רשימת גְּלוֹבּוֹצְנִיק (א): דיוקנו של תליין נאצי

יהודים משדליץ בפולין בדרכם האחרונה למחנה המוות טרבלינקה, 1942 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

א. אוֹדִילוֹ גְּלוֹבּוֹצְנִיק: התליין שנשכח?

אודילו גלובוצניק, 1938 (ויקימדיה)

שמו של אודילו לותר לודוויג גלובוצניק, ששחזור דמותו הוא עניינה של רשימה זו, כמעט שאינו ידוע בציבור המשכיל, בארץ ומחוצה לה, גם לא בקרב אלה שמתעניינים בתולדות השואה. דמותו אינה מוכרת בוודאי בהשוואה לרבי מרצחים אחרים, כמו פטרונו באס אס היינריך הימלר, או עמיתיו לרצח – אדולף אייכמן ורודולף הס. אך אין מדובר בתליין שנשכח. על גלובוצניק והתפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין נכתבו לא מעט מאמרים וספרים. אחת הסיבות ששמו נותר בצללים קשורה מן הסתם לכך שהאיש הרע הזה מעולם לא עמד למשפט ולא מסר עדות על פשעיו (בהמשך גם נבין מדוע). 

מי היה אפוא האיש וכיצד הגיע למקום הנורא של רוצח המונים?

הוא נולד ב-21 באפריל 1904 בעיר טְרִיאֶסְטֶה. מאז תום מלחמת העולם הראשונה הייתה עיר זו חלק מאיטליה – היא שוכנת בצפון-מזרח המדינה, ממש על הגבול עם סלובניה, ולא הרחק מן הגבול עם אוסטריה. אולם כשנולד בה גלובוצניק (וב-400 השנים שקדמו לכך) הייתה העיר חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. טריאסטה של ראשית המאה העשרים, שבה חי גלובוצניק בילדותו, גילמה בקליפת אגוז את יתרונותיה וחסרונותיה של האימפריה בכללה: מחד גיסא, עיר נמל וקיט קוסמופוליטית, אשר בה ובסביבתה התגוררו בצוותא אוסטרים, איטלקים וסלובנים, ושמשכה אליה אנשי תרבות מכל רחבי אירופה; מאידך גיסא, בין הקבוצות האתניות השונות שהתגוררו בעיר שררה מתיחות בלתי פוסקת והתנהלו מאבקים: בצד האחד ניצבו האוסטרים השליטים, ששאפו לשמר את ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שלהם, ומולם האיטלקים, שחתרו להסתפח לאיטליה, והסלובנים, שטיפחו חלומות על פאן-סלאביות ועצמאות, או לכל הפחות אוטונומיה.

מיקומה של טריאסטה באיטליה (מסומן באדום), על גבול סלובניה וסמוך לגבול אוסטריה
(ויקימדיה)

על רקע מאבקים לאומיים אלה גדל גלובוצניק לתוך סיטואציה מורכבת במיוחד, כפי שמעיד עליו שמו: שלושת שמותיו הפרטיים הם שמות גרמניים-אוסטריים, ואילו שם המשפחה הוא סלובני מובהק, ואכן, מוצאם האתני של שני הוריו היה סלאבי-סלובני (האב) וסרבי-קרואטי (האם), הגם שככל הידוע הפגינו נאמנות והזדהות מלאה עם האימפריה ההבסבורגית ותרבותה. אביו של אודילו, פרנץ גלובוצניק, היה קצין פרשים בצבא האוסטרו-הונגרי, בהמשך עבד בשירות הדואר האימפריאלי, וב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר לשירות צבאי. אז עזבה המשפחה את טריאסטה, רשמה את הבן, אודילו, לבית ספר צבאי אוסטרי, ולאחר מכן השתקעה בעיר קְלַגֶנְפוּרְט (Klagenfurt), בירת חבל קָרִינְתְּיָה האוסטרי, שאף היא, כמו טריאסטה, שוכנת על הגבול עם סלובניה (שלאחר המלחמה נקרעה מאוסטריה והפכה לחלק מיוגוסלביה).

במהלך ימי בחרותו של גלובוצניק בקלגנפורט חלו באזור התפתחויות פוליטיות, שדחפו אותו להכרעה ברורה בין מוצאו האתני הסלאבי לבין הזדהותה של משפחתו עם הלאומיות הגרמנית. בחבל קרינתיה חי מיעוט סלובני גדול, ועם תום מלחמת העולם פרצו שם קרבות בין מיליציות אוסטריות לסלובניות, סביב קביעת קו הגבול המקומי בין רפובליקת אוסטריה לבין ממלכת יוגוסלביה. הכרעתו של גלובוצניק הייתה ברורה: הוא הפנה עורף לשורשיו הסלאביים, וכלאומן גרמני-אוסטרי, בעל הכשרה צבאית ואופי היפר-אקטיבי, הצטרף למיליציה אוסטרית והשתתף בקרבות שונים ובפעילות פוליטית לאומנית. למרות זאת, מוצאו הסלאבי לא נשכח לו. לאורך כל הקריירה רוויית הדמים שלו היה עליו להתגונן בפני השמצות של יריביו באס אס, ולפיהן בעורקיו לא זורם 'דם ארי טהור' אלא 'דם סלאבי נחות'. אפשר לשער שהצורך שלו להוכיח את השתייכותו המוחלטת לגזע הארי תרם אף הוא, בהמשך הדרך, לנאציזם הגזעני והקנאי שלו, כמו גם למערכת היחסים ההדוקה שנוצרה בינו לבין היינריך הימלר, ראש האס אס.

כרזת תעמולה מ-1920 שנועדה לשכנע את הסלובנים להצביע במשאל עם בעד השארת
חבל קרינתיה תחת ריבונות אוסטריה (ויקימדיה)

אין ברשותנו מידע ברור על יחסו של גלובוצניק ליהודים בנעוריו, הגם שסביר כי נתקל בהם הן בטריאסטה, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה, הן בקלגנפורט, שבה התקיימה קהילה קטנה יותר. מכל מקום, השכבה החברתית שאליה השתייכה משפחת גלובוצניק – הזעיר-בורגנות האוסטרית – הייתה נגועה באנטישמיות חריפה, חלקה קתולית מסורתית וחלקה ריאקציה להשתלבותם המוצלחת של היהודים בחברה ובכלכלה האוסטרו-הונגרית תחת שלטונו של פרנץ-יוזף הראשון. הייתה זו אותה שכבה חברתית שממנה צמחו גם רוצחים נאצים אחרים ממוצא אוסטרי, כאדולף אייכמן, ארנסט קָלְטֶנְבְּרוּנֶר וכמובן היטלר עצמו.

היה זה אך טבעי כי השילוב של הכשרה צבאית, לאומנות גרמנית קיצונית ויצר הרפתקנות יוביל את גלובוצניק אל התנועה הנאצית האוסטרית, שהלכה והתחזקה בקרינתיה במהלך שנות העשרים. במקביל לפעילות זו הוא ניהל גם חיים 'רגילים' – למד הנדסת מכונות, הקים משפחה והתפרנס מעבודה כמהנדס ומפקח בתחום הבנייה. אולם ככל שגברה המעורבות הנאצית-גרמנית באוסטריה (בייחוד אחרי השתלטות הנאצים על גרמניה ב-1933), הקדיש עצמו יותר ויותר לפעילות חתרנית ואלימה בשירות גרמניה הנאצית, ששקדה במרץ להכשיר את הקרקע לקראת סיפוח אוסטריה לשטחה (האַנְשְׁלוּס, שהתממש לבסוף במארס 1938).

במהלך תקופה זו התחוללו בקריירה של גלובוצניק שלוש התפתחויות שהייתה להן השפעה מכרעת על המשך דרכו: ראשית, הוא הצטרף לאס אס, ששימש אז ארגון המודיעין של המפלגה הנאצית, ואנשיו באוסטריה פעלו עדיין בחשאי מפחד השלטונות האוסטריים (שהיו דיקטטוריים, אך לא נאציים); שנית, פעילותו באס אס הציפה לראשונה את האנטישמיות הרצחנית שלו (ב-12 ביוני 1933 היה מעורב ברצח בעל חנות תכשיטים וינאי ממוצא יהודי, נורברט פוּטֶרְוַוייט); שלישית, בשנים אלה נוצר קשר אישי בינו לבין ראש האס אס היינריך הימלר. 

הימלר, שמתוקף תפקידו היה מעורב עמוקות בחתרנות הנאצית באוסטריה, התרשם מיכולותיו של גלובוצניק. הוא מצא בו שילוב של יוזמה וכושר ביצוע, קנאות נאצית-אנטישמית, ואכזריות ונכונות להקרבה אישית. וכך, בין 1933 ל-1935 נעצר גלובוצניק ארבע פעמים בידי שלטונות אוסטריה, וישב כשנה במצטבר בכלא, אך בכל פעם שוחרר במהירות יחסית, בעקבות לחץ שהפעיל הימלר ממקום מושבו בברלין. מאותה עת הפך הימלר לפטרונו האישי, ואף הגן עליו מפני גורמים שונים באס אס, שכאמור ייחסו לו מוצא גזעי סלאבי ולא גרמני.

הימלר מבקר במחנה הריכוז דכאו, 1936 (ויקימדיה)

גלובוצניק התקדם במהירות בסולם הדרגות והתפקידים באס אס ובמפלגה הנאצית באוסטריה (ב-1936 אף 'זכה' להיפגש עם היטלר עצמו במהלך ביקור בגרמניה), ומילא תפקיד מרכזי בהשתלטות הנאצים על מוסדות השלטון האוסטריים במהלך ה'אנשְׁלוּס'. אז הפעיל הימלר את השפעתו על היטלר כדי לגמול לגלובוצניק על שירותו. הוא כיהן תחילה בתפקיד שר בממשלה הנאצית של אוסטריה, לאחר מכן נבחר לאחד מנציגי אוסטריה לפרלמנט הגרמני בברלין – הרייכסטאג הנאצי – ולבסוף מונה אישית בידי היטלר למושל המחוז (גַאוּלַייטֶר בטרמינולוגיה הנאצית) של וינה, המחוז החשוב ביותר באוסטריה – תפקיד שהקנה לו יוקרה והשפעה רבה.

הקריירה של גלובוצניק במשטר הנאצי הייתה אמורה להמשיך ולנסוק, אולם לא כך קרה. אותן תכונות עצמן שסייעו לו לבלוט ולהצליח כחתרן קנאי נגד שלטונות אוסטריה לפני הסיפוח, היו לו במהרה לרועץ בתפקידו החדש כמושל הנאצי של מחוז וינה. תפקיד זה דרש פחות התלהבות וקנאות ויותר טקט ורגישות – תכונות שגלובוצניק לא הצטיין בהן. ההנהגה הנאצית בברלין לא התנגדה, כמובן, לאנטישמיות הפרועה שלו ולהתעללותו האכזרית ביהודי וינה (כ-185,000), אולם גלובוצניק לא הסתפק בכך והחל לרדוף בפראות גם את אנשי הכנסייה הקתולית. באידיאולוגיה הנאצית היה אומנם מרכיב אנטי-נוצרי חזק, ובייחוד אנטי-קתולי, ומבחינה זו פעל גלובוצניק על פי 'רוח המפקד', אולם הוא המעיט בהערכת עוצמתה של הכנסייה בווינה, שנהנתה ממעמד היסטורי איתן ומתמיכה נרחבת של האוכלוסייה המקומית. צעדיו הבוטים, שכללו החרמת נכסים של הכנסייה, סגירת ארגונים קתוליים ושליחת כמרים למחנות ריכוז, עוררו מחאות המונים ברחובות וינה – מחזה נדיר ברייך השלישי.

גלובוצניק בלשכת מושל מחוז וינה, 1938 (ויקימדיה)

המחאות דוכאו בכוח, כמובן, אבל גרמו מבוכה לגרמניה הנאצית והבאישו את ריחו של גלובוצניק אצל השלטונות בברלין. כמו כן התקבלו שם תלונות על כך שהוא מעורב באי סדרים כספיים (בעיקר סביב כסף ורכוש שהוחרמו מיהודי וינה) ובשחיתות מינית. כל אלה העמידו את הימלר, פטרונו של גלובוצניק, במצב לא נוח, ונראה ששימשו גם כלי ניגוח כלפי הימלר מצד יריבו העיקרי בצמרת הנאצית, הרמן גרינג. הימלר הבין כי עליו לפעול במהירות, אם ברצונו לשמר את מחוז וינה בשליטת האס אס. בראשית 1939 הדיח את גלובוצניק מתפקידו, החליפו בבכיר אס אס אחר, שלל ממנו את דרגותיו ושיבץ אותו כסמל פשוט בוואפן אס אס, הכוח הצבאי של הארגון. עם זאת, הימלר לא שכח את בן טיפוחיו וגם לא את 'מעלותיו': היוזמה, הקנאות, האכזריות והשנאה התהומית לסלאבים וליהודים. היה ברור להימלר כי בקרוב מאוד יוכל לעשות בתכונות אלה שימוש יעיל.

ואכן, בנובמבר 1939, כחודשיים בלבד לאחר פלישת גרמניה לפולין, 'שלף' הימלר את גלובוצניק משורות הוואפן אס אס, העלה אותו בדרגה ומינה אותו למפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין שבגנרלגוברנמן ('הממשל הכללי', אותם חלקי פולין שלא סופחו לגרמניה אלא נוהלו כשטח כבוש). כעת עמד לרשותו של הימלר אדם שניחן בתכונות הנדרשות, מבחינתו, לטיפול בהרכב האוכלוסייה הסלאבי והיהודי שאפיין את פולין, וחשוב לא פחות – הימלר ידע שגלובוצניק, שהיה חייב לו את שיקום מעמדו, יעשה כל מאמץ על מנת להפגין כלפיו נאמנות אישית ו'לכפר' על כישלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. 

נבחן כעת כיצד התפתחה פעילותו של גלובוצניק בלובלין, במקביל להתפתחות מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים בכללה – מבידוד וריכוז ועד להשמדה מוחלטת.

ב. גרמניה הנאצית, היהודים והמלחמה

לא נתיימר לסקור כאן את מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים, מניעיה והתפתחותה. זהו אחד הנושאים המרכזיים בחקר השואה, אם לא המרכזי שבהם, ונכתבו עליו (ועדיין נכתבים) שפע של מחקרים. הוא מהווה גם מוקד למחלוקות ולוויכוחים בין חוקרים, ובהם גם ביחס לחלקן של האידאולוגיה הנאצית ושל האנטישמיות במימושה בפועל של מדיניות זו. כאן נתייחס לשלושה עקרונות באידיאולוגיה האנטישמית הנאצית, שהייתה להם השפעה מכרעת על ההתנהלות כלפי היהודים, בייחוד בתוך כדי המלחמה, ולמעורבותו האישית של גלובוצניק בה. עקרונות אלה הופיעו לראשונה בספרו של היטלר מַיְין קַאמְפְּף (מאבקי), שאותו כתב במחצית הראשונה של שנות העשרים, וכן בנאומיו השונים, והם המשיכו להתפתח ולהתבלט יותר ויותר ברטוריקה הנאצית, לקראת המלחמה ובמהלכה.

העיקרון הראשון – המבוסס על כתבים אנטישמיים קודמים, כגון הפרוטוקולים של זקני ציון ומאמרו של ריכרד ואגנר, היהדות במוזיקה – גרס כי היהודים הם טפילים מטבע ברייתם. הם שואבים את חיותם מן העמים שבתוכם הם חיים, ואגב כך משמידים אותם. טפילות הרסנית זו אינה בחירתם החופשית של היהודים, אלא טבועה בהם מלידתם בתוקף ציווי גזעי-דטרמיניסטי שלא ניתן לחמוק ממנו, והם פועלים כאיש אחד כדי לממשה. היא באה לידי ביטוי בהשחתת המידות המוסריות בקרב 'הגויים', גזילת רכושם, התססה ויצירת סכסוכים פנימיים והסתת העמים הלא יהודיים אלה באלה, במטרה לדחוף אותם למלחמה הדדית עד מוות.

קריקטורה בעיתון האנטישמי 'דר שטירמר': הטפיל היהודי – בעינו האחת סמל הדולר הקפיטליסטי ובשנייה
הפטיש והמגל הבולשביקי – מוצץ את דמו של העולם (ויקימדיה)

העיקרון השני קבע כי את עיקר פעילותם ההרסנית ממקדים היהודים בגזע הארי – האנטיתזה החיובית לגזע היהודי, מאחר שהוא מגלם בתוכו את כל הטוב והיפה שבתכונות האדם. הטפיל היהודי נמשך כבחבלי קסם אל אויבו הארי, במטרה לזהמו, להשחיתו ולהשמידו.

העיקרון השלישי, החשוב במיוחד לענייננו, עיגן את מאבקם של היהודים בגזע הארי בהקשר היסטורי קונקרטי: תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. על פי עיקרון זה, המלחמה פרצה כתוצאה של מזימה יהודית שנועדה לסכסך בין עמי אירופה ולהובילם למלחמת השמדה הדדית, בראש ובראשונה נגד גרמניה הארית. במהלך המלחמה עשו היהודים כל שלאל ידם כדי להביא לתבוסתה של גרמניה, ואכן הצליחו בכך, לא משום שגרמניה הייתה נחותה צבאית מול אויביה, אלא מאחר שנפלה קורבן לפעולות ריגול והפצת שמועות ורפיון ידיים מבית מצד יהודים שתקעו סכין בגב האומה הגרמנית.

שלושת העקרונות האלה מיצבו את היהודים כאויביה המושבעים של גרמניה, והדגישו את הסכנה החמורה שהם מהווים לביטחונה. מלחמת העולם השנייה הייתה אפוא, מבחינתם של הנאצים, 'מכפיל כוח', שהגביר את מסוכנותם של היהודים וחייב נקיטת צעדים נמרצים כדי לבלום סכנה זו. הנאצים לא ראו ביהודים שבשטחי הרייך – כפי שראה כל אדם בר דעת – אנשים תמימים שאינם מעוניינים ואינם יכולים לגרום נזק כלשהו לגרמניה. בעיניהם היה מדובר בחבורה אכזרית של יצורים תת-אנושיים, מחרחרי מלחמה, האחראים – יחד עם אחיהם לגזע ברחבי העולם – לפרוץ המלחמה. הביטוי הפומבי המובהק ביותר לגישה זו ניתן בנאום הנבואה, שנשא היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939. בנאום זה איים היטלר, כי 'אם יהדות הממון באירופה ומחוצה לה תצליח פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה'.

קריקטורה מ-1924 המראה את יהודי גרמניה המפוטמים תוקעים סכין בגבם של חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. על אחת הקסדות כבר מופיע ציור של צלב הקרס (ויקימדיה)

ברור אפוא שלא רק יהודי גרמניה, אלא אף המוני היהודים בשטחי פולין שנכבשו בידי גרמניה ב-1939 (חלקה המזרחי של פולין נכבש אז בידי ברית המועצות) היו מבחינת הנאצים מוקד מסוכן של חתרנות הרסנית, שיש לנטרלו בהקדם האפשרי. ברור גם שהמענה המעשי המיידי שלהם לכך, באותו שלב, לא היה השמדה אלא ריכוז היהודים בגטאות והפרדתם מן האוכלוסייה הכללית, לטובת צעדים עתידיים שטרם פורטו. גלובוצניק עצמו לא בזבז זמן, וכבר ביום כניסתו לתפקידו החדש כמפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין (9 בנובמבר 1939) פקד על גירוש היהודים מבתיהם במרכז העיר לובלין והעברתם לרובע היהודי של העיר. כחודש לאחר מכן הנחה הימלר את כלל הגורמים הרלוונטיים בפולין הכבושה לרכז את היהודים בגטאות, אולם עבור מחוז לובלין ועבור גלובוצניק היו לו, כבר אז, תוכניות גדולות יותר.

ג. תוכנית נִיסְקוֹ ורצח יהודי ברית המועצות

החל משנות השלושים ועד לראשית הרצח המאורגן של היהודים בקיץ 1941, עסקו הנאצים בתוכניות שונות שמטרתן הייתה לאלץ את היהודים שבשטחי הרייך וכיבושיו (גרמניה, אוסטריה וצ'כיה) להגר אל מחוצה להם. מקצת יהודי גרמניה ואוסטריה אכן היגרו, אולם כשפרצה המלחמה נותרו עדיין כ-800,000 יהודים, ובעקבות כיבוש פולין נוספו עליהם כשלושה מיליון. מנקודת ראותם של הנאצים נוצר צורך דחוף לנטרול 'הסכנה' לביטחון המדינה. על בסיס אותו היגיון שדגל בבידוד היהודים, סבר הימלר כי ניתן יהיה להפוך את מחוז לובלין – בשוליים המזרחיים של שטח הכיבוש הגרמני בפולין – למקום ריכוז של כלל היהודים שבשטחי הרייך, ובהמשך לכלל היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן. גלובוצניק, בעל כושר הארגון שגם צבר ניסיון במיזמי בנייה, נראה האדם הנכון לקידום 'תוכנית לובלין' או 'תוכנית ניסקו', על שם המחוז הספציפי שבו היו אמורים היהודים להתרכז.

גלובוצניק ניגש לעבודה במרץ אופייני. בחודשים הראשונים של 1940 הוקמה בפיקוחו במחוז לובלין שורה של מחנות ריכוז ועבודה ליהודי הרייך, שקלטו אליהם כמה עשרות אלפי יהודים שגורשו ברכבות מאוסטריה, צ'כיה וגרמניה, וגם מאזורים אחרים בפולין. בחלק מהמחנות היו התנאים סבירים יחסית, ובאחרים – בייחוד אלה ששימשו לעבודת כפיה – שררו אלימות קשה, רעב ומחלות. אולם, למרות מאמציהם של גלובוצניק ומפקדיו, תוכנית זו לא מימשה את ייעודה. בשלב זה, הנאצים עדיין לא היו מיומנים דיים בלוגיסטיקה שנדרשה לגירושם של אנשים כה רבים ושיכונם במחנות ריכוז או מעבר. הוצאתה לפועל של התוכנית בחורף 1940, שהיה קר במיוחד, רק הוסיפה לקשיים.

באפריל 1940 השתכנעו היטלר והימלר כי יש לזנוח את התוכנית והנחו להפסיקה. המחנות שהוקמו פורקו וחלק קטן מן היהודים ששרדו הוחזרו למקומות מוצאם ברחבי הרייך. בדיעבד, ניתן לראות בחלק ממרכיביה של תוכנית זו מעין 'חזרה כללית' לקראת הפתרון הסופי: היא אפשרה לנאצים להתנסות בגירוש המוני של יהודים ברכבות מרחבי הרייך למזרח (האחראי לכך במסגרת תוכנית ניסקו היה אייכמן, שיישם לאחר מכן את הלקחים שלמד) וכן בהקמה מהירה של מחנות ריכוז לקליטת יהודים (גלובוצניק בחר למקם את מחנה העבודה המרכזי בבֶּלְזֶ'ץ, באותו אתר שבו הקים לאחר מכן את מחנה ההשמדה).

גלובוצניק (מימין) בפולין, 1940 (ויקימדיה)

שינוי משמעותי (ורצחני) במימוש מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים התחולל במחצית השנייה של 1941. ב-22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה וכארבעה מיליון חיילים של גרמניה ובעלות בריתה פלשו לברית המועצות, תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם באוגוסט 1939 וקבע נייטרליות בין שתי המדינות. 

המערכה במזרח, יותר מכל מערכה אחרת במלחמה, נשאה, מבחינת הנאצים, אופי גזעני ואידיאולוגי מובהק. המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 הייתה, לשיטתם, מזימה יהודית שנועדה להשמיד את היסודות האריים המועטים ברוסיה ולגייס את הגזע הסלאבי הנחות למלחמת השמדה בגזע הארי בכלל ובגרמניה בפרט. הנאצים שאפו להפוך את שטחיה העצומים של ברית המועצות למה שכינו לֶבֶּנְסְרַאוּם (מרחב מחיה) עבור 'גזע האדונים' הגרמני, שאותו אמורים בני הגזע הסלאבי לשרת. שלושה מיליוני היהודים בברית המועצות – בהם ראו הנאצים את נושאי הדגל של הבולשביזם – נתפסו אפוא כאיום מתמיד על שאיפות אלה, והיה חיוני להיפטר מהם במהירות האפשרית. ואכן, כבר ביוני 1941 – ימים ספרים אחרי הפלישה – החלו עוצבות המבצע של האס אס (האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן) ברצח המוני של מאות אלפי יהודים (וכן צוענים ואנשי המנגנון הקומוניסטי), בעיקר בבורות הריגה. מסע הרצח התנהל לאורך כל החזית: מליטא, לטביה ואסטוניה בצפון, עבור בבלארוס וכלה באוקראינה בדרום. בפעם הראשונה נפרץ מחסום הרצח ההמוני של יהודים ונפתחה הדרך להשמדה כוללת.

יהודים בעיירה זבורוב שבאוקראינה חופרים את קבריהם לפני רציחתם, 5 ביולי 1941 (ויקימדיה)

ד. מבצע רַיְינְהַרְד: רצח יהודי פולין

בינתיים, לא שקט גלובוצניק על שמריו. בקיץ ובסתיו של 1941 הוא רקם, יחד עם פטרונו הימלר, תוכנית לגירוש היהודים ממחוז לובלין וליישוב גרמנים במקומם, כמבוא למהלך דומה בכלל ה'גנרלגוברנמן'. הרעיון הראשוני היה לגרשם לשטחים החדשים שנכבשו בברית המועצות, מתוך הנחה ששם יושמדו בדרך זו או אחרת. ככל שהואטה התקדמות הכוחות הגרמניים, וברית המועצות החזיקה מעמד, כך חלחלה בקרבם ההבנה, כי יש לחתור להשמדת היהודים בשטח פולין, אולם עדיין התחבטו בשאלה כיצד לבצע זאת בפועל.

במסגרת זו בחנו שני התליינים שלוש שיטות לרצח המוני: הראשונה, הוצאה להורג בבורות ירי, כמו בשטחי ברית המועצות, לא התאימה לפולין: היא הייתה איטית מדי, לא חשאית דיה, והטילה מעמסה נפשית על חלק מן הרוצחים. שיטה אחרת, שפותחה באותה תקופה, הייתה רצח בתוך משאיות גז: הקורבנות ננעלו בתא מטען אטום של משאית, וצינור גומי גמיש העביר אל תוך התא את גזי הפליטה של מנוע המשאית, שחנקו את הנוסעים למוות. שיטה זו שימשה (בהיקפים לא גדולים) את האיינזצגרופן בברית המועצות, ונבחרה כדרך המועדפת לרצח יהודי הוַרְטֶגָאוּ (השטחים במערב פולין שסופחו ישירות לגרמניה; מרבית היהודים באזורים אלה גרו בלודז'): כך נעשה בחֶלְמְנוֹ, מחנה ההשמדה הראשון שהחל לפעול בפולין בראשית דצמבר 1941. עם זאת, גם ההשמדה במשאיות גז הייתה איטית מדי ולא התאימה לרצח המוני ומהיר בהיקפים שנדרשו על מנת לחסל את כלל יהודי הגנרלגוברנמן.

משאית גז שכנראה שימשה לרצח בחלמנו, 1945 (ויקימדיה)

והנה, בעיתוי מושלם מבחינתם של ראשי האס אס, החליט היטלר, באוגוסט 1941, להפסיק את תוכנית האותנסיה (4-T), שבמסגרתה נרצחו כ-90,000 גרמנים שסבלו ממחלות תורשתיות קשות, שיתוק מוחין או מחלות נפש. רבים מהקורבנות של 'המתות חסד' אלה נרצחו בתאי גזים נייחים, שבהם נעשה שימוש בגז פחמן חד-חמצני. הפסקת התוכנית (בעקבות מחאות מצד קרובי הנרצחים והכנסייה) שחררה מתפקידם כ-150 אנשי אס אס (בהם רופאים ומהנדסים), שהתמחו ברצח בתאי גזים נייחים. סוף סוף מצאו הימלר וגלובוצניק את מבוקשם: שיטה יעילה ומהירה להשמדה המונית, וכוח אדם מקצועי וזמין לביצועה. ייתכן כי הימלר קיבל מהיטלר, כבר בספטמבר-אוקטובר 1941, אישור עקרוני להיערך להשמדת יהודי פולין. כעת נותר להתחיל ליישם זאת בשטח – וזו בדיוק הייתה מומחיותו של גלובוצניק.

תא גזים נייח ששימש לרצח במסגרת תוכנית 4T- בעיר פוזנן (ויקימדיה)

מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות וללא כל מכשול. 

בנובמבר 1941 החלה, בהנחיית גלובוצניק, הקמתו של מחנה ההשמדה בבלז'ץ וכעבור כחודש וחצי אויש המחנה בצוות של ותיקי תוכנית T-4, כדי להכשיר אותו לתחילת ההשמדה. במקביל, במהלך דצמבר, הצטרפו למלחמה יפן (לצד 'הציר') וארצות הברית (לצד בעלות הברית), והמלחמה הייתה למלחמת עולם. יש חוקרים הסבורים כי זו הייתה הדחיפה הסופית שהניעה את היטלר לממש את 'נבואתו' ולהתניע את תהליך השמדתם של כלל יהודי אירופה. בועידת ואנזה הידועה לשמצה (ינואר 1942) הובעה הדעה כי על יהודי פולין להיות הראשונים בתור.

ב-17 במארס 1942 נרצחו היהודים הראשונים בתאי הגזים בבלז'ץ (אולי לא במקרה חלקם הגיעו מגטו לובלין, 'ממלכתו הפרטית' של גלובוצניק) – השמדת יהודי פולין החלה.

חודשיים לאחר מכן נתנו הנאצים גם שם למבצע הרצח – מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, מראשי האס אס, שהיה אחראי לרצח ההמונים של יהודי ברית המועצות, עמד בראש ועידת ואנזה, וגם היה האחראי לביטחון בצ'כיה הכבושה. זמן מה קודם לכן הצליחה חוליה של אנשי מחתרת צ'כים, בהנחיית המודיעין הבריטי, להתנקש בחייו של היידריך (מבצע אנתרופואיד), והנאצים 'כיבדו' את זכרו בדרך אופיינית... בנוסף, החריבו הנאצים עד היסוד שני כפרים צ'כיים ורצחו את מרבית תושביהם. אחד מכפרים אלה, לידיצה, התפרסם והיה לסמל של אכזריות הנאצים כלפי האוכלוסייה האזרחית בשטחים שכבשו.

גלובוצניק ניהל את מבצע ריינהרד ביעילות רבה. העיקרון המנחה היה לרצוח כמה שיותר יהודים בכמה שפחות זמן ומשאבים, ככל האפשר תוך שמירה על חשאיות (לא מתוך בושה, אלא כדי למנוע לחצים בין-לאומיים וניסיונות התקוממות של יהודים). 1,700,000 הקורבנות נרצחו בשלושה מתקני השמדה בלבד, כל אחד מהם קטן יחסית, שהקמתם ותפעולם כמעט לא גזלו משאבים: מרבית המבנים במרכזי ההשמדה נבנו מעץ, משאב זול שהיה זמין ביערות הסמוכים (גם תאי הגזים נבנו כך ורק בהמשך הוחלפו במבני בטון); הגז הרעיל הופק מאדי פליטה של מנועי טנקים סובייטיים שנלקחו שלל; סגל הרוצחים כלל רק כמה מאות, רובם אפילו לא היו גרמנים, אלא כוחות עזר שגויסו מקרב תושבי האזורים הכבושים ושבויי מלחמה רוסים, שאומנו במיוחד לשם כך במחנה טרווניקי הסמוך ללובלין (מהם התפרסם במיוחד איוון דמיאניוק), וכן אסירים יהודים (זונדרקומנדו) שחוסלו בתורם. אתרי ההשמדה פוזרו בקפידה, באופן שיאפשר כיסוי יעיל של כלל שטחי הגנרלגוברנמן: בלז'ץ (גליציה, דרום פולין ומחוז לובלין); סוֹבִּיבּוֹר (מחוז לובלין) וטרבלינקה (ורשה וסביבתה). חלק קטן מן היהודים נרצח במחנה מַיִידָנֶק, שהוקם בפאתי העיר לובלין.

הסגל שפיקח על ההשמדה בבלז'ץ מנה כעשרה אנשים בסך הכל, בעלי דרגות זוטרות באס אס.
בפיקוחם נרצחו לא פחות מ-430,000 קורבנות. צולם סמוך למחנה, כנראה באוקטובר 1942.
לפחות שניים מהמצולמים שרדו את המלחמה ומתו מוות טבעי (ויקימדיה)

המשאבים הכספיים הצנועים שנדרשו לניהול המבצע עמדו לרשותו של גלובוצניק, כפי שנראה להלן, בעיקר מתוך שלל הביזה שנאסף מקורבנותיו, שבחלק קטן ממנו השתמש (ברשות ובסמכות) למימון המשך הרצח. הסיוע היחיד אשר לו נזקק גלובוצניק מהימלר היה שכנוע חברת הרכבות הגרמנית להקצות רכבות להובלת היהודים להשמדה, על חשבון רכבות ששימשו להובלת ציוד צבאי וגייסות לחזית המזרחית. הימלר לא התקשה לעשות זאת, אם כי הרכבות שהובילו את היהודים להשמדה נאלצו  לעתים קרובות להתעכב שעות ארוכות על המסילה – ללא מזון ומים תחת השמש הקופחת – על מנת לתת קדימות לרכבות צבאיות, דבר שהוסיף לסבלם הנורא של הנוסעים. האס אס גם שילם לחברת הרכבות על כל נוסע יהודי. התעריף היה מדוקדק וחולני: עבור ילדים מתחת לגיל עשר שולם מחיר מופחת, ועבור בני פחות מארבע, שנסעו בלוויית הוריהם, לא נגבה תשלום כלל.

גלובוצניק פיקח באופן הדוק על הרצח, אך כמנהל מנוסה הקפיד שלא להתערב יתר על המידה והעניק חופש פעולה לפקודיו. כך למשל, לאחר שכריסטיאן וירט, מוותיקי תוכנית T-4, שמונה בידי גלובוצניק למפקד מחנה בלז'ץ, הוכיח הצלחה ויעילות בתפקידו, קידם אותו גלובוצניק, באוגוסט 1942, לאחראי לכלל מחנות מבצע ריינהרד. מנגד, כאשר חלו עיכובים בהשמדת יהודי ורשה בטרבלינקה, באותה תקופה ממש, מיהר גלובוצניק לבקר במקום, הדיח מתפקידו את מפקד המחנה אירמפריד אֶבֶּרְל, ומינה במקומו את פרנץ שְׁטַנְגְל, ששימש עד אז מפקד מחנה סוביבור – שניהם, אגב, היו גם הם 'בוגרי' תוכנית האותנסיה T-4. דיווחים של מפקדיו, פקודיו ועמיתיו של גלובוצניק תיארו אותו כמי שעבד ללא לאות לקידום הרצח והיה חדור תחושה של שליחות וגאווה במעשיו. 

מחנה המוות סוביבור, 1943. תמונה שצולמה ממגדל שמירה (ויקימדיה)

מבחינת הנאצים, עד סוף 1942 התנהל מבצע ריינהרד בהצלחה. בתוך שמונה חודשים נרצחו ללא הפרעה בשלושה מתקני ההמתה כ-1,275,000 יהודים. אולם במהלך 1943 החלו הבעיות. למרות הניסיונות לשמור על חשאיות ההשמדה, לקראת סוף 1942 התחילו להיחשף פרטים ממנה מפי מתי מעט יהודים שהצליחו להימלט, פולנים שהתגוררו סמוך למחנות, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים. החדשות הנוראות הגיעו לידיעת יהודים שעוד נותרו בגטאות פולין וגם לידיעתן של בעלות הברית, והם פרסמו אותן ברבים. שוב לא היה אפשר לצפות שיהודי פולין שנותרו יעלו לרכבות ללא התנגדות. הניסיון לחדש את השילוחים להשמדה מוורשה, באפריל 1943, הביא למרד גטו ורשה, ובהמשך התמרדו גם האסירים המעטים שנותרו בחיים בטרבלינקה (באוגוסט) ובסוביבור (באוקטובר). כל אלה לא הפסיקו את הרצח – במהלך 1943 חיסלו הנאצים עוד כחצי מיליון מיהודי פולין – אולם היה בהם די כדי לפגום בתדמית המוצלחת של מחנות מבצע ריינהרד בעיני הרוצחים.

בנוסף, ב-1943 נטו מאזני המלחמה בפעם הראשונה באופן מובהק לרעת גרמניה: בריטניה וארצות הברית הכניעו את הכוחות הגרמניים בצפון אפריקה, פלשו לסיציליה ולאיטליה והפילו את שלטונו של מוסוליני; בד בבד נחל הצבא האדום ניצחונות גדולים בסטלינגרד ובקורסק. בקרב ראשי האס אס החלה לחלחל ההכרה כי גרמניה עלולה להפסיד במלחמה, ואז הם יידרשו לתת את הדין על פשעיהם. כל אלה, נוסף על העובדה שמרבית יהודי פולין כבר נרצחו, ושבמחנה אושוויץ 'היעיל' אפשר היה לטפל ברציחתם של היהודים שנותרו, הובילו להחלטה, שהתקבלה בנובמבר 1943, לסיים את מבצע ריינהרד. האסירים שנותרו במיידנק נרצחו במבצע חג הקציר, שעליו פיקד כריסטיאן וירט, המחנות ותתי-המחנות פורקו, מיליוני גופות הוצאו מבורות קבורה במסגרת מבצע 1005, נשרפו לאפר במדורות ענק, עצמותיהם נגרסו ונקברו מחדש. 

מכונה לגריסת עצמות נרצחים לאחר שהוצא מקבריהם כדי לטשטש את עקבות הרצח.
המכונה נתפסה בידי הצבא הרוסי במחנה ינובסקה ליד לבוב, 1944 (ויקימדיה)

כדי לטשטש באופן סופי את הרצח הוקמו בשטחי המחנות חוות חקלאיות בבעלות פולנים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה). רצח מיליונים מיהודי אירופה, ובתוכם גם שארית יהודי פולין, בתאי הגזים נמשך במחנה ההשמדה אושוויץ ובאתרים נוספים עד סוף 1944, אולם מנקודת מבטם של הנאצים, זה היה תהליך נפרד ולא חלק ממבצע ריינהרד.

ה. אחריתו של גלובוצניק

עם סיומו של מבצע ריינהרד עמדה בפני הימלר השאלה, מה לעשות בסגל הרוצחים הגרמני. אומנם הוא רחש להם הערכה עמוקה, בשל השירות החשוב שהעניקו, בראייתו, לרייך הגרמני, אבל הוא גם הבין כי חבורה זו נושאת עמה מידע מפליל על ההשמדה שאסור שידלוף. הפתרון התבסס על שלושה עקרונות: הרחקתם ממוקדי קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית והעברתם לאזורים פריפריאליים; העסקה מתמדת שלהם במשימות ביטחון שוטפות; ריכוזם יחדיו, על מנת להקל את הפיקוח עליהם. כאן סייע להימלר מוצאו של גלובוצניק, מפקד המבצע. טריאסטה, עיר הולדתו, ענתה בדיוק על התנאים המתאימים: היא שכנה באזור פריפריאלי ברייך, ובסביבתה התנהלה פעילות ערה של פרטיזנים יוגוסלבים.

גלובוצניק נשלח אפוא לטריאסטה ומונה למפקד המשטרה והאס אס בצפון-מזרח איטליה, שנכבשה בידי גרמניה לאחר נפילתו של מוסוליני. יחד איתו עברו לשם בהדרגה כל ותיקי מבצע ריינהרד, שבמהרה חזרו לעסוק במומחיותם הישנה: הם הקימו בטריאסטה אתר ריכוז והשמדה – רִיזְיֶירָה דִּי סָאן סׇאבָּה – ובו רצחו במכות אַלָּה, בירי ובמשאיות גז כ-5,000 בני אדם: יהודים, פרטיזנים ומתנגדי המשטר הנאצי, ושרפו את גופותיהם בקרמטוריום. במקביל, פיקד גלובוצניק על המאבק בפרטיזנים באזור, ובמהלכו נהרגו כמה מאנשיו (בהם כריסטיאן וירט).

תאי כלא במחנה ריזיירה די סאן סאבה (ויקימדיה)

לקראת סיום המלחמה ניסו גלובוצניק ואנשיו לטשטש את עקבות הרצח בריזיירה די סאן סאבה, ולאחר מכן נמלטו לחבל קרינתיה הסמוך וניסו להסתתר בהרים. הם נלכדו ב-31 במאי 1945 בידי כוח בריטי, וגלובוצניק, שנשלח למעצר לקראת חקירה, גמר אומר שלא להגיע אליה חי. שבוע קודם לכן נתפס פטרונו, הימלר, בידי הבריטים בגרמניה. הימלר, שהצטייד מראש בגלולת ציאניד שהותקנה בפיו, נשך אותה ושם קץ לחייו. גלובוצניק החליט לעשות כמעשה אדונו והתאבד גם הוא באותו אופן. זו כנראה אחת הסיבות לכך ששמו של גלובוצניק לא זכה לפרסום דומה לזה של אייכמן או הס, שעמדו למשפט פומבי, מסרו עדויות מפורטות והוצאו להורג בתלייה.

האם היה גלובוצניק פסיכופת או מטורף, שמצא ברצח היהודים פורקן לדחפיו האלימים? קיימות אומנם עדויות לכך שלא היסס לרצוח יהודים במו ידיו, אבל התמונה המצטיירת ממסלול חייו שתואר כאן נראית מורכבת יותר. כמו רבים מהפושעים הנאצים, גלובוצניק היה בבסיסו אדם רגיל, גם אם היפר-אקטיבי. סביר שינק אנטישמיות מילדותו, ובנוסף סבל, כנראה, מרגשי נחיתות וממשבר זהות על רקע מוצאו הסלאבי, וגם שאף לטהר את שמו בעקבות כישלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. אבל הרי אין בכל אלה די כדי להפוך אדם לרוצח המונים. 

במקום אחר ובזמן אחר אולי היה גלובוצניק הופך ליזם מצליח ומשתמש בכישוריו על מנת להיטיב עם בני אדם. היה זה צירוף נסיבות ייחודי, שחיבר בין אופיו ונסיבות חייו שתוארו לעיל, לבין האנטישמיות הנאצית הקנאית והקשר האישי ההדוק לאחד ממוביליה, הימלר, שהפך את גלובוצניק לגורם מרכזי ומוביל ברצח יהודי פולין, שבעקבותיו נכתבה הרשימה שבה נעסוק בחלקו השני של המאמר.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי של משרד הביטחון העוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית levaridan@gmail.com

תודה לפרופ' חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב על קריאתה המוקדמת ועל והערותיה לשני חלקי המאמר.

בורא מיני מזונות: מי אתה דג דניס, אַרבעס ובאָבעס, פשטידת קרישה, סמיר

א. האם לדגים יש זהות לאומית?

צילום: מימי חסקין

יש מצב שגבולות הארץ המובטחת כוללים בתוכם גם את קפריסין?

אם תיקחו את השלט הזה ברצינות, אז ייתכן שכן. הדניס הזה הוא גם מדגת הארץ וגם מיוצר בקפריסין. 

אפשר בכלל לייצר דגים? 

לדעתי, הדגים הללו מלכתחילה הם צברים. גדלו והתחנכו בארץ ישראל, ירדו מהארץ בשחייה לקפריסין ועכשיו הם בבחינת תושבים חוזרים שעולים ארצה. 

צחוק, צחוק, אבל אין בית מדרש בלי חידוש! 

עיינתי בערך ויקיפדיה על דג דניס, ולמדתי ממנו הרבה. קודם כל, השם העברי של דג זה הוא בכלל סְפָּרוּס זָהוֹב – שיקום מי שידע זאת! – ושנית, השם דניס הוא שם עממי, שמקורו בשיבוש המילה הטורקית 'דניז', שפירושה 'ים'. לדג שמגיע מהים קוראים בטורקית 'צ'יפורה דניז', כלומר דג מהים, וברבות הימים (תרתי משמע) נשתכח השם הראשון ונותר השני, שבתורו שובש ל'דניס'.

דג דניס 

ב. באָבע מייסעס

לחברת 'באָבע מייסעס' (סיפורי סבתא), המפיצה את מרכולתה הריחנית באזורים חרדיים בניו יורק יש קו ייצור ושמו 'היימיש און געשמאַק' (ביתי וטעים), והוא כולל, ככל שהבנתי, שני מוצרי יסוד של סיר הבישול היהודי: אַרבעס ובאָבעס. 

המחיר $5.79 לקופסה.

צילום: זאב וגנר

הסבר קצר למען אלה שלא גדלו על ניחוחותיהם של מאכלים קדושים אלה.

אַרבעס (arbes) אינם אלא גרגרי חומוס (חִמְצָה) מבושלים (מה שנקרא בפי העם 'חומוס עם גרגרים'), שאותם נוהגים אחב"י לאכול במיוחד בחגיגות 'שְׁלוֹם זכר' (שׁוּלֶם-זוּכֶר בשפת הדיבור).

באָבעס, לעומת זאת, הם גרעיני שעועית לבנה (לימה). הם נאכלים בכל הזדמנות, לאו דווקא באירועים מיוחדים, וריחם נישא למרחקים (והמבין יבין).

אגב, כדאי לקנות מתוצרת הארץ: במטעמי חפץ חיים, קופסה של ארבעס או באבעס תעלה לכם רק עשרה ש"ח. מחיר מציאה!

ג. פשטידה עם נוגדי קרישה

אם חשקתם בפשטידה, שגם נושאת עמה ערכים בריאותיים יוצאי דופן כמו חומרים נוגדי קרישה (הקרויים בעברית יפה נוגדי פקקת), לפתח תקווה לכו, למרכז המסחרי שברחוב לוחמי הגטאות. 

זה כנראה המקום היחיד בארץ שמוכר פשטידות קרישה (וגם קיגיל ירושלמי)...

צילום: גונן זיק

ד. הסיפור של סמיר

צילומים: איתמר לויתן

ברחוב קהילת דטרויט ברמלה שוכנת מסעדה ושמה 'סמיר', שנוסדה בשנת 1948 – לא תאריך קל בזיכרון של תושביה הערביים של העיר. היא מצהירה על עצמה לא רק כמקום של אוכל, אלא גם של היסטוריה ותרבות.

אין לי מושג איך האוכל שם – אני מתאר לעצמי שהוא מעולה – אבל בלי קשר לבישולים, הסיפור המשפחתי שמפורט בשלט גדול המידות שצמוד למסעדה, שמספר את סיפורם של ארבעה דורות מסעדנים, הוא מעניין ושובה לב.

יומן קריאה: זלמן שזר בין העולמות

צבי יקותיאל, בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה, הוצאת מאגנס, תשפ"ה

מאת עמנואל אטקס

ספרו החדש של צבי יקותיאל מגולל את פרשת חייו של זלמן שזר על תחנותיה השונות והמגוונות, מאז לידתו בעיירה מיר שבתחום המושב הרוסי ב-24 בנובמבר 1889 (בדיוק לפני 136 שנה) ועד לפטירתו בירושלים בשנת 1974, והוא בן 85. המתחים בין העולם הדתי-החסידי לבין העולם החילוני- הסוציאליסטי, שעוצב בהשפעת ערכי תנועת העבודה, בין התשוקה ללימודים באקדמיה ולמחקר היסטורי לבין השליחות בצו התנועה והמחוייבות לפעילות הפוליטית – כל אלה טבעו את חותמם על מהלך חייו של שזר, איש רב פעלים, שבערוב ימיו זכה לכהן כנשיאה השלישי של מדינת ישראל. המחבר – המוכר לרבים מקוראי הבלוג בשם החיבה 'קותי' – הקדיש פרק ארוך מחייו להקמתו ולביסוסו של מרכז זלמן שזר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל. אחרי שבפעלתנותו הבלתי נלאית במרכז שזר דאג קותי להוציא לאור מאות ספרי היסטוריה של חוקרים אחרים (ובהם של עורך הבלוג ושל כותב שורות אלה) – עתה התפנה להוציא את ספרו המחקרי הראשון. ספר זה, שלא במפתיע, הוקדש לדמות שמלווה אותו כבר עשרות שנים. יש בכך מעין פריעת חוב וסגירת מעגל אישית וסמלית.

בפרקי הספר הראשונים עוקב המחבר אחר ילדותו של שזר (אז רובשוב) במשפחה שהייתה קשורה לחסידות חב"ד, לימודיו ב'חדר' המסורתי, היחשפותו להשכלה כללית באמצעות מורים פרטיים ולימודים בגימנסיה פולנית, ואגב כך גם ראשית פעילותו הציונית ב'פועלי ציון'. שזר מצטייר בשלב זה של חייו כצעיר סקרן, בעל נטייה מובהקת למדעי הרוח. תחנה חשובה בהתפתחותו האינטלקטואלית היא שנות הלימודים באקדמיה ללימודי היהדות שייסד הברון דוד גינצבורג בסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל שזר לפתח עניין עמוק במחקר היסטורי, ומקור השראה שימש לו מורו שמעון דובנוב. באקדמיה גם פגש בפעם הראשונה ברחל כצנלסון, שעתידה להיות רעייתו, והתאהב בה. אך בשלב זה היא עדיין היססה ולא נענתה לחיזוריו. הם נישאו בירושלים בשנת 1920, רק אחרי ששניהם כבר עלו לארץ (היא ב-1912, הוא עלה סופית רק ב-1924).

בהשפעת מוריו פנה שזר להמשך לימודים אקדמיים באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין, ובהן התחיל לשקוד על מחקריו בתולדות השבתאות והפרנקיזם. בד בבד המשיך והעמיק את פעילותו בתנועת 'פועלי ציון' העולמית. בשנות מלחמת העולם הראשונה 'נתקע' בברלין ועד מהרה הפך בקרב צעירים יהודים מרצה אהוב בנושאים שהיו על סדר היום היהודי.

רבים מפרקי הספר מוקדשים לפעילותו הציבורית והמפלגתית ולתפקידים השונים שמילא. בזכות השכלתו הרחבה, כישרונותיו הרטוריים ושליטתו בלשונות, הוא נשלח פעם אחר פעם לארצות אירופה ולארצות הברית, אם כנציג התנועה אם לשם גיוס תרומות. במהלך ביקוריו אלה פיתח שזר קשרים אמיצים עם מנהיגי קהילות יהודיות ועם סופרים ואנשי רוח. תפקידים נוספים שמילא לאחר עלייתו ארצה היו השתתפות בעריכת העיתון דבר, ניהול הוצאת הספרים 'עם עובד', ניהול מחלקת ההסברה והמחלקה לחינוך בגולה של הסוכנות היהודית, יושב ראש בפועל של הנהלת הסוכנות היהודית, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, והתפקיד הרם מכולם – הנשיא השלישי. 

במלאו את התפקידים האלה, מצא את עצמו שזר ניצב בכמה מן הצמתים החשובים ביותר בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. ואלה כמה מהם: הוא היה חבר בצוות הארץ-ישראלי בוועדת אונסקו"פ בשנת 1947, זו שבעקבותיה התקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על תוכנית החלוקה; כשר החינוך הראשון קיבל החלטות הקשורות בחינוך ילדי העולים מארצות האסלאם, ובמסגרת תפקידו בהנהלת הסוכנות התמודד עם אתגרי העלייה ההמונית ושאלת העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה; בכל תפקידיו גילה רגישות מיוחדת למצבם של יהודי ברית המועצות ופעל ככל יכולתו כדי לאפשר את יציאתם. כנשיא קיבל את ההתפטרות השנייה של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על לוי אשכול ונאלץ, שלא לרצונו, לנקוט עמדה נוכח העימות החריף בין בן-גוריון לאשכול בעניין 'הפרשה'.

דוד בן-גוריון מוביל את שזר ואבא אבן לחדר האוכל בקיבוץ שדה בוקר, 1963 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

פעם אחר פעם התגלה שזר כחריג במפלגתו. כך, למשל, בעקבות מות זאב ז'בוטינסקי (1940) פרסם הספד המכיר בתרומתו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית לציונות. המאמר עורר מורת רוח בקרב חבריו במפא"י, שראו אז בז'בוטינסקי את גדול אויביהם. כשר החינוך תמך בהמשך קיום הזרמים בחינוך, ובזכותו של כל הורה לשלוח את ילדיו לזרם המתאים לו, ובה בעת התקומם נגד שליחי מפא"י במחנות העולים, שניסו לכפות חינוך חילוני על ילדי עולים ממשפחות דתיות. כדי להתגבר על המשבר הפוליטי בעניין החינוך לילדי העולים הגיע לפשרות עם נציגי המפלגות הדתיות, ואולם חבריו למפלגה סיכלו אותן. מעלותיו של שזר כאיש רוח מלומד לא היה בהן כדי לטשטש את חולשתו הפוליטית בהנהגת המפלגה. הוא אולץ להתפטר מתפקידו כשר החינוך, לאחר כשנה וחצי בסך הכול, ואחר כך הודח גם מהנהלת הסוכנות כדי לפנות את מקומו למשה שרת. למרות זאת שזר תרם רבות בתפקידיו השונים, ולזכותו יש לזקוף הישגים רבים. גולת הכותרת של פועלו הייתה חוק חינוך חובה חינם, שאותו יזם ועליו טרח כשכיהן בתפקיד שר החינוך.  

שר החינוך שזר בביקור בקורס להוראת מורים בערבית, נצרת 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

'צדק פואטי' נעשה עמו כאשר נבחר לתפקיד נשיא המדינה. לא זו בלבד שהיה בכך משום פיצוי על דחיקתו מתפקידים קודמים, אלא שדווקא בתפקיד זה באו לידי ביטוי כישוריו ומעלותיו. כישרונו הרטורי, השכלתו הרחבה, היותו איש רוח, חוקר, סופר ומשורר, הקשרים שטיפח במשך עשורים עם מנהיגי קהילות יהודיות ברחבי העולם – כל אלה הפכו אותו לדמות ייצוגית מרשימה ומוערכת.

לאורך הספר המחבר מצביע על המתחים הפנימיים שאפיינו את שזר ואת קורות חייו. כך למשל מוקדש דיון רחב לפעילותו המחקרית של שזר, שלא במסגרת האקדמית הממוסדת, ולהיותו פורץ דרך בחקר השבתאות. בכתיבתו ביטא השקפה חדשה, שראתה בשבתאות תנועת תשובה עממית ורחבה ששאפה וחתרה לגאולה, ובפרנקיסטים 'ילדים אובדים' שיש להחזירם לחיק המשפחה שבה מרדו. ואולם, פעם אחר פעם נאלץ שזר לוותר על נטייתו למחקר כדי להיענות לצו התנועה ולקבל עליו תפקיד זה או אחר. כך גם הסתיים ניסיונו האחרון, שלא צלח, לכתוב עבודת דוקטור באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של ההיסטוריון הנודע שלום (סאלו) בארון.

מספרי זלמן שזר

מתח אחר שבלט בחייו של שזר נוצר בין זיקתו הרגשית העמוקה לחסידות חב"ד לבין היותו בעל אורח חיים חילוני והשתייכותו לצמרת תנועת העבודה. בילדותו ובנעוריו הושפע שזר עמוקות מסבו, שעמד בקשר קרוב עם האדמו"ר שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), שנודע בהתנגדותו הפעילה לציונות. שזר מרד בסבו, היה לציוני וזנח את שמירת המצוות. ואולם בעמקי נפשו עדיין היה קשור לעולמה של חב"ד, והקשר איתה התחדש כאשר נפגש בניו יורק ב-1947 עם האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). מאז הפך שזר מעין פטרון של חסידי חב"ד בארץ ישראל, ובין השאר יזם את הקמת כפר חב"ד וסייע להתפתחותו.

הקשר החב"די התהדק עוד יותר בתקופת 'נשיאותו' של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, 'הרבי מלובאוויץ'. בביקוריו בניו יורק התמיד שזר להיפגש עם הרבי, והחלטתו לבקר בחצרו, כשכבר היה נשיא מדינת ישראל, עוררה ביקורת ציבורית. בשנים האחרונות לחייו קיבל הקשר של שזר עם הרבי אופי של חסיד הקשור לרבו, והנוסח והתוכן של מכתביו אל הרבי מעידים על תלות נפשית. שזר ביקש את ברכתו של הרבי ועצתו הן בענייני בריאות הן בנושאים הקשורים למילוי תפקידו. הוא התייחס אל עצותיו כהוראה מחייבת וחזר והביע כלפיו את הערצתו ואהבתו. ועם כל זאת, בכל פעם שנשאל בתקשורת הישראלית על יחסו לחב"ד, הוא ניסה להמעיט בערכו של קשר זה ולמעשה הסתיר את אופיו האמיתי.

שזר (לימינו קדיש לוז) בהתוועדות חסידית בכפר חב"ד, כנראה 1963 (צילום: מיכאל אלמגור, ויקימדיה)

מתח אחר שטבע את חותמו על מהלך חייו היה בתחום חיי המשפחה. רחל כצנלסון נעתרה לחיזוריו רק לאחר שנואשה מן הסיכוי למסד קשר זוגי עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה פרשת אהבים ממושכת. הנישואים המאוחרים של זלמן ורחל לא היו מאושרים. בתם היחידה סבלה מתסמונת דאון, ושזר, שהתקשה להשלים עם מצבה, הטיל את עול הטיפול בה על רעייתו ונמנע במשך שנים לקחת חלק פעיל בגידולה. את החסר בחיי הנישואין מילא שזר בפרשיות אהבים עם נשים אחרות. פרק מיוחד הקדיש המחבר ליחסיו של שזר עם רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת. שזר התאהב בה ולמעשה הוא שהביא לפרסומה ולהתקבלותה בציבור על ידי פרסום שיריה בדבר, הוצאת קובץ שיריה לאור ולימים גם תרגום מבחר שיריה ליידיש. יקותיאל התקשה לקבוע אם קשר זה נותר בתחום הידידות וההערכה ההדדית או שהגיע גם ליחסים אינטימיים. ואולם בפרק המוקדש ליחסיו של שזר עם גולדה מאיר מתוארת פרשת אהבים ממושכת שאין כל ספק לגבי טיבה. על חיי המשפחה של שזר העיבו גם הנסיעות התכופות והשהות הממושכת מחוץ לישראל. רק בשנותיו האחרונות שב והתהדק הקשר עם רעייתו רחל והוא הצליח להתגבר על הקושי הנפשי ולהתמסר לטיפול בבתו החולה.      

שזר מפקיד בידי גולדה מאיר את הקמת הממשלה, 1969 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

             

לשם חיבור הביוגרפיה המקיפה על שזר הסתמך יקותיאל על שפע של מקורות מסוגים שונים: כתבי שזר, מכתבים, יומנים, פרוטוקולים של מוסדות המדינה, 'דברי הכנסת' ועוד. חלק ניכר מן המקורות האלה גנוזים בארכיונים והשימוש בהם כאן הוא ראשוני. כך הצליח המחבר לצייר תמונה עשירה ורבת גוונים של מי שמילא תפקיד מרכזי בתנועה העבודה הציונית ובמדינת ישראל, ואגב כך להזכיר לקורא בן ימינו פרשיות מרכזיות בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

 ________________________________

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. etkes@mail.huji.ac.il