דַּר וְסֹחָרֶת: תעשיית כפתורי הצדף בארץ

קופסת כלי תפירה 'של פעם' עם כפתורי צדף (צילום: עמי זהבי)

מאת עמי זהבי 

א. ממה עושים כפתורים?

האם נתתם את דעתכם לשאלה ממה ייצרו את הכפתורים בטרם הומצאו כפתורי הפלסטיק המתועשים? התשובה הפשוטה היא 'חומרים טבעיים', ובראשם מוצרי עץ, שמהם יוצרו כפתורים בידי נגרים אומנים. 

חומר גלם אחר, מצוי פחות וקשה יותר לעיבוד, היה הצדף. חומר הצדף הנוצץ מכונה במגילת אסתר 'דַַּר' (כך על כל פנים לפי הפירוש המקובל), כנאמר 'מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת' (אסתר, א 6). הציפוי הלבנבן הנוצץ של הקונכיות, שמכונה 'אם הפנינה', משַווה לכל מוצר שנעשה ממנו הדר ויוקרה, בין שאלה חרוזי פנינים, מזכרות דתיות מאתרים קדושים, שיבוצים בעיטורי רהיטים (דוגמאות 'דמשק') או כפתורים.

'משכית', מותג האופנה הישראלית שהקימה רות דיין ב-1954, שילב באחדות מהשמלות כפתורי צדף וחלקי צדף אחרים, שעוצבו בידי אוּמנים מבית לחם (אחרי מלחמת ששת הימים, כמובן). 

שמלת 'משכית' שחלקה העליון כולו מעשה צדף
(קטלוג מכון היצוא; באדיבות נאורה ורשבסקי, מעצבת הטקסטיל של משכית)

תעשיית הצדף בבית לחם מתועדת כבר במאה ה־16 (על כך ראו בפירוט במאמרו של נתן שור, 'לתולדות תעשיית הצדף והמזכרות בבית לחם', אריאל, 129-128, תשנ"ח, עמ' 48-41; למנויי כותר: כאן), ובשל קדושת אתריה לעולי רגל נוצריים התמקדו אומניה במזכרות שנועדו להימכר לצליינים ולמבקרים. 

הצדפים שיוצרו בבית לחם שווקו לחנויות המזכרות בירושלים, ביפו ובנצרת ונמכרו גם בהן. הנה כמה דוגמאות למזכרות צדף שיוצרו בבית לחם (הצילומים באדיבות גלריה אישתר):

הסעודה האחרונה, צדף על עץ זית

קבר רחל מגולף בצדף

'עבודת דמשק' משובצת דר בגוונים שונים

באירופה התמקדה תעשיית הצדף בווינה בירת אוסטריה, שם פעלה 'הבורסה לצדפים'. הנה כך ידעו לספר בעיתון המליץ, שראה אור בסנקט פטרבורג שברוסיה, בגיליון ה-10 ביולי 1888 (עמ' 1486): 

בוויען גבר המסחר בשבלולי פנינים (דער פּערלמוטער), ושם חרשי צעצועים העושים מהם כפתורים ותכשיטי נשים וכאלה. השבלולים מובאים מחוף ים סוף בחביתין [חביות], ושם בוחרים הסוחרים את המעולים. ומחירם עד 250 פלורין הכִּיכר (צענטנער), והגרועים – 60  פלורין. 

 

ב. ההתחלה בירושלים

בשנת 1912 נפל דבר בירושלים. 'מקור פרנסה חדש נגלה לתושבי עירינו והוא מלאכת הצדף', כך נפתח מאמר שכותרתו 'צדקה ופרנסה', שנדפס בעיתונו הירושלמי של אליעזר בן יהודה  הצבי (15 בדצמבר 1912, עמ' 3-2). בשנה זו ביקר בארץ (בפעם השנייה) הנדבן האמריקאי נתן שטראוס (1931-1848). שטראוס, שהתפרסם בעולם כמי שפיתח וקידם את פיסטור החלב, נתפס לציונות וקידם מפעלי צדקה ורפואה בארץ (העיר נתניה קרויה על שמו, ו'בתי הבריאות' ברחוב שטראוס בירושלים וברחוב בלפור בתל אביב).

נתן שטראוס, 1914 (ויקימדיה)

שטראוס תרם סכום כסף גדול להקמת בית תמחוי בירושלים ומינה ועד פיקוח שבראשו עמד האגרונום יצחק לוי, שניהל את בנק אפ"ק. 

אבל ד"ר לוי, שהוא אדם מעולם המעשה, ראה כי בכל הטוב והחסד שיש במוסד זה למאות אחדים אומללים באמת [...] לא יביא תועלת ממשית להטבת המעמד של מאות ומאות עניים אחרים ולהטבת המעמד הכללי בעירנו, שהאדון והגברת שטרויס רוצים בה. לכן הציע ד"ר לוי להַוַעד, לא להוציא את כל הסכום על בית התבשיל אלא לפרוש חלק ממנו למפעל מועיל שיביא פרנסה לעניים.

יצחק לוי, 1950-1866 (ויקימדיה)

כצפוי, הדבר הביא למחלוקת בין העסקנים, ולוי החליט לכתוב מכתב אישי לנדבנים ובו הודיע שאינו מקבל על עצמו את התפקיד, אלא אם חלק מסכום התרומה יוקדש לייסוד 'דבר ממשי לטובת עניי ירושלים'. לוי עצמו הגה בעניין: 

איזה מקור חדש לפרנסה לברוא? הוא רצה בדבר שלא ידרוש הכנות גדולות יותר מדי ולא סכומים גדולים. מלאכת הצדף שממנה מתפרנסת עיר כבית לחם ורבים מיושביה נתעשרו בה, מדוע לא יעסקו בזה יהודים? הרעיון פשוט, ומדוע זה כל הדואגים לעניי ירושלים לא חשבו על זה עד כה? 

אך כשניסה לממש את תוכניתו גילה כי הדבר אינו פשוט כלל. 

ומשום שלא נמצא בכל ירושלים אף יהודי אחד שידע את המלאכה הזאת, מוכרחים היו איפוא מיסדי בית החרושת לקחת מאנשי בית לחם פועלים ערבים אחדים, בכדי ללמד את הפועלים היהודים את העבודה הזאת.  

בית לחם השאננה נזדעזעה, כיצד מעזים היהודים לתפוש גם הם בענף פרנסה זו שהעשירה את יושביה היא? ויחליטו קצתם להילחם בזה, ולא רצו לתת מורים מתוכם ולא למכור הצדף הנצרך להמלאכה, ובכלל לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את היהודים ממלאכה זו (הצבי, שם).   

ממאמר שראה אור בעיתון הפועל הצעיר (22 בינואר 1913, עמ' 18-17) אנו לומדים כי ענף הצַדָפוּת פרנס כ-3,000 איש בבית לחם, שכמובן לא יכלו לעבור בשתיקה על האיום הכלכלי שמתהווה מול עיניהם. הם ניסו לסלק את הפועלים הערבים שהדריכו בבית החרושת בכח הזרוע, ומשלא עלה בידם 'החרימו את בתיהם וכרתו את עציהם' וגזרו חרם על כל מי שיעמוד בקשר עם בית החרושת היהודי. בקיצור – גדלה ורבתה המהומה...  

לוי לא נרתע ולמרות זאת פתח את המפעל וגייס חמישים פועלים ופועלות. לא מצאנו מידע מפורש באשר למיקומו של המפעל. בעיתון הצבי (שם) נכתב: 'בית המלאכה למלאכות הצדף מסתדר בהבתים המרווחים שהחל לבנות הרב אויארבך לבית היתומים של הרב מבריסק [הרב משה יהושע לייב דיסקין]', ומכאן אפשר לשער שזה היה ברחוב הנביאים, בחצר שבה שכן באותה עת בית היתומים שהקים קודם לכן הרב דיסקין בעיר העתיקה ולאחר מותו נקרא על שמו.   

אם לא היה די בקשיים אלה, לוי הסתכסך עם שני הנאמנים הנוספים הרופא ד"ר משה וולך, מייסד בית החולים שערי צדק, והרב יונתן בנימין הורוביץ, נציג הפקוא"מ מאמסטרדם, שלא הסכימו להשקיע במפעל ודרשו לחלק את כספי קרן בית התמחוי בין מוסדות הצדקה בירושלים. לוי, שמאס בוויכוחים, הגיש את התפטרותו לשטראוס, אך הלה דחה אותה, דרש ממנו להישאר בוועד וצירף אליו את ד"ר יהודה לייב מאגנס (לימים נשיא האוניברסיטה העברית), כנציגו האישי. 

ואכן, במאמר שהתפרסם סמוך לכך בעיתון הצפירה (29 בדצמבר 1912, עמ' 2-1, בחתימת 'אשנב') תוארו בארסיות מנהיגי היישוב הישן, 'השנוררים השחורים', המתעקשים לחיות על כספי 'החלוקה', דורשים את כספי בית החרושת ואינם מוכנים להצטרף לחיים פרודוקטיביים ולאפשרויות הפרנסה שמציע המפעל החדש. 

ובכל זאת המפעל נפתח ואף הצליח. וראיה לכך היא מודעת 'דרושים', שנדפסה ביומון הירושלמי החרות, והציעה עבודה בבית החרושת, כולל ילדים מגיל 12 ומעלה...

החרות, 8 בינואר 1913, עמ' 1

קוריוז מעניין: במאמר שפורסם בהפועל הצעיר (לעיל) השוו בין הפועלים הירושלמים לבין עמיתיהם בבית לחם, וההבדל העיקרי שמצאו ביניהם היה, שבירושלים יושבים ליד שולחן עבודה ואילו בבית לחם על הרצפה...

אופן העבודה הוא כמעט על פי השיטה של בית לחם, מלבד שינויים קלים שהנהיגו לעת עתה ושהספיקו כבר לתת לבית החרושת צורה יותר אירופית. בבית לחם יושבים הפועלים על הארץ כשהם עובדים, כמנהג המקום, וכאן עובדים על יד שולחנות.

עובדי צדף באזור בית לחם, בין 1898 ל-1914 (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקאי; ויקימדיה)

יש לזכור כי יוזמתו של יצחק לוי לא עמדה בפני עצמה, אלא הייתה חלק ממיזם פרודקטיבי גדול ושאפתני עוד יותר:

על יד בית מלאכת הצדף יושלם בקרוב הבנין להמכון החדש העומד להיווסד בעירנו, הוא המעון לחינוך בעלות בית. כבר הוזמנה מורה מוּמְחָה, והחניכות במעון זה תכינינה מאכל בריא להפועלים והפועלות מבית מלאכת הצדף, ובאולם מרווח יחולק להם מאכל זה בזול הזולים. שני הבתים יחד, בית מלאכת הצדף והמעון לחינוך בעלות בית, תופשים חצר גדולה ומרווחת, וגן גדול יטעו בחצר זו ובלי ספק ידאג ד"ר לוי גם לחינוכם של הפועלים והפועלות ויכונן שיעורים נחוצים וינהיג הלשון העברית ללשון המדוברת בתוך בית המלאכה וגם במעון. והיה כל זה יחד אז מופת חותך איך אפשר לחבר שני אלה, צדקה ופרנסה (הצבי, שם)

ג. איך בכלל מכינים כפתורים מצדפים?

מה היו חומרי הגלם ודרכי הייצור של הכפתורים ומזכרות הצדף השונות?

הקשווה של הצדף ודופן הקונכייה בנויים מכמה שכבות של דר, חומר הפנינה המבריק שיש לו גוון האופייני לכל מין של רכיכה: לבנבן, צהבהב, ורוד ואף שחור. לשם ייצור כפתורים משתמשים בסכין מעוגלת אשר חותכת את צורת הכפתור מדופן הקונכייה או הצדפה, לאחר מכן קודחים בכפתור את החורים ומשלימים את הליטוש.   

בדרך כלל השתמשו בארץ בקשוות של צדפת המיסיסיפי ובקונכיות מהסוג טרוכוס, או בעברית – גלגל. הקונכייה הטובה ביותר מבחינת חוזקה וצבעיה היא הגלגל המשונן (Tectus dentatus). קונכיות אלה גדלות בים הרדוד לחופי האוקיינוס ההודי וכן לחופי ים סוף.  

קונכיית הגלגל המשונן, ים סוף (ויקימדיה)

חומר הגלם הובא אפוא לבית לחם ממרחקים. הקונכיות הובלו מהחופים בהם שָׁלוּ אותן: חופי האוקיינוס ההודי (למשל איי פיג'י), אוסטרליה או חופי ים סוף, דרך ערי הנמל גֶ'דָה ופורט סודן, ומשם, בדרך הים, לעיר סואץ, וממנה בשיירות גמלים דרך מדבר סיני. חלקי צדף הגיעו גם כפסולת מתעשיית הכפתורים באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, ואפילו מגדות נהר המיסיסיפי שבארצות הברית.

על פי יכולות מכונות החיתוך, ניתן לקדוח מהצד בדופן העבה של הקונכייה ואפשר גם לנצל את המחיצה הדקה יותר שעולה כספירלה בתוך הקונכייה. 

קונכיית הגלגל (Rochia nilotica)
(צילום: עוז ריטנר, מוזיאון הטבע, אוניברסיטת תל אביב)

מובן שבימינו כבר לא תמצאו פועלים שיכלו את זמנם ויכינו כפתורי צדף בעבודת יד. היום עברו לשיטות מתועשות, כפי שאפשר להיווכח מסרטון התדמית היפני של חברת Tomoi company. הנה תמונת מסך שמראה את הקונכייה המחוררת שמתוכה נשלפו הכפתורים:

ד.  השלב השני

בתחילה ייצרו במפעל הצדפים רק מזכרות, אך כשנה לאחר שנפתח, בשנת 1914, הגיעו ארצה מפולין שני תעשיינים, חנוך דובנו (או דובנא) ויוסף שפיגלמן, והם שתרמו למפעל הצדף את הידע לייצור כפתורים (על פי כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר, 7 באפריל 1932, עמ' 8). אבל המפעל הירושלמי היפה פעל כשנתיים בלבד, ומתוכם רק ארבעה חודשים בייצור כפתורים. מלחמת העולם הראשונה 'תקעה' את דרכי התחבורה וכך נפסקו משלוחי חומר הגלם והושבתו דרכי השיווק. המפעל נסגר, הצבא העות'מני השתלט על אולמות הייצור והמכונות נהרסו והתבלו. 

ביולי 1921, שנה בדיוק לאחר כינונו של שלטון המנדט הבריטי בארץ, חודש מפעל הצדפות בעקבות מאמציו הבלתי נלאים של חנוך דובנו. הפעם זכה המפעל לשם היפה 'צדפיה'. כך דווח בעיתון דואר היום: 

 

דואר היום, 18 בנובמבר 1921, עמ' 4

בינתיים נכנסה לתעשיית הצדף הארץ ישראלית דמות חדשה: חנוך מאיר פרנקל, שב-1920 עלה ארצה מקליש שבפולין. לפרנקל, ציוני דתי שהסתופף בחוגו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה כבר ניסיון עשיר בתעשיית הצדף ברוסיה הצארית, והוא החליט להקים מפעל דומה בירושלים. בית החרושת פעל זמן מה בשכונת 'הכרם' (כנראה כרם אברהם, ליד מחנה שנלר, ואולי בית הכרם שנוסדה ב-1922), אבל נכשל ובעליו פשט את הרגל. ביולי 1927 נמכרו 27 מכונות הייצור ועשרים שקי צדף במכירה פומבית, כפי שמעידה המודעה הזו:

דואר היום, 16 בדצמבר 1927, עמ' 4

פרנקל נפטר בירושלים בט"ו באייר תרצ"ה (מאי 1935).

ה.  השלב השלישי

גם דובנו נקלע לקשיים וכנראה נאלץ לסגור את המפעל, אך לא אמר נואש. בד בבד הוא חיפש מקום מחוץ לירושלים ומצא את בני ברק. ב-1932 הוא הקים מפעל קטן במושבה הצעירה (בני ברק נוסדה ב-1924) ובו שישה פועלים, אך עם פוטנציאל גדילה. התחרות עתה היא כבר לא מול בית לחם, אלא מול יפן... 

דבר, 7 באפריל 1932, עמ' 8

נראה שהפעם העניינים עלו יפה, כי שלוש שנים אחר כך העביר דובנו את מפעל כפתורי הצדף לשכונת מקור חיים בירושלים. 

הבוקר, 6 בנובמבר 1935, עמ' 6

מניין השיג דובנו את חומרי הגלם? מתברר שהיה לו מקור 'כחול-לבן': חופי 'אגם מי מרום' הלא הוא ימת החוּלָה...

ב-1932 ביקר 'מר ד' מבני ברק' – הלא הוא חנוך דובנו – במושבה יסוד המעלה שלחופי החולה וראה כי טוב. הוא קנה שתי טונות צדפים! 

דאר היום, 22 בספטמבר 1932, עמ' 3

המפעל בבני ברק התפתח יפה. ב-16 בינואר 1941 דיווח עיתון הצופה כי מרכז הקואופרציה של הפועל המזרחי מארגן קואופרטיב לתעשיית כפתורי צדף וכל מי שירצה להצטרף אליו, עליו לשלם 25 לירות ארץ-ישראליות. הקואופרטיב כנראה הוקם, ואנו קוראים כי ב-1946 הוא שייך ברובו הגדול לקואופרטיב של חיילים משוחררים (הצופה, 4 ביוני 1947). המפעל הוקם באזור התעשייה של בני ברק של אז, במקום שנמצא היום בעורפו של מפעל קוקה-קולה, באזור פינת הרחובות בר-יוחאי ובן-יעקב (תודה לשלמה נסים, שגדל בילדותו בשכנות למפעל).  

בימים המתוחים של שנת 1947, כאשר מדינות ערב החרימו יבוא מארץ ישראל, מחה עיתון הצופה על כך שהציבור קונה כפתורים מיובאים במקום את התוצרת המקומית: 

הצופה,  4 ביוני 1947, עמ' 3

סביב 1950 שינה בית החרושת הבני-ברקי את שמו ובמקום 'צדף' הוא נקרא בשם 'דַּר'. עתה גם נמצא לו מקור חדש לחומר גלם: חופי ים סוּף ליד אילת. 

חרות, 21 בדצמבר 1950, עמ' ב

מתברר כי הגילוי היה מקרי. כך דיווח עיתון חרות: 

בית החרושת לכפתורים 'דר' בבני־ברק המציא בימים אלה לועדת הנגב כפתורי צדף ראשונים שנעשו מצדפי הפנינים אשר נשלו בים אילת. גילוי צדפי הפנינים במפרץ אילת בא בדרך מקרה. כושים מעובדי האניה האיטלקית 'לוצ'ה', שעגנה לפני כמה חודשים באילת, שלו אלמוגים במפרץ אילת. באחת הצלילות העלו כמה צדפי פנינים ריקים. הם נתבקשו להמשיך ולחפש אחרי צדפים אלה והעלו כ-70 ק"ג.

כמה שבועות אחר כך האופוריה בשיאה. כבר מקווים להקמת בית חרושת חדש, אולי באילת עצמה: 

הארץ, 12 במארס 1951, עמ' 4

בשנת 1952 ביקר הצלם (והארכיאולוג) בֶּנוֹ רותנברג במפעל 'דר' והשאיר לנו כמה תמונות נהדרות מקווי הייצור של אותם ימים. 

צילומים: בנו רותנברג (אוסף מיתר, הספרייה הלאומית; ויקיפדיה)

ו. בעקבות הכפתור

אליהו ברפמן, המורה לטבע בבית החינוך לילדי עובדים על שם א.ד. גורדון בתל אביב, הקים בשנות השישים הראשונות (ואולי עוד קודם לכן) חוג לטבע. בשנת 1966 הוא פרסם חוברת ושמה בעקבות הכפתור לצדפה:

בחוברת מופיע הסיפור הזה:

סיפורה של מיכל עורר עניין רב בקרב חברי החוג והם יצאו עם המורה לבקר במפעל 'דר' לכפתורים בבני ברק. באותם ימים המפעל ייצר כפתורי פלסטיק בלבד. התלמידים התבוננו בצער במכונות הישנות לחיתוך צדפות שהיו מוטלות בקרן זווית ככלי אין חפץ בו ולא נותר להם אלא לחפש קונכיות מחוררות בחצר.

דף הפייסבוק של גיל פנטו

הנה שרטוט קונכייה מעוּבּדת של קונכיית גלגל 'מצרי' ממפעל 'דר' שצייר התלמיד אהרן פ' (בחוברת בעקבות הכפתור לצדפה). נשים לב שבמפעל ייצרו את הכפתורים תוך חיתוך הדופן העבה של הקונכייה.

ז. סוף דבר: מה לי ולכל זה?

איך התחלתי להתעניין בכפתורי הצדף? ברעננה דווקא.

עמיתי, האספן והחוקר ארבל לוי, פרסם באוגוסט 2023 בקבוצת הפייסבוק הפרטית 'רק בישראל (ויודאיקה)' תצלום של קונכיות מחוררות שמצא בחצר בית ברעננה ומקורן במפעל לייצור כפתורים ושמו 'כפתור'. מפעל זה הוקם ב-1946 בידי קואופרטיב של חברי תנועת 'הפועל המזרחי', בבית בן קומה אחת ברחוב רבי עקיבא, לא הרחק מרחוב אחוזה. נראה שהמפעל לא האריך ימים. המידע עליו מועט ובארכיון העירייה אין לו זכר. כיום משמש המבנה את אחת ממחלקות עיריית רעננה.

צילום: ארבל לוי

כאשר באנו למקום, ארבל ואנוכי, וחיטטנו קצת באדמה, הצלחנו לאתר שרידי ייצור קבורים בחול. כל הממצאים היו קונכיות של גלגל משונן, ובכולן חורי כפתורים במחיצה הפנימית הדקה. מתברר שבמהלך הייצור פרסו העובדים את הקונכייה לרוחבה לפרוסות, עד חשיפת המחיצות ומהן נחתכו הכפתורים הגולמיים.  

פרוסות גלגל משונן שנמצאו באתר המפעל ברעננה

ראשי קונכיות של גלגל משונן שנחפרו באתר ברעננה (הצילומים באדיבות גלריה אישתר)

דב דילר, תושב רעננה, היה אז ילד. בשיחה איתו הוא זכר כיצד הסתובב בחצר המפעל ואסף קונכיות.

דב דילר וקונכייה ששמר מאותם ימים (צילום: עמי זהבי)

והנה שתי מודעות שיווק של מפעל 'כפתור' ברעננה. הראשונה התפרסמה בעיתון הארץ במארס 1947, עוד טרם הקמת המדינה:

הארץ, 13 במארס 1947, עמ' 4

והשנייה לאחר שנה ומחצה, בעיתון הצופה, אוקטובר 1948:

הצופה, 3 באוקטובר 1948, עמ' 10

הנה כי כן, פגשנו ארבעה מפעלים חלוציים לייצור כפתורי צדף שכמעט אינם מוּכרים והמידע עליהם ברובו עדיין שרוי בערפל. כל פיסת מידע נוספת יכולה לתקן, להבהיר ולהעשיר את התמונה הראשונית שצויירה כאן.

במבט לאחור, לייצור כפתורי הצדפים בארץ לא היה סיכוי רב בתחרות עם התוצרת הזולה שיובאה ממצרים או מיפן. המעבר לכפתורי פלסטיק חיסל את כפתורי הצדף לחלוטין. למרות שהמפעלים לא שרדו לאורך ימים, המעקב אחרי יוזמיהם וחזונם חושף פרק חלוצי במאבק רב השנים על הקמת תעשייה עברית עצמאית.

___________________________________ 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il

פרנסות של יהודים: שבט בנימין, שונרא וכלבא, מילות מפתח, חלאתי

א. פרנסות מהתנ"ך: שבט בנימין ואביר יעקב

צילום: אבישי ליוביץ'

למה חברת בניה והנדסה נקראת בשם 'שבט בנימין'? שיערתי כי מדובר בחברה משפחתית שאחד מראשיה נקרא בנימין, אבל כנראה טעיתי. נכנסתי לאתר החברה והתברר לי שבראש 'השבט' עומד הקבלן שי גינדי. לא מצאתי לא בנימין ולא הסבר לשם היפה. 

חזרתי לברכת יעקב לבנו בנימין, אבי השבט המקורי, וזה מה שמצאתי: 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל' (בראשית, מט 27), ואילו משה בירך את בני השבט: 'לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' (דברים, לג 12). על שבט בנימין נאמרו דברים רבים, מקצתם יפים יותר מקצתם פחות (פרשת פילגש בגבעה, למשל), ומסקרן לדעת מדוע נבחר דווקא שם זה.

נכנסתי ל'צרו קשר'. יצרתי קשר, הצגתי את עצמי ושאלתי, אך עד היום לא קיבלתי מהם תשובה. 

על הדרך שלח לי אבישי פרנסה תנ"כית נוספת, ואולי לא: חנות רהיטים ותיקה ברחוב הרצל בחיפה ושמה 'אביר יעקב'. האם יש כאן רמז  תנ"כי לפסוק 'וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב'  (ישעיהו, ס 16), או אולי זה בסך הכל שמו של בעל העסק, יעקב אביר?

ב. פרנסות מההגדה: שונרא וכלבא

צילום: חיים כהן

המרפאה הווטרינרית הזו נמצאת ברחוב פלורנטין בתל אביב. 

מובן שאפשר היה לקרוא למקום 'חתול וכלב' אבל אז היה הולך לאיבוד הרפרנס הנחמד ל'חד גדיא': 

וַאֲתָא כַלְבָּא, וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא

 

ג. מילות מפתח

צילום: איתמר לויתן

ברחוב כצנלסון בגבעתיים. מן השמות המוצלחים, כאשר אהבנו.

 ד. חַלָּאתִי

צילום: טובה הרצל

מזללת בשר בשוק מחנה יהודה בירושלים. 

נאמר זאת כך: מן המקומות היותר מוצדקים שמתבקש בהם ניקוד.

מאתר הבית של המסעדה עולה כי המנה העיקרית שם היא אכן חלה ייחודית שמלאה בכל טוּב. חבל שלא ניקדו גם את התפריט...

ונמשכת שיירה? קריאה בשיר 'פָּארָן' של אריה סיון

מישור פארן (צילום: כ' אלון, ויקימדיה)

מאת שלמה הרציג

במלאת עשר שנים למותו של אריה סיון

(19 ביוני 2015)

חיים נחמן ביאליק, בסיפורו הכמו-אוטוביוגרפי הידוע 'ספיח' – ראשית פרסומו בשנת 1908, וגרסתו המלאה ב-1923 עם פרסום מהדורת היובל של כתבי ביאליק – העניק מקום מרכזי ל'חלום השיירות'. שיירות הירידים ההמוניות והרועשות השבות מן השוק, שהאני-המספר לכוד בתוכן, מועמדות בסיפור בניגוד חריף לדמותו הרומנטית של 'הפלאי', המתבודד לו בשלווה בין איבי הנחל. בתמונה סוגסטיבית זו נתן ביאליק ביטוי אופייני לחוויית 'אני' קרוע ושסוע, המצוי בלבה של השיירה הקולקטיבית הקשה והאכזרית, כשבה בעת הוא גם מתבונן בה מבחוץ, ונפשו נשאת אל עולם קסום ושונה. בחוויה זו של קרע פנימי, בהקשר של שיירה אחרת לחלוטין, תעסוק רשימה זו. 

קשה לחשוב על מושג המבטא טוב יותר את תחושת השייכות, ההמשכיות והאחדות הקהילתית מאשר המושג 'שיירה'. בהיסטוריוגרפיה הציונית שיירות למיניהן, ממשיות כמטפוריות, ידועות דווקא בשל היותן חלק מאתוס הגבורה וההקרבה למען היישוב העברי בארץ. שיאן הממשי והסמלי של השיירות היה במלחמת העצמאות, ונוכחות משמעותית להן – בדרך כלל, כסמל מיתי והרואי – בספרות הישראלית על כל ענפיה. כאלה הם השירים שהפכו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית: 'שיירה שלנו' ('שוב יוצא הזמר אל הדרך') מאת נתן יונתן, שנכתב ב-1948 לזכרו של אהרון אגסי, חבר קיבוץ שריד, שהיה נהג משאית אספקה ונפל על יד הקסטל בשיירה שעשתה את דרכה מירושלים לשפלה (למעשה השיר התפרסם בציבור רק לאחר הלחנתו בידי יעקב שגיא מקיבוץ עין השופט סביב שנת 1958); 'באב אל-ואד' של חיים גורי, שנכתב בשנת 1949 והולחן סמוך לכך בידי שמואל פרשקו ובו העמיד גורי גל-עד נצחי, לאנשי השיירות ש'פרצו בדרך אל העיר' בימי המצור על ירושלים; וכמובן, 'שיר השיירה', שנכתב על ידי עלי מוהר בשנת 1987 והושר בפי אריק איינשטיין בלחן יווני. שיר זה, שזכה להצלחה רבה, הוא בבחינת הצדעה למפעל הציוני הרב-דורי, המרשים ביכולותיו לקבץ בארץ את נידחי תפוצותיה, וכלשון השיר: 'ונמשכת שיירה מן המאה שעברה'.

 

בתחום הסיפורת נזכיר את שיירה של חצות, סיפורו העוצמתי של ס. יזהר, שראה אור בשנת 1950. עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1948 ומתארת, בלשון פיוטית ונשגבת, שיירת לוחמים העומדת בפני משימה לילית חשאית: העברת אספקה ליישוב עברי מבודד ונצור בנגב. לא הממד ההרואי של המבצע מעסיק את יזהר, אלא לבטיו הרגשיים והמוסריים של איש המודיעין צביילה, בן דמותו המלנכולי של המחבר. 

לאור כל זאת נבחן את חיבוטי הנפש המרים המתגלים באחד משיריו הליריים והפוליטיים החזקים ביותר של אריה סיון (2015-1929), חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2010 (בשירו של סיון על הרצל כעובד מסילת ברזל כבר עסקנו ברשימה קודמת). השיר שבו ידובר נכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת, תקופה שהייתה שיא יצירתו. 

בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה חיבר סיון את הסונט המשוכלל 'פָּארָן'. השיר התפרסם לראשונה במוסף לתרבות, ספרות ואמנות של העיתון ידיעות אחרונות (1 בספטמבר 1989), ואחר כך כונס לספרו כף הקלע (הקיבוץ המאוחד, 1989).

הספר כף הקלע כולל שירי מחאה שחיבר סיון נגד מדיניות ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובגדה המערבית, והשיר 'פארן' נקבע בראשו. השיר זכה עם פרסומו לתשבחות של מבקרי ספרות שונים (כמו אריאל הירשפלד, רינה ליטווין, אורציון ברתנא ואילן שיינפלד), אך האם לאחר 36 שנה הוא עדיין אקטואלי?

הנה השיר:

אריה סיון, כף הקלע, הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 7

השיר נותן ביטוי מזוקק למשבר הזהות החריף שחווה המשורר במהלך האינתיפאדה הראשונה. מדבר פארן, המוזכר לפחות שש פעמים בתנ"ך, ובדרך כלל כשם כללי למדבריות חצי האי סיני, בהן צעדו וחנו בני ישראל בדרכם לארץ כנען, הוא הסמל המרכזי בשיר. מדבר פארן, מקום אקס-טריטוריאלי שאמור היה להיות רק שלב בדרך לכיבוש כנען, הופך בשיר למרחב ייעודי בפני עצמו, שבו מתרחש הקרע הדרמטי בלב המשורר בין חובת נאמנותו ל'שיירה הלאומית', לבין צרכיו ורצונותיו האישיים.

זאת ועוד, מדבר פארן הוא גם מקום מושבו של ישמעאל, לאחר שגורש עם אמו הגר בידי אברהם (בראשית, כא 21). ישמעאל הוא כידוע האנטגוניסט המובהק בדרמה הציונית בת זמננו. כך, באמצעות הבחירה בארצו של ישמעאל על מטענה הסימלי, כפי שנרמז משם השיר, מסמן סיון את עמדתו הנפשית, המוסרית והפוליטית, שיש בה קרבה רבה למעגלי השייכות של 'האחר' המוחלט של החברה הישראלית-יהודית. 

הבחירה בפארן כסמל מרכזי בשיר איננה מקרית מהיבט נוסף. בראשית שנות החמישים היה סיון חבר בקבוצת 'לקראת', ולצידם של משה דור ומשה בן שאול זוהה עם מגמת השירה הילידית, במה שמכונה 'שירת המדינה'. כפועל יוצא מכך, סיון מכונן דרך קבע ביצירתו הספרותית את זהותו המקומית באמצעות הטריטוריה המקראית בכלל והארץ-ישראלית בפרט.

ארבעה בתים בסך הכל יש ב'פארן'. השניים הראשונים (האוקטט) מתארים בדרך אינטנסיבית את השיירה הדרוכה, שכל כולה ממוקדת במשימה של חציית המדבר. המצלול הדחוס בבית הראשון (האות ש' השורקנית) מהדהד, בדרכי עקיפין, את דרישות המשמעת החמורות המאפיינות שיירה צבאית – 'הַשַּׁיָּרָה כְּבָר מִתְיַצֶּבֶת בְּשׁוּרָה / מְצֻיֶּדֶת בִּקְפִידָה שֶׁאֵין שְׁנִיָּה לָהּ לְחֻמְרָה / בְּמָזוֹן וּבִשְׁתִיָּה וּבְהוֹרָאוֹת-שְׁמִירָה' – אך כבר בבית זה נרמז המלכוד בו נתון הדובר בשיר, היותו 'אֶחָד בַּשַּׁיָּרָה', כלומר, אנונימי, אחד מני רבים, מחד גיסא; אשר בו, כמו בכל אחד אחר מן ההולכים, תלוי גורל השיירה ('וְכָל אֶחָד מִן הַהוֹלְכִים הֻזְהַר וְשׁוּב הֻזְהַר: / הוּא חוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַשַּיָּרָה'), מאידך גיסא. 

שיירת אספקה עושה דרכה לירושלים בימי מלחמת העצמאות (ויקיפדיה)

בשני הבתים האחרונים בשיר (הססטט) מוצגת הדילמה האנושית-מוסרית של המשורר במלוא חריפותה. כבר בפתיחת הבית השלישי מתוודה המשורר על היותו חריג בקבוצה: 'וַאֲנִי שֶׁהִצְטָרַפְתִּי לַחוֹצִים אֶת הַמִּדְבָּר / כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַשִּׂיחַ שֶׁל הָגָר / עֲדַיִן לֹא רָמַזְתִּי עַל כַּוָּנוֹתַי'. מטרתו החתרנית שונה אפוא מזו של חבריו: הוא שואף להגיע אל אותו שיח – ספק ממשי, ספק מטפורי – שתחתיו השליכה הגר את בנה ישמעאל, כדי שלא לחזות במותו (בראשית, כא 16-15).

פרנצ'סקו קוזה, המלאך נגלה להגר ולישמעאל במדבר, 1665 (רייקסמוזיאום; ויקימדיה)

וכך, באמצעות דיאלוג עם הסיפור המקראי על גירושם של הגר ובנה אל המדבר, שוטח סיון, במקביל, הן מחאה מוסרית על הגירוש האכזרי, הן לבטים והתחבטויות אישיות בין תחושות של שייכות ומחויבות כלפי 'השיירה', שאחדותה היא תנאי לקיומה, לבין תחושות אשם, תסכול וחרדה.

כאמור, עמדתו הנפשית שונה לחלוטין מזו של חבריו לשיירה. הוא גם מודה במרומז בבית האחרון, שספק אם יהיה בו האומץ לבצע את המהלך הדרמטי של היפרדות מן השיירה הלאומית: 'וְאַף אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ וּבְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ וּמָתַי / אוּכַל לִפְרֹשׁ מִן הַשּׁוּרָה'. 

מטרת השיירה, כפי שעולה מן השיר, היא חציית המדבר, מה שמרמז בבירור למסעי בני ישראל לקראת כניסתם לארץ כנען. זוהי הגרסה המקראית הקדומה של הסיפור הציוני בן זמננו. השיר ביסודו משחזר אפוא את ניסיונות ההיחלצות של סיון מהשיירה הלאומית-'מרחבית', שיש לה מאפיינים מקומיים מובהקים ושהדבק המאחה אותה הוא היותה 'קהילה מדומיינת' שמתגבשת על בסיס חזון טריטוריאלי משותף. אך גם אם המשורר מוצא עצמו לפתע כנוכח-נפקד בשיירה הלאומית, אולי מסיבות הנעוצות בעולם החוץ-שירי – האופי הרצחני של הסכסוך היהודי-ערבי – ומטרותיו אחרות לחלוטין מאלה של חבריו לשיירה, הרי שקשה לו מאוד לדמיין את פרישתו ממנה. 

אפשר לקבוע כי בשיר 'פארן' מוּבְנה מתח בין הביטויים הליריים של מצוקתו האישית של המשורר, הרוויה רגשי אשם, לבין מה שעשוי להתפרש כקושי למתוח ביקורת 'פוליטית' ישירה על דרכה של השיירה. מיתוס המקום עושה זאת במקומו, שהרי 'השיח של הגר', שהוא שואף להגיע אליו, נושא עמו שכבת עומק של העוול המוסרי שגרם אברהם, אבי האומה העברית שהמשורר שייך אליה, להגר ולבנה ישמעאל, אבי האומה הערבית. 

בקריאה מחודשת בשיר אפשר לגלות עד כמה הוא רלוונטי לזמננו, לא פחות משהיה בתקופת פרסומו, ואולי אף יותר. המציאות הקשה והמסוכסכת שבה נתונה מדינת ישראל מאז טבח שבעה באוקטובר הופכת את חוויית הקרע והכמיהה להיפרדות מן ה'שיירה' הלאומית (ושמא הלאומנית) לחריפה ביותר, ולכזו הנוכחת היטב בחברה הישראלית הקרועה והמשוסעת. סיסמת 'ביחד ננצח', הקלושה והתלושה, יותר משהיא מעידה על אחדוּת השורות בשיירה הישראלית, מבטאת יאוש ומצוקה קיומיים ופוליטיים, ממש כמו השיר 'פארן' של אריה סיון, שהשבוע אנו מציינים עשור למותו.

אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה)

______________________________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net