יום שישי, 1 בנובמבר 2024

היו ימים: כשהביטלס (כמעט) הגיעו לישראל

אם לא נותנים לנו להופיע בתל אביב נסתפק בניו יורק...
הביטלס בשדה התעופה ג'ון פ' קנדי בניו יורק, 7 בפברואר 1964 (UPI, ויקיפדיה)

מאת דותן גורן  

א. על הניסיון להביא את הביטלס לארץ

הביטלס  רביעיית הבנים הבריטית ששינתה את פני עולם המוזיקה ונודעה בישראל בשמה המוזר 'חיפושיות הקצב'  אמורים היו להגיע לישראל בקיץ 1964  לפני שישים שנה בדיוק  לסיבוב הופעות. על הניסיון הכושל להבאתם נכתב בעבר רבות (למשל, אלון גן, 'אנטומיה של החמצה היסטורית', הארץ, 18 בספטמבר 2008; מאיה פולק, 'אין כניסה: האגו שמנע את הגעת הביטלס לארץ', מקור ראשון, 22 בינואר 2020). ננסה לסכם את הפרשה ולהביא כמה חידושים.

ב-19 בדצמבר 1963 נוסח הסכם בין מנהל הלהקה בריאן אפשטיין לבין האמרגנים אברהם בוגטיר ושותפו יעקב אורי (ליכט), ועל פיו תתקיימנה בישראל עשר הופעות של 'החיפושיות' במהלך ספטמבר 1964. בארכיון המדינה (גל-1427/3) השתמר עותק בעברית מן ההסכם הזה (כתב היד בעברית הוא תרגום מאנגלית) וממנו עולה כי הביטלס אמורים היו להגיע כמה ימים לאחר ראש השנה תשכ"ה, ובערב יום כיפור, סוכות ושבת תוכנן להם חופש.

ארכיון המדינה, תיק גל-1427/3

בשבועות הבאים דווח בעיתונות הישראלית על המשא ומתן שהתנהל על הגעת הלהקה 'לסיבוב עשרת ימים בעריה הגדולות של ישראל מ-12 בספטמבר עד 21 בו'.

מעריב, 22 בינואר 1964, עמ' 12

לאישור ההופעה בארץ הגיש משרד האמרגנים בוגטיר  אורי בקשה ל'וועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל', אך זו דחתה אותה (28 בינואר 1964) מחשש שלהופעות 'עלולה להיות השפעה שלילית על הנוער'. שני האמרגנים ערערו על ההחלטה ובישיבת הוועדה הבאה (17 בפברואר) נקבע כי יש לקבל מידע נוסף על הלהקה מעיתונות הארץ ומחו"ל (ארכיון המדינה, גל-1427/12). 

העיתונאי שלמה גינוסר פרסם ב'דבר' את עמדתו של סגן מנכ"ל משרד החינוך אבנר ישראלי, אשר שימש יו"ר הוועדה. לדברי ישראלי רוב חברי הוועדה התנגדו להבאת הלהקה לארץ, 'במיוחד נוכח הידיעות על השתוללות הקהל באולמות שבהם הופיעה'. עם זאת, החברים ביקשו לבחון דיווחים של גורמים ישראליים בחו"ל על הופעות הלהקה, במיוחד באנגליה ובארה"ב, וכן דיווחים על מספר מדינות במערב אירופה שגם בהן נאסרה הופעת הביטלס ('נטיה לא לאשר הבאת להקת 'חיפושיות הקצב', דבר, 21 בפברואר 1964, עמ' 14). מרוח הדברים נראה כי הם היו מן השפה ולחוץ; חברי הוועדה היו כנראה עדיין בהלם מתגובת הקהל במהלך הופעתו של קליף ריצ'ארד בתל אביב בספטמבר 1963 (תלמה ארד, 'ההיסטריה סביב קליף ריצ'ארד', מעריב, 1 באוקטובר 1963, עמ' 8).  

פרסומת בעיתונות לקראת בואו של קליף ריצ'ארד

מתברר כי באיסוף 'החומר המרשיע' על הביטלס היה מעורב גם משרד החוץ, וליתר דיוק שגרירות ישראל בבריטניה. ואמנם, בישיבת הוועדה שהתכנסה במארס 1964 הוחלט סופית כי 'אין להתיר' את הבאת הביטלס לישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי ללהקה אין כל ערך אמנותי, ואף נטען כי הופעותיה מביאות להיסטריה ולהשתוללות של בני נוער. 

סיכום החלטות הוועדה לאישור הבאת אמנים מחו"ל, ועל פיהן ללהקות הביטלס והמחפשים 'אין כל ערך אמנותי'

בעת ההיא שהתה שרת החוץ גולדה מאיר בלונדון והתראיינה גם לעיתונות האנגלית. 'רק על שאלה אחת, שנשאלה במפתיע, לא היה בפיה מענה ממשי: מדוע פוסלת ישראל את ה"ביטלס" (החיפושיות) שלנו, שעה שכל העולם רוצה לראות אותה?' (דבר, 20 במארס 1964, עמ' 3). לימים העיד דיפלומט ישראלי, כי בהיותה בלונדון ישבה מאיר ערב שלם מול הטלוויזיה ו'צפתה מוקסמת בחיפושיות, אך כששאלוה אם תסכים להביאם לארץ, אמרה: לא' (מעריב, 20 בפברואר 1970, ימים ולילות, עמ' 3).

בעקבות החלטת הוועדה ניסו האמרגנים בוגטיר ואורי להלך אימים על הוועדה והעבירו את הטיפול בסוגיה למשרדו של עו"ד שלמה תוסייה-כהן בירושלים, בכוונה להגיש נגד הוועדה תביעה משפטית. במקביל פנה ב-7 באפריל 1964 האמרגן ברוך גילאון, יו"ר האימְפְּרֵסָרים בישראל, אל אבנר ישראלי יו"ר הוועדה, וטען כי ההחלטה כלל איננה נמצאת בסמכותה: 

במכתבי הסרוב של הועדה ... אין הועדה טוענת כי הנמוק לסרובה נובע מטעמי בטחון ו\או  מוסר. הועדה קובעת בפשטות, כי, לדעתה, אין ערך אמנותי ללהקה וכי היא גורמת להיסטריה ... אין אנו חושבים, כי בסמכות הועדה לקבוע מסמרות בנידון הערך האמנותי של להקה זו או אחרת ... אשר ל'היסטריה' – זה עניין לפסיכיאטרים ובמקרים של התפתחות בלתי רצויה בתוככי ההופעה – למשטרה. הועדה תכביד על עצמה במאד-מאד, אם תיכנס לתחומים לא לה, והארגון חושב, כי במקרה סרוב זה לגבי להקה של 'ביטלס', שיצאו לה מוניטין בתבל כולה, ולו לגבי הנוער, שהו[א] בנינו ועתידנו, אמנם חרגה הועדה הנכבדה מסמכותה (ארכיון המדינה, גל-1427/12).

באוגוסט 1964, כמה חודשים לאחר ההחלטה, האמרגנים בוגטיר ואורי פנו לאבנר ישראלי בניסיון ליישר את ההדורים. מצד אחד הם עמדו על זכויותיהם המשפטיות, 'כפי שאתם רואים, לא התחלנו בינתיים בשום פעולות רשמיות נגד החלטתכם', אך מצד שני טענו כי בהחלטת הוועדה הופלו לרעה: 'אנו מתפלאים ומשתוממים איך בכל זאת בכל מיני מועדונים ואמרגנים מביאים להקות מסוג זה, פחות מפורסמות או יותר מפורסמות, ואולי עוד יותר "משוגעות" מאלה' (ארכיון המדינה, גל-1426/7).


ב. לילה של יום מפרך

בקשת האמרגנים נדחתה, ובכל זאת הגיעו חברי הביטלס לישראל בקיץ 1964, אך עשו זאת על האקרנים בסרטם  A Hard Day's Night (לילה של יום מפרך), שנקרא בארץ בשם העברי 'ארבעת המופלאים'. זו קומדיה מוזיקלית ובה תואר יום טיפוסי לכאורה בחיי הלהקה (בריחה ממעריצים, חזרות לקראת הופעה, ריאיונות לעיתונות והופעות מול קהל). שמו של הסרט נלקח מאמירה של המתופף רינגו סטאר שתיאר כך ליל הקלטות ארוך. זה גם היה שמו של אחד מאלבומי הלהקה ובו פסקול הסרט.

כרזת הסרט המקורי (ויקיפדיה)

גם להקרנת הסרט נדרש רישיון, הפעם מטעם 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות' לה הוגשה הבקשה ביוני 1964 מטעם חברת ההפצה 'יונייטד ארטיסטס אוף ישראל' (ארכיון המדינה, ג-5210/77). כחודש לאחר מכן (6 ביולי) התקיימה בבריטניה הקרנת הבכורה של הסרט בחסות בית המלוכה. להפגת חששותיהם של חברי המועצה ובכדי להניח את דעתם, העבירה חברת ההפצה ידיעה עדכנית שעל פיה הנסיך פיליפ (דוכס אדינבורו) יצא להגנת הלהקה. 'לדעתו מצליחים אמנים אלה לסייע לאדם להתבדר, ומוטב, לדעתו, להתבדר, מאשר לצאת לתגרת ידים'. בנוסף דווח ברשימה הקצרה על מחקר סוציולוגי שבמסקנותיו נטען כי הביטלס 'השפיעו לטובה על פרחחי הרובעים העממיים של ליברפול. הללו חדלו להתפרע ולשחק בסכינים, והם מעדיפים את הסאכסופון, הגיטארה, הזמרה והמחול' (רו"ן, 'החיוב שבחיפושיות', הארץ, 22 ביולי 1964, עמ' 2). 

ב-26 ביולי התקבל מהמועצה הרישיון המיוחל, ומראשיתו של חודש אוגוסט התפרסמו בעיתונות מודעות המבשרות על הקרנת הסרט בבתי קולנוע ברחבי הארץ. 

מעריב, 4 באוגוסט 1964, עמ' 4

במוצאי שבת, 8 באוגוסט, נערכה הקרנת הבכורה הארצית בבתי הקולנוע 'ירון' בתל אביב ו'אורה' בחיפה. הביקורות היו חלוקות. כבר למחרת הקרנת הבכורה פרסם מבקר הקולנוע משה שקרשי, שלדבריו נכח בה עם מאות צעירים, ביקורת קטלנית על הסרט ועל יכולות המשחק של חברי הלהקה: 

מסתבר שה'חיפושיות' הן אלרגיות לבד (הקולנוע) ואין אלה סתם סיפורי בדים. המדובר בכשלון אמיתי בעל שלושה ממדים של שטויות, כאב ראש והרבה הרבה רעש ... כוחות משטרה מוגברים שמרו על הסדר שהיה חשש רציני להפרתו. אך במקום להשתולל מרוב הנאה השתעממו הנערים עד קצות אזניהם וצעקו בשלבים מסוימים 'א-ת ה-כ-ס-ף' כשחלק אחר של הקהל הצעיר מלווה אותם בשירה רמה של 'התקווה'... ('חי-חי-חי-פושיות: כשלון חרוץ ל"חיפושיות" על בד הקולנוע', הבוקר, 9 באוגוסט 1964, עמ' 3).

לעומתו, הבמאי ומבקר הקולנוע דוד גרינברג פרסם דווקא דברי שבח והלל. תחילה תיאר את הכנות המשטרה לרגל האירוע:

הכל היה מוכן ומזומן. כמו לקראת מבצע צבאי מלא. מכוניות משטרה עמוסות שוטרים ציפו בדריכות להתפרעויות, פקחים מיוחדים שוטטו בשטח כדי למנוע ספסרות בכרטיסים, להקות עיתונאים שוטטו בסביבה, כדי להיות הראשונים שיסקרו את ההתפרעויות הגדולות של הנוער הישראלי ... אבל הציפייה הייתה לשווא. התפרעויות לא אירעו, והקופות ממשיכות למכור בשקט כרטיסים לכל דורש, במחיר המסומן על הכרטיס.

לדעתו, הסיבה לכך היא שפשוט מדובר בסרט מעולה, שבו ארבעת חברי הלהקה מלגלגים על קהל מעריציהם האווילי. זאת ועוד,

במקום ה'שמאלץ' המקובל בסוג זה של סרטים, הופקדה הפעם המלאכה בידי אנשים צעירים, שהחליטו שזוהי הזדמנות להוכיח כי גם לאנגלים יש 'גל חדש' משלהם. הסרט 'ארבעת המופלאים' הוא אחד הסרטים האוואנגארדים ביותר שיצאו מאנגליה, והישגיו הפילמאיים הם תרומה מעודדת מאד לאמנות הקולנוע של ארץ זו ... זוהי תערובת מוזרה של הומור סוריאליסטי ... עם הרבה אהבה לקולנוע והרבה לגלוג על בנות הטיפש-עשרה.

החיסרון היחיד של הסרט, טען גרינברג, הוא אורכו, שכן בפועל 'יש בו חומר טוב לארבעים וחמש דקות בלבד' ('ארבעת המופלאים'למרחב, 14 באוגוסט 1964, עמ' 7).

המפגש עם הלהקה באולמות הקולנוע הוריד את מפלס הפחד בדבר פוטנציאל ההשפעה השלילית שיש לה על בני הנוער. כך כתב מבקר הקולנוע דן פיינרו:

מסתבר שהשד אינו נורא כפי שהוא נדמה. ייתכן מאד שהמוסיקה של הארבעה אינה דוגמה לאנינות טעם, אולם אין ספק שאישיותם הכובשת בפשטותה החביבה, היוותה גורם חשוב בהצלחתם לא פחות מהמוסיקה ... כל מה שנותר לנו לומר הוא שאם מוכרח הנוער לסבול משגעון כלשהו (וההיסטוריה מוכיחה כי אכן כך המצב) מוטב שיהיו אלה ה'חיפושיות' שיהוו נושא להערצה, ולא אידיאלים אחרים שגררו את האנושות במאה שלנו לאמבטיות של דמים ('השד אינו נורא', הארץ, 14 באוגוסט 1964, מוסף, עמ' 30).

 

ג. השפעות נוספות, 1965 

במקביל להקרנת הבכורה של 'ארבעת המופלאים', יצא לאקרנים באוגוסט 1964 סרט קומי ישראלי חדש  בבימויו של מנחם גולן  'דליה והמלחים'. שלישיית גשר הירקון, שחבריה השתתפו בסרט, ליוותה גם את הפסקול שלו. השיר 'שייק', פרודיה על הביטלס, בוצע כשחברי השלישייה עוטים פיאות נוכריות ושרים בסגנון 'החיפושיות'. היה זה גם השיר הראשון של השלישייה שנכנס למצעד הפזמונים של גלי צה"ל. השיר נכתב על ידי רות בת-דור והולחן על ידי יצחק גרציאני.

 

סצינה מהסרט. מימין לשמאל: יוסף (בומבה) צור, בני אמדורסקי, אריק איינשטיין, יהורם גאון (אידיבי)

כמה חודשים עברו ובסוף ינואר 1965 דווח בעמוד הראשון של על המשמר על בואה המסתמן של להקת הביטלס להופעה בירושלים, וזאת למרות התנגדות הוועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל. ואולם אליה וקוץ בה: לא מדובר בירושלים הישראלית אלא בעיר העתיקה שבצד הירדני... 

לא ברור מהיכן צצה ידיעה זו ומה הייתה מידת אמינותה, שכן ככל הידוע ביקור כזה מעולם לא עמד על הפרק, בוודאי לא בירדן שהתנגדה בגלוי לתופעת הביטלמאניה. מכל מקום, העיתון עמד על המשמר: 'יש להניח, כמובן, כי יינקטו אמצעים נאותים, כדי למנוע הסתננות בנות טיפש-עשרה מישראל אל הופעת אליליהן...'

על המשמר, 26 בינואר 1965, עמ' 1

עוד ביטוי מוקדם להשפעת החיפושיות על המוזיקה הישראלית יש בתקליטון 'החיפושיות' שיצא בקיץ 1965 בהוצאת הד ארצי ובו שרים אלברט כהן (לימים שחקן תיאטרון נודע) ולהקתו שיר פרודי שכתב יוסי גמזו ל'לילה של יום מפרך'. הייתה זאת הסנונית הראשונה לגרסאות כיסוי הומוריסטיות ולשירים מתורגמים של הביטלס שנוצרו בארץ בשנים הבאות.

 

בערך על הביטלס בוויקיפדיה העברית יש סעיף מיוחד 'הביטלס וישראל', ובו גם הובאה טבלה של כל שירי הביטלס שתורגמו או עובדו לעברית.

ד. ירמי אקספרס 

ולסיום, סיפור עצוב המקשר עבר והווה. זהו סיפורו של ירמיהו (ירמי) שפיר, שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז והוא בן 75. ב-1964, והוא אז נער בן 17 שגר ברמת גן, שלח ירמי מכתב למערכת עיתון מעריב ובו התבטא נגד הבאת הביטלס לארץ וטען שיש להסתפק בזמרים ולהקות תוצרת הארץ.

מעריב, 22 במארס 1964, עמ' 15

הסתקרנתי וניסיתי לגלות מיהו אותו ירמיהו שפיר. לדאבוני מלאכת האיתור הייתה קלה. הנה קיצור תולדות חייו:

ירמיהו (ירמי), בנם של יהודית ונחמיה (הנק) שפיר, נולד בקיבוץ עין המפרץ ביום י"ט בכסלו תש"ח. בהיותו בן ארבע עזבה משפחתו לרמת גן, ולמרות המעבר לעיר, הוריו המשיכו להיות קיבוצניקים בנפשם ואנשי מפ"ם מסורים. בהגיעו לכיתה ד' בבית הספר היסודי 'תל גנים' הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל בה.

יחד עם חבריו לגרעין התגייס לנח"ל ולאחר השחרור קבע את מושבו בקיבוץ ניר עוז. בקיבוץ שימש במשך כחמישים שנים מזכיר טכני ואיש הדואר, ובשל מקצועיותו ומסירותו הרבה כונה 'ירמי אקספרס'. היה לו כובע מצחייה אדום שעליו נרקם כינויו, וירמי חבש את הכובע בגאווה רבה.
אהבתו הגדולה הייתה נתונה למוזיקה, ובדירתו ריכז אוסף ענק של תקליטים, קלטות ודיסקים, ובהם הקלטות נדירות. בני משפחתו סיפרו כי נהג לפתור חידונים במצעדי הפזמונים והיה בקשר עם שדרנים ומגישי תכניות רדיו. תקופה מסוימת אף גר ב'ספינת השלום' של אייבי נתן ושידר מאולפן 'קול השלום' שירים ומוזיקה ששיקפו את אהבתו למוזיקה עם אמונתו בהיתכנות השלום בין העמים.

ירמי שפיר (יישובניקנט)

ירמי לא התחתן וחי בגפו, אך היה מסור לאחיו ולאחותו ולבני משפחתו המורחבת. אחד מהם הגדיר זאת כ'תמיד האחר לפני האני'.

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלה מתקפת החמאס, ירמי שהה בביתו בניר עוז. בשיחת טלפון עם גיסו אברהם, בשעה 7:30 בבוקר, הוא סיפר על יריות בקיבוץ והבטיח להיכנס לממ"ד. מאוחר יותר כבר לא ענה וככל הנראה נרצח כבר בשעות הראשונות על ידי מחבלים שחדרו לביתו. הוא זוהה בזכות כובע המצחייה האדום שהיה מונח חבוט ומפויח, אך שלם, ליד גופתו. הוא הובא למנוחות בקיבוץ כפר מסריק ונטמן לצד הוריו. יהי זכרו ברוך.

הכובע המפוייח של ירמי אקספרס (יישובניקנט)

לעיון נוסף

עודד היילברונר, 'התקבלות הביטלס בקרב בני נוער בישראל הצעירה', קריאות ישראליות, 4 (יוני 2023), עמ' 196-171.

_____________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

הספרות והחיים: משוך בגזר, שמוליקיפוד, סטודיו משלך, סיפור מסגרת, בדרך אפרתה

א. משוך בגזר

דוכן המיצים הטבעיים ברחוב אחוזה 106 ברעננה בחר לעצמו שם נהדר, שמרמז כמובן לקלאסיקה של 'סבא אליעזר והגזר' (לוין קיפניס), שעליה כתבנו כאן ממש לא מזמן.

צילום: איתמר לויתן

ב. גן שמוליקיפוד 

בהמשך לאותה כתבה על גן הפסלים של אליעזר והגזר הזכיר לי שמוליק אבנרי את קיומו של גן ספרותי אחר המוקדש לספר הילדים שמוליקיפוד

בפארק זה  השוכן מול פינת הרחובות אהרונוביץ ויהודה הנשיא בקרית רבין בחולון  עיצבה האמנית נגה יודקוביק־עציוני בשנת 2007 פסלי בטון צבוע בדמות קיפודים ותותים, בהשראת סיפורם הקלאסי והאהוב של המשורר כרמי צ'רני (ט. כרמי) ורעייתו דאז הציירת שושנה היימן. הם חתמו על הספר בשם העט 'כּוּשׁ' (כרמי ושושנה).

שמוליקיפוד מספר על ילד ושמו גדי (כשמו של בנם האמיתי של המחברים) שחלה, נשאר לבדו בבית והתיידד עם קיפוד שבא לבקרו. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1955 בספרית פועלים, זכה להצלחה רבה ולימים עובד לתקליט ילדים ולהצגת תיאטרון.

צילומים: שמואל אבנרי

בשנת 2010 הוציא דואר ישראל בול לכבוד גן זה (עיצוב דויד בן-הדור):

בולים

ג. סטודיו משלךְ

צילום: שקד נחלון

השלט שבתמונה ממוקם בירושלים, ברחוב כובשי קטמון פינת כ"ט בנובמבר, והרפרור לחדר משלך, ספרה המפורסם, מבשר הפמיניזם, של וירג׳יניה וולף (1929) ברור.

המהדורה הראשונה של הספר, 1929 (ויקיפדיה)

בתחילה תופס את העין ההבדל בין השם העברי לאנגלי (קוראי הערבית, אנא השכילו אותנו מה כתוב שם). אך השם המקורי של הספר באנגלית הוא A Room of One's Own, ואם כך הרי שהכיתוב באנגלית משקף היטב את מקור ההשראה.

 
התרגום הראשון לעברית נעשה בידי אהרן אמיר, שוקן, 1981 (סימניה)

באתר האינטרנט של סטודיו משלךְ כתוב לאמור:

סטודיו משלךְ הוא מרכז ראשון מסוגו לקידום נשים יוצרות ושיח רב תרבותי ופועל בבית הצייר פנחס ליטבינובסקי. יש במקום גלריה לאמנות עכשווית, תערוכות וסדנאות, חנות ובית קפה. ובימים אלה אנו מקימות במקום ארכיון מחקרי על נשים אמניות באמנות הישראלית בשיתוף הספרייה הלאומית ומשרד מורשת.

מברוק!

ד. סיפור מסגרת

חנות המִסְגְּרוֹת הזו, ברחוב אילת 39 בתל אביב, בחרה לעצמה שם שהוא גם מתאים וגם מקורי.

צילום: טובה הרצל

ה. בדרך אפרתה

צילום: טובה הרצל

שם קצת מקאברי לחברת הסעות. מצד אחד, אפשר להניח שרוב הנוסעים יודעים שההקשר המקראי של הדרך לאפרתה מוביל למוות ולקבורה...
וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לָחֶם (בראשית, לה 19)
מצד שני, זה גם שם לא רע בכלל. מי שבוחר לנסוע בשירות זה יוכל לזמזם את שירו של קונסטנטין אבא שפירא שהולחן בידי חנינא קרצ'בסקי, 'בשדמות בית לחם, בדרך אפרתה'...

יום שישי, 25 באוקטובר 2024

היו ימים: משה דיין מוציא עיתון

אמר העורך:

ידידי ההיסטוריון והסופר ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, שציין לפני כמה חודשים את יום הולדתו התשעים, הוציא לאחרונה את ספרו ה(מי כבר סופר?), 
שנים עשר פרקי תקשורת (הוצאת שער הרצליה). את הספר ניתן להשיג בחנות הספרים 'האחים גרין' בדרום תל אביב, ובקרוב גם תהיה גרסה דיגיטלית בהוצאת 'עברית'.

אחד מפרקי הספר מספר על אפיזודה לא מוכרת בחייו של משה דיין – קצרה וכושלת בעליל – בה ניסה להיות עיתונאי ועורך, ואנו מביאים את קיצורה כאן. 

למוטקה ולרעייתו לאה נאחל שובע ימים ושנים והמשך יצירה להנאת כולנו.

מרדכי (מוטקה) נאור


*

מאת מרדכי נאור

משה דיין (1981-1915) היה אחד המנהיגים הבולטים של מדינת ישראל בשנות השישים והשבעים. רמטכ"ל עטור ניצחון בשתי מלחמות (מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים), שיצא בשן ועין ממלחמה שלישית – מלחמת יום הכיפורים. הוא אהב פרסום, כתב ספרים ונכתבו עליו עשרות (אם לא מאות) ספרים בכל השפות, אך על פרשה אחת בחייו כמעט לא נכתב דבר.

 כי זאת לדעת: לפני קרוב לחמישים שנה, ב-1976, החליט דיין להתנסות גם בשדה העיתונות, כעורך עיתון. בתוך שלושה חודשים התברר לו כי נכנס לשדה מוקשים, שעם כל נסיונו הצבאי כמותו לא הכיר.

ואכן, כשנודע בקיץ 1976 כי דיין עומד להוציא עיתון בשם היום הזה ולהיות עורכו הראשי, שאלו רבים את עצמם: מה הביא את המנהיג הישראלי הנודע לקפוץ למים העמוקים של התקשורת הכתובה? את התשובה ניתן היה למצוא במעמדו הלא מחמיא של דיין באותה עת. מי שהיה באגרא רמא בימי מלחמת ששת הימים נפל אז לבירא עמיקתא בעקבות מחדל מלחמת יום כיפור. באותן שנים היה הוא מנהיג מוּכֶּה. עד אז נחשב דיין בכל העולם לגנרל רב-מוניטין, ובישראל בוודאי נחשב גיבור לאומי, בעקבות הצלחותיו יוצאות הדופן בשתי המלחמות הקודמות. סמלו 'המסחרי' היה הרטייה השחורה על עינו השמאלית וככזה היה מוכר למיליונים בכל רחבי העולם.

דיין על שער מגזין טיים, 16 ביוני 1967

בשבע השנים 1973-1967, עד מלחמת יום הכיפורים, כיהן דיין כשר הביטחון הכל-יכול. הוא היה, ללא עוררים, 'מר ביטחון' של ישראל, ואף נחשב מועמד לראשות הממשלה. תוצאות מלחמת יום הכיפורים הטילו צל כבד על תפקודו בפרט ועל דמותו בכלל, וחצי שנה לאחר סיומה הגישו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין את התפטרותם וקמה ממשלה חדשה בראשותו של יצחק רבין. דיין כלל לא הוזמן להשתתף בה.

וכך, במשך שנתיים, נשאר דיין חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, אך כבודו ניטל ממנו והוא מיעט להגיע לכנסת. יותר ויותר דבק בו התו של 'מי שהיה', ויותר מכך נתפס כ'לוּזֶר', בעקבות התוצאות העגומות של המלחמה. מי שהכיר את דיין ידע, שהדבר היה בלתי נסבל בעיניו, וכל אותו זמן חיפש את ההזדמנות ל'קאמבק'.

את חבל ההצלה סיפק לו ידידו אליעזר ז'ורבין, מי שעמד בראש חברת הפרסום הגדולה 'דחף', שבשיחת רעים שקיים בתחילת 1976 עם שני אנשי עסקים מידידיו, משה (מוּזִי) ורטהיים, שהיה אז מנכ"ל חברת 'קוקה קולה', והפרסומאי חגי בר-כוכבא, הועלה הרעיון שיש מקום להוציא עיתון צוהריים חדש, שיתחרה בשני הצהרונים הוותיקים – מעריב וידיעות אחרונות. לא ברור מי הציע את תפקיד העורך הראשי למשה דיין, אך הוא נדלק מיד וסבר שהנה נמצאה לו המקפצה שתוכל להחזירו לקדמת הבמה.

 דיין הודה שהוא אינו מבין הרבה בעיתונות, ולא הסתיר מחבריו כי מטרתו העיקרית היא להביא את דעותיו לידיעת הציבור. את תפקיד המוציא לפועל של העיתון החדש קיבל על עצמו אלי לנדאו, עיתונאי ותיק של מעריב ולימים ראש עיריית הרצליה במשך כ-15 שנה.

כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983, עמ' 43

העיתון החדש נולד והתארגן על רקע של איום מתמיד על קיומו, בעיקר בשל כוח האדם המקצועי שיכול היה לעמוד לרשותו. שני מתחריו – מעריב וידיעות אחרונות – עשו ככל יכולתם שהמתחרה החדש לא יצליח בגיוס עיתונאים ולא יפלוש לתחומם. עורכי העיתונים איימו על עובדיהם כי מי ש'יערוק' לא יוכל לעולם לחזור ל'נמל הבית'.

לימים חשף לנדאו את תסכולו שנבע מכישלונו לצרף לעיתון עורכים וכותבים מן השורה הראשונה: 

היה לי אז משא ומתן בשלבים מתקדמים מאוד עם לפחות עשרים עיתונאים, כמה מהם מהידועים ביותר בארץ, אשר ידעתי כי הם אינם מרוצים בעיתונים בהם עבדו ... לא אזכיר שמות. אבל הם חששו מן ההזדהות הפוליטית [עם דיין] וחששו בעיקר לקרנות הפנסיה שלהם (אלי קינן, 'היה היה "היום הזה" ', כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983, עמ' 15, 43).

ואכן, העיתון לא יכול היה להתפאר בשמות של עיתונאים מוכרים, זולת שלושה: אלי לנדאו עצמו, כתב הספורט יזהר ברנר, שעבד לפני כן בעיתונים למרחב וחדשות הספורט, וגדעון גדות, שעבד קודם לכן בעיתונים חרות והיום (ולימים היה חבר כנסת מטעם הליכוד). כמה עיתונאים, מהם ידועים, הסכימו לכתוב בעיתון אך תחת שמות עט.

הגיליון הראשון של 'היום הזה', 1 בספטמבר 1976

ב-1 בספטמבר 1976 ראה אור הגיליון הראשון של היום הזה. דיין היה מעורב בכל פרט בעיתון החדש. משה ליכטמן, שעבד בעיתון במשך חודשיים, סיפר לימים כי 'האגדה במסדרונות הייתה שדיין מתקשר למערכת כל ערב כדי לקבוע את פרצופו של העיתון, אבל לאמיתו של דבר מי שהתקשר יותר היה דווקא אריק שרון' ('האקדח המעשן של התרומה האסורה', גלובס, 10 בינואר 2017).

מחפשים צלמים לעיתון החדש (מודעה שפורסמה בעיתונים בארץ בקיץ 1976)

העיתונים האחרים התעלמו מהאח הצעיר שנולד להם. בעיתוני השבוע הראשון של ספטמבר 1976 לא הוזכר היום הזה לטוב או לרע, למעט אזכור אחד, שלילי בהחלט בעל המשמר של מפ"ם. במדורו 'מה שהיה... ומה שיהיה' כתב רפל ברקן (בנקלר) על דיין ושיטתו הנצחית: אם תהיה בעיה, כבר נמצא לה פתרון. כך גם במקרה של העיתון החדש: 'דיין מנסה בכל כוחו להוות בעיה, כדי לשמור את ראשו על המים, לפחות עד לבחירות הבאות. נאחל לעיתונו את גורל שאר העיתונים הקיקיוניים, ולחייו הפוליטיים [של דיין]  את אותו סוף כמו שהיה לקונצפציה שלו [במלחמת יום הכיפורים]' (על המשמר, 3 בספטמבר 1976, חותם, עמ' 6).

העיתון החדש, כך סופר אז, נתקל בקשיים בהפצה. לפי עדותו של לנדאו, היו מקרים לא מעטים שמוכרי עיתונים קיבלו רמזים עבים משני עיתוני הצוהריים הוותיקים לא למכור את העיתון החדש. ועם זאת, תפוצת הגיליון הראשון הייתה מכובדת מאוד: ארבעים אלף עותקים שנמכרו כולם. בימים ובשבועות הבאים היא הלכה ופחתה.

לנדאו היה, ללא עוררין, הדמות המובילה במערכת, בעת שדיין השקיף מלמעלה, הנחה וכתב את 'דבר המערכת'. דיין כתב בעיתון כמעט מדי יום והביע את דעותיו בתחומים מדיניים וציבוריים. לא אחת עורר פולמוסים וסערות. סיפר לנדאו: 

משה דיין, כעורך-עיתון-בדרך, היה אישיות מרתקת. הוא היה קם מוקדם בבוקר, מאזין לשידורי הבי.-בי.-סי., ויודע להצביע על כותרת ראשית גם בעמוד האחרון של הצופה. אבל הוא לא הבין את הטכניקה של הוצאת עיתון. מה שעניין אותו היה המאמר הראשי שלו. כל שאר העיתון היה רק מסביב למאמר שלו. הייתה לו בכתיבה שפה בהירה וקולחת. המאמר שלו עניין אותו כל כך, עד כי אפילו ברגעים הקריטיים של הוצאת העיתון, הוא היה יכול לעצור את הכל כדי לתקן מילה אחת במאמר שלו. כל ההתייחסות שלו לעיתון הייתה: איך נראה משה דיין (קינן, עמ' 43). 

דיין גם התעניין לפעמים בנושאים נקודתיים. כך היה במאמר שכתב אלי לנדאו, במלאות שלוש שנים למלחמת יום הכיפורים והוזכרה בו המילה 'מחדל'. דיין הודיע חד-משמעית שמילה זו לא תופיע בעיתון שבעריכתו...

באוקטובר 1976 היה לעיתון החדש הישג גדול: נחתם הסכם בין מנהלת העיתון לפי האתון, שבועון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, ועל פיו העיתון הסטודנטיאלי, שהופיע מאז 1958, ייכלל כמוסף מיוחד ב'היום הזה'. הרווח, מבחינת העיתון, היה ברור: הוא יזוהה עם הדור האינטלקטואלי הצעיר. התאחדות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית אף היא אמורה הייתה להרוויח מה'שידוך', שכן העיתון נטל על עצמו לכסות את כל הוצאות מערכת 'פי האתון'.

אלא שלבסוף העיסקה לא צלחה ורק שני מוספים של 'פי האתון' ראו אור בעיתון החדש. סטודנטים רבים באוניברסיטה הירושלמית הופתעו לגלות כי בן לילה הפכו לשותפיו של משה דיין, שדמותו הייתה שלילית בעיניהם. הם החרימו את גיליונות העיתון שחולקו חינם בקמפוס, בשבוע הראשון וגם בשבוע שלאחריו. באמצע נובמבר, בעת שבמערכת בתל אביב עמלו על הכנת המוסף השלישי של 'פי האתון', הודיעה הסתדרות הסטודנטים הירושלמית שהיא פורשת מההסכם.

האווירה במערכת היום הזה במחצית השנייה של נובמבר 1976 הייתה קשה. בנוסף לפיאסקו של 'פי האתון', חשו עובדי העיתון כי קיומו של העיתון מוטל בספק. סוד גלוי היה שהתפוצה יורדת משבוע לשבוע, עובדים באו והלכו, והידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של דבר ב-24 בנובמבר זרתה מלח על הפצעים. סופר שם כי היומון עומד להיסגר ויחליפו שבועון. יתר על כן, לפי הידיעה, הופעת היומון הייתה ניסוי לשלושה חודשים וזה עומד להסתיים בסוף נובמבר. עוד נמסר כי נשלחו כבר מכתבי פיטורים לרוב העובדים. על משה דיין עצמו לא נמסר מאומה, אך נרמז שהוא לא יהיה העורך.

דבר, 24 בנובמבר 1976

ב-28 בנובמבר 1976 ראה אור הגיליון האחרון של היום הזה. בעיתון עצמו נכתב כי מדובר ב'פסק זמן' לשם התארגנות להוצאת שבועון, אך שבועון כזה לא הופיע מעולם.

לאחר שנים הסביר אלי לנדאו כי הסיבה העיקרית לאי הצלחת העיתון נבעה מה'כסאח' (כלשונו) שהופעל נגדו: 'ניסו להשכיב אותנו עוד לפני שקמנו, במערכת לחצים לא הוגנים על ההפצה וגם על המודעות ... כולל איומים על בעלי הדוכנים' (קינן, שם). 

משה דיין היה מתוסכל. הוא קיווה להגיע לבחירות לכנסת התשיעית, שעמדו להיערך לאחר כשנה (והוקדמו ל-17 במאי 1977), עם יומון תומך, שנחשב אמצעי חיוני לכל פוליטיקאי. תקוותו נגוזה ובמקום להיערך לריצה עצמאית לכנסת הוא מצא את עצמו מעורב בתביעות משפטיות על חובות שהותיר אחריו העיתון. דיין נבחר כחבר כנסת ברשימת 'המערך' ובתוך זמן קצר (ב-5 ביולי 1977) נענה להזמנתו של מנחם בגין לשמש שר חוץ בממשלתו החדשה. הוא פרש ממפלגתו והקים סיעת יחיד.

בסך הכול ראו אור 77 גיליונות והיום הזה שרד בקושי שלושה חודשים. ספק אם פרט לספרייה הלאומית, שבה נמצאים רק 73 גיליונות, יש עוד אוסף שלם של העיתון. האפיזודה הייתה כה קצרה עד שנשכחה כמעט כליל, ואנו התנדבנו לספר עליה.



ד"ר מרדכי נאור הוא סופר והיסטוריון   naor51@zahav.net.il


יום רביעי, 23 באוקטובר 2024

סיפורי רחובות: שלומיאל, עד 122, על שם השכונה

א. מי היה הנשיא של שבט שמעון?

צילום: איתמר לויתן

הביטו בשלט רחוב זה ושאלו את עצמכם: מי היה נשיא מטה שמעון? 

לכאורה התשובה פשוטה: צורישדי.

אבל לא! הוא בסך הכל היה אביו של נשיא השבט, ששמו היה, ובכן... שלומיאל. 

שלומיאל היה כנראה אדם של ממש ואפילו אדם חשוב. כך כתוב בספר במדבר (א, 6-5): 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם ... לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי'.

ובכן, האיש שמו שלומיאל ושם אביו צורישדי.

מי רוצה לגור ברחוב שלומיאל? מן הסתם אף אחד. שלומיאל הפך לכינוי של חסר מזל ולא יוצלח. השלומיאל שופך את המרק הרותח על השלימזל, כך אומרת הבדיחה.

בשכונת התקווה בתל אביב – שם גיבבו שמות רחובות מן הגורן ומן היקב – מצאו מקום לצורישדי, אבא של שלומיאל. אבל האיש החשוב היה הבן ולא האבא.

בנוסף לכל, גם הניקוד לא נכון (צריך להיות שַׁדָי), וגם חלוקת השם באיות הלועזי מוזרה, ואף מילה על השימוש התמוה בנקודה אחרי הסוגריים של ציטוט המקור.

על התופעה הזו, שקוראים לרחובות בשם האב (הפחות חשוב), כבר עמדנו בפוסט 'הבן של האבא שלו והאבא של הבן שלו', בלוג עונג שבת, 10 באוקטובר 2016.


ב. ברוך רפפורט, עד 122!

ברחובות שכונת בית ישראל בירושלים, שכונה חרדית מצפון למאה שערים, כבר עסקנו כאשר תיארנו את הבלבול הלא-ייאמן ברחוב אפרים אורבוך, שהתחלף עם פרופ' אפרים אלימלך אורבך, שבתורו הפך להיות 'ממייסדי שכונת בית ישראל', אף שלא גר בה מעולם ('סיפורי רחובות: מי אתה אפרים אלימלך אורבך', בלוג עונג שבת, 25 בדצמבר 2013).

והפעם ניטפל לרחוב ברוך רפפורט. 

על פי שלט הרחוב מדובר בפלא על פלא:

צילום: יעקב שגיב

ראשית, האיש חי 122 שנה – מתרכ"ח / 1868 ועד תש"ן / 1990 – שנתיים יותר ממשה רבנו!

ושנית, האומנם ייסד רפפורט את השכונה (לא 'בין מייסדי', אלא 'מייסד') ובנוסף גם היה 'מעסקניה של ירושלים'? לא מצאתי את שמו בספרות הדנה בכך או בים המרשתת, ולפיכך פניתי לד"ר דותן גורן, שעסק בתולדות השכונה, ושאלתי לעצתו. וזו תשובתו:

לא מצאתי מקור להיותו של ברוך רפפורט ממייסדי בית ישראל, מלבד דברים שסיפר נכדו עירא רפפורט (שהיה בשעתו חבר 'המחתרת היהודית'). על פי מצבתו שבהר הזיתים הוא נפטר בשנת תרע"ו / 1916 ונכדו עירא אישר לי שאכן מדובר בסבו. 

מצבת ברוך רפפורט בהר הזיתים (עיר דוד)

לפי פרסומי העירייה במאגר המידע של שמות הרחובות, שנות חייו היו תרכ
"ח-תש"ו. ואם כך שנת הפטירה על השלט היא מוטעית, וכנראה שכתבו ן סופית במקום האות ו'. עוד זאת, ייתכן שגם שנת הולדתו תרכ"ח (1868) אינה נכונה, כי השכונה נוסדה בשנת תרמ"ו (1886), ואין זה סביר שנער בן 18 יהיה המייסד או אף להימנות בין המייסדים. בכל אופן, שם הרחוב קיים בשכונה לכל הפחות משנת 1940 כי מצאתי אזכור שלו בעיתונות באותה שנה. מניסיון העבר, לא מן הנמנע כי העירייה אימצה את פרטי שנות חייו מאדם אחר.

נשמח אם מי מן הקוראים הבקיאים בנושא יאיר את עינינו.


ג. על שם השכונה

אימרה ידועה גורסת שכאשר רואים פיל, כל אחד יודע מה הוא רואה ואין צורך בשלט הסבר. הדבר נכון גם בשלטי רחובות: לא כל דבר צריך להסביר. 

למשל, להסביר שרחוב הנקרא על שם השכונה אכן נקרא על שם השכונה. יש לכם את זה ביותר טיפשי? 

בירושלים זה די נפוץ...

צילום: ברוך גיאן
צילום: יחזקאל חובב
צילום: טובה הרצל
צילום: רפי מן

אבל גם בתל אביב.

רחוב נחלת יצחק למשל (בשיבושיו של שלט עילג זה עסקנו כבר בעבר כאן). קודם כל הוא לא שוכן ממזרח לתל אביב, אלא במזרח תל אביב; שנית, השם של הרב הוא יצחק אלחנן ספקטור; שלישית, חלוקת השורות מגוחכת ('רב עיר קובנה והרחוב'); רביעית, 'עיר קובנה'? אולי עדיף 'העיר קובנה'; ולבסוף, גם רחוב זה 'נקרא בשם השכונה'...

צילום: הראל תודר