  10. נורית גוברין4 ביולי 2020 בשעה 19:22

    מועדון מילוא נוסד ובידי אבי ישראל כהן. לאורך כל ‏שנות קיומו, ניהל אותו בהתנדבות. שמו הוא ראשי תיבות של: מועדון לסופרים ולאמנים = מיל"וא. היו ‏חברים בו כל אמנים מכל התחומים: ספרות, מוסיקה, ציור ופיסול, מחול. בכל ליל שבת התקיים בו אירוע ‏שהוקדש לספר, לאמן, לתערוכה, למאורע תרבותי וכן לענייני השעה. היה בו מזנון צנוע, שאפשר היה ‏להזמין בו משקאות קלים וחמים, עוגות ומאפי גבינה שונים במחיר מוזל, במשך כל ימות השבוע. המועדון ‏אמנם נתמך בידי מפא"י (לימים מפלגת העבודה) אבל החברים והמשתתפים היו מכל המפלגות, הזרמים ‏והאידיאולוגיות. באירועים שנערכו בו השתתפו צעירים וותיקים, ידועים ומתחילים. הוא חילק פרסים בתחומי ‏האמנויות השונות, נערכו בו גם תערוכות ומסיבות פורים וחגים אחרים. כמעט שאין מי מעולם התרבות וחיי ‏הציבור, שלא לקח בו חלק. ‏

    השבמחק
  11. עצוב, עצוב מאד. פעם, בראשית הדרך, רבים ממנהיגי המדינה היו אנשי תרבות וספר כמו משה שרת, שהיה מדינאי מרחיק ראות וחותר לשלום בלתי נלאה וגם מתרגם נפלא. מתברר שגם לא התקשה לפזם לחן חדש מתוך דף תווים שזה עתה הוגש לו.
    בוודאות הוא לא עסק בקניית מניות פלדה בסיטואציה מזדמנת...
    אינני מתפלא שמרדכי זעירא לא התחבר לטקסט כמו -
    "חברים נפלו,
    עלומים נגזלו,
    מי ומי? -גורל הוא,
    בלי קרבן אין עם".
    לא רק נסתרות דרכי השם, אלא גם דרכי ההשראה האמנותית, וטקסט מרטיט עשוי להרעיד גם את מיתרי נפשו של המלחין. קצת עצוב לי, שלמשה שרת לא עמדה כאן במידה מספקת הביקורת העצמית שלו והוא המשיך "לנדנד" לשרת, שהתאמץ לרצות את ידידו. התאמצויות ריצוי כאלה כמעט תמיד נידונות לכישלון...
    ולאליהו הכהן - זר תודות מקרב לב נוסף!

    השבמחק
  12. כתמיד, מעשיר מלא חן וידע.
    ממש נהניתי לקרוא ולחשוב על הכותבים , על הסיטואציה , על ההשתדלות .
    .עונג צרוף.
    ברשותכם אעביר את החומר הזה לידידי , נכדו של משה שרת, יורם בנו של קובי שרת.
    שיהנה גם הוא מסבא שלו. בריאות שלמה ואנא המשך לשמחנו. .

    השבמחק
  13. איפוא ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
    איזו שפה! איזה ניסוח! איזה תוכן!

    השבמחק
  14. איזה מאמר נפלא, מלבב ומכמיר לב כאחת, על מרדכי זעירא, המלחין ברוך ההשראה שלא מלאו ימיו, ועל משה שרת שנפטר שבע אכזבות ותסכול משפלותה של המערכת הפוליטית הישראלית. אפשר שבשיר מובעת גם כמיהתו המאוחרת של שרת להיות חלק מהמשפחה הלוחמת. הוא שקדם בשירותו הצבאי לכל בני דורו והספיק עוד לשרת כקצין בצבא העות'מני, לא נטל חלק פעיל במלחמת הקוממיות, ומימש את כישוריו רק בפעילותו החשובה בתחום הדיפלומטיה הבינלאומית. ייתכן שבאחרית ימיו חש תסכול מהדרתו מתחום העשייה הביטחונית בשנות מלחמת העצמאות.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.