בשולי בית עלמין ירקון, סמוך לפתח תקווה, כבר מוכנה חלקת קבורה חדשה כדי לקלוט מאות נפטרים. בינתיים הקברים הריקים מלאים באדמת חמרה אדומה, ובמקום שוכני עפר מציצים מהם, פה ושם, צמחי בר: ינבוט, קיקיון או דַטוּרָה. החלקה ממתינה בסבלנות לחנוכתה על ידי בעליה – חברה קדישא של חסידי ויז'ניץ בבני ברק, והם מצידם מצפים ליום תענית כדי לקיים את הטקס שמחייב את המשתתפים בו לצום. והנה הגיע היום המתאים: י"ז בתמוז (13 ביולי 2025), יום פריצת חומות ירושלים על ידי הרומאים, שהוא אחד משלושת המועדים שיהודים שומרי מצוות צמים בהם זכר לחורבן העיר והמקדש.
'בית עלמין ירקון' משותף לכל גוש דן והמתים נחים בו את מנוחתם האחרונה על פני שטח גדול ויקר. כדי שאפשר יהיה לצופף את הקברים, ככל שההלכה היהודית מתירה, נבנו קירות בטון סביב כל קבר ומידותיו הן במינימום הנדרש. בין שורות הקברים מדרכה למעבר, גם היא צרה ככל שאפשר.
יש גם מעבר לא מבוטן (מסומן בצילום בחץ) שבו אפשר יהיה לטמון נפלים. 'נפל' הוא תינוק שנולד מת בכל שלב של ההיריון, וכן תינוק שמת עד שלושים יום מלידתו. נפל טומנים בבית הקברות, אבל ללא מצבה.
יום חם והשמש לוהטת. בשעות אחר הצהריים מגיעה לחלקת הקברים קבוצה לא גדולה של חרדים, רובם ככולם אנשי החברה קדישא של חסידות ויז'ניץ. הם עוטים את הקפוטות השחורות והארוכות, כאילו החמסין אינו קשור אליהם. כדי לקדש בית עלמין צריכים להשתתף לפחות מניין אנשים, היום הגיעו כעשרים חסידים שביקשו להשתתף בטקס המיוחד.
דבר ראשון, כולם נוטלים ידיים בברזייה.
כל משתתף קיבל חוברת ובה סדר 'קידוש וחינוך בית עלמין' ('חינוך', בהקשר זה, מכוון לחנוכת השטח). הטקסטים שבפנים הם מימים ימימה, אבל הכריכה נדפסה במיוחד לטקס זה. על פי המסורת החסידית, התפילות עצמן וסדרן נקבעו בידי הבעל שם טוב, אבי תנועת החסידות.
בכניסה לחלקה הייעודית מתפללים בני החבורה תפילה ארוכה ואחריה ה'בעל תוקע' מריע בשופר.
אחרי כן נכנסים לחלקה ונאספים בפינה ('קרן' בלשון החסידים) הדרומית-מזרחית שלה. כאן מתחילים.
המטריות השחורות, שנשלפו ממחסן בגדי החורף והגשם, מקילות מעט מלהט השמש. הניגוד בין חום השמש לבין המטריות משווה לטקס מראה משונה, כאילו נלקחו מסצינה בסרט של פליני.
בקרן הדרומית-מזרחית שוב קוראים בקול רם פרקי תהלים וקטעים אחרים, רובם מהמקרא. לסיום תוקעים בשופר, וכולם צועדים בטור ארוך אל הקרן הצפונית-מזרחית. לכל קרן קטעים המיוחדים לה שמסתיימים בתקיעת השופר.
בראש הטור צועד 'ראש הדגל' – כך מכונה העומד בראש חברה קדישא. ראש הדגל של חברה קדישא של חצר ויז'ניץ בבני ברק הוא הרב שמואל ברגר שליט"א. אחריו צועד התוקע בשופר, הרב ישראל איצקוביץ (שעזר לי בטובו להכין רשימה זו).
כך עורכים שבע הקפות. כשמסיימים את ההקפה השביעית, בקרן הדרומית-מזרחית שבה התחיל הטקס, ולאחר תקיעת השופר האחרונה, אוספים מהנוכחים כסף לצדקה.
הטקס, שארך כשעה, הסתיים ומכאן ואילך אפשר להתחיל לקבור בחלקה. עד מאה ועשרים!
______________________________________
דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il
איך אפשר שלא להיזכר בשירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא'...
ברחובנו הצר גר סנדלר אחד מוזר הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים מכוסים באבק כבר שנתיים מונח המרצע בשק.
ב. גבר גבר וכהן שיש לו הכל
אם אתם במקרה במדרחוב של אשקלון, ברחוב הרצל, ובא לכם לשתות כוס קפה, למה שלא תלכו ל'קפה ארליך' – יש יותר אשכנזי מזה? – בניהולו של צחי מכלוף, שהוא לא סתם אחד אלא 'צחי מכלוף הגבר'.
יחד שבטי ישראל!
צילום: טובה הרצל
ממש צמוד למשרדי ההנהלה של צחי הגבר יש טמבוריה עם שם מדליק לא פחות: 'לכהן כל יש הכל'...
צילום: טובה הרצל
ג. שותה הכפר
צילום: גונן זיק
רחוב יחזקאל חוצה את לבה של האוטונומיה החרדית בירושלים, זו הרואה עצמה כשטעטל מזרח-אירופי בלב העיר המודרנית. אם יש עיירה, אז צריך שיהיו בה גם בית מרזח וגם שיכורים.
השם השנון והמוצלח 'שותה הכפר', מלווה בלוגו של חסיד שמח הלוגם יין, מרמז כמובן לשוטה הכפר.
וכל זה הזכיר לי משום מה את הבדיחה העתיקה הזאת:
אמרי
אינשי: אי אפשר לעיירה יהודית בלי משוגע. וההלצה מספרת אף היא: מעשה בעיירה אחת
שעלה המשוגע שלה על הבימה בבית הכנסת, הכה על השולחן והכריז: 'רבותי, אני עוזב את
עיירתכם – בחרו לכם משוגע אחר'... ('שוטים
ומשוגעים ברחוב היהודים', רשומות, א, תרע"ח, עמ' 199)
ד. ביסראבאק או אכילה רגשית?
שני שלטי רחוב ירושלמים, שרחוקים 180 מעלות זה מזה.
ברחוב אגריפס, לא הרחק משוק מחנה יהודה, עומד להיפתח בקרוב עוד בית בליסת המבורגרים ושמו, הוולגרי לטעמי, הוא 'ביסראבק', שהוא כנראה הֶלְחֵם של 'ביס' ו'ראבאק'.
לא רק השם, גם הפוסטר, שנועד להודיע קבל עם ועולם על פתיחתה הקרובה של המסעדה, הוא גס ונטול עידון ומזכיר לנו באיזה עולם ים תיכוני אנחנו חיים. הנה שפטו בעצמכם.
צילום: דוד אסף
מה זה בעצם 'רַאבַּאק'?
שאלתי את פי חכמת ההמונים של צ'אט GPT, וזו התשובה שקיבלתי:
ובקצה השני של העיר, ברחוב חזקיהו המלך בשכונת קטמון הישנה, צילמתי את השלט השקט והעדין הזה.
צילום: דוד אסף
לא שאני מבין עד הסוף מה היא 'אכילה רגשית' (יש על כך ערך בוויקיפדיה, כאן), אבל ברור לי שזו לא אכילה גסה ומיוזעת, בטח לא 'בראבק' שלכם...
הפרק בתהלים מדבר על שלמה המלך (אף כי בסופו, בפסוק 20, כתוב 'כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי'), ואילו כאן, הכתוב מדבר בחללי מערכות ישראל בכלל, ולכן 'ינון שמם' ברבים. זה דבר נאה ומתקבל.
כרגיל, מה שפחות מוצלח הוא הניקוד. המילה 'שֶׁמֶשׁ' על האנדרטה נוקדה בצורה שגויה (ואולי – כך אומרים מלמדי הסנגוריה – נוקדה כראוי ובחלוף השנים נשרה הנקודה התחתונה).
לא רק בחיפה. גם ב'גן הגיבורים' בנס ציונה, באנדרטה לחללי מערכות ישראל שנבנתה ב-1962, השתמשו בכתובת זו: 'לפני שמש ינון שמם' (כאן נמנעו מלנקד).
מילה זו מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד (בפסוק דלעיל) אך בצורת פֹּעַל. מקובל לפרש פֹּעַל זה כ'יתמיד' או 'יתקיים' (מילון אבן שושן, ערך 'נין'), ויש הגורסים 'ימשול ויגדל' (רש"י) או 'ייזכר', 'יתקיים' (רד"ק).
במסורת חז"ל ינון הוא גם אחד משמותיו של המשיח:
דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (סנהדרין, צח ע"ב)
אולי אין זה מפתיע שכך סברו תלמידיו של האמורא הארץ-ישראלי רבי ינאי ('דבי רבי ינאי'), שכן השם ינאי והפועל ינון קרובים זה לזה.
ב. ינון שמו: משהו על דוֹדִי יעקב ינון
אני (בערך בן 17) ודודי יעקב ינון, תל אביב, כנראה 1972
דּוֹדִי האהוב יעקב בלומברג (2002-1914), אחי-אמי רחל, העמיד את עצמו כל חייו הבוגרים לשירות העם, הציונות והמדינה. הוא נולד בוורשה, למד בבית הספר 'תחכמוני' בכיתה אחת עם אבי משה קרונה, וכמותו היה פעיל בתנועת 'השומר הדתי'.
יעקב עלה לארץ ב-1933, ראשון מבני המשפחה. בירושלים למד משפטים והוסמך כעורך דין, ואחר כך עבד במחלקת הכספים של הסוכנות ופעל כעורך דין פרטי. לימים, בראשית שנות השישים, מונה לשגריר ישראל בקולומביה ואחר כך גם באורוגוואי. עם שובו מונה למנכ"ל משרד הדתות. ב-1971 חזר לעולם המשפט ומונה לשופט בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ואחרי כן קודם לתפקידי שופט בבית הדין הארצי לעבודה ושופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ב-1984 פרש לגמלאות.
כיוון שאחיותיי ואני גדלנו – כמו רבים מחברינו ובני דורנו – ללא סבא וסבתא וכמעט ללא קרובים, היה 'דוֹד יעקב' – הדוד היחיד שהיה לנו – מעין תחליף סבא. שתי המשפחות גרו בתל אביב לא הרחק זו מזו (הם ברחוב חדרה ואנחנו בשדרות סמאטס), וככל שאני זוכר כמעט בכל שבת בבוקר נהג דוד יעקב להתפלל באותו בית כנסת בשדרות סמאטס שבו התפלל גם אבי המנוח משה קרונה. אחר כך סר דוד יעקב לדירתנו לקידוש וללימוד דף גמרא שבועי עם אבא ועם חבר נוסף (הסופר וחוקר החסידות מאיר אידלבוים), ואני, הילד, הסתובבתי להם בין הרגליים ונהניתי מדברי החידוד והרכילות ששמעתי כפי הבנתי.
בשנת 1963, ואני בן שבע, התמנה דודי לשגריר ישראל בקולומביה (משם, אגב, הקפיד לשלוח לי בולים מקסימים שכמותם לא ראו אז בארץ, והם שמורים אצלי עד היום באלבומי הבולים שטיפחתי). כמקובל באותם ימי תום, טרם צאתו לחו"ל הוא התבקש (או נדרש) לְעַבְרֵת את שמו – ראש הממשלה אז היה דוד בן-גוריון ושרת החוץ הייתה גולדה מאיר. במקום לתרגם מילולית ('בלומברג' פירושו הר פורח) או צלילית, בחר לקרוא לעצמו (ועמו יחד גם לרעייתו דבורה ולשני בניהם יואל ומיכה) בשם חדש לגמרי: 'ינון'.
הוא לא היה הראשון שקרא לעצמו בשם זה. בסוף שנות השבעים, כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית והייתי צריך ללמוד שפה זרה שנייה (!), בחרתי בערבית והשתתפתי בקורס שלימד המורה המיתולוגי (כבר אז) אברהם ינון. לא הצלחתי למצוא מידע עליו פרט לרשימת פרסומיו ומהם עולה כי כבר ב-1958 הוא נקרא בשם זה.
את הבחירה בשם ינון הסביר דוֹדי, בהומור אופייני, בסופו של ריאיון שערך איתו מ' בן-שלמה (הוא העיתונאי משה אישון, לימים עורך עיתון הצופה). הריאיון התפרסם בהצופה ב-15 במארס 1963 (מוסף שבת, עמ' 3), זמן מה לפני שיצא לשליחותו בבוגוטה בירת קולומביה.
וכך הסתיים הריאיון:
הצופה, 15 במארס 1963
ובכן, פוסק ינון בבת צחוק דיפלומאטי, מי עוד כשגריר זקוק שברכה זאת תתקיים בו: 'כל גויים יאשרוהו'...
ועוד משהו לסיום, שסיפר לי ד"ר דרור ינון (בנו של מיכה) על סבו.
כשהיה יעקב ינון שגריר באורוגוואי, הוא זכה לקבל את פניו של דוד בן-גוריון, שבחודש מאי 1969 נסע לחו"ל וביקר בקהילות יהודיות שונות. יעקב ורעייתו דבורה אירחו, כמתבקש, את בן-גוריון, שכבר לא היה בעל תפקיד רשמי אך עדיין דמות נערצת בקרב יהודי התפוצות (על ביקורו במונטווידאו ועל הרושם שהשאיר שם על יהודי העיר, ראו כאן). הם הופתעו לגלות שלא הוזמן עבורו מלון, ובן-גוריון התארח אפוא בדירתם וישן על הספה בחדר האורחים...
צאו וראו מה בין אז להיום. מישהו יכול לתאר לעצמו שר משרי ישראל, שלא לדבר על ראש הממשלה ורעייתו, ישנים על ספה בבית השגריר?
זאת הספה בבית השגריר שעליה ישן בן-גוריון בלי לעשות עניין (באמצע דודתי דבורה ינון)
ג. משהו על בן-דוֹדִי יואל ינון
ולסיום, משהו על בן-דודי הבכור יואל ינון, שהיה פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, משכיל רחב אופקים, עילוי מוזיקלי, קורא נלהב של בלוג עונ"ש, ובאופן כללי איש יוצא מן הכלל.
רק לאחר מותו, לפני חודשיים וחצי, התגלה לי הסרטון המרתק הזה שבו סיפר על ילדותו בירושלים בשנת תש"ח.
בטבח שבעה באוקטובר נרצחו בקיבוץ נחל עוז 16 אנשים (כולל שני עובדים זרים), ועוד שמונה נחטפו ועדיין נמצאים בשבי החמאס. חמישה מלוחמי צה"ל נהרגו בלחימה בשטח הקיבוץ.
צילום: דותן גורן
כל הכבוד למחלקת השילוט של העירייה על העדכון המתבקש, ובכל זאת כמה הערות קטנוניות:
1. אין כזה דבר 'הנגב המערבי' (זו טעות מאוד נפוצה!), כמו שאין נגב מזרחי או צפוני. יש מערב הנגב.
2. בעברית נהוג להשתמש בנקודות.
ב. שביל יובל הליבני
צילום: איתמר לויתן
טבח שבעה באוקטובר, שהתגלגל למלחמת 'חרבות ברזל' ולמבצע 'מרכבות גדעון', שבו אנו עדיין נמצאים, כבר מונצח גם ברחובות על שם חיילים שנפלו. אפשר להניח בצער שזו רק ההתחלה.
ברמת גן נקרא שביל על שמו של סרן יובל הליבני, שנפל ב-9 באוקטובר 2023. יובל, שגדל והתחנך במושב משגב דב ובתיכון האזורי בקיבוץ גבעת ברנר, נפל בקרב על שדרות. הוא, בת זוגו עמית ובנו יונתן בן השנתיים גרו ברמת גן.
יהי זכרו ברוך עם שאר גיבורי עמנו שמסרו נפשם על הגנת המולדת.
ג. לרבע את המעגל
ברמת גן יש רחוב ושמו 'המעגל'. עוברים ושבים שאינם טורחים לקרוא את ההסבר יחשבו לתומם שאולי נקרא השם לכבודו של חוני המעגל ושמא מדובר ברחוב מעגלי, ולא כך ולא כך. על פי ההסבר מדובר בכלל בראשי תיבות של אגודה שיתופית שהקימו עולים מביאליסטוק, ראשי תיבות של משקי עזר גנים למופת.
תמיד נחמד ללמוד משהו חדש!
צילום: איתמר לויתן
אף פעם לא שמעתי על האגודה הזו וניסיתי למצוא מידע עליה.
ובכן, ב-1917 ראה אור בוורשה קונטרס בן כארבעים עמודים ושמו: אגודה ליסוד מושב ועיר גנים למופת בארץ ישראל (מעג"ל): געזעלשאַפֿט צו גרינדען אַ מוסטער-האַפֿטען קאָלאָניע מיט אַ גאָרטען-שטאָדט אין ארץ-ישראל.
בספר יש תיאור מפורט בעברית וביידיש של אגודת מעג"ל, מטרותיה ותקנותיה (שתורגמו גם לפולנית). הוא שמור בספרייה הלאומית, סרוק ונגיש לקריאה ולהורדה.
האגודה הוקמה על ידי אגודה אחרת, ששמה 'בני ציון', שמרכזה היה בוורשה ובראשה עמד הרופא והפעיל הציוני ד"ר ט'[וביה] הינדס. ככל שקראתי אין בתקנות שום התייחסות מיוחדת לביאליסטוק, והקריאה הופנתה לכל מי שמעונין להצטרף לאגודה החדשה ומוכן לחתום על תקנותיה ולשלם את מה שנדרש.
בתחילת הספר יש מפה מעניינת ביידיש של ארץ ישראל והארצות שסביבה ב-1917. מעניין ששום מושבה לא צויינה על המפה, וגם לא תל אביב... אתם מוזמנים להשתעשע בפענוח המקומות.
ד. מהו מחשב?
צילום: מנחם רוזנברג
ככל הידוע לי, נתניה היא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם המחשב או לכבוד הדבר ששינה את חיי האנושות, ומבחינה זו כל הכבוד על החדשנות והעדכניות. אבל איך בדיוק מתארים בתמציתיות את המחשב, זה שיש לכל אחד מאיתנו בבית ובמשרד, שולחני או נייד, ויש גם מחשבי-על למדינות, לצבאות, לחברות ענק?
אני לא בטוח שההגדרה הנתנייתית היא הנכונה, המדויקת והמקיפה.
בראשית השבוע, ביום קיץ יום חֹם, ביקרנו, ידידי פרופ' אבנר הולצמן ואנוכי, את חברנו דן אלמגור בביתו שבתל אביב, כדי לברכו לרגל יום הולדתו התשעים שחל בשבוע שעבר (13 ביולי 1935) – עד 120! הביקור היה שמח ומרגש.
אין טעם, וגם אין מספיק מקום, לחזור ולספר על תרומתו העצומה של דן אלמגור לתרבות הישראלית. מאות השירים והפזמונים שכתב ותרגם, המערכונים, מחזות הזמר, תכניות הרדיו והטלוויזיה ('שרתי לך ארצי'), אין סוף מאמרים בעיתונות (מדורו המיתולוגי 'עונג שבת' בעיתון ידיעות אחרונות היה אחד ממקורות ההשראה שלי בבחירת השם לבלוג), ומאמרים אקדמיים בשלל נושאים, וכמובן גם רשימותיו הרבות שהתפרסמו בבלוג עונג שבת – כולם חקוקים לנצח בהיכל התהילה של הזמר העברי ושל התרבות הישראלית, ועוד תבוא שעת הסיכום.
בשנים האחרונות פרש דן מעסקי הכתיבה. הוא ממעט להתראיין ולהופיע בציבור, אך אני שמח לדווח לאוהביו כי הוא בבריאות טובה, מצחיק וטוב לב כמימים ימימה. הפגישה עם החברים הישנים שימחה אותו ביותר.
את הסיפור שמובא להלן – שבו מוצג כישרונו הנדיר כמספר סיפורים (Storyteller) מופלא – כתב דן עבור הבלוג באוקטובר 2014, לפני כעשור, ונשבע לי ש'כולו קושט דברי אמת'. מסיבות שאני עצמי כבר לא זוכר אותן, רשימה זו לא התפרסמה בשעתו, ועכשיו, משהתגלתה מחדש, היא מוגשת בהוקרה למחברה ולקוראי הבלוג. האירועים המסופרים כאן התרחשו לפני שישים שנה...
בהזדמנות זו, תודה לאלינער (נוני), בתו של דן, על הכנסת האורחים הלבבית.
דן אלמגור, אנוכי, אבנר הולצמן, יולי 2025 (צילום: אלינער אלמגור)
ברשימה קודמת ('הקשת של גיורא גודיק',בלוג עונג שבת, 28 באוגוסט 2014) סיפרתי על ביקורי הראשון מאז ומעולם בניו יורק. זה היה ב-1964, לפני כשישים שנה, פחות או יותר, אחרי שהמפיק גיורא גודיק ביקש ממני להגיע מלוס אנג'לס, מקום לימודיי אז, ולהצטרף אליו,
כדי לחפש את המחזה שיוכל לרשת את ההצלחה הגדולה של 'גברתי הנאווה' ושל אלייזה דוליטל בעברית. אף הזכרתי, שלפי בקשתי הביא לי גודיק עמו מהארץ את התקליט החדש של
שירי ההצגה, שאותה תרגמתי יחד עם חברי שרגא פרידמן. גודיק דרש ממני, בלי למצמץ, תשלום של 3.75
דולר. טבין ותקילין, עבור התקליט.
עטיפת התקליט של ההפקה הראשונה של 'גברתי הנאווה'. התקליט עלה לדן אלמגור 3.75 דולר, אבל היה שווה זהב...
לאחר שובי לחוף המערבי (יחד עם התקליט היקר),
סיפרתי לבני משפחתי על חוויותיי והחלטנו לנצל את חופשת הקיץ כדי
לחזור לשם כולנו, ב'מסע מחוף לחוף' (כפי שנהגו אז לקרוא לזה, על משקל 'מסע מים אל ים' הישראלי), במכונית ה'ראמבלר' הישנה שלנו. ידיד שעבד כשליח הסוכנות היהודית בניו יורק ויצא ארצה לחופשת מולדת שמח להשכיר לנו את דירתו
לשישה שבועות. במשרדי 'טריפל A' – מועדון המכוניות הוותיק שבו היינו חברים ומוכר כ-AAA – קיבלנו אטלס דרכים ומפות מפורטות (קראו לזה TripTik; אלה היו הימים הפרה-היסטוריים, לפני ש-GPS, ווייז ומפות גוגל באו לעולם), וגם ספרי הדרכה גדושים במידע על המדינות השונות שנעבור בדרכנו לחוף המזרחי. התחלנו לארוז.
ואז – צלצול בדלת...
מלאי סקרנות וקצת חששות, פתחנו.
על הסף עמדו שני גברים בחליפות כהות, ששאלו באדיבות אם נסכים להקצות להם חצי
שעה מזמננו. לא הכרנו אותם, אבל הם עוררו אמון. חוש הסקרנות שלי התעורר ופתחנו להם את
הדלת.
התברר ששניהם מורמונים. בעצם, מיסיונרים של הדת המורמונית. הם רצו לספר לנו על הדת שלהם, על יושרם המופלג של בני דתם, שאינם מעשנים ואינם שותים משקאות חריפים ואפילו
לא קפה או תה (זאת למדנו אז גם מצפייה בטלוויזיה בזמרי 'משפחת אוסמונד'). כששמעו
שאנו עומדים לנהוג מחוף לחוף הפצירו בנו לכלול במסענו גם ביקור במדינת יוטה
ובבירתה סולט לייק סיטי. 'יוטה היא לא רק מדינת יפה', אמרו. 'היא גם מדינה שכל אנשיה ישרים. אין פשע. אין אלימות. אין כמעט צורך
בבתי משפט'. ואז העניקו לנו במתנה את 'ספר מורמון' וביקשו שנקרא בו ונתרשם. כיון
שהיו מנומסים ואדיבים הודינו להם והבטחנו שנכלול את יוטה במסענו.
בערב הצצתי בספר הקדוש שנמסר לי. קראתי ברפרוף על מלאך אלוהים, נושא לוחות
זהב, שהתגלה כ-140 שנה קודם לכן לג'וזף סמית, נער בן 14, שהעתיק עם חבריו את החקוק
על הלוחות (לפני שאלה נעלמו שוב לעד). מזל שהילדים הספיקו לרשום את תוכנן של הלוחות. אגב, את המלאך
הזה, ששמו מורוני, ראיתי גם אני יום יום, כשבדרכי לאוניברסיטה חלפתי על פני הכנסייה המורמונית הגדולה של לוס אנג'לס, שהוקמה ברובע ווסטווד. פסלו הגדול של המלאך ניצב גבוה גבוה בגבעה המדושאת שלפני הכנסייה.
המלאך מורוני בראש מגדל הכנסייה של לוס אנג'לס (ויקיפדיה)
תוך כדי הצצה חפוזה נוספת גיליתי דברים שאורחינו החביבים לא
סיפרו לנו. למשל, שאדם שחור אינו יכול להיות חבר בכנסייה מורמונית, ובוודאי שלא לשמש
בה בתפקיד קודש כלשהו, וזאת משום שהשחורים קוללו על ידי האל והם נחותים מהאחרים (זו
הייתה בדיוק השנה שבה החל מאבק ה'שחורים' בארה"ב לשוויון זכויות). בטלוויזיה
הזכירו מדי פעם שאמנם אסור למורמונים לעשן או לשתות משקאות חריפים, אבל יש גברים מורמונים שנשאו שלושים או ארבעים נשים, גם באמצע המאה העשרים.
הנחתי את הספר על אחד המדפים והמשכתי לארוז לקראת היציאה לדרך. תוך
כדי אריזה הרהרתי בכך שהנה אני, מתרגם 'גברתי הנאווה' לעברית, עומד לחזור
לניו יורק לחודש וחצי. ודאי ירצו שם לראיין אותי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונים, ואין
איתי צילומים של הצגותיי. איזה חומר אוכל להראות להם כשיזמינו אותי להתראיין?
הופ! נזכרתי בתקליט של 'גברתי הנאווה' שהבאתי מניו יורק. אקח אותו אתי, ובכל פעם שאוזמן להתראיין באולפן רדיו או טלוויזיה אוכל להשמיע שיר
או שניים מהמחזמר, בעיקר את 'ברד ירד בדרום ספרד'. זה ישגע אותם!
שתי מזוודות בגדים לכולנו הצלחתי להכניס לתא המטען מאחור. אבל נותרה
עוד מזוודה גדולה, ובה בעיקר הבגדים שלי והתקליט. היה לי כבר, לראשונה בחיי,
כרטיס אשראי, אבל תיארתי לעצמי שיהיו מקרים שבהם נתבקש לשלם במזומן. לכן הוצאתי
באותו בוקר מהבנק 400 דולרים, בשטרות. איפה נשים אותם? בתיק הצד? במכונית?
יכולים לחטוף ולגנוב. ואז צץ בי שוב רעיון מבריק (קצת חלמאי, בעצם): אתחב אותם לתוך
עטיפת התקליט של 'גברתי הנאווה' ואת התקליט עצמו אשים בתחתית
המזוודה. גם אם יימצא גנב למזוודה, הוא לא ימצא עניין בתקליט
בלתי מוכר בשפה בלתי מוכרת (אלא אם כן
יהיה ישראלי; אבל הישראלים הם כידוע אנשים ישרים לפחות כמו המורמונים!), ולא יעלה בדעתו
שבתוך העטיפה טמון אוצר ששוויו פי מאה מהסכום ששילמתי אני למפיק ההצגה עבור התקליט.
תחבתי את התקליט לקרקעית המזוודה והעמסתי אותה על הגגון של
מכונית ה'ראמבלר' המסכנה. מה עושים כדי שהמזוודה לא תעוף מהגג ברוח? קושרים אותה
בחבל חזק למסגרת הגגון ומקווים לטוב.
זאת לא המכונית של משפחת אלמגור, אבל כך נראתה מכונית ראמבלר קלאסית, דגם 1961 עם גגון (ויקימדיה)
יצאנו לדרך ובתוך חמש שעות כבר היינו בלאס וגאס. עומדים בחוץ מול שלל האורות המרצדים של
בתי הקזינו הגדולים, שאליהם לא יכולנו להכניס את בתנו בת הארבע. רק אשתי אֵלָה נכנסה
לכמה דקות כדי לנסות את כוחה – לראשונה בחיים – במכונת המזל המקבלת רק מטבעות של
25 סנט. כעבור שתי דקות יצאה משם מבוהלת. 'בוא נסתלק לפני שיתפשו אותי',
אמרה. 'שברתי את המכונה'. מסתבר שהיא משכה בידית, וזרם חזק של 'קוורטרים' נשפך החוצה. כבר בלחיצה הראשונה זכתה ב'ג'ק פוט', אבל כיוון שלא ידענו במה מדובר נמלטנו משם לפני שיאשימו אותנו בגרימת נזק למכונה...
מצאנו מוֹטֶל קטן, ולמוחרת המשכנו לברייס קניון המדהים,
ואחריו לגראנד קניון המדהים לא פחות. בצוהריים יצאנו משם, ואחרי כחמש שעות נסיעה
בכביש הישר מצאנו את עצמנו חולפים על פני השלט: 'ברוכים הבאים ליוטה'.
מדינת הישרים.
כפר קטן. כל הסיפורים מתחילים בכפר קטן, אבל הכפר המורמוני הזה היה
באמת קטן. רחוב ראשי קטן, וכמה רחובות קטנים מסתעפים ממנו. החנינו את המכונית ליד
מסעדה עממית קטנה ברחוב הראשי הקטן, ונכנסו פנימה לאכול ארוחת ערב ראשונה ב'מדינת
הישרים'.
כשיצאנו מהמסעדה נכנסנו למכונית כדי שנמשיך בדרכנו לסולט לייק
סיטי הבירה. אבל בעמדי ליד דלת המכונית הבחנתי, לתדהמתי, שהמזוודה הגדולה, שהייתה קשורה בחבל על הגגון, נעלמה ואיננה. יש גגון. אין מזוודה.
היינו המומים. זאת 'מדינת הישרים' המפורסמת? זה עתה נכנסנו
בגבולותיה, עצרנו על הכביש הראשי הצר כדי לאכול משהו – וכבר גנבו לנו את המזוודה?!
תחנת המשטרה הייתה באותו רחוב קטן מעבר לכביש. ניגשנו לקצין התורן וסיפרנו שבעודנו
אוכלים במסעדה, גנב מישהו את מזוודתנו, שבה היו בעיקר כל בגדיי (הייתי אז יותר
משמנמן, וכל הבגדים היו במידות גדולות), ובעיקר – התקליט, שבו הסתרתי בחלמאותי 400
דולר!
– 'אז אולי גנב אותה איזה תייר מקליפורניה, או אריזונה, או
נֶבָדָה', ניסינו לשמור על כבודה של יוטה.
– 'לא אצלנו ביוטה', ענה הקצין. 'מתי ראית את המזוודה
לאחרונה על הגגון?'
– 'אה, בעצם, כשנכנסנו למכונית במגרש החנייה של פארק גראנד
קניון', גמגמתי. 'אני בפירוש זוכר שראיתי אותה על הגגון'.
– 'האם אתה בטוח שגם לפני שנכנסתם למסעדה היא עדיין הייתה על
הגגון?'
יכולתי לומר שכן. אבל התברר לי שגם תיירים המגיעים ליוטה הופכים מיד ובאורח
פלא לאנשים ישרים. 'אני לא בטוח', גמגמתי שוב. 'לא שמתי לב'.
– 'אה-הא! אז מה שקרה זה, שבנסיעה שלכם מהגראנד קניון לכאן השתחררו החבלים, והמזוודה נפלה בצד הדרך',
אמר מפקד התחנה, והוסיף: 'אתן לכם עצה. ממילא עכשיו מאוחר ואין טעם שתמשיכו
בנהיגה. יש פה, ליד התחנה, מוֹטֶל קטן ולא יקר. הישארו ללון בו הלילה, ואני כבר
שולח הודעות לכל תחנות המשטרה ונקודות המעבר שבדרך, מכאן ועד לגראנד קניון, ושואל
אם מישהו מסר להם במקרה מזוודה שנפלה. אני בטוח שהמזוודה תימצא. מהרו
להירשם למוטל, כדי להבטיח שתקבלו שני חדרים'.
נכנסנו למוטל. מלבדנו לא היה שום אורח, רק בעל הבית ששמח מאוד
להראות לנו את החדרים. הם נראו בסדר.
– 'מה עם המפתחות?', שאלתי.
– 'מפתחות?! ביוטה לא צריך מפתחות. כאן אין גנבים. הירגעו. הנה, כאן
הבריכה'. הוא הצביע על בריכת שחייה סמלית בחצר המוטל.
כאשר נתקענו – נתקענו. לא היה מה לעשות או לראות בסביבה, ולמוחרת היה
עלינו להמתין עד הצוהריים או עד הערב, עד שמפקד תחנת המשטרה יקבל תשובות מכל התחנות
שאליהן פנה בקשר למזוודה האבודה. טבלנו במים הקרים של הבריכה וחיכינו לבשורה.
בצוהריים לא היתה עדיין תשובה. גם לא בערב. 'שלחתי הודעה לכולם',
אמר מפקד התחנה, 'אבל כנראה לא נתגלתה המזוודה עדיין. אני מציע שתישארו במוטל עוד יום. אולי מחר תגיע תשובה'.
הייתה לנו ברירה? חזרנו למסעדת הדרכים הקטנה ממול, צפינו בטלוויזיה, שחינו בבריכה. אולי מחר תבוא הישועה ונוכל להשתחרר?
אבל גם למוחרת בצוהריים הודיע לנו המפקד שעדיין לא קיבל תשובה.
יכולנו כמובן לוותר על המזוודה, ואפילו על התקליט ו-400 הדולרים
שנתחבו בעטיפתו. אבל הבגדים, הבגדים... בממדי האקסטרה-לארג' שבהם הייתי אז
לא היה קל למצוא בגדים חדשים, וחנות לבגדים במידות מיוחדות בעיירה
הקטנה הזאת, שרוב תושביה נראו לי רזים מהרגיל, לא היה אפשר בכלל לדמיין.
עבר עוד יום מתסכל. בבוקר הבא ניגשתי שוב לתחנת המשטרה. 'אנחנו
עושים הכל. צלצלתי שוב לכל התחנות בדרך, גם למשטרת החניון בגראנד קניון. לצערי,
אין תוצאות. כולם מחפשים. אני מציע שתישארו עוד יום במוטל. נכון שהוא
נחמד?'
בארוחת הבוקר הפתיע אותנו בעל המוטל כשאמר: 'אתם יכולים לסמוך
על אחי. כשהוא מטפל במשהו, הוא לא יניח לו עד שיצליח'.
– 'אחיך?', שאלתי.
– 'כן. לא ידעתם שמפקד המשטרה כאן הוא אחי. בחור מצויין ואחראי'.
פתאום ירד לי האסימון. אולי מפקד תחנת המשטרה הקטנה פשוט לא טרח לצלצל
לאיש וסתם רוצה לעזור לאחיו שהמוטל שלו ריק מאורחים. מצא משפחת
תיירים תמימה וסידר לו פרנסה לכל החיים. מי יודע אם אחיו השני הוא לא בעל המסעדה
הקטנה שממול?
לא ייתכן. ביוטה?!
התייעצתי עם אשתי ולבסוף קיבלנו החלטה. אני נוסע לתחנת המעבר הראשונה בכניסה למדינת יוטה ושם אשאל אם מצאו משהו.
הפקח בתחנה ההיא היה מופתע. 'מזוודה? לא קיבלנו בימים האחרונים
שום הודעה בענין מזוודה'.
החלטתי להמשיך בנהיגה חזרה אל הגראנד קניון שממנו באנו. בדקתי בתחנת המשטרה הבאה וגם בה אמרו לי שלא קיבלו בימים האחרונים שום הודעה בקשר למזוודה אבודה.
המשכתי לנהוג. חמש שעות נהיגה עד לחניון של פארק גראנד קניון. לאורך כל הדרך הצצתי בזווית העין לתעלה שמימין לכביש, וקצת גם לתעלה שממול, בתקווה למצוא בה
את המזוודה שנפלה מהגגון.
בסוף הגעתי למעין סוכה שמעליה התנוסס שלט המכריז 'ברוכים הבאים לשמורת
הטבע גראנד קניון'. אכן, זהו מגרש החנייה שבו החנינו רק לפני שלושה ימים את
מכוניתנו.
לבי כמעט פסק לפעום. 'כן', המהמתי, מלא תקווה שלא מדובר
במזוודה של אקסטרה שמן אחר.
– 'שב כאן. חכה. תכף יביאו אותה'.
כעבור עשר דקות הגיע עובד אחר במדים, נאבק במשקלה של המזוודה המוכרת
שלי. היא היתה קצת מנופצת.
'כנראה שמישהו הוריד אותה מהגגון שלך בזמן שטיילתם בקניון. קיווה
למצוא בתוכה דברי ערך או כסף. כשלא מצא, השליך אותה מקצה מגרש החנייה לתעלה העמוקה
שבסופו. בבוקר ראה אותה במקרה אחד הפקחים שעבר בסביבה, ירד והביא אותה לכאן. אתה בטוח שהיא
שלך?'
הרמתי את המכסה. 'כן, אלה ללא ספק הבגדים שלי'.
לא נתבקשתי למדוד אותם. הפקח העיף מבט בזוג המכנסיים ששלפתי ואחר כך
בי, וידע שאני לא משקר...
'בכל זאת, למען הפרוטוקול, אתה יכול להוכיח לנו שהמזוודה
שלך?'
'כן!', עניתי בהתלהבות. 'יש בתחתית תקליט אריך נגן של "גברתי הנאווה", בעברית'. ולא התאפקתי וציינתי באגביות: 'בתרגום
שלי'...
הפקח לא התרגש מהווידוי. ברעד תחבתי את היד בין הבגדים לתחתית המזוודה. כן,
התקליט היה שם. אבל האם נשארו גם 400 הדולרים שהסתרתי בעטיפה, או שהגנב הצליח
לגלות את ה'סליק' המקורי של גצל החלמאי שהגיע לגראנד קניון?
לא רציתי שהפקח יראה כמה תמים וטיפש היה מתרגם המחזמר הנודע לעברית. אבל
גישוש אצבעות מהיר בתוך עטיפת התקליט גילה לי שיש בה כמה ניירות.
נפרדתי מסוכת הפקח ומגראנד קניון. כעבור כמה מאות מטרים עצרתי בצד הכביש וחזרתי אל עטיפת התקליט שבתחתית המזוודה. אולי לקח הגנב החצוף את השטרות
שלי והשאיר במקומם פיסות נייר אחרות?
ברוך השם. ספרתי. 400 דולר.
3.75 הדולרים ששילמתי שבועיים קודם לכן לגיורא גודיק עבור התקליט
הצדיקו את עצמם והניבו תשואה לא רעה.
הנהיגה חזרה למוטל הקטן ביוטה נראתה קצרה ומהירה הרבה יותר והלב גאה על גדותיו, אולי מפני
ששוב לא הייתי צריך להציץ כל הזמן לתעלה שבצד הכביש.
בנות המשפחה ישבו משועממות בצד הבריכה הקטנה. כבר נמאס להן לטבול
בתוכה.
דן ושתי בנותיו אורנה ואלינער בארה"ב (אלבום משפחתי)
'הלילה טוב לרקוד!', קראתי לעברן. למרות שב'חור' שבו
שהינו שלושה ימים לא היה איפה לרקוד (כנראה למפקד תחנת המשטרה המקומי לא
היה אח רביעי, שייפתח בר נטול משקאות חריפים. רק לריקודים).
רציתי ללכת לתחנת המשטרה כדי לומר לקצין שאני יודע שהוא הוליך אותי
שולל, שהוא לא צלצל לשום תחנה, ומצידו היה מוכן שנישאר בעיירה לנצח, רק כדי שלאחיו יהיו דיירים. אבל לבסוף נמלכתי בדעתי. היינו עדיין בתוך גבולותיה של 'מדינת האנשים הישרים'
ורצינו להמשיך ולטייל בה. רק זה היה חסר לי שהפעם הוא יחרוג ממנהגו ודווקא כן יצלצל לאחד מעמיתיו בדרך לבירה ויבקש
שיעצרו אותי בשל הברחת תקליט עברי אריך נגן למדינת יוטה.
שילמתי לבעל המוטל על האירוח ויצאנו לים המלח אשר ביוטה, סולט לייק סיטי. רציתי
לבקר בארכיון התת-קרקעי הענק שבלב ההר שעליו היא בנוייה. על פי השמועה, נשמרים שם מיליונים רבים
של שמות מתים מכל רחבי העולם ש'מוּרְמנוּ' בלי שנשאלו. קראתי פעם שבמעמקי ה'בונקר' הזה מצויים גם שמות של מיליוני יהודים
שנרצחו בשואה ושמותיהם נמכרו על ידי הנאצים לארכיון זה כדי שניתן
יהיה לצרפם למאמינים במלאך עם לוחות הזהב. רק אחר כך התברר לי שכדי להיכנס לארכיון הייתי צריך להציג תעודה רשמית
כלשהי, שלא הייתה בידי. אם תהיתם, עטיפת 'גברתי הנאווה' בעברית לא נחשבה תעודה כזו.
נכנסנו לקתדרלה הגדולה, המוכרת כ'כנסיית ישו המשיח של קדושי
אחרית הימים', והקשבנו לשירתה של המקהלה המפורסמת (Mormon Tabernacle Choir) ששרה שירי שבח לאל. מקהלה מצוינת. כ-400 זמרים וזמרות. חיפשנו, אבל לא ראינו ביניהם אפילו שחור אחד...
המקהלה המורמונית ביוטה והאורגן הענק
וחתם העורך:
למען הצדק ההיסטורי, המורמונים הכירו זה מכבר בהיבט הגזעני שהיה בדתם. ומשנת 1978 ואילך נפתחה הכנסייה המורמונית, על כל תפקידיה, גם לשחורים וכיום אין בה שום מגבלות גזעיות.
הנה לקינוח ולהנאתכם המקהלה המורמונית הגדולה שרה את המנון הקרב של הרפובליקה (Battle Hymn of the Republic),
השיר הפטריוטי הגדול מימי מלחמת האזרחים במאה ה-19. הללויה!
.jpg)
.jpg)
