התקווה הנושנה: 'כל עוד' בזמר העברי

הבית הראשון של 'התקווה' בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עדיאל לוי

א. 'כל עוד' של נפתלי הרץ אימבר

רבות נכתב על 'עוד לא אבדה תקוותנו', שורת הפזמון הידועה של הימנון מדינתנו 'התקווה'. בין השאר נטען כי היא מתפלמסת עם דברי העצמות היבשות בחזון יחזקאל: 'הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ' (יחזקאל, לז 11).

אנו נעקוב דווקא אחר שורת הפתיחה של ההימנון, וליתר דיוק אחר צמד המילים 'כל עוד' הפותחות את ההמנון ('כל עוד בלבב פנימה') ומשמשות אנאפורה בשיר 'תקוותנו' בנוסחו המלא. צמד זה פותח את שמונת בתיו של הנוסח המקורי ומשמש מוטיב מרכזי בו, בצירוף הפזמון החוזר 'עוד לא אבדה תקוותנו'.

מניין שאב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר ההימנון, את הצירוף 'כל עוד'? 

עד כמה שהדבר עשוי להפתיע, צירוף לשוני זה, השגור כיום בפינו, מצוי במקרא פעמיים בלבד, וככל הידוע לי אינו מצוי כלל בספרות חז"ל, בתלמודים או במדרשים, לא במדרשי ההלכה ולא במדרשי אגדה. בספר שמואל תיאר הנער העמלקי באוזני דוד ואנשיו את נסיבות מותו של שאול, שביקש מהנער שימית אותו: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי' (שמואל ב, א 9). שאול זירז את משרתו (הנער) לעשות כן ולקצר את ייסוריו, ועל אף שגסס וידע כי מותו קרוב וצפוי, ירא מאויביו הפלישתים הסוגרים עליו שלא ישיגוהו ויתעללו בגופתו. ההיקרות השנייה בתנ"ך נמצאת בספר איוב, שם מעיד איוב על עצמו שמעולם ועד אחרית ימיו, אמר ויאמר אך ורק את האמת שבלבבו: 'כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי. אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה' (איוב, כז 4-3).

שני הפסוקים מקשרים את ההיגד 'כל עוד' עם הנפש, הרוח והנשמה, ואפשר להניח שאחד מהם או שניהם שימשו השראה ל'תקוותנו' ולצירוף 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה'. 

מה יש בו ב'כל עוד'?

מבוטאת בו אמונה מוצקה שעל אף שבריריות המצב האנושי או הלאומי, עדיין נותר עוגן קיומי שעליו ניתן להשעין את תקוות המחר. שירי 'כל עוד' רבים נכתבו מאז 'תקוותנו' של אימבר, וניתן לבחון על פיהם את הערכים החשובים בעיני כל משורר. חשובה לא פחות היא הסיפא של 'כל עוד', תשלום התנאי, כלומר הנסמך שקיומו מותנה בהתקיימותו של הסומך. למשל 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה' – הסומך, התנאי (הכיסופים לציון), והנסמך המבוקש הוא קיבוץ הגלויות ('עוד לא אבדה תקותנו ... לשוב לארץ אבותינו'). 

האקדמיה ללשון העברית

ב. 'כל עוד' של דוד שמעוני

נתחיל את סקירתנו (הלא שלימה ולא ממצה) בשיר 'ארץ ישראל' (מוכר גם במילותיו הראשונות 'ואף על פי כן'), שחיבר דוד שמעוני (1956-1886). השיר חובר, ככל הנראה, בשלהי שנת תרפ"ט (קיץ 1929), בעקבות מאורעות הדמים שפרצו אז ברחבי הארץ וגבו את חייהם של למעלה מ-130 אנשים, נשים וילדים שנרצחו באכזריות בידי פורעים ערבים והמון מוסת: בירושלים, בחברון, בצפת, בתל אביב, ביפו ובעוד מקומות. יישובים חרבו ויושביהם נמלטו, בתיהם ושדותיהם הועלו באש. שמעוני, שנחרד מהשמועות הקשות, ביטא בשיר, את בטחונו בעתיד: 'וְאַף עַל פִּי כֵן – – וְלַמְרוֹת הַכֹּל – –: / אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!', ובמילים אחרות, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות ארצנו ולא יחלש הקשר הנצחי בין הארץ לבין העם. משמעות רבה יש ל'ו' של 'ואף על פי כן' – אין זו ו' החיבור אלא ו' הניגוד, והיא רומזת לכל הפרעות והרציחות ומאמצי אויבינו לרופף את אחיזתנו בארץ, שנודעו לרבים מן העדויות והעדים למאורעות (ה'כן' ו'הכל' שבשורת הפתיחה).

ומה העניק למשורר את הביטחון בכך?  תשובתו: 

וְכָל עוֹד דּוֹפֵק בָּעוֹלָם לֵב יִשְׂרָאֵל, / וְכָל עוֹד נִשְׁמָע בָּעוֹלָם 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

הפרסום הראשון של השיר בלוח 'החבר' לשנת תרצ"א (זמרשת)

הווי אומר: נשמת האומה, דופק חייה ודבקותה באמונותיה (אולי בהשראת התפילה העתיקה 'שומר ישראל', בה נאמר 'וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'), הן הערובה לקיום הקשר הנצחי. את אלו דימה שמעוני למעיין מים חיים ולזריחת השמש: 'לֹא יֶחְרַב הַנַּחַל, כָּל עוֹד חַי הַמַּבּוּעַ, / לֹא יִשְׁבֹּת הַיּוֹם כָּל עוֹד תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ' (הדימוי האחרון נלקח מן הסתם מברית הקשת: 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר ... וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' – בראשית, ח 22), והנה הוא כפונה אל הארץ ומבטיח לה שעל אף כל הקשיים, לא נמיר אותה בארץ אחרת גם אם תוצע לנו או תקסום לנו יותר: 'וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

בבית הבא המשורר מתרפק באהבה על נופי הארץ וחבליה הגיאוגרפיים: 'וְכָל עוֹד יִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכֵךְ יַרְדְּנֵךְ / בְּשִׁיר מִיָּם לְיָם, / וְכָל עוֹד אֶת עֵינָהּ הַכְּחֻלָּה / לֹא עָצְמָה כִּנֶּרֶת הַחֵן, / וְכָל עוֹד לֹא נִדְּפוּ כְעָשָׁן הָרַיִךְ / וְשָׁרוֹן וְיִזְרְעֶאל לֹא כֻסּוּ בִתְהוֹמוֹת  –', ומסכם: וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

זוהי אמונה יוקדת בכך שלא זו בלבד שאחיזתנו בארץ לא תחלש לנוכח ההתנגדות הערבית והבוגדנות הבריטית, אלא עוד תתחזק 'בְּיֶתֶר עֹז וּבְיֶתֶר שְׂאֵת', ברוח: וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. שמעוני משוכנע שנזכה לכך שהיא תיקרא: 'ארץ ישראל', ולא בשמה המנדטורי 'פלסטינה', שרוקן ממנה את זיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו. אכן, מסיבה זו ממש, הקפידו בני היישוב בשנות המנדט הבריטי לכנות את הארץ: פלסטינה – א"י.   

שורות ה'אף על פי כן' של שמעוני גם זכו לשלושה לחנים שונים מאת נחום נרדי (כאן בביצועה של שושנה דמארי), יריב אזרחי, ופואה גרינשפון. הנה מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו של רון זרחי שרה בלחנו של גרינשפון בקונצרט שהנחה אליהו הכהן (2011):

 

ג. 'כל עוד' של חיים חפר

שיר אחר, שמושאו האמיתי מתגלה רק בסופו, הוא 'כל עוד בי הנשמה' של חיים חפר (2012-1925). זהו שיר אהבה לוהט של איש לאהובת לבו, שהמוטיב החוזר ומתנגן לכל אורכו פעמים רבות הוא 'כל עוד' (1975).

הנה השיר בביצועו של יהורם גאון:

בברכת 'אֱלֹהַי נשמה' הנאמרת בתפילת השחר נאמר: 'כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ', והמתפלל מביע כך את עוצמת אמונתו, שלשם כך נברא. גם חפר מבקש לחזק את רושמה של אהבתו הגדולה, שהיא מעל לתמורות הזמן, שהיא נצחית. את מושא אהבתו הוא מחפש תחילה (בבית הראשון של השיר):

כָּל עוֹד בִּי הַנְּשָׁמָה 

אֲחַפְּשֵׂךְ בֵּין מִדְבָּרִים, וְרֵיחוֹת הַהֲדָרִים 

בִּפְרִיחַת הֶחָצָב, וּבַגֶּשֶׁם שֶׁל הַסְּתָיו 

אחר כך בפוגשו בה, הוא מדבר על לבה דברי ריצוי וקירבה, ועדיין היא מושא חלומו הלא ממומש:

בִּשְׂפָתַיִים רְעֵבוֹת, אֲדַבֵּר לָךְ אֲהָבוֹת / וּבְלֵיל חֲלוֹמוֹתַי, אֶשַׂאֵךְ בִּזְרוֹעוֹתַי

בבית השלישי הוא מבטיח לאהובתו: 'עַל רֹאשֵׁךְ אֶפְרֹס סֻכָּה, אַתְּ תִּהְיִי לִי לַמַּלְכָּה', ממש כמו פריסת ההינומה שבחופה. עד שלבסוף מתגלה מי היא אהובה זו: 'אַתְּ יַם סוּף וְהַר חֶרְמוֹן, יוֹם חָדָשׁ וְנוֹף קַדְמוֹן'.  

האמנם? ואולי אלו בכלל מטפורות לאהובה שפנים רבות לה, ושהיא גם נשגבה וטהורה – עטוית הינומה צחורה כשלג החרמון וגם עמוקה ומסתורית כים סוף? והנה באות השורות החותמות, באמירתן הנוקבת, ואיתן הגילוי:

אֵרַסְתִּיךְ בְּיִּסּוּרִים, בֵּין סְלָעִים וְדַרְדָּרִים / וְשֶׁלָּךְ אֲנִי כֻּלִּי, וְכֻלֵּךְ אַרְצִי שֶׁלִּי

לדידו של חפר, אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורין, ומעל לכל הרומנטיקה המתקתקה של חלומות והבטחת מלכוּת, נופים קסומים וריחות הדרים, נמצאות ההקרבה ומסירות הנפש ('ושלך אני כולי'). המציאות המרה שאליה נחבטת לעיתים קרובות הדבקות במולדת והדם השותת מן הבשר שנקרע בדרדרים, הם אלה שמצדיקים את 'וכולך ארצי שלי', אירוסין בייסורים. 

כאחד ממשוררי הדור שהקיז את דמו במלחמת העצמאות, חפר פָּרַט כאן על מיתר ידוע בשירה העברית המתחדשת: מוטיב 'חתן דמים' המאורס לארץ ישראל. החל באברהם שטרן ('יאיר') בשירו 'הרי את מקודשת לי' (1934): 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת / כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל / ... אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ; / אַתְּ – בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי', עבור באלכסנדר פן בשירו 'על גבעות שייח אבריק' ('אדמה-אדמתי'), שהוקדש לשומר אלכסנדר זייד שנרצח (1941): 'אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם / שֶׁאָדַם וְנָדַם', וכלה באהרן אשמן ובשירו 'ככה כך': 'כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה / כָּךְ וְכָךְ וְלֹא אַחֶרֶת/  יָם תִּיכוֹן וְיָם כִּנֶּרֶת / גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד / מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד ... שִׁירִי לִי, שִׁירִי לִי עוֹד וָעוֹד / אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בִּדְמָעוֹת'. 

ד. 'כל עוד' של עֵלי מוהר

ולשיר 'כל עוד' אחר לגמרי, שאותו כתב עֵלי מוהר (2006-1948) והלחין יוני רכטר, ושמו הלא מפתיע הוא 'כל עוד' (1995). 

דומה שאין הורה שאינו מתרגש ממעמד כניסת ילדיו לכיתה א'. מתרגש ודואג גם יחד. האם ישתלבו הבן או הבת בכיתתם ובבית הספר, האם יצליחו לרכוש את מיומנויות הקריאה והכתיבה, ועוד ועוד. המשורר התל-אביבי עֵלי מוהר לקח חוויה חד-פעמית זו וגזר ממנה משל על מעגל החיים של יחסי אב–בן–אב וגם על מעגל שנה:   

אֵיךְ עוֹד שָׁנָה פֹּה נִפְתַּחַת, כְּמוֹ כָּל שָׁנָה, בַּסְּתָו,  

אֵיךְ בֵּן הוֹלֵךְ לוֹ לְבַד, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

גֶּבֶר רוֹאֶה בַּחֲשַׁאי, אֵיךְ בְּנוֹ נִכְנָס לַכִּתָּה 

גֶּבֶר עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁאָר בַּחוּץ, וּכְבָר שָׁרִים שָׁם בִּפְנִים, 

שִׁיר שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה, הוֹ אֵיךְ הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.

 אותו 'גבר', האב, בעומדו על יד גדר בית ספרו של הבן, מעלה בדמיונו את אביו-שלו, ונזכר שפעם הוא עצמו כילד הלך אחריו. עתה הוא מנסה לשמוע את צעדיו מאז:

גֶּבֶר בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר, גֶּבֶר בְּלֵב חַיָּיו / עַל יַד גָּדֵר שֶׁל בֵּית סֵפֶר לְבַדּוֹ נִצַּב  

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו פַּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו / הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו.

אַךְ הַיְּלָדִים עוֹד שָׁרִים, שִׁיר עַל יוֹרֶה וְחָצָב / וְגַם שְׂפָתָיו שֶׁל גֶּבֶר לוֹחֲשׁוֹת עַכְשָׁיו:  

גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, הֵן לֹא אִירָא / גַּם אִם אֶפֹּל פִּתְאוֹם, יֹאמַר לִבִּי שִׁירָה.

מוהר יצר כאן היפוך תפקידים. לא בנו הקטן נזקק לתמיכתו-ליוויו, אלא הוא עצמו, האב, הוא השואב השראה ועידוד מבנו ומחבריו לכיתה (בחיים עצמם לעלי מוהר הייתה בת ולא בן, אך אין זה משנה, כמובן). 

את השיר סיים מוהר ברצף של שמונה מטפורות התחדשות שבמרכזן לימוד השפה מן המסד, אותיות האלף-בית, המתחברות למילה הנכתבת על הלוח. בראש כל מטפורה, הוא הציב 'כל עוד', בתפקידו המסורתי: עוגן לביטחון הבלתי מעורער ביכולתו לקום מכל נפילה, בלב מתרונן משירה. לא תהא זו השערה חסרת ביסוס, שעלי מוהר, בנו של המשורר והפזמונאי יחיאל מוהר, כתב כאן על עצמו, כמי שהקשיב לקול צעדי אביו בעודו צועד לבדו בדרך שסלל לעצמו:

כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ  

כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לֹו בֵּן, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה 

כָּל עוֹד הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.  

כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר, כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה  

כָּל עוֹד עַל שְׁחֹר הַלּוּחַ, תִּתְנוֹסֵס מִלָּה. 

ה. 'כל עוד' של אהוד מנור

אהוד מנור (2005-1941), יליד הארץ וחתן פרס ישראל, כתב ב-1987 את אחד השירים האישיים ביותר שלו, שאף הוא נקרא 'כל עוד'. בסגנון האופייני למנור השיר נע מתופעות טבע בנליות-מונוטוניות אל חוויות אישיות ספונטניות המושפעות מעולם הטבע, וחוזר חלילה. השיר הולחן בידי בועז שרעבי שגם שר אותו:

כָּל עוֹד הַיָּרֵחַ קָם וּמִתְמַלֵּא כָּל חֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד בֹּקֶר מִן הַיָּם מַסְעִיר אֶת רֵאוֹתַי  

כָּל עוֹד צֶלֶם הָאָדָם מַבְחִין בֵּין חוֹל לְקֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד הַחֲלוֹם הַתָּם פּוֹקֵד אֶת לֵילוֹתַי  [...]

כָּל עוֹד חֹרֶשׁ מְלַבְלֵב בְּרִשְׁרוּשֵׁי צַמֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֹפֶק מְהַבְהֵב בְּקֶצֶב רַקּוֹתַי.  

כָּל עוֹד בְּחִבּוּק אוֹהֵב חִידַת חַיַּי נִפְתֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֵשׁ חַדְרֵי הַלֵּב תִּבְעַר בְּעַצְמוֹתַי.

 ובפזמון החוזר נוסף 'כל עוד' תשיעי:

לֹא תִּפֹּל רוּחַי, לֹא יֻתַּשׁ כּוֹחִי,  

כָּל עוֹד עַד מָחָר יִשָּׁאֵר, לַיְלָה אֶחָד לֹא יוֹתֵר.

מה יישאר ל'לילה אחד לא יותר', מה ירומם את רוחו וישמר את כוחו? הלילה עצמו (על כל כישופיו), החלומות התמימים, החיבוק האוהב? סתם ולא פירש. והוא ממשיך: 'זֶה אוּלַי תָּמִים, אַךְ תָּמִיד אָשִׂים / אֶת חַיַּי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם'. וגם כאן מותיר אותנו מנור תוהים: בידי מי יפקיד את חייו? רק המילים החותמות את השיר פותרות את החידה: 'עַל כְּנַף הַתִּקְוָה'.

להניח בשתי ידיים, משמעו להשעין את חייו בביטחון מלא וללא היסוס על משהו ערטילאי כמו 'כנף התקווה'.   

ההשוואה עם 'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מתבקשת. כל שורה של מנור נפתחת במילים הראשונות של 'התקווה', 'כל עוד', והשיר עצמו מסתיים במילה 'התקווה'. 

אך מה רב ההבדל בין השניים. אימבר ב'תקוותינו' – השיר רב הבתים שקוצר והפך ברבות השנים ל'התקווה' – תלה את תקוותיו לקיבוץ הגלויות והקמת ממלכה יהודית במנהגים יהודיים עתיקים: הפנייה ל'מזרח' בעת התפילה ('ולפאתי מזרח קדימה'), ההליכה למקומות הקדושים כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, תיקון חצות, קינות תשעה באב. לדידו של אימבר, בזכות המנהגים שהעם היהודי שימר בשנות הגלות, עדיין 'בלבב פנימה, נפש היהודי הומיה', ו'רגש אהבת הלאום בלב יהודי פועם'. 'תקוותנו', כשמו כן הוא: שיר לאומי הכתוב בלשון רבים ומדברר את רחשי העם לדורותיו. 

לא כן שירו של אהוד מנור, שהוא שיר אישי הכתוב בגוף ראשון ואין בו זכר לא ליהודי אף לא לישראלי שבו, כי אם ל'צלם האדם', אשר אומנם 'מבחין בין חול לקודש' (ביטוי הלקוח מנוסח ההבדלה הנאמרת במוצאי שבת). אין לפקפק בישראליותו של מנור ('אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת'), ועשרות שירי הזמר שלו ספוגים, כידוע, באהבת המולדת ('קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל הגליל'). אך המעקב אחר מוטיב 'כל עוד' בשירה העברית ובזמר הישראלי חושף את המעבר משירת הרבים של אני-לאומי, לעבר שירת היחיד, שמטבעה היא אוניברסלית ונטולת סממן יהודי או ישראלי.

ואכן, שיר 'כל עוד' נוסף שכתב אהוד מנור והלחין (וביצע) חנן יובל הוא 'ים תיכוני' (1985). השיר כולו נטוע בנופים ובהוויה הישראלית, אך ישראל שבשיר איננה מדינת לאום בעלת גבולות אלא חלק ממרחב גדול יותר – מרחב הארצות השוכנות לחופי הים התיכון, מרחב של חולות וגלים כחולים שמשותפים לכולם.

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנּוֹלַד עַל הַחוֹל מוּל הַגַּל הַכָּחֹל

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנִּצְרָב בַּחַמָּה בְּצִבְעֵי אֲדָמָה 

         כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / תַּחַת גַּג כּוֹכָבִים נוֹצְצִים וּקְרוֹבִים

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / הָעוֹנָה לַתַּנִּים בְּחֶשְׁכַת בֻּסְתָּנִים

 והפזמון החוזר:

אֲגַלְגֵּל אֶת יָמַי, אֲגַלְגֵּל / בֵּין צֵל וּבֵין אוֹר וּבֵין צֵל

בֵּין שִׂמְחָה לְעַצְבוּת לְשִׂמְחָה / בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה לִבְרָכָה

*

לסיום ניזכר בעוד 'כל עוד', מתוך שירו הנודע של שמואל בס, 'שירה הנוער', שנכתב בראשית שנות השלושים (לחן דוד מערבי) והתחבב מאד על חניכי תנועות הנוער החלוציות (כולל הטעות הנפוצה 'שירת הנוער'). בשנה טרופה זו מקבלות מילותיו משמעות מיוחדת: 

כָּל עוֹד הַנֹּעַר לָנוּ בַּמוֹלֶדֶת / קוֹם יָקוּם חֲזוֹן עַם יִשְׂרָאֵל

הנה מקהלת המוסד החינוכי של השומר הצעיר 'הרי אפרים', בהקלטה משנת 1963:

 ____________________________

עדיאל לוי גר במושב נחלים והוא מחנך ומרצה לתנ"ך ולמחשבת ישראל yehoshuadiel@gmail.com 

ארץ הקודש: מספרה כהלכה, גוי של שבת, רק בשמחות, מעשה בחלב, לשכת הגיהנום

א. מספרה כהלכה

בשכונת שערי חסד בירושלים תוכלו להסתפר כהלכה תרתי משמע, כולל תעודת כשרות לסַפָּר. 

ולמה דווקא ביום שלישי יש הנחה? אולי בגלל שזה היום שנאמר בו פעמיים 'כי טוב'?

צילום: גונן זיק

ב. גוי של שבת: תעריפון

משתלם להיות גוי של שבת בבני ברק.

במקרה זה מדובר בלא-יהודי שתפקידו לסדר ולארגן בשבת את מתחם בית הכנסת 'בית השם', ועל הדרך אפשר גם להשתמש בו למטרות גוי של שבת. אבל אין ארוחות חינם: 'הגוי גובה תשלום של 50 ש"ח על כל קריאה'.

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. נאָר אויף שמחעס

ועוד מק"ק בני ברק: אברך מהימן ישהה בביתכם בזמן שלא תהיו בבית בשל נסיבות משמחות, למשל חתונה או בר-מצווה. כבר היו דברים מעולם שפורצים וגנבים בדקו את ההזמנות לאירועים שתלויות על לוחות המודעות בבתי הכנסת ותכננו לפרוץ באותה שעה בדיוק. השירות מאפשר לכם לשמוח בלב שקט, ובנוסף 'תופתעו מהמחיר הנוח'.

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. מעשה בחלב ובג'נטלמן 

המודעה הזו, כתובה בכתב יד, נתלתה בשטיבל 'אבי עזרי' בפתח תקווה על ידי הגבאי המסור. אפשר בהחלט לשייכה לסוגת הסיפור העממי. 

צילום: גונן זיק

ה. פינת הפשקוויל 

ושוב, כמובן, 'גזירות הגיוס' ו'השמד' מעסיקות את קנאי ירושלים וסביבתה ומטריפות את דעתם.

מתברר שההפגנות 'בשערי לשכת הגיהנום' הן לא כל כך ספונטניות, ומערך הסעות מכל רחבי הארץ עמד לרשות הציבור הקדוש.

ועל בת ישראל האומללה הנמקה בכלא הצבאי בעינויים אכזריים כבר שמעתם? וכיצד זה לבבכם לא נשבר? גם להפגנות בכלא 10 על יד בית ליד יצאו הסעות מכל רחבי הארץ.

צילום: טובה הרצל

ראשון לציון מארש: בית העם והאורקסטרה

​​אמר העורך:

לפני שנה בדיוק, ב-8 בנובמבר 2023, הלך אליהו הכהן לעולמו. מאמר זה, פרי עטו, נותר בסל המערכת ומחברו לא הספיק לעבור עליו בגרסתו הערוכה או לענות על שאלותיי. השלמתי את המאמר כפי יכולתי, וכיוון שעוד בחייו מסר בידי המנוח את קולמוסו והודיעני כי כל עריכותיי מקובלות עליו לגמרי, אני מקווה כי גם הפעם קלעתי לרצונו. יהיו דבריו אלה, המתפרסמים כאן לראשונה, נר לזיכרו. 

בתוכנית 'מגזין שבת' של רון נְשׂיאל (כאן רשת ב'), ששודרה הערב (8 בנובמבר 2023) הובאו קטעים מהריאיון האחרון של אליהו, שבה סיפר על פרסומיו בבלוג עונג שבת, וכן שיחה איתי על האיש ומורשתו. להאזנה לחצו כאן (או כאן).

*

בית העם בראשון לציון, 2012 (צילום: stav.lau; ויקימדיה)

מאת אליהו הכהן

א. בית העם

בתקופת היישוב נוסדו בארץ, בזה אחר זה, כמעט בכל עיר, מושבה וכפר, מוסדות תרבות שכונו 'בית העם'. כל בית כזה הוקם בדרך כלל במרכז היישוב ושימש אכסניה לפעילויות תרבות לסוגיהן: הרצאות, הצגות, ערבי קריאה, אספות והופעות אמנותיות.

אימתי החלה הקמת בתי עם ביישובי הארץ, מהו בית העם הראשון שנבנה והיכן, ומה הייתה תרומתו לחיי התרבות ולהווי המקומי?

מסתבר כי מושבה קטנה אחת בארץ, ראשון לציון, שנוסדה בשנת 1882 ואוכלוסייתה מנתה אז פחות ממאה משפחות, היא שהעניקה לעם היהודי כולו, שמנה אז כ-16 מיליון נפשות, שלל מוסדות חלוציים וסמלי אומה שהיו לנחלת הכלל:

• בשנת 1885, שלוש שנים לאחר הקמתה, הונף בה לראשונה הדגל הכחול-לבן שהיה לדגל הלאומי של העם היהודי כולו. את הדגל עיצבו ותפרו במושבה מנהיג תנועת ביל"ו ישראל בלקינד ופאני אברמוביץ בת ה-19, בתו של אחד ממייסדי המושבה זאב אברמוביץ, לקראת חגיגות מלאת שלוש שנים למושבה.

• בשנת 1887, חמש שנים אחר הקמתה, הושר בה לראשונה השיר 'התקווה', שכתיבתו הושלמה בה שנה לפני כן. כעבור שנים אחדות היה השיר להמנון הלאומי של התנועה הציונית ושל האומה היהודית בכל ארצות פזוריה.

• בשנת 1898 הוקם במושבה גן הילדים העברי הראשון בעולם, שהתנהל כולו בעברית כשפת אם, וילדיו דיברו זה עם זה בעברית. לצדו קמו בית ספר עממי ראשון ובית ספר לבנות, שאף בהם שלטה לראשונה הלשון העברית כשפת ההוראה.

• בשנים 1898-1896 נבנה במושבה בית העם העברי הראשון בארץ ובעולם. הוא נוסד ביוזמתם של מתיישבי ראשון לציון ובכספם. 75 משפחות של איכרי המושבה התארגנו יחד בשנה שבה התפרסם לראשונה חזונו של בנימין זאב הרצל 'מדינת היהודים', גייסו מחסכונותיהם סכום של 11,000 פראנק זהב, קודש להקמת בית העם, שכהגדרתם נועד לשמש 'בית לעדה, ספרייה וסוכה לתזמורת'. התזמורת הייתה כמובן 'האורקסטרה' המפורסמת של ראשון לציון.

המושג העברי 'בית עם'  הושאל מספר ירמיהו לט, 8: 'וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ'. אם את בית העם המקורי בירושלים שרפו הכשדים, אנשי ראשון לציון החליטו לקוממו מחדש.

בית העם בראשון לציון שימש מרכז חיי התרבות לא רק לתושבי המושבה אלא גם לבני המושבות הסמוכות: ואדי חנין (נס ציונה), רחובות, מזכרת בתיה, גדרה, קסטינה (באר טוביה), וכן ליהודי יפו. נערכו בו אספות, ערבי קריאה, נשפים, הרצאות, קונצרטים והוצגו בו מחזות עבריים.

​מעל דלת בית העם נחקקה על אבן שיש כתובת עם הקדשה לברון בנימין רוטשילד ולרעייתו.

צילום: רחלי רוגל, ויקימדיה

טקס הנחת אבן הפינה לבית העם התקיים בכ"א בסיון תרנ"ו (יוני 1896). גולת הכותרת של הטקס היה נאומו של אהרן מאיר מזי"א, ממייסדי בית העם וחבר ועד ההנהלה הראשון שלו. בנאומו ייחד מזי"א פרק שלם לסקירת הנגינה והזמרה בתולדות ישראל, החל מתקופת התנ"ך. הוא דיבר באריכות על ייעודו של בית העם כמרכז תרבות לא רק למושבה שבה הוקם אלא לכל ההתיישבות החדשה.

איש אשכולות היה מזי"א. מהנדס, בוגר הפוליטכניקום בציריך, רופא מוסמך שהתמחה בפריז ברפואת עיניים ושימש בארץ רופא במושבות הברון, בלשן וחוקר הלשון העברית, רב מוסמך, ואף מוזיקאי ומלחין לעת מצוא. הוא הועיד את בית העם לשמש מרכז הזמרה והנגינה העברית בארץ. בנאומו, שנדפס בהמשכים בשלמותו בגיליונות קיץ תרנ"ו של העיתון הצבי, הדגיש מזי"א את ערך הזמרה, ש'היא אותה האמנות המעדנת את האדם, הפועלת ישר על נפש האדם: הזמרה מביאה את האדם לידי יגון, גם לידי שמחה, לעצבות וגם לחדוה. לעוז וגם לחמלה ... כל עם ועם יש לו זמירותיו, ובהן רואים כבמחזה את תכונת העם, מזגו ואופני חייו' ('אבן הראשה בראשון לציון', הצבי, 3 ביולי 1896).

בהמשך נאומו סקר בראשי פרקים את חיי המוזיקה בארץ מאז ימי המקרא:

בבית המקדש לא היו פחות מן 4,000 משוררים בכלי שיר ... ביציאת מצרים כבר מצאנו: 'ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים' ... בהכתרת שלמה כתוב 'והעם מחללים בחלילים'. בשוב יפתח מן המלחמה מעוטר נצחון, יצאה בתו לקראתו בנגינה וזמרה ... אף כוח הרפואה שגם בזמננו החלו ליחס לזמרה, כבר מצאנוהו מיוחס לה עוד בימי הנביאים: 'ולקח דוד את הכנור וניגן בידו ורווח לשאול, וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה'.

נאומו של מזי"א הותיר רושם רב בקרב הנוכחים, ובסיומו זכה לקריאות הידד מכל העברים 'ולמחיאת כפיים אין קץ'.

אהרן מאיר מזי"א (1930-1858)

יוזמתו של מזי"א להקים היכל זמר כחלק מבית העם בראשון לציון הייתה חלוצית וראשונה מסוגה בארץ. אילו מומשה הייתה אמורה להיות האבן הראשה בכינוס ותיעוד זמרת הארץ.

כעבור 14 שנים הגה המלחין וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון רעיון דומה, להקמת 'בית הזמר העברי' בירושלים. אידלסון והחזן ומנצח המקהלות שלמה זלמן ריבלין פרסמו כרוז ובו הודיעו על כוונתם להקים 'מכון לשירת ישראל בארץ ישראל', במטרה לשמר את כל הנכסים המוזיקליים של העם היהודי. אבן הפינה הונחה בשנת 1910 ועיתוני הארץ בישרו על הקמתו בכותרות הראשיות ובסיסמאות מליציות: 'המכון יאצור בקרבו את כל שירות ומנגינות העם מכל הדורות והתקופות והשבטים והארצות ... המכון הזה יהיה המשכן והזבול שבו תלון השירה והמנגינה של עם ישראל', נכתב בעיתון החרות. 

החרות 20 במאי 1910

בסופו של דבר שתי היוזמות הללו לא הניבו את התוצאות שקיוו להם הוגיהן. הרעיון של מזי"א נשכח ונזנח ולא קרם עור וגידים, וזה של אידלסון נכשל בשל העדר מימון וסכסוכים ומריבות עם קנאי ירושלים.

מאז יוזמתו של מזי"א ועד היום חלפו 125 שנים. במרוצת תקופה זו הוצעו קרוב לחמישים אתרים ברחבי הארץ – מחצר כנרת ועד מודיעין – לשכן בהם את 'בית הזמר העברי', שיציג לציבור את תולדותיה של זמרת הארץ ואת שלבי התפתחותה, יסקור את תרומתם של מעצביה ומלחיניה וישמש גם מרכז לטיפוח חקר הזמר העברי מראשיתו, ברוח רעיונותיהם של מזי"א ואידלסון. אף אחת מיוזמות אלה לא זכתה עד היום לצאת אל הפועל...

בית העם בראשון לציון נחנך שנתיים לאחר מכן, ערב חג הפורים של שנת תרנ"ח (1898). על טקס הפתיחה דווח בעיתון הצבי של אליעזר בן יהודה: 

הצבי, 11 במארס 1898

הבניין הוקם בגבולו המזרחי של פרדס המושבה (כיום גן המושבה), והיה המבנה הראשון ברחוב שנקרא על שמו 'רחוב בית העם'. הבניין היה בן קומה אחת, שטחו כמאתיים מטר רבוע וגובהו חמישה מטר. היה בו אולם מרכזי, שבצדו הצפוני גלריה ובצדו הדרומי מרפסת עץ סגורה ששימשה במה שאותה ניתן היה לפתוח גם אל עבר גן המושבה. מתחת לבמה נבנה מרתף. האולם והספרייה שימשו גם חדר קריאה לאנשי המושבה ולרשותם הונחו באולם העיון לא פחות משישים עיתונים בעברית ובשפות לועזיות.

בית העם לאחר הקמתו (באדיבות מוזיאון ראשון לציון)

פירוט ההרצאות ושמות המרצים פורטו במאמרו של דוד יודילוביץ, ממייסדי המושבה, 'דברי הימים לערבי הקריאה בראשון לציון', שהופיע בחוברת נדירה ושמה מִנְאָמֵי ערבי הקריאה אשר נאמו ב'בית העם' במושבת ראשון לציון (דפוס לונץ, אתת"ל לגלותנו, 1899). 

בחוברת נדפסה גם הרצאתו של בוריס אוֹסוֹבֶצְקִי, היינן של יקב המושבה ומנצח ה'אורקסטרה', שכותרתה הייתה 'הבצירה' (הבציר); ההרצאה נדפסה בעברית וביידיש.

היקף ומגוון הנושאים שנדונו בהרצאות אלה ורשימת המרצים היו מעוררים התפעלות גם בימינו. קל וחומר כאשר מדובר במושבה שעשתה את צעדיה הראשונים בתחום התרבות. 

הנה לדוגמה שני עמודים מתוך רשימת ההרצאות והמרצים:

להקמת בית העם קדמה מסורת של ערבי קריאה שנערכו בראשון לציון בכל מוצאי שבת, החל מכ' בניסן תרנ"ו (1896). מטרת הרצאות אלה הייתה לטפח במושבות דמות של איכר רחב אופקים שאינו מגביל את עצמו לעיסוק בחקלאות. ההרצאות בערבי קריאה אלה הוקדשו למגוון נושאים בהיסטוריה יהודית וכללית, בידיעת הארץ, במדעי הטבע ובספרות, וגם לחידושים בגידול גפנים ובייצור יין. 

ועד 'ערבי קריאה' בראשון לציון, 1898
יושבים (מימין לשמאל): דוד יודילביץ (מזכיר), שרגא פייבל רוזין, שמואל מרדכי שרקון, מנשה מאירוביץ (יו"ר), אהרן מאיר מזי"א, בוריס אוסובצקי, דן בריל; עומדים: שמשון בלקינד, אריה לייב הורביץ, גרשון הורביץ, דב לובמן 

בשנתיים הראשונות, עד להקמת בית העם, נדדו ערבי הקריאה מבית חבר אחד למשנהו. ההרצאות לוו מפעם לפעם במכשור טכני שטרם נראה עד אז בארץ. דוד יונס, בנו של שלמה נפתלי הרץ (שנ"ה) יונס (מחותנו של אליעזר בן יהודה), שהרצה בערבי הקריאה, שלח מתנה עם שובו למוסקווה: 'פנס קסם' כדי שיקרינו באמצעותו מראות ודמויות תוך כדי ההרצאות. בשנת 1897 הגיע למושבה הפונוגרף ('כתב קול'), מכשיר הקלטה והשמעת יצירות שהוטבעו על גלילים ('צילינדרים'). זה היה מכשיר ההקלטה הראשון שפעל בארץ ישראל!

לצערנו עד מהרה יצא המכשיר משימוש, שכן הגלילים נוצרו מחומר שביר ולא נותר מהם זכר; גם הפונוגרף עצמו לא שרד. כשנחנך בית העם הועברו ערבי הקריאה מבתי החברים לבניין החדש. נבחר ועד חדש בן 11 איש, שכלל בין היתר את אוסובצקי ומזי"א.

ועד בית העם. מימין: דב חביב (לובמן); עומד: מנשה מאירוביץ

כאשר אישיות חשובה הגיעה לראשון לציון היו אנשי המושבה מתכנסים בבית העם כדי להאזין לדבריה. מעל בימה זו נישאו נאומיהם של מכובדים מן השורה הראשונה, כמו בנימין זאב הרצל (1898), הברון אדמונד דה-רוטשילד (1899), ג'מאל פאשה, המושל הצבאי הטורקי של ארץ ישראל וסוריה (1915) או אלברט איינשטיין (1923). בבית העם התקיימו אספות הייסוד של ארגונים חדשים כמו 'איחוד מושבות יהודה והגליל' (1901) או 'אגודת הכורמים' (1906).

בראשית שנות השלושים, לאחר שיפוץ שנערך בבניין, החלו להנהיג בו מסיבות 'עונג שבת', בעצתו ובהדרכתו של חיים נחמן ביאליק, שיזם מסיבות דומות בתל אביב. בתקופה זו נערכו בבית העם אירועים של כל המוסדות והאגודות המקומיות, כמו הקרן הקיימת, הוועד החקלאי, התזמורת, אגודות 'מכבי' ו'הפועל', ​הסתדרות נשים, הסתדרות העובדים ועוד רבים. הבית שימש גם לאירועים פרטיים, לחתונות ולטקסי אבל. בימי מלחמת העצמאות נערך במקום טקס האשכבה ל-11 בני ראשון לציון שנפלו בקרב בשדות גן יבנה (ינואר 1948). הפעילות הענפה שהתקיימה בבית העם העברי הראשון בעולם ביטאה את הסיסמה של הנהגת המושבה: 'בית העם לכל העם'.

מייסדי אגודת כורמי ראשון לציון בחזית בית העם

ב. האורקסטרה

בתום כל ערב קריאה ובהזמנויות חגיגיות אחרות הנעימה ה'אורקסטרה', תזמורת המושבה, שמוקמה ב'סוכת התזמורת' שבחזית בית העם, בשירים ובמנגינות להנאת המשתתפים והציבור כולו שהתאסף מסביבה.

האורקסטרה נוסדה בשנת 1895 בידי בוריס אוסובצקי, מי שהיה לפני כן נגן בתזמורת האופרה של סנקט פטרבורג ועלה לארץ ישראל ב-1888. הוא התיישב בראשון, שם שימש אחיו יהושע כפקיד הראשי של הברון ושם גם התגורר אביו. תוך זמן קצר מונה בוריס למנהל החשבונות של היקב וב-1893 הפך ליינן הראשי ולאחד ממנהיגי המושבה. 

בוריס אוסובצקי (1944-1864)

בהרכבה הראשון מנתה האורקסטרה 28 איש, והייתה התזמורת הראשונה שהוקמה במושבות הארץ. את כְּלֵי הנגינה – בעיקר כלי נשיפה – רכשה התזמורת מתרומות. אליהו שייד, המפקח הראשי על המושבות מטעמו של הברון רוטשילד, תרם אלף פרנק בשם הברון. על כך סיפר העיתונאי זלמן בן טובים, שקבל על כך שבשעה שפועלים עניים רבים מפוטרים מעבודתם בפקודת שייד ומגיעים אל סף רעב, הביא הלה 'בבואו לארץ הקודש אלף פרנק מתנה לאגודת התזמורת (ארקעסטער) שנוסדה זה כחצי שנה בהמושבה ראש"ל ואשר מצאה חן בעיניו מאד. גם ציוה כי יבנו יציע מיוחד לשם אגודת התזמורת, למען יהיה לה מקום קבוע לנגן בו מנגינותיה. האם גם זה על פי סוד הצמצום הוא? ישפטו נא הקוראים' ('מכתבים מיפו', חבצלת, כ"ז בניסן תרנ"ו, עמ' 208).

ההרכב הראשון של התזמורת. במרכז התמונה: בוריס אוסובצקי (צילום ישעיהו רפאלוביץ; ויקימדיה)

לקראת כל קונצרט הדפיסה התזמורת תכנייה ('פְּרוֹגְרַם'). בין היצירות שנוגנו היו קטעים מהאופרות 'כרמן' מאת בִּיזֶה, 'פאוסט' מאת גּוּנוֹ ו'איל טרובטורה' מאת וֶרְדִי, שירים עבריים אחדים וכן מנגינות טורקיות, בכללן גם ההמנון הטורקי. התזמורת השתתפה באופן קבוע בחגיגות הלאומיות, שנערכו במושבה רחובות בחול המועד פסח בין השנים 1914-1908 וסביבן התרכז קהל רב. היא הוזמנה להופיע בזכרון יעקב וניגנה בטקסים של השלטון העות'מאני שנערכו ביפו.

תכנייה של תזמורת ראשון לציון, חנוכה תר"ס (1899)

לצד שירי הלל לאורקסטרה נכתבו גם לא מעט דברי ביקורת. כך למשל נזף משה לייב לילינבלום, ממנהיגי תנועת חיבת ציון שישב באודסה, ב'בעלי בית הזמרה בראשון לציון, שהם מתאספים לעתים קבועות לשמוע קול נגינות וזמירות ... תחת ללמוד את דברי ימי עמם או ידיעות אגרונומיות ואקונומיות שיכלו להועיל להם' ('דברי זמר', לוח אחיאסף לשנת תרנ"ח, ה, תרנ"ז, עמ' 23).

אפילו הרצל, שביקר בראשון לציון ב-27 באוקטובר 1898 והתקבל בצלילי התזמורת, לא רווה מהם נחת. ביומנו כתב: 

תיאודור הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, ב, מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 50-49

בשנת 1896, במלאת שנה לתזמורת, נערכה לכבודה חגיגה מיוחדת. מנשה מאירוביץ, הביל"ויי שניגן בעצמו בתזמורת, שיבח את מייסדה ומנצחה אוסובצקי במילים נרגשות: 

לא קל להוליד רעיון, אבל קשה מאד להוציאו לפועל. והנה פלא, את המנוחה הרוחנית אחרי עבודתנו  היומית המפרכת את הגוף, אתה יצרת לנו. בשמי ובשם כל חברינו אני מביע לך תודתנו בעד מסירות נפשך אל היצירה התרבותית, בעד עבודתך התמה שאין בה כל מחשבה וכל תקוה לשכר חומרי. את כולנו הלהבת לעבודה הרוחנית הנשגבה, ותעש את כולנו לאמני נגינה וזמרה. מלובשים אנו כולנו עכשיו בגדי חג ויום טוב, ואצבעותינו פורטות על נבל, תוף וכינור כאילו אינן כואבות מעבודת היום; כאילו אינן מכוסות יבלות מהמעדר והאת של עבודה בשדה ובכרם ... ברוך תהיה לנו! לעולם לא נשכחך! כוחה של הזמרה נצחית היא. הגדלת עשׂה לתזמורת ראשון לציון!

לאות הוקרה הגיש מאירוביץ לאוסובצקי מקל ניצוח מפואר, עשוי מעץ הבנה ושן פיל, מעוטר פרחי שושן, ובתוכו חרוטות האותיות ב.א. הוא סיים את נאומו: 'בכל פעם שתנצח בנגינות במקל נצחון זה, יעלה נא על לבך זכר אוהביך, מעריצך, תלמידיך בני ראשון לציון'. 

אוסובצקי הקשיב לדברים 'בעיניים נוצצות דמעות, ובאותו רגע העלה רוקח המושבה מאיר אלכימיסטר אש בנגלית [כך כינו אז את הזיקוקין די-נור]. ענפי העצים הוארו אור יקרות ומתוכם נשקפה תכלת השמים. זקני המושבה ... הגישו לבוריס אוסובצקי תעודה כתובה על קלף בסגנון 'למנצח בנגינות' ... חותנו של ב' אוסובצקי, הישיש קפלמן, שהיה בזמנו מנצח תזמורת מלכותית בפטרבורג, ובא עתה לארץ ישראל, התבונן בהערצה אל שמחת-עם זו במדבר 'עין הקורא', ושפתיו דובבו: אכן עם ישראל חי! (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, התרמ"ב-התש"א, 1941, עמ' 483-482).

על מופע התזמורת בבית העם בנוכחותו של מוניש קפלמן, חותנו של אוסובצקי, שהגיע לארץ מקייב, סיפר יהודה גרזובסקי (גור): 

עד מהרה עלו על הבמה כעשרים איש, כולם צעירים לימים מלאים חיים וכח עלומים, ויעמדו על השולחנות הקטנים אשר על הבמה, ובידי כולם כלי זמר שונים, ובתווך עמד ראש היקב שהוא גם ראש התזמורת, ועל ידו עמד חותנו הישיש העוזרו לְנַצֵּחַ על התזמורת, ויזמרו מזמירות טובי המנגנים בימינו. לאחרונה זימרו 'זמר פלשתינה' אשר חיבר המנצח הזקן, והזמר נעים ונפלא, בו נשמעו השתפכות נפש כואבת ואנחות היוצאות מקרב לב דואב, בלולות ברגשות תקוה ואומץ לב ('מסע בא"י', עולם קטן, א, תר"ס, גיליון נב, עמ' 548).

הקמת התזמורת עוררה את מחדשי השפה העברית, ואליעזר בן יהודה בראשם, ליצירת מינוח מוזיקלי בעברית. אב"י, שהיה מחדש אובססיבי של מילים ומושגים, לא השלים עם העובדה שהמילה הלועזית 'אורקסטרה' הולכת ומשתרשת בארץ. ניסיונותיו לחדש מונחים מוזיקליים לא תמיד התקבלו בסבר פנים יפות בציבור. רעייתו חמדה סיפרה כי הייתה לו, לאב"י, קופסה שעליה כתוב 'להכניס ללשון' ובה אחסן את חידושיו לפני שפרסמם. כך למשל, בשנת 1892, שלוש שנים לפני שנוסדה האורקסטרה, חידש אב"י את המונח העברי 'תזמורת' במקום 'קונצרט', אך הציבור אימץ את 'תזמורת' דווקא כחלופה העברית לאורקסטרה. עוד ביקש אב"י לעברת את 'קונצרט' ל'מנגינה' אך גם חידוש זה לא נקלט, 'בן יהודה רואה זאת וצוחק, ואומר: הם יותר חזקים ממני, יהי כך' (ראשון לציון, עמ' 238). בעיתונו השקפה המשיך אב"י לדווח על תכניות הקונצרטים שערכה התזמורת, תחת הכותרת 'פרשת המנגינה'. 

האורקסטרה בהרכב מלא על מדרגות בית העם, 1895 (צילום: אברהם אהרן ריטֶווסקי)

בראשית נובמבר 1902 נפרד אוסובצקי מניהול התזמורת ומן היקב והיגר לארצות הברית. מפריז, שם ניהל דיון כושל עם הנהלת יק"א שלא חפצה עוד בשירותיו, שלח לחבריו בראשון לציון מכתב פרידה נרגש (התרגום לעברית נמצא במוזיאון ראשון לציון):

פריז, 7.11.1902

אל המתיישבים במושבות יהודה,

ידידי היקרים!

עם עזבי את פלשתינה קוויתי עוד לראותכם ולחזור לארץ המסכנה הזאת שבה השארתי את נעורי ובריאותי. אולם ה-י.ק.א. חשבה אחרת. היא לא קיבלה את הצעתי לתקופת שירות נוספת של שלוש שנים. רציתי להמשיך לעבוד בתוככם ולמענכם, רציתי כמו כן להכין ממלא מקום, אך לצערי הנהלת י.ק.א. לא הסכימה.

ידידי היקרים, הנני בא להיפרד מכם ולאחל לכם שגשוג ואושר. הייתי תמיד מסור לכם ורציתי בכל מאודי לתרום לרווחתכם. אני מקווה שתזכרוני לטובה. מצטער אני על אשר איני יכול לבוא ללחוץ את ידיכם. האמינו לי שהפרידה מכם קשה עלי.

שלום ידידי היקרים!

זכרו מדי פעם את ידידכם ואחיכם המסור מקרב הלב לכולכם.

חתום: בוריס אוסובצקי

רחוב אלבני 3, פריז

*

בראשית שנות השישים חיבר דן אלמגור שיר הומוריסטי בשם 'האורכסטרה של ראשון לציון', ובו היטיב לשקף שביבים מהווי התזמורת. בשיר שילב אלמגור דמויות אמיתיות מימיה הראשונים של המושבה, ביניהם המנצח אוֹסוֹבֶצְקִי ('מאסטרו אוסוביץ'), הביל"ויי מנשה מאירוביץ, ד"ר חיים חיסין הרופא, דוד גיסין המוהל, ואהרן מרדכי פריימן ממייסדי המושבה. 

הזמר והשחקן שמעון ישראלי הלחין לשיר מנגינה סוחפת וכלל אותו בתכניתו הפומבית 'התאומים' (1962). המעבד שמעון כהן – בעצמו נצר למייסדי ראשון לציון – עיטר את הלחן בעיבוד שהעלה חיוך בקרב שומעיו, ושילב בו את לחן השיר 'כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון' ואת לחן הריקוד 'קרקוביאק'. שמעון ישראלי שר את השיר ברוח הומוריסטית בתכנית 'האח, ראשון לציון', השנייה בסדרת תכניות הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי'. 

כך זה היה במקור:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 36

בעלי התוספות

שמואל אבנרי, לשעבר מנהל הארכיון של בית ביאליק, מוסיף:

רב תודות לפרופ' דוד אסף על המתנה הנפלאה שהעניק לנו: עוד מאמר מלומד ומרנין נפש מאת יקירנו האהוב והבלתי נשכח אליהו הכהן ז"ל.

בהקשר למסיבות 'עונג שבת' שהתקיימו ב'בית העם' בהשראת מפעלו התרבותי הגדול של ביאליק בתל אביב – הנה מכתב בקשה של מנשה מאירוביץ אל ביאליק להשתתף במסיבה הראשונה של 'עונג שבת', שנועדה להיערך בבית העם של ראשון בשבת, כ"ב באדר תר"ץ (22 במארס 1930), וגם לייעץ לחברי ועדת התרבות באילו מרצים עליהם לבחור.

כחודש לאחר מכן דיווח מאירוביץ למשורר הלאומי על ההצלחה הרבה שנחלו המסיבות בבית העם, חזר וביקש ממנו להשפיע על מרצים להגיע למסיבות שלהם, והביע משאלה שגם ביאליק יאות לכבדם בהרצאה משלו. ביאליק אמנם המליץ על מרצים, אך ככל הידוע לא הגיע בעצמו, וזאת כנראה בשל טורח הדרך וההכרח לשבות בראשון לציון.