ידוע ומפורסם הוא הפתגם הלטיני האכזרי שנטען כי נאמר לקיסר הרומי על ידי הגלדיאטורים לפני תחילת מאבקי הדמים שניהלו ביניהם או בינם לבין חיות טרף, שמהם רק מעטים שרדו חיים:
היסטוריונים מפקפקים באמיתות האמרה הזו, ויש האומרים כי רק פעם אחת ויחידה היא נאמרה, ואף על פי כן הדימוי והאמרה קנו שביתה בזיכרון ההיסטורי ובתרבות הפופולרית.
מכמיר לב ומחריד היה לראות את שלט המחאה שבחר נכה מלחמה ירושלמי לתלות על על כסא הגלגלים שלו בהפגנת ההזדהות עם החטופים במוצאי שבת, 21 בדצמבר 2024, בכיכר פריז.
ההולכים למות מברכים אותך הקיסר
!Ave caesar, morituri te salutant
נכי מלחמה מבקשים על נפשות החטופים
צילום: טובה הרצל
כולנו מצפים בלב חרד ומורתח לתחילת שובם סוף סוף של פדויי השבי. בלעדיהם אין לנו לא מנוחת הנפש ולא מנוחת הגוף.
ב. צריך להיות בן אדם, זה הכל
צילום: איתמר לויתן
על שני ארונות סעף צמודים ברחוב קריניצי ברמת גן צוייר מחדש צילומו המפורסם של ב"ז הרצל על מרפסת המלון בבזל כשהוא משקיף על הנהר שמתחתיו. על השמיים התכולים שורטט ציטוט מרומם רוח שבשנים האחרונות התעלמנו ממנו כמוטו הראוי לחיינו בארץ:
אנו לא שואלים אדם לאיזה גזע או דת הוא שייך, הוא צריך להיות בן אדם. זה הכל.
המקור נמצא ברומן שחיבר הרצל בגרמנית Altneuland(אלטנוילנד), שראה אור בשנת 1902 ותורגם לעברית באותה שנה על ידי נחום סוקולוב בשם תל אביב.
וכך הוא הציטוט שם (מפי דוד ליטבק, שמזוהה עם דוד וולפסון, ידידו של הרצל וממלא מקומו בהנהגת ההסתדרות הציונית העולמית לאחר מותו):
ודוד ליטוואק השיב במנוחה:
– על פי אחת משאלותיך הקודמות כבר נודע לי שאין אתה יהודי. יוודע נא לך כי אני וחברי לא נשים פְּדוּת בין בני האדם. אין אנו שואלים לדת איש ולמולדתו. אך יהי נא איש בין אנשים, וזה מספיק.
– רבבות כדורי מות! וכל יושבי המדינה הזאת כן יחשבו?
– לא – הודה דוד בלי העלם – זאת לא הגדתי. יש גם רוחות אחרות.
ועכשיו נראה אתכם אומרים לחבר'ה בלי להתבלבל: ניפגש הערב בכיכר גיאורגסמרינהוטה...
נאמר זאת כך: אפשר היה לחשוב על דרכים קצת יותר יצירתיות כדי להוקיר את העיר התאומה של רמת השרון.
העיר הגרמנית עצמה נמצאת בסקסוניה התחתית. היא ידועה במפעל הפלדה שבתחומה, שהעניק לה את שמה, ובמחנה העבודה בכפייה אוהרבק שהקים הגסטפו ב-1944 וסיפק עובדים למפעל.
ב. וואיי וואיי מאמי
צילום: טובה הרצל
השלט הזה, שמקדם את פני הבאים לקניון ים המלח (מתחם התיירות בעין בוקק) הוא גם מוזר וגם וולגארי.
על 'וואיי וואיי מאמי' ועל החריזה הצולעת מאמי–מיאמי לא נרחיב, אבל מה בכלל יש שם במיאמי (חוץ כמובן מהשכן דונלד טראמפ ומהילד המעצבן שהוגלה מכאן), שהופך אותה מופת ודגם לחיקוי דווקא בים המלח?
ג. ישבנא
צילום: גונן זיק
רעיון עיצובי ומשחק מילים משעשע.
במתחם בורסת היהלומים ברמת גן הציבה העירייה כיסא אבן מצופה עץ למנוחה זמנית.
השם שהוענק למתקן (שכבר הושחת בחלקו) הוא ישבנא, צורה ארמית כביכול שאינה אלא הֶלְחֵם של שב בבקשה (ישב-נא), עם קמצוץ הומוריסטי הרומז לישבן. ברקע אולי מצלצל גם השם המקראי שֶׁבְנָא הסופר, אשר היה 'ממונה על הבית' בימי חזקיהו.
בקיצור, חמוד. 'עצרו ושבו לרגע'. נותר רק לקוות שהגובה והרוחב מתאימים לישבניהם של רוב העוברים ושבים.
ד. 'כאן אכלנו, גם לגמנו': ספסל בגינת דובנוב
צילומים: איתמר לויתן
מוקדש לגמליל החוף
ברחוב דובנוב בתל אביב יש גינה חביבה ומסבירת פנים הקרויה 'גינת דובנוב'. שנים רבות פעל שם 'הקיוסק של נתן', שמכר ארטיקים לעוברים ושבים, אך זה שנים רבות לא פחות נסגר המקום וישבות מכל מלאכה.
לאחרונה שופץ הקיוסק ונפתח מחדש וייקרא שמו 'ספסל'.
כראוי וכיאות חולקים בו כבוד למורשת העבר (בהגזמות המתבקשות).
ברובע היהודי בירושלים יש רחוב בשם בוני החומה, וכל כך למה? כי סמוך לרחוב זה (בהצטלבות עם רחוב תפארת ישראל) מצאו ארכאולוגים בראשותו של פרופ' נחמן אביגד, כבר בשנות השבעים, את שרידי החומה הרחבה שהגדירה את גבולות ירושלים העליונה בימי הבית הראשון. זו תגלית ארכאולוגית חשובה ביותר שגם ניתן לראותה בעין. אורך החומה שנחשפה כ-45 מטר ועוביה כ-7 מטר.
מאז ימי אביגד נחפר המקום שוב. ממצאים חדשים התגלו ופרשנויות ומסקנות חדשות הוסקו. בתחילה חשבו החוקרים שמדובר ב'חומת חזקיהו', וכך היא גם הוצגה, ואילו היום מבינים שמדובר בחומה קדומה יותר, מימי עוזיהו ('ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם').
צילומים: טובה הרצל
ברבות הימים האתר לא מימש את הפוטנציאל התיירותי הגדול שלו וקצת נעלם ונשכח, אך כבר לפני כמה שנים נזכרו בו בחברה לפיתוח הרובע היהודי. האתר חודש, הונגש והותאם לביקור של יחידים וקבוצות, כולל מרכז מבקרים, סימולציות וכיוצא באלה. הפתיחה בקרוב.
על הקירות שמסביב פיזרו המעצבים דימויים של שער וחומה בצורת האות ח'. לא העיצוב הכי מוצלח בעולם.
יהיו מי שיגידו שזה קצת מזכיר את הח-ח-ח שהפך בשפת הווטסאפ לביטוי של צחוקים מבדיחה טובה (יותר או פחות).
לא הרחק משם, ברחוב היהודים, נמצא הקארדו. מתחת לבתי המגורים נקבע שילוט קצת מוזר:
ונשאלת השאלה: ואם אין מוצגים ארכאולוגיים מותר לזרוק שם זבל?
בפסטיבל
הזמר והפזמון של שנת 1969 זכה במקום הרביעי שירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא' בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועהּ של רבקה זהר. בשיר, שנכתב שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, מהדהדת התרוממות הרוח שהביא עמו הנצחון המהיר, ובעיקר שחרור העיר
העתיקה והר הבית שעוררו כיסופי גאולה בלבבות רבים. במצעד הפזמונים
העברי של 1969 נבחר שיר זה ל'שיר השנה'.
קשה להאמין שכבר עברו יותר מחמישים שנה מאז הושמע השיר לראשונה. על אף חליפות הזמנים השיר ממשיך ומתנגן בהזדמנויות שונות, במערכות החינוך ובאמצעי התקשורת, ולא רק ביום ירושלים. השיר מוכר למבוגרים ולילדים, והוא בלי ספק מאבני הבניין של הזמר העברי.
הבה ניזכר בו, בביצועה המרגש של רבקה זוהר באותו פסטיבל של שנת 1969:
למרות שבתקנון התחרות נאסר על שימוש בשירים קיימים 'מִחְזֵר' יאיר רוזנבלום לחן שכתב כמה שנים קודם לכן לשירו של אבי קורן 'כיפהאדומה' (אז ביצעה אותו דליה אורן). העיבוד הוא של אלכס וייס. הנה הקשיבו:
על הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים כתב לימים הפזמונאי ואיש קול ישראל אברהם זיגמן במדורו 'עוד חוזר הניגון'. על השיר עצמו נכתב לא מעט, כולל בבלוג עונג שבת, ועדיין יש מה לספר ומה לחדש.
אחרי מלחמת ששת הימים היה בארץ גל של שירי ניצחון ותהילה. אבל מתחת לפני השטח החלו לרחוש גם זרמים מיסטיים של אמונה בנסים שקרו לנו. את השיר 'על כפיו יביא' כתבתי שנתיים אחרי המלחמה, אבל אני חושב ששורה עליו רוח המסורת היהודית, שניתן למצאה בין השיטין. שהרי אליהו הנביא נחשב למבשר ביאת המשיח. לפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא כדי לבשר את בואו, אחריו יבוא משיח בן יוסף, שייהרג במלחמת גוג ומגוג ורק אחריהם יבוא המשיח האמיתי, משיח בן דוד, ויביא את הגאולה השלימה. זה אחד השירים האהובים עליי, בעיקר בגלל אופיו ה'עממי'. הוא מעלה אל פני השטח בעלי מקצועות יומיומיים, שדמותם נזכרת הרבה בשירי העם היהודיים.
ב. הנגר
בריאיון שנעשה עמו סיפר טהרלב על מפגש מקרי ברמלה שהוביל
אותו לכתיבת השיר, בעת שהיה כתב צבאי בעיתון במחנה:
יום אחד שלחו אותי לעשות כתבה ב'גטו של
רמלה', שזה היה אז איזור ערבי של בתים נטושים שבתוכו נכנסו לגור עולים חדשים.
ואני ראיתי שם מראות של עוני שבאמת לא ידעתי שיש כאלה במדינת ישראל.באחד הבתים שנכנסתי, ישב שם אדם, אולי בן
חמישים, ענה לכל השאלות שלי ברצון, עד ששאלתי אותו, 'תגיד, במה אתה עובד?' אז הוא
אמר: 'אני לא עובד, ואני לא רוצה לדבר על זה', כשסיימתי את השיחה איתו הוצאתי מצלמה
ואז הוא הרים את היד ואמר 'אל תצלם אותי בתוך הבית. אלא בחוץ'. הוא הוציא אותי
החוצה ושם, על יד הבית, היתה ערימה של קרשים וכל מיני ארגזים זרוקים. ביניהם עמד
ארגז אחד מאד גבוה, סגור בווילון. הוא הסיט את הווילון, נעמד ואמר: 'כאן תצלם
אותי. ליד הכיסא של אליהו הנביא'. ובאמת בתוך הארגז היה כיסא יפהפה! צילמתי אותו.
ואז שאלתי אותו: 'למה ביקשת להצטלם דווקא פה?' אז הוא אמר לי: 'זה המקצוע שלי. במרוקו
הייתי עושה רהיטים לבתי כנסת. כשהגעתי לארץ עשיתי את הכיסא הזה, כיסא של אליהו,
והלכתי מבית כנסת אחד לשני, כדי לבקש שייתנו לי עבודה. בכל מקום אמרו לי: כרגע אין
לנו עבודה. כשיהיה אנחנו נפנה אליך. תחכה'. והוא אמר לי: 'אני יושב ומחכה'. האמונה
העממית הפשוטה הזאת של ציפייה לדבר שיקרה, שיהיה יותר טוב. זאת אומרת הציפייה שהאיש
הזה ביטא, שאני הפכתי אותה לציפייה לבואו של אליהו, היא ציפייה שבעצם מישהו יגלה
אותו, מישהו יגלה את העבודה שלו. את האוּמנות הנהדרת שהוא הביא איתו מחוץ לארץ ... הסיפור נחרט במוחי חזק מאד.
וכאן הוא מספר זאת במו פיו:
ג. הסנדלר
איור: נעם נדב (נתן ויעל גּוֹבֵר, המגפים שהצילו את ירושלים, כנרת, 2019)
השיר
הוא דוגמה טובה להגדרתו של אליהו הכהן את טהרלב כ'פזמונאי מתעד' ('מילים אחדות על יורם טהר לב', בלוג עונג שבת, 7 בינואר 2022). בשיר מופיעים שלושה בעלי מלאכה: נגר, סנדלר ובנאי. שלושה
אנשים פשוטים, קשי יום, הנושאים חלום גדול בליבם. הנגר, כאמור, הוא אותו יהודי
מבוגר מרמלה, שהמפגש עמו היה המניע הראשוני לכתיבת השיר. לעומתו, הסנדלר והבנאי הן
דמויות שטהרלב בדה מליבו ולא ביסס על אנשים אמיתיים, אך כפי שהוא עצמו העיד: 'כשאנשים שומעים את השיר הרבה פעמים הם באמת מוצאים שם דברים שאני לא כתבתי
ולא התכוונתי, אבל יש כנראה סודות שנכנסים גם כשאתה לא יודע'. וברוח זו, אנסה
להתאים לבדיון שתי דמויות ממשיות שייתכן ומשהו מסוֹדן נכנס אל השיר.
הסנדלר כדמות מיסטית מופיע במקורות מימי הביניים. כך למשל נכתב בילקוט ראובני (לקט מדרשים שנלקחו מספרי קבלה שונים ונערכן בפראג במאה ה-17) כי חנוך בן ירד 'תופר מנעלים היה ועל כל תפירה היה מייחד ייחודים'. באופן דומה ניסח טהרלב את המשמעות הנעלה בתפירת נעלי המשיח: 'בָּן עַל הָרִים יִנְווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר' (בעקבות הפסוק מישעיהו נב 7: 'מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר').
משה יעקב רביקוב (1966-1873), שכינויו היה 'דער שוסטער' (הסנדלר), עלה ארצה בשנת 1913 מסקידל (מחוז גרודנה)
שבבלארוס. תחילה התיישב באדמות שרכש בכפר אוריה, אך לאחר שניסיון ההתיישבות שם
הכזיב, עבר ליפו, ופתח סנדלריה ברחוב שבזי. אך רביקוב לא היה סתם סנדלר. בצעירותו למד עם הרב שלמה אלישיב (1926-1841), שהיה מגדולי המקובלים בדורו.
רביקוב היה תלמיד חכם ומקובל שבחר להסתיר את עצמו ואת גדולתו. בין השאר סופר
עליו, כי לא התקין חשמל בסנדלרייה כדי שיהיה חייב לסגור אותה עם ערוב היום וכך יוכל להתפנות ללימוד התורה.
עם הזמן
הבינו לקוחותיו כי לפניהם דמות מיוחדת במינה. סיפורי 'מופתים' אודותיו החלו לעבור מפה
לאוזן, וכך למשל סופר כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמר לרב אריה לוין כי הסנדלר הוא אחד מל"ו הצדיקים
הנסתרים בדורם. היו שסיפרו כי החזון איש הפציר בו 'להתגלות', לקבל פני אנשים ולהעניק להם ברכות ועצות. ואכן, רבים החלו להתדפק על דלתותיו. אנשים שבורי לב וקשי יום תינו בפניו את צרותיהם והוא הקשיב לכולם במאור פנים וברוח טובה, חילק סגולות ויעץ להם כמידת הבנתו. הוא גם שימש בורר בסכסוכי שכנים וסייע בהלוואות ובצדקה לנזקקים.
רביקוב נפטר בשמחת תורה תשכ"ז, כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים. בשיר 'על
כפיו יביא', שנכתב כאמור ב-1969, שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, נרמז שהן הנגר הן הסנדלר בטלים ממלאכתם 'כבר שנתיים', מתוך ציפייה
לבואו של המשיח. באופן מעניין, וכמובן מקרי לחלוטין, שלושה סיפורים קושרים בין דמותו של 'הסנדלר הקדוש'
לבין מלחמת ששת הימים.
הסיפור הראשון,
מופיע בפתיחה למהדורה השנייה של ספר לקוטי רבי משה יעקב, ספר ליקוטים מתוך דרשות שנשא 'הסנדלר' בשבתות בבית
הכנסת ובנו יוסף רביקוב הוציאן לאור לראשונה בתל אביב בחשון תשכ"ט / 1968 (לאחר פטירת אביו). מהדורה זו יצאה בשכפול סטנסיל ובמאה עותקים בלבד והיא נדירה ביותר.
בשנת תשס"ד הוציאו את הספר מחדש בבני ברק בצירוף מבוא הגיוגרפי שנכתב ככל הנראה בידי המהדיר ישראל יהושע הומינר. וכך סופר שם:
ר'
משה יעקב נהג לייעץ לאנשים בעניינים שונים. כל מי שנהג לפי עצתו זכה להצלחה. לימים הגיע אליו אדם בבקשת עצה. יש
לו סכום כסף ורוצה הוא להשקיע אותו כדי להניב ממנו רווחים ... היה זה זמן קצר
לפני מלחמת ששת הימים. 'הסנדלר' חשב מעט ואמר 'הטוב ביותר להשקיע בירושלים. דע
לך, לא ירחק היום והאבנים של ירושלים יהיו שוות זהב. עתה אפשר לקנות בזול אבל בזמן
הקרוב תוכל למכור את רכושך ביוקר. היהודי לא הבין למה ירמזו דבריו, אך עשה כעצתו וקנה דירה עלובה במחיר מוזל מאד. הדירה העלובה שכנה במקום נידח ליד הגבול, איש לא
חשק בה, ולכן הסכימו למוכרה תמורת מחיר זעום. לא חלפו אלא חודשים מספר ופרצה מלחמת
ששת הימים ולאחריה הפך האזור כולו למבוקש ביותר. הדירה שנקנתה עמדה באזור שהפך
ביעף לאזור יוקרתי ומבוקש. אכן, אבניה של ירושלים נהיו שוות זהב (עמ' 15-14).
הסיפור השני מעיד על כך שלפני מותו הפקיד 'הסנדלר' צוואה אצל יצחק ידידיה פרנקל, רבה של תל
אביב, וביקש שיפתחוה רק אחרי ל"ג בעומר, חצי שנה לאחר פטירתו. בצוואתו כתב
כי תהיה מלחמה בישראל, אך היא תארך רק ימים ספורים ותסתיים בניצחון, וכי הוא משאיר
בקבוק יין בביתו ומזמין את כל המעוניין להגיע ולשתות 'לחיים' לכבוד הנצחון.
הצוואה נפתחה בזמן 'תקופת ההמתנה' הקשה בארץ לפני המלחמה, ובדיעבד נקראה כמעין
נבואה. הסיפור השלישי, גם הוא מאוחר, הובא מפי הרב אליהו אביחיל שסיפר כי באחת מפגישותיו עם 'הסנדלר', הוא אמר לו,
בהקשר לפרק כ' בתהילים, כי לפי צירופים מסוימים המופיעים בפרק זה, 'במלחמה
הקרובה תהיה גאולת ירושלים והר הבית' (ראו כאן).
אמנם כל הסיפורים האלה הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת ואינני טוענת כמובן שיורם טהרלב הכיר אותם, אך הם משקפים דמות צבעונית של סנדלר שכל ישותו כיסופים לבוא המשיח.
בשונה מן הנגר והסנדלר העוסקים במלאכות לא יצרניות המזוהות עם העיירה והגלות, הבנאי הוא איש המעש הציוני, הבונה, היוזם והמפתח את הארץ. ההבדל ניכר גם בכך שבעוד הנגר והסנדלר בטלים ממלאכתם בשל הציפייה לבוא אליהו, הבנאי אוחז בזה וגם בזה. הוא בונה את ירושלים מתוך ציפייה לכך שיזכה גם להיות שותף לבניית המקדש.
על הבנאי נאמר בשיר כי 'הוא בונה את העיר כבר שבעים שנה'. המספר שבעים הוא מספר טיפולוגי שנושא משמעות סמלית (שבעים שנים חלפו בין חורבן בית המקדש הראשון לבניית הבית השני, והבית השני חרב בשנת 70 לספירה), אך מעבר לכך הוא ממקם את הבנאי בסוף המאה ה־19, עת החלה בניית ירושלים שמחוץ לחומות.
בערך שהוקדש לשיר בוויקיפדיה הובאה ההשערה (ללא מקור) כי דמות הבנאי קיבלה השראתה מיוסף (יאָשע) ריבלין, שאכן היה אחת הדמויות החשובות בתהליך היציאה מן החומות. יוסף ריבלין נולד
ב-1836 בירושלים. בגיל עשרים הקים את חברת 'בוני ירושלים' ומאז, ועד
לפטירתו בגיל 59 (בשנת 1896), עסק ללא הרף ביוזמות בנייה של שכונות בעיר המערבית. הוא היה שותף בהקמת 13 שכונות ובהן נחלת
שבעה (שהרחוב הראשי שלה קרוי על שמו), אבן ישראל, אהל משה, מאה שערים, זיכרון טוביה, כנסת ישראל ועוד.
מנהגו היה לקנות את הבית הראשון בכל שכונה שבנה, לעבור לגור בו כדי לגרום לאחרים
לבוא אחריו, ולאחר שהתייצבה השכונה העביר את ביתו לשכונה החדשה הבאה בתור. פעולותיו זיכו אותו
בכינוי ר' יאָשע דער שטעטלאַך-מאַכער (רבי יושה עסקן השכונות).
הודעה על קריאת רחוב על שמו של יוסף ריבלין (חוברת לזכרו שערך פנחס גרייבסקי בתרפ"ו)
מעבר
להיותו הבנאי בה' הידיעה של ירושלים החדשה במאה ה־19 – אף כי ספק אם עסק בטיח ובלבנים ממש – הרי שעניין משמעותי נוסף יכול לקשור אותו עם שירו של טהרלב. ריבלין היה תלמיד חכם שעסק גם בקבלה והשאיר אחריו כתבים
רבים. באישיותו השתלבו איש העמל והמעשה עם איש החזון
והחלום. מאות 'פזמונים' שכתב ראו אור לאחר מותו בספר ברית אבות בסערת אליהו, שההדיר צאצאו ד"ר יוסף ריבלין בשנת תשס"ד. פזמוניו נסובים על תקוות הגאולה ועל ציפייה לראות
בפעמי המשיח. את תקופתו תפס כ'אתחלתא דגאולה' ו'הקץ המגולה', וזאת בעקבות מה שפירש כתורתו
של הגר"א (שסבו, משה ריבלין, היה מתלמידיו ומראשי העלייה
הקרויה 'עליית תלמידי הגר"א' בשנים 1809-1808).
כך למשל
באחד מפזמוניו (ברית אבות בסערת אליהו, עמ' 52) ישנם חרוזים ה'מתכתבים' באופן נפלא עם מילות שירו של טהרלב:
רוּחַ
עֹז בְּלֵב יוֹשְׁבֵי עִירֵנוּ
נָא
עוֹרְרָה לַעֲשׂוֹת בְּפֹעַל כַּפֵּינוּ.
לַחְצֹב
עַמּוּדֶיהָ וְלִבְנוֹת גְּדֵרֶיהָ,
אַךְ
נִירָה אֶבֶן הָרֹאשָׁה וְהַפִּנָּה.
נִבְנֶה
בָּתִּים וְנִטַּע כְּרָמִים,
כִּי
הִגִּיעָה הַשָּׁעָה, 'הָעֵת לְחֶנְנָהּ'.
בספרו שיצא לאחרונה, הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת (כרמל, תשע"ט), טען ההיסטוריון עמנואל אטקס כי לא יוסף ריבלין כתב את הפזמונים, אלא בנו, שלמה זלמן ריבלין (1962-1884), והוא זה שייחס את הפזמונים לאביו כחלק ממהלך שלם של בניית 'המיתוס הריבליני', של ציונות משיחית ובניין ירושלים. אטקס גם הפריך את הטענה לפיה ריבלין היה המתיישב הראשון מחוץ לחומות. אך גם הוא לא יחלוק על כך שחלקו של ריבלין בבניין העיר היה גדול, אף אם לא נעשה מ'טעמים משיחיים'. והעיקר, מיתוס, גם אם אינו נאמן לאמת ההיסטורית 'כפי שהייתה', בהחלט יכול להיות חומר גלם לשירים.
ה. מבחר ביצועים
ומן
ההצצה בדמויותיהם הפלאיות של הנגר, הסנדלר והבנאי נעבור למבחר ביצועים של השיר. במהלך השנים נעשו לשיר זה עשרות ביצועים ועיבודים. מילותיו התגלגלו אפילו לפרסום שבו הוגדר כשיר חסידי...
קונטרס תשורה משמחות חסידות חב"ד, תש"ס (אוצר החכמה)
את השמעת הבכורה של השיר בפי רבקה זוהר בפסטיבל הזמר והפזמון 1969 ראינו למעלה. הנה היא כאן בקטע נוסטלגי:
אולי בשל הביצוע ההיסטורי של רבקה זוהר, נחשב השיר ככזה ש'מופקד' בידי נשים. הנה רוחמה
רז:
וזו זהבה בן, עם טאץ' מזרחי:
ובכל זאת היו לא מעט גברים שהנעימו מקולם. הנה למשל יהורם גאון:
וכאן אבי פרץ מוביל שירה בציבור:
והנה ירדנה ארזי ומישל גוריאשווילי משלבים קולות של זמרת וזמר:
וכאן מקהלת הילדים 'משאלות', ילדים טובים ירושלים:
לחובבי
הז'אנר, הנה ביצוע 'חזני' של החזן עזי שוורץ:
ולסיום, עיבוד נפלא בעל ניחוח 'כלייזמרי' עם הכנר ארקדי גיפס:
אין הרבה רחובות בארצנו הקרויים על שם עיתונים וכתבי עת, ואלה שיש – רובם ככולם קרויים על שם עיתונים שהתפרסמו בשלהי המאה ה-18 (כמו למשל רחוב המאסף בירושלים) ובמהלך המאה ה-19 (בירושלים יש רחובות על שם העיתונים הצפירה, המגיד, המליץ, השחר, הצבי, האור, חבצלת; חבצלת יש גם בתל אביב וגם רחוב בִּכּוּרֵי הָעִתִּים והשחר; רחוב השחר יש בערים נוספות).
למיטב ידיעתי אין רחובות בארץ על שם עיתונים חשובים שפעלו והשפיעו במאה העשרים (דבר, הצֹפה, על המשמר, הבוקר, חרות, קול העם, דאר היום, חדשות ורבים אחרים). לפיכך שמחנו לגלות שברמת השרון יש רחוב ושמו 'למרחב'.
צילום: איתמר לויתן
אולי מדובר כאן בעיתון למרחב, יומון שראה אור במשך 17 שנה (1971-1954) ונסגר כבר לפני חמישים שנה?
אבל לא. צריך ללכת לסוף הרחוב כדי לגלות שמדובר במשהו אחר לגמרי...
צילום: איתמר לויתן
ב. הולנד ושארית הפליטה
בחיפה יש צומת דרכים חשוב: הולנד ושארית הפליטה.
הולנד זה די ברור, המושג 'שארית הפליטה' אולי דורש הבהרה. זה הכינוי שניתן לשורדי השואה, שרבים מהם מצאו את עצמם אחר כך במחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה ובארצות אחרות ששוחררו מידי הנאצים. רבים מהם היו למעפילים 'בלתי חוקיים' שעשו את דרכם לארץ ישראל. לעתים הצליחו להבקיע את המצור לעתים נעצרו וגורשו חזרה לקפריסין או לאירופה.
בחיפה החליף מי שהחליף את השילוט הישן בחדש.
שילוט ישן
שילוט חדש (צילומים: רון מנדל)
מה היה רע בשילוט הישן?
מילא שהאיות של הולנד בשלט החדש הוא עם L אחת (צריך להיות: Holland; ואם רוצים לדייק ממש אז הכתיב הנכון הואNetherlands), אבל
מה זה הניקוד המוזר של הפליטה (והתעתיק הלטיני בהתאם)?
הניקוד הנכון הוא הַפְּלֵטָה. ופְּלִיטָה זה משהו אחר לגמרי ולא צריך לפרט. השלט הזה מביך על גבול המביש וחובה לתקנו.
ג. מוטה גור
הרמטכ"ל מוטה גור, 1975 (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית, ויקימדיה)
מרדכי (מוֹטָה) גור היה מח"ט המילואים של הצנחנים בימי מלחמת ששת הימים, הרמטכ"ל העשירי, חבר כנסת ושר מטעם מפלגת העבודה. הוא גם תרם למדף ספרות הילדים שלנו את 'עזית הכלבה הצנחנית'. אין ספק שהוא ראוי לרחוב בארצנו, וכך נהגה בצדק עיריית הרצליה.
דווקא בשל כך לא יפה לכבדו בשילוט משובש.
צילום: איתמר לויתן
השם מרדכי נלקח כידוע ממגילת אסתר, ושם כתוב בפירוש מָרְדֳּכַי (אף כי מבטאים וכותבים מָרְדְּכַי), אך בשום אופן לא מורדכי.
בקטנה הייתי מציע למשלטים לכתוב בסוגריים את השם מוטה – שהיה כינוי החיבה שלו ולא שם הולדתו – ולא כמו שעשו בשלט, וכמו כן לנקד את השם מוֹטָה, שכבר אינו רגיל על שפתותיהם של בני הדור הצעיר.
ד. החלום ופשרו
בהרצליה מסתתר רחוב עם השם המוזר 'החלום ופשרו'.
לא מדובר כאן בחלומות יוסף או בחלומות פרעה, אלא בסיפור אחר לגמרי. סיפור עממי.
במסגרת יזמוּת
נדל"ן בתל אביב הוקם ברחוב גאולה 42 (ליד רחוב אלנבי) קיר בטיחות שעוטף את הבניין – קיר לבן, חלק
ומזמין (ובהזדמנות זו, כבוד ויקר ליזם אבנר גלעד, שמתמחה בתחום השימור והשחזור ומשתף פעולה ברצון עם אומנויות הרחוב). היה ברור
שהקיר הטרי ייפול כטרף קל לבני נוער שמקשקשים על הקירות בתל אביב, וזה אכן מה
שקרה כבר בלילה הראשון.
במקום הקשקושים הרגילים, חסרי המובן והטעם, חשבתי שאפשר לנצל את ההזדמנות וליצור משהו אחר. החלטתי להקדיש את הקיר לחטופים במחילות עזה ולאצור תערוכה של כעשרה ציורים ושירים שיוקדשו להם. מניסיוני, לציירי הרחוב הצעירים יש בדרך כלל כבוד ליצירות מסוג זה והן נשמרות לאורך זמן ללא חבלה.
ניצלתי אפוא את
קשריי בעולמות הגרפיטי הישראלי ושכנעתי עשרה אמנים מובילים שיקשטו את הקיר במחווה לחטופים. כבר בלילה
הראשון להצבת המיצג עמדתי על טעותי כשילד בן 13 חיבל בציורים. הילד אותר בקלות והכללים הבלתי כתובים של עולם הגרפיטי הוסברו לו באדיבות. הנה הציור שנהרס, אך בהמשך תוקן.
הקלקה על התמונות בפוסט תגדיל אותן לצפייה נוחה
ציור זה הוקדש
בעיקרו לענבר היימן ('פינק'), שרשימה מיוחדת עליה פורסמה בבלוג עונג שבת לפני מספר
חודשים ('מי זאת פינק? לזכרה של ענבר היימן', 9 באוקטובר 2024). את הציור ציירה
אמנית, אשת הייטק תל-אביבית, המכנה עצמה בשם the
MissK. בדרך כלל משלבת MissK בציוריה מילים של שיר לועזי רלוונטי שאת מילותיו היא
כותבת באותיות עבריות. כאן היא בחרה בשורה מתוך השירHome Is Whenever I'm With You. הצבע הדומיננטי
של הציור הוא צהוב והמילה HOME וציורים של בית משולבים בו מספר פעמים. לדעתי זהו מאסטרפיס ואני ממליץ בחום לראות אותו
בשטח.
סשה קלו, החותם KLO, מצייר ארנבונים חמודים בכל רחבי העיר. הארנבון החביב הזה מתעטף בצעיף צהוב, הצבע שמזוהה עם הדאגה לשלומם של החטופים.
דינה שגב בחרה לצייר שיר שאותו הקדישה לחטופה רומי גונן. למה דווקא רומי? ראשית, גם דינה וגם הקבלן שבונה במקום מכירים אותה בעקיפין; ושנית, אביה של רומי מתגורר בסביבה וראה את השיר.
עבודות הגרפיטי של דינה מתאפיינות בשירת רחוב שאותה היא מציירת על קירות ועל ספסלים. שיריה מלווים על פי רוב בציורי פרחים ארוכי גבעולים. מקצת השירים מוקדשים לקורבנות פסטיבל 'נובה' ולחטופים. דינה גם איגדה סביבה חבורת נשים כמותה, שמכנות את עצמן 'אגודת משוררות הרחוב'.
גם הציירת, מיכל דוד הקדישה את עבודתה לרומי גונן.
מיכל היא מורת דרך מרמת השרון שמציירת מאז החלה מגיפת קורונה. יש לה ציור מעניין אחר בקרית המלאכה שעוסק בנושא לקיחת האחריות על ידי גולדה מאיר (בעבר) ובנימין נתניהו (בהווה).
גם הציירת המכנה עצמה 'כתיבה תמרה' (משחק עם כתיבה תמה) כתבה שיר שמילותיו מדברות בעד עצמן.
תמרה מזומן היא ילידת טבריה שגרה היום ברמת גן וכותבת ברחובות מעל עשור. היא כבר הוציאה שני ספרי שירה ועוסקת בכתיבת סיפורי חיים ובביבליותרפיה, טיפול בכתיבה בליווי אישי.
שלי פרי ציירה את הציור המרגש הזה: התינוק כפיר ביבס משחק במעין ארגז חול שבתוך מנהרה, את החול ממלא שעון שנשבר והחול אוזל ממנו. שני חיילי צה"ל מנסים לחלצו מבור שביו.
שלי, בת ראש העין, היא סטודנטית לשימור. יצירותיה פזורות ברחבי הארץ, מראש הנקרה ודרומה, וכמובן גם בממלכת הגרפיטי של ישראל, קרית המלאכה בתל אביב. בקרית המלאכה יש לה שני ציורים ושלישי, שהיא שותפה בו עם ציירים נוספים, עובר שיקום בימים אלה.
בתחתית התמונה אפשר לראות את פחיות הצבע ששימשו את הציירת.
האותיות TS בצד ימין הן ראשי תיבות שמו של מחבר הרשימה
שי כחלון (חתימתו בראשי תיבות מצד שמאל למטה) הוא מנתניה. עבודותיו מתאפיינות בשימוש בצבעים רבים ועזים ובהקפדה על כל גוון ותת-גוון. לבעלי החיים שהוא מצייר יש בדרך כלל עיני ענק.
בציור שלו נראה אַיִל שנאחז בסבך, ממש כמו בעקידת יצחק. האַיִל מחייך. הוא מאמין שעדיין יש תקווה שיחלצו אותו.
הציירת ID (ראשי תיבות של Imaginary Duck) היא אשת הייטק. בציוריה היא נוהגת לשלב שועלים אדומים (שועל! לא חתול). לעיתים קרובות מופיעה בציוריה גם ילדה עצובה שעיניה גדולות ושמלתה שחורה. ציור זה, המושפע מחג חנוכה (אומנם יש רק שבעה נרות, כמו במנורת בית המקדש), מנסה לשתף את המתבוננים בתקוות האור והנס.
עדן בן ארי היא אמנית רחוב מיהוד, שעוסקת בכתיבת תוכן והוציאה כבר ספר שירה אחד (בימים אלה היא עובדת על ספר נוסף). היא שייכת ל'אגודת משוררי הרחוב' שהקימה דינה שגב. 'ברחובות אני ממש בתחילת דרכי, ולא מזמן הצטרפתי לחבורה', היא מספרת. 'מי שמשכה אותי לעולם הכתיבה ברחוב זו תמרה, שהכרתי בערבי שירה ביפו שהפקתי בעבר'. עדן לקחה את המשפט הכל כך ישראלי (שהגה כמדומני יאיר לפיד), 'מה ישראלי בעינייך?', ונתנה לו תשובה מתבקשת: 'לצפות במהדורת החדשות ולבכות'.
אחד הציירים היותר ססגוניים, המכונהARC DLP. , הוא אדריכל במקצועו שמאוהב בהיסטוריה של ימי הביניים ובספרות מדע בדיוני. שני התחומים מוצאים ביטוי בעבודותיו ואף בחתימתו (למטה מימין). בציור – ששולב בעבודתה של עדן בן ארי – ניתןלראות את החטופים צועדים במנהרה מחורבות עזה (משמאל) אל ישראל הבנוייה (מימין). אחת הדמויות ניכרת בצבעה הוורוד – זוהי 'פינק', ענבל היימן שנזכרה לעיל.
Monkey RMG הוא אמן צעיר שמרבה לצייר דמויות עם מסכות אפריקאיות. למה 'מונקי' (קוף)? כנער הצטיין מונקי בבריחה משוטרים, והיטיב לטפס על קירות ולקפץ על גדרות. RMG היא עיר מגוריו רמת גן. בציור רואים שני חטופים יוצאים ממנהרות החמאס, כשאחד מהם נתמך בידי חברו. בצד נרשמה התפילה-התביעה: !!!Bring them home now
________________________________________
טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי tal.segal2@gmail.com
_01.jpg)
.jpg)
