יום שישי, 25 באוקטובר 2024

היו ימים: משה דיין מוציא עיתון

אמר העורך:

ידידי ההיסטוריון והסופר ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, שציין לפני כמה חודשים את יום הולדתו התשעים, הוציא לאחרונה את ספרו ה(מי כבר סופר?), 
שנים עשר פרקי תקשורת (הוצאת שער הרצליה). את הספר ניתן להשיג בחנות הספרים 'האחים גרין' בדרום תל אביב, ובקרוב גם תהיה גרסה דיגיטלית בהוצאת 'עברית'.

אחד מפרקי הספר מספר על אפיזודה לא מוכרת בחייו של משה דיין – קצרה וכושלת בעליל – בה ניסה להיות עיתונאי ועורך, ואנו מביאים את קיצורה כאן. 

למוטקה ולרעייתו לאה נאחל שובע ימים ושנים והמשך יצירה להנאת כולנו.

מרדכי (מוטקה) נאור


*

מאת מרדכי נאור

משה דיין (1981-1915) היה אחד המנהיגים הבולטים של מדינת ישראל בשנות השישים והשבעים. רמטכ"ל עטור ניצחון בשתי מלחמות (מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים), שיצא בשן ועין ממלחמה שלישית – מלחמת יום הכיפורים. הוא אהב פרסום, כתב ספרים ונכתבו עליו עשרות (אם לא מאות) ספרים בכל השפות, אך על פרשה אחת בחייו כמעט לא נכתב דבר.

 כי זאת לדעת: לפני קרוב לחמישים שנה, ב-1976, החליט דיין להתנסות גם בשדה העיתונות, כעורך עיתון. בתוך שלושה חודשים התברר לו כי נכנס לשדה מוקשים, שעם כל נסיונו הצבאי כמותו לא הכיר.

ואכן, כשנודע בקיץ 1976 כי דיין עומד להוציא עיתון בשם היום הזה ולהיות עורכו הראשי, שאלו רבים את עצמם: מה הביא את המנהיג הישראלי הנודע לקפוץ למים העמוקים של התקשורת הכתובה? את התשובה ניתן היה למצוא במעמדו הלא מחמיא של דיין באותה עת. מי שהיה באגרא רמא בימי מלחמת ששת הימים נפל אז לבירא עמיקתא בעקבות מחדל מלחמת יום כיפור. באותן שנים היה הוא מנהיג מוּכֶּה. עד אז נחשב דיין בכל העולם לגנרל רב-מוניטין, ובישראל בוודאי נחשב גיבור לאומי, בעקבות הצלחותיו יוצאות הדופן בשתי המלחמות הקודמות. סמלו 'המסחרי' היה הרטייה השחורה על עינו השמאלית וככזה היה מוכר למיליונים בכל רחבי העולם.

דיין על שער מגזין טיים, 16 ביוני 1967

בשבע השנים 1973-1967, עד מלחמת יום הכיפורים, כיהן דיין כשר הביטחון הכל-יכול. הוא היה, ללא עוררים, 'מר ביטחון' של ישראל, ואף נחשב מועמד לראשות הממשלה. תוצאות מלחמת יום הכיפורים הטילו צל כבד על תפקודו בפרט ועל דמותו בכלל, וחצי שנה לאחר סיומה הגישו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין את התפטרותם וקמה ממשלה חדשה בראשותו של יצחק רבין. דיין כלל לא הוזמן להשתתף בה.

וכך, במשך שנתיים, נשאר דיין חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, אך כבודו ניטל ממנו והוא מיעט להגיע לכנסת. יותר ויותר דבק בו התו של 'מי שהיה', ויותר מכך נתפס כ'לוּזֶר', בעקבות התוצאות העגומות של המלחמה. מי שהכיר את דיין ידע, שהדבר היה בלתי נסבל בעיניו, וכל אותו זמן חיפש את ההזדמנות ל'קאמבק'.

את חבל ההצלה סיפק לו ידידו אליעזר ז'ורבין, מי שעמד בראש חברת הפרסום הגדולה 'דחף', שבשיחת רעים שקיים בתחילת 1976 עם שני אנשי עסקים מידידיו, משה (מוּזִי) ורטהיים, שהיה אז מנכ"ל חברת 'קוקה קולה', והפרסומאי חגי בר-כוכבא, הועלה הרעיון שיש מקום להוציא עיתון צוהריים חדש, שיתחרה בשני הצהרונים הוותיקים – מעריב וידיעות אחרונות. לא ברור מי הציע את תפקיד העורך הראשי למשה דיין, אך הוא נדלק מיד וסבר שהנה נמצאה לו המקפצה שתוכל להחזירו לקדמת הבמה.

 דיין הודה שהוא אינו מבין הרבה בעיתונות, ולא הסתיר מחבריו כי מטרתו העיקרית היא להביא את דעותיו לידיעת הציבור. את תפקיד המוציא לפועל של העיתון החדש קיבל על עצמו אלי לנדאו, עיתונאי ותיק של מעריב ולימים ראש עיריית הרצליה במשך כ-15 שנה.

כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983, עמ' 43

העיתון החדש נולד והתארגן על רקע של איום מתמיד על קיומו, בעיקר בשל כוח האדם המקצועי שיכול היה לעמוד לרשותו. שני מתחריו – מעריב וידיעות אחרונות – עשו ככל יכולתם שהמתחרה החדש לא יצליח בגיוס עיתונאים ולא יפלוש לתחומם. עורכי העיתונים איימו על עובדיהם כי מי ש'יערוק' לא יוכל לעולם לחזור ל'נמל הבית'.

לימים חשף לנדאו את תסכולו שנבע מכישלונו לצרף לעיתון עורכים וכותבים מן השורה הראשונה: 

היה לי אז משא ומתן בשלבים מתקדמים מאוד עם לפחות עשרים עיתונאים, כמה מהם מהידועים ביותר בארץ, אשר ידעתי כי הם אינם מרוצים בעיתונים בהם עבדו ... לא אזכיר שמות. אבל הם חששו מן ההזדהות הפוליטית [עם דיין] וחששו בעיקר לקרנות הפנסיה שלהם (אלי קינן, 'היה היה "היום הזה" ', כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983, עמ' 15, 43).

ואכן, העיתון לא יכול היה להתפאר בשמות של עיתונאים מוכרים, זולת שלושה: אלי לנדאו עצמו, כתב הספורט יזהר ברנר, שעבד לפני כן בעיתונים למרחב וחדשות הספורט, וגדעון גדות, שעבד קודם לכן בעיתונים חרות והיום (ולימים היה חבר כנסת מטעם הליכוד). כמה עיתונאים, מהם ידועים, הסכימו לכתוב בעיתון אך תחת שמות עט.

הגיליון הראשון של 'היום הזה', 1 בספטמבר 1976

ב-1 בספטמבר 1976 ראה אור הגיליון הראשון של היום הזה. דיין היה מעורב בכל פרט בעיתון החדש. משה ליכטמן, שעבד בעיתון במשך חודשיים, סיפר לימים כי 'האגדה במסדרונות הייתה שדיין מתקשר למערכת כל ערב כדי לקבוע את פרצופו של העיתון, אבל לאמיתו של דבר מי שהתקשר יותר היה דווקא אריק שרון' ('האקדח המעשן של התרומה האסורה', גלובס, 10 בינואר 2017).

מחפשים צלמים לעיתון החדש (מודעה שפורסמה בעיתונים בארץ בקיץ 1976)

העיתונים האחרים התעלמו מהאח הצעיר שנולד להם. בעיתוני השבוע הראשון של ספטמבר 1976 לא הוזכר היום הזה לטוב או לרע, למעט אזכור אחד, שלילי בהחלט בעל המשמר של מפ"ם. במדורו 'מה שהיה... ומה שיהיה' כתב רפל ברקן (בנקלר) על דיין ושיטתו הנצחית: אם תהיה בעיה, כבר נמצא לה פתרון. כך גם במקרה של העיתון החדש: 'דיין מנסה בכל כוחו להוות בעיה, כדי לשמור את ראשו על המים, לפחות עד לבחירות הבאות. נאחל לעיתונו את גורל שאר העיתונים הקיקיוניים, ולחייו הפוליטיים [של דיין]  את אותו סוף כמו שהיה לקונצפציה שלו [במלחמת יום הכיפורים]' (על המשמר, 3 בספטמבר 1976, חותם, עמ' 6).

העיתון החדש, כך סופר אז, נתקל בקשיים בהפצה. לפי עדותו של לנדאו, היו מקרים לא מעטים שמוכרי עיתונים קיבלו רמזים עבים משני עיתוני הצוהריים הוותיקים לא למכור את העיתון החדש. ועם זאת, תפוצת הגיליון הראשון הייתה מכובדת מאוד: ארבעים אלף עותקים שנמכרו כולם. בימים ובשבועות הבאים היא הלכה ופחתה.

לנדאו היה, ללא עוררין, הדמות המובילה במערכת, בעת שדיין השקיף מלמעלה, הנחה וכתב את 'דבר המערכת'. דיין כתב בעיתון כמעט מדי יום והביע את דעותיו בתחומים מדיניים וציבוריים. לא אחת עורר פולמוסים וסערות. סיפר לנדאו: 

משה דיין, כעורך-עיתון-בדרך, היה אישיות מרתקת. הוא היה קם מוקדם בבוקר, מאזין לשידורי הבי.-בי.-סי., ויודע להצביע על כותרת ראשית גם בעמוד האחרון של הצופה. אבל הוא לא הבין את הטכניקה של הוצאת עיתון. מה שעניין אותו היה המאמר הראשי שלו. כל שאר העיתון היה רק מסביב למאמר שלו. הייתה לו בכתיבה שפה בהירה וקולחת. המאמר שלו עניין אותו כל כך, עד כי אפילו ברגעים הקריטיים של הוצאת העיתון, הוא היה יכול לעצור את הכל כדי לתקן מילה אחת במאמר שלו. כל ההתייחסות שלו לעיתון הייתה: איך נראה משה דיין (קינן, עמ' 43). 

דיין גם התעניין לפעמים בנושאים נקודתיים. כך היה במאמר שכתב אלי לנדאו, במלאות שלוש שנים למלחמת יום הכיפורים והוזכרה בו המילה 'מחדל'. דיין הודיע חד-משמעית שמילה זו לא תופיע בעיתון שבעריכתו...

באוקטובר 1976 היה לעיתון החדש הישג גדול: נחתם הסכם בין מנהלת העיתון לפי האתון, שבועון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, ועל פיו העיתון הסטודנטיאלי, שהופיע מאז 1958, ייכלל כמוסף מיוחד ב'היום הזה'. הרווח, מבחינת העיתון, היה ברור: הוא יזוהה עם הדור האינטלקטואלי הצעיר. התאחדות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית אף היא אמורה הייתה להרוויח מה'שידוך', שכן העיתון נטל על עצמו לכסות את כל הוצאות מערכת 'פי האתון'.

אלא שלבסוף העיסקה לא צלחה ורק שני מוספים של 'פי האתון' ראו אור בעיתון החדש. סטודנטים רבים באוניברסיטה הירושלמית הופתעו לגלות כי בן לילה הפכו לשותפיו של משה דיין, שדמותו הייתה שלילית בעיניהם. הם החרימו את גיליונות העיתון שחולקו חינם בקמפוס, בשבוע הראשון וגם בשבוע שלאחריו. באמצע נובמבר, בעת שבמערכת בתל אביב עמלו על הכנת המוסף השלישי של 'פי האתון', הודיעה הסתדרות הסטודנטים הירושלמית שהיא פורשת מההסכם.

האווירה במערכת היום הזה במחצית השנייה של נובמבר 1976 הייתה קשה. בנוסף לפיאסקו של 'פי האתון', חשו עובדי העיתון כי קיומו של העיתון מוטל בספק. סוד גלוי היה שהתפוצה יורדת משבוע לשבוע, עובדים באו והלכו, והידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של דבר ב-24 בנובמבר זרתה מלח על הפצעים. סופר שם כי היומון עומד להיסגר ויחליפו שבועון. יתר על כן, לפי הידיעה, הופעת היומון הייתה ניסוי לשלושה חודשים וזה עומד להסתיים בסוף נובמבר. עוד נמסר כי נשלחו כבר מכתבי פיטורים לרוב העובדים. על משה דיין עצמו לא נמסר מאומה, אך נרמז שהוא לא יהיה העורך.

דבר, 24 בנובמבר 1976

ב-28 בנובמבר 1976 ראה אור הגיליון האחרון של היום הזה. בעיתון עצמו נכתב כי מדובר ב'פסק זמן' לשם התארגנות להוצאת שבועון, אך שבועון כזה לא הופיע מעולם.

לאחר שנים הסביר אלי לנדאו כי הסיבה העיקרית לאי הצלחת העיתון נבעה מה'כסאח' (כלשונו) שהופעל נגדו: 'ניסו להשכיב אותנו עוד לפני שקמנו, במערכת לחצים לא הוגנים על ההפצה וגם על המודעות ... כולל איומים על בעלי הדוכנים' (קינן, שם). 

משה דיין היה מתוסכל. הוא קיווה להגיע לבחירות לכנסת התשיעית, שעמדו להיערך לאחר כשנה (והוקדמו ל-17 במאי 1977), עם יומון תומך, שנחשב אמצעי חיוני לכל פוליטיקאי. תקוותו נגוזה ובמקום להיערך לריצה עצמאית לכנסת הוא מצא את עצמו מעורב בתביעות משפטיות על חובות שהותיר אחריו העיתון. דיין נבחר כחבר כנסת ברשימת 'המערך' ובתוך זמן קצר (ב-5 ביולי 1977) נענה להזמנתו של מנחם בגין לשמש שר חוץ בממשלתו החדשה. הוא פרש ממפלגתו והקים סיעת יחיד.

בסך הכול ראו אור 77 גיליונות והיום הזה שרד בקושי שלושה חודשים. ספק אם פרט לספרייה הלאומית, שבה נמצאים רק 73 גיליונות, יש עוד אוסף שלם של העיתון. האפיזודה הייתה כה קצרה עד שנשכחה כמעט כליל, ואנו התנדבנו לספר עליה.



ד"ר מרדכי נאור הוא סופר והיסטוריון   naor51@zahav.net.il


יום רביעי, 23 באוקטובר 2024

סיפורי רחובות: שלומיאל, עד 122, על שם השכונה

א. מי היה הנשיא של שבט שמעון?

צילום: איתמר לויתן

הביטו בשלט רחוב זה ושאלו את עצמכם: מי היה נשיא מטה שמעון? 

לכאורה התשובה פשוטה: צורישדי.

אבל לא! הוא בסך הכל היה אביו של נשיא השבט, ששמו היה, ובכן... שלומיאל. 

שלומיאל היה כנראה אדם של ממש ואפילו אדם חשוב. כך כתוב בספר במדבר (א, 6-5): 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם ... לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי'.

ובכן, האיש שמו שלומיאל ושם אביו צורישדי.

מי רוצה לגור ברחוב שלומיאל? מן הסתם אף אחד. שלומיאל הפך לכינוי של חסר מזל ולא יוצלח. השלומיאל שופך את המרק הרותח על השלימזל, כך אומרת הבדיחה.

בשכונת התקווה בתל אביב – שם גיבבו שמות רחובות מן הגורן ומן היקב – מצאו מקום לצורישדי, אבא של שלומיאל. אבל האיש החשוב היה הבן ולא האבא.

בנוסף לכל, גם הניקוד לא נכון (צריך להיות שַׁדָי), וגם חלוקת השם באיות הלועזי מוזרה, ואף מילה על השימוש התמוה בנקודה אחרי הסוגריים של ציטוט המקור.

על התופעה הזו, שקוראים לרחובות בשם האב (הפחות חשוב), כבר עמדנו בפוסט 'הבן של האבא שלו והאבא של הבן שלו', בלוג עונג שבת, 10 באוקטובר 2016.


ב. ברוך רפפורט, עד 122!

ברחובות שכונת בית ישראל בירושלים, שכונה חרדית מצפון למאה שערים, כבר עסקנו כאשר תיארנו את הבלבול הלא-ייאמן ברחוב אפרים אורבוך, שהתחלף עם פרופ' אפרים אלימלך אורבך, שבתורו הפך להיות 'ממייסדי שכונת בית ישראל', אף שלא גר בה מעולם ('סיפורי רחובות: מי אתה אפרים אלימלך אורבך', בלוג עונג שבת, 25 בדצמבר 2013).

והפעם ניטפל לרחוב ברוך רפפורט. 

על פי שלט הרחוב מדובר בפלא על פלא:

צילום: יעקב שגיב

ראשית, האיש חי 122 שנה – מתרכ"ח / 1868 ועד תש"ן / 1990 – שנתיים יותר ממשה רבנו!

ושנית, האומנם ייסד רפפורט את השכונה (לא 'בין מייסדי', אלא 'מייסד') ובנוסף גם היה 'מעסקניה של ירושלים'? לא מצאתי את שמו בספרות הדנה בכך או בים המרשתת, ולפיכך פניתי לד"ר דותן גורן, שעסק בתולדות השכונה, ושאלתי לעצתו. וזו תשובתו:

לא מצאתי מקור להיותו של ברוך רפפורט ממייסדי בית ישראל, מלבד דברים שסיפר נכדו עירא רפפורט (שהיה בשעתו חבר 'המחתרת היהודית'). על פי מצבתו שבהר הזיתים הוא נפטר בשנת תרע"ו / 1916 ונכדו עירא אישר לי שאכן מדובר בסבו. 

מצבת ברוך רפפורט בהר הזיתים (עיר דוד)

לפי פרסומי העירייה במאגר המידע של שמות הרחובות, שנות חייו היו תרכ
"ח-תש"ו. ואם כך שנת הפטירה על השלט היא מוטעית, וכנראה שכתבו ן סופית במקום האות ו'. עוד זאת, ייתכן שגם שנת הולדתו תרכ"ח (1868) אינה נכונה, כי השכונה נוסדה בשנת תרמ"ו (1886), ואין זה סביר שנער בן 18 יהיה המייסד או אף להימנות בין המייסדים. בכל אופן, שם הרחוב קיים בשכונה לכל הפחות משנת 1940 כי מצאתי אזכור שלו בעיתונות באותה שנה. מניסיון העבר, לא מן הנמנע כי העירייה אימצה את פרטי שנות חייו מאדם אחר.

נשמח אם מי מן הקוראים הבקיאים בנושא יאיר את עינינו.


ג. על שם השכונה

אימרה ידועה גורסת שכאשר רואים פיל, כל אחד יודע מה הוא רואה ואין צורך בשלט הסבר. הדבר נכון גם בשלטי רחובות: לא כל דבר צריך להסביר. 

למשל, להסביר שרחוב הנקרא על שם השכונה אכן נקרא על שם השכונה. יש לכם את זה ביותר טיפשי? 

בירושלים זה די נפוץ...

צילום: ברוך גיאן
צילום: יחזקאל חובב
צילום: טובה הרצל
צילום: רפי מן

אבל גם בתל אביב.

רחוב נחלת יצחק למשל (בשיבושיו של שלט עילג זה עסקנו כבר בעבר כאן). קודם כל הוא לא שוכן ממזרח לתל אביב, אלא במזרח תל אביב; שנית, השם של הרב הוא יצחק אלחנן ספקטור; שלישית, חלוקת השורות מגוחכת ('רב עיר קובנה והרחוב'); רביעית, 'עיר קובנה'? אולי עדיף 'העיר קובנה'; ולבסוף, גם רחוב זה 'נקרא בשם השכונה'...

צילום: הראל תודר

יום שישי, 18 באוקטובר 2024

זֶמֶר זֶמֶר לָךְ: גבעת זמר ונווה אילן

רחוב הזמר העברי בהרצליה (צילום: איילת הכהן)

מי לא היה רוצה לגור ברחוב על שם שיר אהוב?

מתברר כי יש בארץ כמה וכמה מקומות שמציעים את האפשרות הזאת, ובמרוכז. הפעם נספר על שניים כאלה: שכונת גבעת זמר שבחיפה והיישוב נווה אילן שבהרי ירושלים. לא נתעלם כמובן מן השגיאות הצורמות...


א. גבעת זֶמֶר 

מאת אלון ריבק

לפני זמן מה קראתי בפייסבוק כי בשלט ברחוב יפה ירקוני, בשכונת גבעת זמר בחיפה, נרשמו שנות חייה של שושנה דמארי. יצאתי אפוא לבדוק זאת. 

כל הצילומים: אלון ריבק

גבעת זמר היא שכונה חדשה. הבנייה החלה לפני כשלוש שנים ומקצת הבתים כבר מאוכלסים. בניינים רבים עדיין בתהליכי הבנייה ומגרשים רבים עדיין שוממים וממתינים. השכונה נבנית על מדרון תלול, סמוך לרכס הכרמל, ולכן נדרשות עבודות עפר בהיקף גדול. הרחובות שבשכונה הנמתחים בכיוון צפון-דרום הם בשיפוע ניכר, והרחובות שבכיוון מזרח-מערב אופקיים לגמרי.


החליט מי שהחליט (ועדת השמות העירונית?) ששמות הרחובות יהיו של זמרים וזמרות, ולכן נקראת השכונה 'גבעת זמר'. כל הרחובות, הכיכרות והשבילים זכו כבר לשמות, למעט רחוב אחד שכל בתיו עדיין בבנייה.

רוב שלטי שמות הרחובות בחיפה, ולא רק כאן, נראים כמו ערך בוויקיפדיה – עודף מידע. כך למשל, בשלט הנושא את שמו של יהורם גאון נכתב בשלט 'זמר, מגיש טלוויזיה, שדרן רדיו, קומיקאי ושחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי, חתן "פרס ישראל" (למה במירכאות?) לזמר העברי (2004)'. בערך 'יהורם גאון' בוויקיפדיה: 'זמר, מגיש טלוויזיה, שדרן רדיו, קומיקאי, מפיק ושחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי, מהאמנים המרכזיים בתרבות הישראלית, חתן פרס ישראל (2004) לזמר העברי'. מי לדעתכם העתיק ממי? גם שלטים נוספים הועתקו, פחות או יותר, מילה במילה מוויקיפדיה. אפשר לדרוש לגנאי, אבל יש כאן גם צד לשבח: הביוגרפיות נכונות ואפילו ניקוד השמות נכון, כולל המַפִּיק באות ה' בסוף 'הללויה' (להלן).

הרחוב הגבוה ביותר על הגבעה, שנמצא בקצה השכונה ולמעשה איננו מחובר אליה, הוא רחוב יהורם גאון. הנוף הנשקף ממנו הוא היפה ביותר. ברחובות הנמוכים יותר הנוף פחות מרשים.

כביש הכניסה היחיד (בינתיים) לשכונה חולק לשלושה מקטעים, וכך התאפשרה תוספת שמות, ובהם זכו אהוד מנור, נעמי שמר ויוסי בנאי. בעתיד רחוב יוסי בנאי יתחבר לרחוב זלמן שניאור שבשכונת רמות רמז הסמוכה, וכך יהיה לגבעת זמר מוצא נוסף.

בגבעת זמר עוד רחובות: עפרה חַזָה, ירדנה ארזי (שגם גדלה בחיפה, כמצוין בשלט  גאווה מקומית!), יהודה עמיחי, יפה ירקוני ושושנה דמארי.

בעתיד יוסדרו גם שבילים להולכי רגל, שרובם יהיו תלולים, הם אמורים יהיו להיקרא על שמם של מאיר אריאל, יגאל בשן, אהובה עוזרי, ג'ו עמאר, עוזי חיטמן וליאור ייני.

שלוש כיכרות בשכונה והן קרויות על שם להקות: כוורת, משינה, חלב ודבש – הללויה.

ועכשיו, לתמיהות.

מה היו שיקולי ועדת השמות אינני יודע. מדוע נבחר דווקא יהודה עמיחי, שאינו זמר, מלחין או פזמונאי ורוב שירתו לא הולחנה? גם אהוד מנור לא היה זמר אלא פזמונאי, אך לזכותו עמדה כנראה העובדה שהתחנך בבית הספר הריאלי בחיפה.

שתי ה'מלכות', יפה ירקוני ושושנה דמארי, חולקות כתר אחד: רחוב ארוך שנחצה לשניים לצורך תוספת שם.

מקובל להנציח אנשים רק שלוש שנים לאחר פטירתם, אבל ירדנה ארזי ויהורם גאון עדיין חיים לגמרי וגם מופיעים. במה זכו הם לעומת זמרים וזמרות חשובים שכבר הלכו לעולמם ולא הונצחו?

קשה להתווכח מי ראוי להיות מונצח ומי פחות, אבל בכל זאת מה עם אריק איינשטיין? יתכן שוועדת השמות חששה שיחול בלבול עם רחוב אלברט איינשטיין שאיננו רחוק. ומה עם הזמר החיפאי שמעון ישראלי שהלך לעולמו בדצמבר 2023? ובין הלהקות – התרנגולים, בצל ירוק, החלונות הגבוהים, גשר הירקון, השלושרים, הדודאים, הפרברים או 'הגשש החיוור'. האם אין להקה ראויה יותר מ'חלב ודבש'?

ופתרון התעלומה: אכן הייתה טעות אך זו תוקנה. על כל השלטים עם השם 'יפה ירקוני' הודבק טלאי ובו שנות חייה הנכונות.

____________________________

ד"ר אלון ריבק מחיפה הוא רופא בגימלאות וסופר לעת מצוא  alon@ribak.org

 

ב. נד אילן בנווה אילן

מאת עפר גביש

מנהג נאה ויפה עשו להם אנשי המושב השיתופי נווה אילן שבהרי ירושלים, לקרוא לרחובותיהם בשמות של שירים עבריים. מי לא היה רוצה לגור ברחוב 'נוף ילדות', 'גן השקמים' או 'פרפר נחמד'? כל הכבוד ויירבו כמותם בישראל! 

אך אבוי, למה מיהרתם? הגהה נוספת והשוואה למקור הייתה מונעת טעויות מביכות ועגמת נפש. כמעט ואין שלט חף משגיאות.

1. נוף ילדוּת

המילים והלחן של 'נוף ילדוּת' הם של שלמה ארצי, ולא של חיים גורי ואלכסנדר ארגוב.

  

2. גן השקמים

אז ראשית, כותבים 'שקמים' ולא 'שיקמים'; ושנית, הבנות לא זימרו 'הי הלל' אלא 'הי ילל (ושמא, כפי שהעירה לי נגה אשד: 'הי יא ליל').

  

3. התקוה

הלחן של ההמנון הלאומי שלנו הוא עממי-רומני. שמואל כהן התאים את המילים ללחן אך לא כתב אותו.

4. פרפר נחמד

ראשית, השם הוא פניה ברגשטיין, ולא ברנשטיין.


ושנית, עובד אפרת אכן הלחין את השיר עבור תכנית הטלוויזיה 'בוא אליי פרפר נחמד', אבל כמוהו הלחינו את השיר רבים נוספים  (בזמרשת נמנו לפחות עשר מנגינות ובאתר אקו"ם רשומות 34 גירסאות!). הנכון היה אפוא לכתוב: מלחינים רבים. 

למען ההגינות נציין שיש בנווה אילן גם שלטי רחובות חפים מכל טעות. הנה כמה מהם:

צילומים: עפר גביש ודליה ברזילי

________________________

עפר גביש מקיבוץ יפתח הוא חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולים מזמרים   gavisho436@gmail.com


יום חמישי, 17 באוקטובר 2024

סיבוב ברעננה: מְחַכִּים, אלון תבור, בית כנסת ובית שימוש, ג'ניה ברגר

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. רעננה מחכה להם...

כמו בערים ויישובים רבים בארץ, גם בית העירייה ברעננה עוטר בבלונים צהובים ובכרזות הקוראות להשבת החטופים, ובראשם שלושה מבני רעננה שעדיין נמצאים בעזה. לו יהי!

ב. אלון התבור

כמו בחלקים גדולים של הארץ גם ברעננה היו פעם שטחים עצומים של אלון התבור. היו ואינם. אלון מפואר אחד נותר לפליטה ברחבת יד לבנים וסביבו נטעו גנני העיר פארק יפה.


מה שמשך את תשומת לבי הוא השלט שהציבו אנשי אגף חזות פני העיר לצדו של האלון, שמראה כי ברעננה גרים תלמידי חכמים:

צילום: איתמר לויתן

אומנם את המשפט האחרון יכלו לנסח ביתר בהירות, אבל אהבתי את 'פגיעת האדם ובעירו'. אין זו שגיאת כתיב אלא הפנמה של הפסוק בספר שמות, כב 4, המדבר על סוגים שונים של נזק שאדם גורם: 
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם

מקובל לפרש כי 'בעירו' היא בהמתו של אדם ששוחררה מאסוריה, מתהלכת ללא השגחה וגורמת נזק לשדות, כרמים ויבולים.

ג. בית הכנסת הגדול

בסתם יום של חול בית הכנסת הגדול של רעננה סגור ומסוגר.


בהצצה מהחלון מתגלים ציורי קיר ונברשת תאורה בסגנון 'בצלאל'.


ד. בית השימוש

ספק אם יש עוד עיר בארץ שבה בית השימוש הציבורי הוא אתר היסטורי שהשתמר, אבל ברעננה הכל זורם...


ה. יצירת אמנות מתפוררת

בצומת הכניסה לרעננה, ברחוב הפנינה פינת רחוב היהלום, בין כל הבניינים הנוצצים של חברות ההייטק עומד מתחם ענק ונטוש שכנראה שירת בזמנו את דואר ישראל או את בזק.

כבר מרחוק רואים עבודת קרמיקה מרהיבה שנעשתה ביד מוכרת. ככל שמתקרבים מתבסס החשד שעוד עבודה של אמנית הקרמיקה ג'ניה ברגר (שעל עבודת הקרמיקה שיצרה על קיר סניף הדואר ברחוב וייצמן בתל אביב כבר כתבנו כאן) מתפוררת לה לאיטה. כמה חבל!