הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

דם המכבים האדום (צילום: אסתר ענבר, ויקימדיה)

אחד מסמלי הזיכרון האוניברסלי לחיילים שנפלו, שהתגבש לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפרחים האדומים, ובפרט פרחי הפרג. סמל זה אומץ גם בתרבות העברית והישראלית, ומאז שנות החמישים בלט במיוחד הצמח המכונה 'דם המכבים'. השבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד (2023) החזירה לעולם הדימויים של הזיכרון את הכלניות של הדרום האדום.

מאת עמי זהבי

ב-1915, לאחר נפילת חברו במערכה בבלגיה, פרסם הרופא הצבאי ג'ון מק'קריי (John McCrae), מחיל המשלוח הקנדי לאירופה במלחמת העולם הראשונה, את השירIn Flanders Field  (בשדות פלנדריה). השיר התפרסם בכל העולם והפך סמל המייצג את דמם השפוך של הנופלים במלחמות, בפרט בארצות חבר העמים הבריטי. בין היתר תוארו בשיר מרבדי הפרגים (poppies) האדומים שמכסים את שדות הקטל. 

בשדות  פלנדריה, מהדורה מאוירת, 1921 (ויקימדיה)

כך תרגמתי את השיר לעברית (במרשתת אפשר למצוא תרגומים נוספים): 

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה פְּרָגִים נָעִים  

בֵּין צִיּוּנֵי קְבָרֵינוּ, שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה.  

שָׁם, מִמַּעַל, חוּגָה בְּקוֹלָהּ תַּנְעִים;   

בִּרְעוֹם הַתּוֹתָחִים תַּחְתֶּיהָ, לֹא יִשָּׁמַע שִׁירָהּ.

 

אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. אַךְ זֶה כַּמָּה יָמִים  

חַיִּינוּ, חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר, אֶת נֹגַהּ הַשְּׁקִיעָה,  

אָהַבְנוּ, גַּם נֶאֱהַבְנוּ, וְכָעֵת אָנוּ נָמִים   

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.  

 

הַמְשִׁיכוּ בָּאוֹיֵב אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ!  

אֲלֵיכֶם אֶת הַלַּפִּיד נָחִישׁ, כִּי כּוֹשְׁלוֹת יָדֵינוּ;  

אַתֶּם תִּשָּׂאוּהוּ אֶל עַל.  

וְאִם בֶּאֱמוּנֵנוּ, הַמֵּתִים, תִּמְעֲלוּ מַעַל  

לֹא נִמְצָא מָנוֹחַ, אַף כִּי הַפְּרָגִים יִפְרְחוּ  

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.

מספרם העצום של ההרוגים וחוסר התוחלת שבמלחמה, יחד עם הדימוי המתבקש לשדה מוצף דם, תרמו להפיכת פרחי הפרג לסמל בינלאומי לחיילים שנפלו בקרב. בימי זיכרון לאומיים עונדים הזוכרים פרחי פרג מיובשים או פרחים מלאכותיים העשויים מנייר. הם נקראים remembrance poppy (פרגי זיכרון).

בכנסייה הסקוטית סנט אנדרו בירושלים, המוקדשת לנופלים בקרבות על העיר במלחמת העולם הראשונה, מוצגים כמה זרים עם פרחים מלאכותיים דמויי פרג וכרטיס מזכרת עם ציור שדה קטל, הוא שדה פרגים.

צילום: עמי זהבי

מוטיב הפרח האדום שמסמל טיפות דם הוא עתיק יומין ומופיע בתרבויות רבות. שמה המדעי של הדְמוּמִית, שמופיעה גם בארץ בכמה מינים בצבעי אדום, הוא Adonis. במיתולוגיה היוונית אדוניס הוא אל התשוקה והיופי, אהובהּ של אפרודיטה (או ונוס, במיתולוגיה הרומית), שנהרג מנשיכת שיניו של חזיר בר. מדמו שטפטף לאדמה יצרה אפרודיטה את פרח הדמומית שחוזר ופורח בכל שנה מחדש. 

דמומית קטנת פרי (צילום צחי אבנור; ויקימדיה)

פרחים גדולים ואדומים מסוגים שונים נפוצים כידוע גם בישראל והם פורחים ברציפות ובקביעות מסוף ינואר ועד סוף אפריל, עם חפיפה מעטה. וכך, פרחי הזיכרון בארץ הם לא רק פרגים אלא במידה רבה גם הכלניות, הנוריות, הדמומיות ודם המכבים האדום. 

הפרחים האדומים נוכחים גם באמנות הישראלית, בספרות, בשירה הלירית ובשירי הזמר, ונביא כאן כמה דוגמאות, מקצתן ידועות ומוכרות. נתחיל בשירה העברית:

חיים גורי כתב בינואר 1948, אחרי נפילת מחלקת הל"ה, את שירו הנודע 'הנה מוטלות גופותינו', שמסתיים בשורות הללו:

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַַחֲזוֹר כִּפְרָחִים אֲדוּמִים. 

תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ 'מַחְלֶקֶת הָהָר' הָאִלֶּמֶת. 

אָז נִפְרַח, עֵת תִדּוֹם בָּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחְרוֹנָה.

 גם בשירו המפורסם לא פחות 'באב אל-ואד', שנכתב ב-1949, חוזרות הכלניות האדומות:

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה, 

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהָר וּבַמוֹרָד. 

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ 

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, בָּאבּ אֶל-וַאד.

הסופר משה שמיר, שאחיו אליק נהרג בקרבות מלחמת השחרור, כתב בסיפור 'אֶלִיק וְהַכַּלָּנִיּוֹת' (הסיפור נדפס לראשונה בדבר לילדים, 1948):

אֱלִיק מֵטִיל עוֹד רִמּוֹן...  מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ – שָׂדֶה שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת. הַיּוֹם כְּבָר לֹא נַסְפִּיק לִקְטֹף מֵהֶן, אֲבָל אֵין דָּבָר. עוֹד נָבוֹא לְכָאן וְנִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, בְּכָל הָאָרֶץ נִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, יְלָדִים וְאָבוֹת וְאִמָּהוֹת, כְּכָל שֶׁנִּרְצֶה וְכַמָּה שֶׁנִּרְצֶה – – –

והמשורר נתן יונתן כתב את 'יש פרחים' (1971), שגם הולחן על ידי מוני אמריליו:

הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם 
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים? 
שְׂדֵה דָּמִים הָיָה שָׁם קֹדֶם 
וְעַכְשָׁו הוּא שְׂדֵה פְּרָגִים.

הנה רונית אופיר בהקלטה מ-1970: 

בשירו 'ואחי שותק' תיאר המשורר אמיר גלבֹע גלויה ועליה ציור פרגים, שאותה מצא בכיס המדים של אחיו המת:

אמיר גלבע, ואחי שותק, הקיבוץ המאוחד, 2001

ובחשש אודות העתיד, כתבה אַסְתָּר שמיר בשנת 1991 בשירהּ 'שיר מולדת':

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, מָה יִפְרַח?

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי?

קוֹץ וְדַרְדַּר אוֹ פְּרִי הָדָר?  

צְחוֹק יְלָדִים אוֹ חֲלוֹם נִשְׁכָּח? 

כְּמִיהָה לְעָבָר אוֹ תִּקְוָה לְמָחָר –  

דַּם הַמַּכַּבִּים אוֹ פִּרְחֵי לִילָךְ?

באוקטובר 2023, ימים אחדים לאחר האירועים האיומים שעברו על יישובי מערב הנגב, כתבה עדי בלכמן סופר את שירהּ 'בְּאֵרִי': 

עוֹד מְעַט, יַגִּיעַ הַחֹרֶף

עֲנָנִים בּוֹכִים יַשְׁקוּ אֶת הָאֲדָמָה,

וְיַצְמִיחוּ מַרְבַדִּים אֲדֻמִּים

תְּחִלָּה תִּפְרַח הַכַּלָּנִית

וְאַף אֶחָד לֹא יָבוֹא לִצְפּוֹת בְּיָפְיָהּ.

אַחֲרֶיהָ תִּפְרַח הַנּוּרִית

וְלֹא יִתְקַיֵּם פֶסְטִיבָל

וּלְבַסּוֹף יִפְרַח הַפָּרָג, וְשֶקֶט,

אֵין אִישׁ.

הַפְּרָחִים הַמּוּגַנִּים נִקְטְפוּ

כְּבָר בַּסְּתָיו.                      

ולכמה דוגמאות מן האמנות הפלסטית. 

הנה למשל קטע מעבודתו רחבת היריעה של ארז ישראלי 'שדה פרחים' (חרוזי זכוכית שזורים על רשת פלסטיק), שנוצרה בשנת 2005 ושמורה במוזיאון ישראל. רבות מעבודותיו של ישראלי מתמקדות בשכול ובמוות, אף כי גם הוא לא יכול היה לחזות את עוצמת האסון של טבח אוקטובר.

ארז ישראלי, שדה פרחים (פרט)

בשנת 2013 הציגה דפנה קפמן במוזיאון ארץ ישראל את עבודתה 'דם המכבים' (זכוכית ורקמה). בערבית נקרא הציור 'דם אלע'זאל' (דם הצבי), שהוא אחד משמות הפרח בערבית. 

באדיבות גלריה לורץ וזיידל קונטמפוררי, ברלין

וכך גם פריד אבו שקרה, ישראלי המגדיר את עצמו אמן פלסטיני, בסדרה 'כלניות' (2002; המשכן לאמנות עין חרוד): 

צילום: עמי זהבי

בשנים הראשונות להקמת המדינה הכין דואר ישראל לכבוד ימי הזיכרון והעצמאות בולי פרחים אדומים, ובפרט כלניות ודם המכבים. הבה נעיף מבט במקצת הבולים הללו:

בולי יום הזיכרון לנופלים במלחמת העצמאות עם פרחי כלניות ודם המכבים

מעטפות דואר ישראל לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ממתי התחילו לקשור את הפרחים האדומים למורשת הגבורה העברית העתיקה? אחת העדויות הראשונות לכך נמצאת בחוברת שמות צמחי ארץ ישראל שחיבר אפרים רֻבינוביץ (לימים הראובני) בשנת 1917 (הוצאת מורי בתי הספר העברים). כבר שם הסמיך המחבר את השם 'דם המכבים האדום' לצמח המכונה כך גם היום.

עוד קודם להראובני דן בנושא הבוטנאי אהרן אהרונסון (המוכר יותר כראש מחתרת ניל"י) במאמרו 'שמות המוניים לצמחים'. הוא הציע לקרוא לצמח המוכר כ'אַלְמוּת' (אלמוות) על פי אחד השמות הערביים: דם ע'זאל (דם הצבי) או בזאז אלעד'רא (פטמות הבתולה):

זכרונות ועד הלשון, ה, תרפ"א, עמ' 31

שמות אחרים הוצעו בסוף המאה ה-19, באלבומי הפרחים המיובשים 'מצמחי ארץ הקודש' שנמכרו לעולי רגל נוצרים. דם המכבים מופיע בתור Passion everlasting, כלומר פרח שאינו נובל, ובכך הוא מסמל את ייסורי הנצח של ישוע. אלבומים אלה נוצרו למן שנת 1886 ואת רובם הכין הכומר האמריקאי הארווי גרין (Harvey Greene). באלבומים הראשונים שלו נקרא פרח דם המכבים בשם Bloody everlasting, כלומר 'חי-עד מדַמם'. אבל באלבומים המאוחרים, מ-1896 ואילך, השתנה השם ל-Passion everlasting, כלומר 'חי-עד הייסורים' (עמדתי על כך בספרי אלבומי הפרחים המיובשים מירושלים, 2023, עמ' 70, 74). 

השם שהציע הראובני התקבל, ושנים מעטות אחר כך, לקראת הקונגרס הציוני ב-1921, אף הוחלט כי הוא יהיה 'הפרח הלאומי' שבו תשתמש הקרן הקיימת בהתרמותיה ברחבי העולם היהודי. וכך נכתב בעיתון העולם, שבועונה של ההסתדרות הציונית העולמית: 

העולם, 4 באוגוסט 1921, עמ' 16

האגרונום עקיבא אטינגר, ש'מצא' את הפרח הלאומי, היה איש רב-פעלים שניהל אז את המחלקה לחקלאות ולהתיישבות של ההסתדרות הציונית. הדיווח מסתיים באזכורה של אגדת עם, על פי 'האדים הפרח הזה, הלבן לפנים, מדם המכבים הלוחמים. אבל יבוא יום ושיבת עם ישראל לארצו תשיב לפרח זה את לבנוניתו'.

השם חדר גם למערכות החינוך ולספרי הילדים, וכך תיאר את הפרח המורה לטבע והסופר אברהם סלומון (לימים שלמון) בספרו פרחי שדה וניר, שראה אור בשנות החמישים (הוצאת רודין, עמ' 33-32). את המצאת השם 'דם המכבים' הוא מייחס לילדים:

לצד הסיפור הובא איורה של ה' ישראל לפרח דם המכבים (לא הצלחנו למצוא מידע כלשהו על המאיירת המוכשרת, ונשמח אם מי מן הקוראים יעזור להוציאה מאלמוניותה):

לאחר שנדמה היה כי דם המכבים 'יצא מהאופנה' בשנים האחרונות חזר הפרח והופיע באתרי הנצחה שונים. כך למשל בעיר יהוד עוטר קיר ההנצחה לנופלים בדם המכבים:

צילום: עמי זהבי

בשנת 2019 הוקמה  עמותת דם המכבים', שעבורם מגדלים את הפרחים במשתלת צמחי הבר 'זרעים מציון' בכרם מהר"ל. אחת ממטרות הפרויקט היא להביא לכך שכל אזרחי המדינה יענדו פרחי דם המכבים ביום הזיכרון. לעמותה יש גם דף פייסבוק שמוקדש כולו לנושא.

פרחי דם המכבים במשתלת זרעים מציון (פייסבוק)

כפרח זיכרון לנופלים, דם המכבים 'התחרה' תמיד עם הכלניות והפרגים, וראינו זאת לעיל גם בשירה ובאמנות. מרחבי הכלניות האדומות, שמכסים את שדות מערב הנגב מדי חורף, הפכו מזה שנים רבות יעד אהוב לטיולים, שגם שווק בפרסומת כ'דרום אדום'. הצימוד הזה הפך טרגי בשמחת תורה תשפ"ד ומכאן ואילך יהיה מזוהה עם הזיכרון לאלפי הנרצחים, הפצועים והשבויים שנפגעו באותו יום מר ונמהר.

נסיים בכמה תמונות של אמנות שנוצרה בעקבות אירועי השבת השחורה.

לקראת יום השלושים הגתה יפה סולומון ממתנ"ס מיתר את הרעיון לייצור המוני של כלניות קרמיקה אשר תוצבנה במוקדי הזיכרון של המרחב הפגוע. היא העלתה את תוכניתה בקבוצת פייסבוק ייעודית – 'כלניות לפני הגשם', ותוך ימים אחדים כבר הצטרפו למיזם אלפי קרמיקאים ותלמידיהם, נשים וגברים, מכל רחבי הארץ. קבוצת הכלניות הראשונה הוצבה ב-29 בנובמבר 2023 בנקודת השפל הישראלית, המקום הנמוך ביותר בעולם – חוף ים המלח.

בחורבות קיבוץ בארי נשתלו כלניות קרמיקה:

כלניות בבארי (צילום: שי כרמי)

גם בבית יד לַבּנים הדרוזים בדלית אל-כרמל נחנך מיצב כלניות שהכינו אמנית הקרמיקה ריקי מנור ותלמידיה, תחת הכותרת 'ואהבת לרעך כמוך':

צילום: ריקי מנור

עבודת רקמה של דליה הוך מוצגת בסדרת הפוסטים 'על אמנות ומלחמה' שנמצאת בבלוג 'שלולית – בלוג שכולו אמנות' של שולמית וינשטיין-ישראל. בעבודה תוארה פריצת גדר הגבול מכיוון עזה והיא מלווה בציטוט מפורסם משירו של מרדכי גֶּבִּירְטִיג 'העיירה בוערת' (1938): 'שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כֻּלָּה' (תרגום אברהם לוינסון). כל אחד מיישובי 'העוטף' שהיה לאתר רצח (כולל אתר 'נובה') הוזכר בשמו וסומן בפרח אדום. הקישור לאימי השואה עולה מאליו.

צילום: דליה הוך

גם עדנה זמיר הביעה את כאבה בציור (אקריליק ופחם על קנבס) פרח כלנית אדום על פרצוף של נרצח הזועק  'די!' 

צילום: עדנה זמיר; בלוג שלולית

וממש לפני ראש השנה החלו ב'זריעת' אתר הרצח 'נובה' באלפי כלניות קרמיקה:

מיצב הכלניות באתר נובה (דף הפייסבוק של כלניות לפני הגשם)

ולסיום, האמנית זוכת פרס ישראל מיכל רובנר הציגה בחודש מארס בגלריה Pace בניו יורק תערוכה בשם 'פרגים (Poppies). כשלושים מפגינים פרו-פלסטינים הפריעו לפתיחת התערוכה בטיעון שהפרגים אופייניים לאדמת פלסטין ואסור לאמנית לנכס לעצמה את הפרח הזה (למותר לציין שאלו דברי הבל ותפוצת מיני הפרג האדומים היא כלל עולמית). בכתבה ב-Ynet צוטטה רובנר:

הפרגים האלה מבחינתי מאוד מהדהדים את האסון שעברנו, את האלימות – את היופי אבל גם את אובדן היופי. יש בתערוכה שדה שנראה יפה לרגע אחד, ורגע אחר נראה כמו שדה קטל. זה כל המתח בין משהו שיש בו יופי וחיים לבין אֵבל ואסון והאש והאפר.  

עבור רוב אומות העולם הפרחים האדומים הם זיכרון עמום למלחמות רחוקות והפנמת הלקח שמחיר המלחמה תמיד יהיה גדול יותר ממחיר השלום. עבורנו, הפרחים האדומים הם תזכורת יומיומית... 

לעיון נוסף 

עמית נאור, 'דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם: כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 21 באפריל 2020

נחום אבניאל, 'איך הפך דם המכבים לסמל של יום הזיכרון?', כאן סקרנים, 3 במאי 2022

נעמי מאירי-דן, 'דם המכבים, הכלנית וגלגלי אבל: על פרחים וזרים בתרבות הזיכרון וההנצחה הישראלית', אתר בצלאל, 29 באוקטובר 2023

______________________________________

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il

מי זאת פינק? לזכרה של ענבר היימן

צילומים: טל סגל

מאת טל סגל

אחת מחטופות פסטיבל הנובה הייתה ענבר היימן, בת 27 מחיפה, סטודנטית לעיצוב בלימודי תקשורת חזותית (2023-1996). 

מחזירים את ענבר

כשהחלה ההתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס הסתתרה ענבר מתחת לבמה, ואחרי כן בין השיחים באזור. היא נחטפה על גבי אופנוע ו-71 ימים מאוחר יותר פורסם דבר מותה בשבי. גופתה עדיין בידי רוצחיה.

ענבר 'זכתה' בפרסום נוסף ובלתי מחמיא: ארבעה ימים אחרי החטיפה דרש בעל הבית שבו גרה ענבר בשכירות תשלום של 1,250 שקל תוך שאיים בפנייה לעֲרֵבִים ובפינוי הדירה.

ענבר הייתה מוזיקאית מחוננת, אך גם אמנית גרפיטי. כדרכם של אומני גרפיטי גם היא פעלה תחת כינוי, 'פינק'. בשולי שוק הכרמל בתל אביב נמצאת אחת העבודות שלה, מי שיתאמץ יוכל לזהות את האותיות PINK בכתום, והשם INBAR בצד שמאל למעלה.

לאחר חטיפתה, נרתמו חבריה ומילאו את הארץ בכתובות הקוראות לשחרורה.

גרפיטי בקרית המלאכה, תל אביב

גרפיטי ברעננה

כתובת באורך של כמעט 300 מטר צויירה כבר ביום ה-13 למלחמה לאורך כביש 471, ליד מחלף קרית אונו. הצבעים נתרמו על ידי חברת טמבור, שאף הוסיפה למניפת הצבעים שלה צבע מיוחד לזיכרה, ורוד כמובן. הצבע נקרא PINK – Inbar's Signature Color 1996A. 1996 היא שנת הולדתה של ענבר.

 

גם חברת הביגוד 'זהקוסמי' נרתמה למבצע ועיצבה קולקציה של חולצות תחת הכותרת Free Pink, ההכנסות נועדו למימון הקמפיין לשחרורה. אך למרבית האסון זה היה מאוחר מדי...

Free Pink

יהי זכרה ברוך יחד עם שאר הנרצחים והנופלים.

______________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

פיוטי ערב ראש השנה של הכורם שניאור זלמן גינצבורג מראשון לציון

ביתן הדואר של י"ש סג"ל (משמאל) ועגלת הדיליז'אנס של פייבל מירנסקי (מימין), שנסעה בקו ראשון לציון-יפו
(שולמית לסקוב, הביל"ויים, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשל"ט)

מאת עמי צורן

ברכת 'שנה טובה', שמאחלים יהודים אלה לאלה עם פרוס שנה עברית חדשה, בעל-פה ובכתב, היא מן המסורות המקובלות והמושרשות. את כרטיסי הברכה המעוטרים מתקופת ילדותי, שנהגו לשלוח בדואר, החליפו זה מכבר ברכות במייל, בווטסאפ, בטיקטוק ובשאר ערוצי התקשורת החברתית. אבל עוד זמן רב לפני ילדותי, בתחילת המאה העשרים, החל הנוהג לברך ב'שנה טובה' גם מעל דפי העיתונות העברית. הייתה לכך סיבה מעשית: ארץ ישראל העות'מנית 'התברכה' בשירותי דואר בלתי יעילים ובשל כך התנהלה התקשורת בין קצוות הארץ, במיוחד זו המברכת או מזמינה לאירועי שמחה ואבל, מעל דפי העיתונים הספורים שרווחו אז (הצבי, הלבנון, חבצלת, השקפה, הפועל הצעיר), שרובם היו בתפוצה שבועית. שלא כמו האגרות הפרטיות שרובן אבדו, העיתונים השתמרו ואנו יכולים גם היום לעקוב אחר מה שנדפס שם.

בתוך ים האיחולים לשנה טובה ומבורכת שנדפסו בעיתונים לקראת ראש שנה, לכדו את עיני עשרה שירים מחורזים, מעין פיוטים, של ברכות ותוכחות תחת הכותרת 'לשנה טובה תכתבו'. הם נדפסו בעיתון חבצלת לקראת ראש השנה בעשור שבין תרס"א–תר"ע (1910-1901), והחתום עליהם היה הכורם והאיכר שניאור זלמן אליעזר גינזבורג מראשון לציון, לא מן הדמויות המוכרות בקהילת אנשי העט של התקופה.  

שז"א  (1920-1853)עלה לארץ ישראל בשנת 1890 ממינסק יחד עם הוריו ומשפחתו הצעירה, וב-1891 בנו את ביתם במושבה החדשה ראשון לציון שנוסדה תשע שנים קודם לכן. ראש המשפחה, נח גינצבורג, היה פעיל בחיים הציבוריים של המושבה, שימש גזבר והיה חבר בוועד היישוב. שז"א עבד בנחלת משפחתו כאיכר וכורם של ענבי יין ולצד הפרנסה מחקלאות קבע זמן ללימוד תורה ולכתיבת שירים. מקצת השירים התפרסמו בחבצלת ועסקו בנושא העיקרי שעמד אז על סדר יומם של אנשי המושבות החדשות: ביקורת על המדיניות וההתנהלות של פקידי הברון רוטשילד וחברת יק"א. שז"א נישא לציפורה לבית דובנוב והשניים הקימו שבט של תשעה ילדים (שישה בנים ושלוש בנות). אחד מבניו, אהרן פייבל, עבד ביקב ורעייתו, אסתר שפירא-גינצבורג, התפרסמה כמי שהקימה בראשון לציון בשנת 1898 את גן הילדים הראשון בארץ ישראל. שני בנים אחרים, יצחק בצלאל ויוסף שבתאי, ירדו מן הארץ בתחילת המאה העשרים, לאוסטרליה ולארצות הברית. 

שז"א גינצבורג, בשורה התחתונה שני משמאל (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, 1941, עמ' 188)

תחילת דרכו של שז"א בכתיבת שירים התאפיינה דווקא בקשירת כתרי שבח והערצה ל'נדיב' רוטשילד. הוא חיבר שיר תהלה ואת מילותיו עיצב בצורת עץ ארז שעל ענפיו פרושות שורות השיר. ציור העץ והשיר הוגש לברון בעת ביקורו במושבה על ידי אחד מפקידיו הבכירים והוא נדפס על דף מקופל בתוך הכרך החמישי של לוח ארץ ישראל שהוציא לאור המדפיס הירושלמי אברהם משה לונץ ערב ראש השנה תרנ"ט (1898). על שיר זה כבר כתב אליהו הכהן במאמרו 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ: תפילה לשלום הנדיב הידוע', בלוג עונג שבת, 4 באוקטובר 2017.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 122-121

זמן לא רב אחר כך שינה שז"א את טעמו והחל לפרסם בעיתונות דברי ביקורת שנונים על הברון ופקידיו. כזה הוא למשל שירו המחורז 'מַשָׂא וּמִשְׁמָע וְדוּמָה', שהתפרסם בחבצלת ב-26 בנובמבר 1897 בחתימת 'החזן מברצלונא'. שז"א קבל על כך שכל שאלותיו וטענותיו כלפי התנהלותם של הגופים התומכים ביישוב נענו בפסוק המשמש כותרת לשיר (בראשית, כה 14), ומדרשו הוא על פי פרשנות הרמב"ם (אגרת תימן, ז, ב) – ראוי לו לאדם לשמוע (את חרפתו), לידוֹם (לשתוק ולא להגיב) ולסבול (בדומיה). 

חבצלת, 26 בנובמבר 1897, עמ' 56-55

שבוע לאחר מכן נדפס באותו עיתון שיר זעם ותוכחה נוסף שלו בשם: 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא', הפעם תחת השם הספרותי ז' אבן חגיז. המתכתב גם עם הפסוק בישעיהו, מ 6 וגם עם שירו של ביאליק, 'אכן חציר העם', שפורסם שבעה חודשים קודם לכן, וכותרתו גם היא לקוחה מאותו פסוק. אם ביאליק הביע בשיר זעם על אדישותם של יהודים באירופה כלפי ההתעוררות הציונית, הרי ששז"א התייחס לאלה שכבר גרים בארץ, אך הם נדמים בעיניו כחציר וכקש יבש: 'ברגל גאוה כל עַוָל יִרְְמְסֵהוּ, זֵד יהיר וָלֵץ יתכבד בקלונו', וגם 'כל עושה עָוֶל ומלאכתו רְמִיָה, שִׁקוּצִים על העם ישליך בִּצְדִיָה'. 

חבצלת, 3 בדצמבר 1897, עמ' 57

מיהו הזד היהיר? האם מדובר באליהו שייד, אחד מפקידיו הבכירים של הברון רוטשילד שהיה מעורב בשערוריות שונות והיה שנוא על מתיישבים רבים? 

ואכן, שמועות נפוצו אז על ניצול מיני מצדו של שייד ועל נערות מקומיות ש'הסכימו' לדרישותיו בתמורה לשליחתן ללימודי הוראה בפריז. הדברים נרמזו בעיתונות הזמן שם מחו על ניסיונותיהם של הרבנים סלנט ואלישר להגן על שייד ('מהמושבות', חבצלת, 24 בדצמבר 1897; 'לא תכירו פנים', שם, 18 במארס 1898; 'דברי ימי השבוע', הצבי, 18 בפברואר 1898; שם, שם, 11 במארס 1898).

בשירו 'לא בָנוּ הָאָשָׁם' התייחס גינצבורג, כנראה, לפרשת שייד.

חבצלת, 4 במארס 1898, עמ' 143

שז"א, שלא ראה את המציאות עין בעין עם פקידות הברון, ולבטח לא עם ראשה אליהו שייד, כלל בביקורתו גם את שאר נגעי החברה היהודית – 'אורחות עקלקלות', 'חטא ופשע כי יִמָצֵא בעם ובעומדים בראשם', 'אחר הבצע יַטוּ לב רבים מגדולי עמינו', וכמובן לא שכח גם את הזלזול שהפגינו מקצת הפקידים בעבודתם של האיכרים: 'כי עֲמָלֵינו הֶבֶל וּכְבֶגֶד עִדִים כל צִדְקֹתֵינוֹ'. סיכום טענותיו חוזר כמוטו: 'לא בָנוּ הָאָשָׁם, אֲשֵׁמִים מְאַשְׁרֵינו (מדריכינו)'. 

רוב שיריו של שז"א שהתפרסמו בחבצלת בשנים 1898-1877 (למעט שלשה שירים: 'נקוד על וישקהו', 'ליוצא ולבא', 'נרות חנוכה'), יחד עם עוד כמה פיוטים, כונסו בחוברת גּצִּים מִתַּחַת הַפַּטִישׁ, שנדפסה בירושלים ב-1900 בדפוסו של ישראל דב פרומקין, מו"ל חבצלת. 

שז"א היה אמנם איש מליצות ובעל שפה גבוהה, אך בוודאי לא היה משורר של ממש ולשיריו-פיוטיו אין כנראה ערך ספרותי רב. עם זאת הם מבטאים רחשי לב של איכר מן השורה, אדם שלמד ושנה וקוראיו בני הזמן בוודאי יכלו לזהות בין המליצות את יעדי הפולמוס והביקורת שלו. עובדה היא שפרומקין, שהיה איש ספר ומדפיס מנוסה, מצא טעם בשיריו והדפיסם לא רק בחוברת מיוחדת אלא גם בכל שנה ושנה לקראת ראש השנה. 

בין כך ובין כך, חוברת א' (משמע שהייתה תוכנית להוציא גם חוברת ב') של גצים מתחת הפטיש כללה גם את השירים שהובאו לעיל תחת השמות הספרותיים 'החזן מברצלונא' ו'ז'[למן?] אבן חגיז', אלמלא כן לא ניתן היה לדעת שנכתבו בידי שז"א. מדוע בחר שז"א דווקא בשמות אלה לא נדע, אך השימוש בזהות שאולה מעיד כנראה שהמחבר חשש באותה עת פן יבולע לו מחשיפתו כמבקר חריף של הפקידות השלטת במושבות.  

נחזור לשירי הברכה והקטרוג שכתב שז"א לקראת ראש השנה לאורך העשור הראשון של המאה העשרים. השירים הללו מתאפיינים בשפה פתלתלה וקשה לפענוח שמשובצת בביטויים ובציטוטים מפסוקי מקרא ותפילה. כל השירים פותחים בכותרת 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', ולאחריה בין 6-4 שורות שבהן חתם שז"א את השנה שחלפה ואיחל גאולה, שמחה, רווחה והצלחה לקראת השנה הבאה לטובה.

שז"א פרסם ברכת שנה טובה מחורזת ראשונה בכ"ט באלול תרנ"ח. כותרתה היא 'לַיוֹצֵא וְלַבָּא' אך אחריתה – 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', מעידה על היותה ראשונה בסדרה שתבוא. השיר מתאפיין בנימה חיובית של 'באהבת אחים יחד, לִבּוֹת יִקָרֵבוּ', וגם 'זה לזה יריע, יצהל לקראת חָבֶר'.   

חבצלת, 15 בספטמבר 1898, עמ' 362

נעבור עתה לסדרת הברכות המלאה.

1. תרס"ב (1902-1901)

השיר הראשון בסדרה, שנדפס בכ"ה באלול תרס"א, לקראת ראש השנה תרס"ב, נפתח בשורות ברכה וציפייה לטוב שמתחלפות במהרה בדברי ביקורת כלפי 'אדונים קשים', ש'ימינם ימין שקר ובפיהם יכזבו (על פי תהלים, קמד 8). אפשר להניח שכוונתו היא לפקידי חברת יק"א, שעדיין מיררו את חייהם של מקצת מאיכרי המושבה. בקטע האחרון התייחס שז"א לפיטוריהם השרירותיים של שבעה מפועלי היקב בסוף שנת 1900 בטענה של קיצוץ בהוצאות. שז"א טען כי התמורה שמקבלים הכורמים על ענביהם אינה מספקת ('ופרנסה טובה מְרֻוָּחָה, לא מִיֵין קידוש וברכה', למרות שהיין נהנה מהכשר רבני) ונזף ב'מַגִּידֵי הָעֲלָטָה לציון ידובבו', דהיינו אותם פקידים ממונים ביק"א שמבטיחים טובות לציבור בלי להכיר במציאות הקשה.

חבצלת, 9 בספטמבר 1901, עמ' 309-308

דבריו של שז"א מוארים על רקע מאמר שנדפס בעיתון המליץ זמן מה קודם לכן, שתיאר את רוע מזלם של הכורמים שלא זכו לחסותם של פקידי הברון רוטשילד, בניגוד לחבריהם שנהנים מהמונופול ומצליחים למכור את היין במחיר טוב:

'מכתבים מאה"ק', המליץ, 15 ביולי 1901, עמ' 3

ארבעה ימים לאחר פרסום הפיוט הראשון, ערב ראש השנה, הופיע  בחבצלת כתב קינה מחורז וארוך פרי עטו של שז"א תחת הכותרת 'לראש השנה'.

חבצלת, 13 בספטמבר 1901, עמ' 325-324

שז"א כואב כאן את גורלו העגום של העם היהודי ומסכם בצורה שירית את תלאותיו במאה שעברה: 'עצוב רוח לבב עמי הנה הִנֶּךָ, ולשמחה מה זוּ כי תֶּרֶב יְגוֹנֶךָ". אפילו בראש השנה אין סיבה לשמחה אלא לחשש ודאגה מפני מה שצופן העתיד: 'ובעת עמים לטוב כי יקוו יְיַחֵלוּ, לקראת ראש השנה ישישו יגילו, תתמוגג בבכי אתה עַמִּי אתה, אף תסתיר פנים כי תפחד כי תֵּחָתָה'. אבל יש גם דברי נחמה: 'כי הנה יום בא שבו יֵאָמֵר דַּי, די לצרותֶיךָ עַמִּי וּלְבֶכְיֶךָ חֲדָל, והאיר אפלתך אף יוֹמְךָ עוד יגדל, אז יאיר לך נתיב על דַרְכֶּךָ בַּל תֵּתַע'.

עגלות טעונות חביות יין בחצר היקב בראשון, ראשית המאה העשרים

2. תרס"ג (1903-1902)

חבצלת, 19 בספטמבר 1901, עמ' 254

את ברכתו המחורזת לשנת תרס"ג ('בַּסֵתֶר [תרס"ב] השנה סֻגֶרֶת [תרס"ג]') כתב שז"א בירושלים – כך עולה מחתימת השיר. לאחר שורות הברכה המסורתיות בבית הראשון, השתמש שז"א בביטויים קשים שבהם התייחס כנראה לעוינות ששררה עם פקידי יק"א. אפשר להניח שבני הזמן נרמזו לכינויים שליליים כמו 'נשיא מדין וכזבי בת צור'. כידוע כזבי בת צור הייתה בתו של אחד מנשיאי מדין, שזנתה בפומבי עם נשיא שבט שמעון (במדבר כה), או 'שָבַת נֹגֵשׂ וּמַדְהֵבָה' (על פי ישעיהו יד, 4). הכורמים מתוארים כפושטי יד ומקבלי נדבות למרות העבודה רבה ('פרי עמל') שהם משקיעים בגידול הענבים. מתנכלים להם גם פקידים המתחזים לבעלי כוונות טהורות, אך באמת הם בעלי 'נפש חֲשׂוֹכָה'.

יתכן כי בשורות 'שנה של ישועה וְהָרְוָחָה, לְשֶׂה פְּזוּרָה נִדָחָה, וַאֱלֵי גְּבוּלָם בנים ישובו' מרמז שז"א לשני בניו שעזבו את הארץ ותקוותו שישוב למכורתם.

3. תרס"ד (1904-1903)

חבצלת, 11 בספטמבר 1903, עמ' 295-294

גם בפיוט זה, איחולי הטוב והברכה בשורות הראשונות אינם מעידים על עוצמת הזעם והגנאי להם 'זכו' פקידי יק"א בהמשך. הוא מאחל לעצמו ולקוראים 'שנת ישע ופדות מכל הקמים וּמֵאֲגַגִים וַעֲמָלֵקִים' ומ'ראשי בריונים', שקמים על האיכרים לכלות פרנסתם. 'פקידים אכזרים' וכוחניים ש'כַכֶּלֶב-רוֹסְקִים', מתחזים כ'אוהבים שרצון מפיקים' אבל למעשה הם דוברי 'שקרים גלויים'. במילים 'מִכִי"חַ וָקִי"א' מרמז שז"א בבירור לחברות הפילנטרופיות כל ישראל חברים (כי"ח) ויק"א, ובמילים 'וּלְאוֹר "עוֹלָם" כְלֵיהֶם מְרִיקִים' הוא מרמז כנראה למאמרי ביקורת שפורסמו בביטאונה של ההסתדרות הציונית Die Welt.

ומהם ה'מכתבים החוזרים'? אולי הכוונה למכתבי התראה מפקידות יק"א לכורמים, או אולי מה שנקרא אז 'מכתבים סובבים', שבהם הודיעו על התחברות כורמים במושבה לחברת 'כרמל המזרחית' ויצירת הכינוי המסחרי 'כרמל מזרחי'.

תווית יין 'כרמל' מיובא מראשון לציון

4. תרס"ה (1905-1904)

חבצלת, 9 בספטמבר 1904, עמ' 251

בפרוס שנת תרס"ה ('הַתֹּר סָ"ה') זכה שירו של שז"א להידפס בעמוד הראשון של העיתון. תרס"ד הייתה בעיניו שנה מקוללת, שנת יגון ותלאה. ככל הנראה גם בשנה זו נמשך יחסם הנוקשה והעוין של פקידי יק"א אל עובדי האדמה במושבה שעדיין לא הצליחו להשתחרר מכבלי ההתחייבויות הכספיות לחברה. 

נראה אפוא כי 'קִלְלַת עָם', ה'יגון וּתְלָאָה' וגם אותן 'חבורות של רֶשַׁע', שאפיינו את תרס"ד, קשורות ל'חֶבֶר הַיָקָ"א', שהציפיה לעזרה ממנו משולה ל'מבקש סֵתֶר [מסתור] תחת המפולת'. שז"א קשר בין יק"א ללחץ ('כָּל עָקָא', כלומר צרה, 'וּמִיקָא') ולשעבוד של בני ישראל במצרים על ידי 'פַּרְעָתוֹן', וקיווה שכל הנדכאים בעם, שאינם רואים כמותו את הבעיה ('כל מוּכֵּי עִוָרוֹן'), יתפכחו בשנה הקרובה וישובו לראות 'אור נכון'. 

רמזים לכל אלה ניתן למצוא בשיר נוסף של גינצבורג בשם: 'טעות גוי' שפורסם בחבצלת כמה חודשים קודם לכן ובו פירט שז"א את טעויות העם (כלומר האיכרים) היושב בציון, והאשים בהן, בין השאר, את השפעותיה המזיקות של 'תורת אשר', הוא אחד העם ('אַחַר אַחַד בַּתָּוֶךְ'), והסופרים ואנשי הרוח ('פליטת בית סופרינו') אשר מרפים את ידי המתיישבים:

חבצלת, 21 במארס 1904, עמ' 143

מכונת השקילה בחצר היקב בראשון (ראשון לציון אתם במרכז)

5. תרס"ו (1906-1905)

שנת תרס"ה ('הַסֵתֶר') חלפה ופעמיה של שנת תרס"ו ('סִתְרוֹ') קרבים.

חבצלת, 28 בספטמבר 1905, עמ' 308-307

שז"א הזועם מאחל כי בשנה הקרובה 'יפוצו הזאבים והרועים הנראים כאוהבים', כלומר שיתפזרו הפקידים הנדמים לעדת זאבים המשחרת לטרוף את ה'שֶׂה פזורה' (ירמיהו, נ 17), שהיא כמובן דימוי לאיכרי המושבה הנתונים למרוּת המנגנון הפקידותי. הוא כועס ומטיח דברי 'בוז לִגְאֵיוֹנִים' (תהלים, קכג 4) ובעלי 'נפש רְהָבָה' שיוצאים נשכרים ('יְמַלְאוּ הַקֵבָה') מחורבן האומה, שהוא אליבא דשז"א התפוררות החקלאות העברית. הוא צופה בחרדה כי המשך התנכלות הפקידים יגרום לנירים שנחרשו ועובדו להפוך ל'שְׂדֵה בוּר וַחֲרֵיבָה' ומייחל לרחמי האל, לגאולה וישועה קרובה.     

                                      

6. תרס"ז (1907-1906)

בשיר שפרסם שז"א בפרוס תרס"ז סטה שז"א ממנהגו ואת ארבעת שורות הברכה המקובלות העתיק לחלק השני של השיר. ששת השורות הפותחות נדרשות לקצב המהיר של חלוף הזמן ולמשחקי לשון עם השנים תרס"ו ותרס"ז.

חבצלת, 19 בספטמבר 1906, עמ' 344-343

השורות הבאות פותחות בהכרזה גאה 'ראשון לציון הִנֵה הִנָם' (ישעיהו, מא 27) וכוללות הבעת תקווה להתנערות האיכרים מכבלי השעבוד של פקידי יק"א, 'הַדֹאֲגִים לוֹ חִנָם' ולהפסקת 'גִּשְׁמֵי נְדָבָה' לאיכרים שנחלתם ממושכנת לטובת יק"א. בשש השורות האחרונות בירך שז"א את חבריו כי תוצרתם החקלאית תגדל ותעלה ותמורתה תהא הולמת: 'יקנו בכסף מלא' (בראשית, כג 9), ובעיקר 'כְּבוֹדֵךְ הראשון לָךְ יָשִׁיבוּ'.

צריך לזכור כי בשנת תרס"ו נוסדה אגודת הכורמים המשותפת במטרה לנהל את יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב. האגודה חכרה מהברון ומיק"א את ניהול היקב וכך הפכו החקלאים למגדלי הענבים ומפיקי היין גם יחד. נראה כי בשנים הראשונות לקיומה של האגודה נטה משורר התוכחה שז"א חסד להתנהלותה ואין לה זכר בקובלנותיו. לעומת זאת, ב-1908, כפי שנראה בהמשך, היא כבר 'זכתה' לטעום מנחת לשונו. 

בית הפקידוּת הראשית בראשון לציון, 1966 (צילום: ניצה וולפזון, ויקיפדיה)

7. תרס"ח (1908-1907)

במאי 1907 צוין חצי יובלה הראשון של המושבה ובמאמר שנכתב לכבוד האירוע מנו ארבעה ממייסדי המושבה את הישגיה בחומר וברוח ולא נמנעו מלציין גם את השגיאות שנעשו בדרך. ההישג החשוב ביותר במהלך 25 השנים הראשונות לקיומה של ראשון לציון משיק גם לביקורתו הקבועה של גינצבורג על שלטון הפקידים: 'כי סדרי חיי הנהגת העדה בלי אפוטרופסות זרות עלו בידינו במדה טובה ע"י עצמנו' ('חג חצי היובל בראשון לציון', חבצלת, 15 במאי 1907, עמ' 227-226).

בשיר ראש השנה שנכתב לקראת שנת תרס"ח מנה שז"א רשימה ארוכה של פורענויות ואיחל לעם בציון להינצל מ'שֹׁד וְכָלָה, קטטה וקללה, ופגע רע ובהלה, וכל מחלה וכל תקלה', ובעיקר מ'חית טרף בעור שה תמימה'. מי הם אנשי הרשע הללו? אפשר לשער שגם כאן מתייחס שז"א לפקידי יק"א.

6 בספטמבר 1907, עמ' 365

8. תרס"ט (1909-1908)

חבצלת, 25 בספטמבר 1908, עמ' תקנב

בשיר שנכתב לקראת פרוס תרס"ט תקף שז"א בחריפות את אווירת ה'מורא ופחד חֲתַת ואימה' שהשליט מנגנון פקידי יק"א, שלהם הוא קורא 'חבורת דֹּאֲגִים וְאַפָּטְרוּפְּסָאוֹת עם פקידיהם הרבים'. גם מנהלי ועד המושבה ומקימי אגודת הכורמים המשותפת (הסינדיקט) לא יצאו נקיים ('ומנהלי אֲגֻדוֹת וְסַנְדִיקָאוֹת"). את כולם 'בירך' שז"א ותיארם כחצופים, חורשי מזימות ומרמה ואורבים למפלה: 'עזי פנים שבדור, אנשי אָוֶן ומזימה המגדילים עָלַי עָקֵב [על פי תהלים, מא 10] בְּתוֹך ומרמה'. המאבק בין הפקידות לאיכרים הביא גם לכך שבכוח הכסף אפשר לגייס סופרים 'שאין בהם בושה וכלימה', כדי להלל את פעילות הברון בארץ. שז"א מבקש להסיר את הלוט מעל פניהם ומזהיר כי אם תמשך פעילותם הם יחובו 'חובת גלות'.

9. תר"ע (1910-1909)

חבצלת, 15 בספטמבר 1909, עמ' תרלז

בשיר האיחולים לשנת תר"ע מיתן שז"א את הטון המתריס ונשמע מפויס יותר מבעבר. הוא מקווה כי בשנה הקרובה תתגבר העלייה לארץ ישראל מתפוצות הגולה ('נִדָחִים לְקַבֵּץ יוֹאֵל') ואילו קולם של המקטרגים ושוללי הציונות לא יישמע (עוּץ בּוז וּקְמוּאֵל (על פי בראשית, כב 21], המקשקשים  כזוּג [יונים] יום וליל'). הוא מבקש שכל בית ישראל – 'חסידים אנשי מעשה','חובבים [חובבי ציון] הדֹאֲגִים', מנהיגי קהילות ונדיבים – ייצמדו למציאות ולא יתמסרו לחלומות ('לִבְלִי חלומות עוד תחלומו'). 

10. תרע"א (1911-1910)

גם משיר ראש השנה שפרסם שז"א לקראת שנת תרע"א, עולה תמונה של רגיעה ביחסים בינו לבין פקידי יק"א. ככל הנראה השתחררו בעת ההיא רוב איכרי ראשון לציון משלטונם והתנהלות הוועד המקומי של המושבה כבר לא הייתה לצנינים בעיניו. האיחולים לשנה טובה 'וחיי אושר ביד נדיבה' גברו הפעם על יצר הפולמוס של השנים הקודמות, 'אהבה ואחוה וריעות וחיבה' היו עתה משאת הנפש.

חבצלת, 2 באוקטובר 1910, עמ' שצג

זה היה שיר ה'שנה טובה' האחרון של שז"א. מדוע הניח את עטו בשנים הבאות? התשובה פשוטה, עיתון חבצלת נסגר במארס 1911, ואפשר להניח שעיתונים אחרים לא מיהרו לקנות את סחורתו השירית של שז"א.  

_____________________________________   

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית 

amizoran@gmail.com