צילם וכתב ברוך גיאן
ט"ו בשבט הגיע – חג האילנות!
לו שאלתם אותי מהו בעיניי העץ היפה והמיוחד בעצי ארצנו, ללא היסוס הייתי בוחר בעץ הזית. נכון שיש עוד עצים יפים ומרשימים, למשל האלון והָאֵלָה, התמר והאורן, ומהם רק הָאֵלָה האטלנטית מתקרבת – לא תמיד – ליופיו הממכר של עץ הזית.
עצי הזית היו כאן תמיד, ועוד מימי קדם נחשבו מלכי היער, העמק וההר. הזית הוא גם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארצנו, 'אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ' (דברים, ח 8). אין פלא אפוא שבמשל יותם המפורסם (שופטים, פרק ט), העצים שביקשו להמליך עליהם מלך הלכו קודם כול אל עץ הזית, והוא כמובן דחה אותם בלעג:
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת: מׇלְכָה עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת: הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים, וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?
המציאות הנוראה בשטחים, שבה בריונים פורעי חוק, שמתיימרים להיות 'מתיישבים' או 'חלוצים', וסיסמות אהבת הארץ והאדמה בפיהם, מניפים גרזינים ומשורים חשמליים על עצי זית, שורפים אותם ומתעללים בפלסטינים בעת מסיק הזיתים באין מפריע – קשה מנשוא, מקוממת ושוברת לב. מי שבאמת אוהב את הארץ, את נופיה ואת עציה לא מסוגל לעשות זאת.
כשהיינו צעירים (וזה היה מזמן) היה תלוי בדירתנו הירושלמית הקטנה רישום בשחור-לבן של עץ זית, מעשה ידיה של הציירת אנה טיכו (1980-1894). נשביתי אז בקסמו של הרישום ושנים רבות עץ זה עמד מול עיניי. לימים התברר לי שאנה טיכו ציירה עשרות רבות של ציורים ורישומים של עצי זית, שאותם ראתה בטיוליה בהרי ירושלים. לא פעם אני תוהה ביני לבין עצמי אם מקצת מעצי הזית הזקנים הללו, שצילמתי עשרות שנים מאוחר יותר, הם אותם אלה שעמדו דוממים מול כן הציורים של אנה טיכו...
מובן שאנה טיכו לא הייתה היחידה שנשבתה בקסמם של עצי הזית, ועצים אלה תופסים מקום של כבוד במכלול יצירתם של ציירים רבים, שידועים בהם ראובן ונחום גוטמן. עץ הזית הארץ-ישראלי נוכח גם בשירים ובסיפורים רבים, ולדוגמה נזכיר את שירה היפה של לאה גולדברג 'עצי זית' (נדפס לראשונה ב-1956 במאסף דבר וכונס שוב בספרה שירים, ב, ספרית פועלים, 1986, עמ' 221):
עָמְדוּ בְּנִסְיוֹן הַשָּׁרָב
וּבָאוּ בְּסוֹד הַסַּעַר -
וּכְנֶצַח נִצְּבוּ בְּמוֹרַד
הַגִּבְעָה מוּל הַכְּפָר שֶׁחָרַב
מַכְסִיפִים בְּאוֹרוֹ הַצּוֹנֵן שֶׁל הַסַּהַר.
עֲמֹד, מַה גְּדוּשָׁה הַשַּׁלְוָה.
זוֹ אֵפוֹא הַשֵּׂיבָה הַטּוֹבָה!
הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב לְמַשַּׁב
הָרוּחַ בְּנוֹף הַזֵּיתִים.
אֵיזוֹ צְמִיחָה עֲנָוָה!
הֲתִשְׁמַע? הֵם אוֹמְרִים עַכְשָׁו
דְּבָרִים נְבוֹנִים וּפְשׁוּטִים.
{לסקירה מפורטת של מופעי עץ הזית בשירה ובספרות העברית ראו דן אלמגור, 'עץ הזית, אחי הנידח: על עץ הזית ושורשיו בשירה, בפזמון, בסיפורת, בבמה ובעתונות', עלי שיח, 39, 1997; חיה שחם, 'עץ הזית: סַמָּן אידאולוגי לכל עת בספרות העברית והישראלית', מכאן, טז, 2016}
פחות מעשר דקות נסיעה מביתי נמצא פארק עין כרם. זו פינת נוף יוצאת דופן ביופייה, שנמצאת ממערב לעין כרם ובשולי השכונה הציורית המכונה 'עמק התימנים'. בשנים האחרונות אני עורך רבות מהליכות הבוקר שלי בין עצי הזית של הפארק, מגיע עד נחל שורק שלרגלי מושב בית זית וחוזר. מי שמכיר את המקום ואת המסלול יודע שהעלייה בחזרה מאתגרת במיוחד... גם בהליכות ספורטיביות כאלה אני מקפיד להצטייד במצלמתי ומנציח בעזרתה את נוף המקום.
בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב – עצי הזית ניצבים במלוא הדרם, ורק מזג האוויר והנוף שסביבם משתנה. בצילומים שבחרנו להביא כאן בולט במיוחד מוטיב האור המשתקף מבין העצים והענפים.
גילם של עצי הזית במקומות שונים בארץ יכול להגיע למאות שנים, אך כיוון שאין לו טבעות, כמו לעצים אחרים, קשה לקבוע להם גיל מדויק. בירושלים ובהריה ידועים כמה עצי זית עתיקים במיוחד, למשל אלה שניטעו בכנסיית גת שמנים בשיפולי הר הזיתים. יודעי חן ואוהבי טבע מכירים גם את הזית העתיק למרגלות תל צובה. בצפון הארץ מוכּרים עצי זית עתיקים ליד דיר חנא ועץ גדול במיוחד ליד שפרעם.
מה שמרשים את הצלם הם לא רק נופו של העץ, אלא גם הגזע, שמפסל כביכול צורות שונות שדמיונו של אדם יכול לראות בהם כל אשר יחפץ: בעלי חיים, ראשים וחלקי גוף, ומה לא.
כשרצה משורר מזמורי תהלים לדמות משפחה יציבה ומאושרת, הוא בחר בדימוי של עצי הזית: 'בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ' (תהלים, קכח 3), וכשביקש הנביא הושע לברך את עם ישראל מפי האל, הוא הבטיח 'וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן' (הושע, יד 7). אמן והלוואי על כולנו.
____________________________________
מקצת הצילומים צולמו בשנת 2020 ופורסמו ברשימתי 'מלך העצים: עצי הזית בנוף ירושלים', באתר כתב העת מסע אחר.
ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים baruchgian@gmail.com
