לא אחת אנו מוצאים ביצירות מוזיקליות עקבות 'מרשיעות' שמסגירות השפעות מוקדמות. לעתים ניכרים סימני ההשפעה או הדמיון במילים, לעתים בלחן ולעתים בשניהם, כאשר מרווח המסקנות נע בין מקריוּת לבין השפעה ועד לפלגיאט של ממש. קוראים לזה 'גלגולו של ניגון', ובמחקר הזמר העברי הפכה סוגה זאת לעיסוק חביב שמאפשר לחוקרים (כמוני למשל) להרגיש כמין בלשים המועסקים במחלקה לזיהוי פלילי.
אתם מוזמנים להצטרף אליי להפוגה קלה ממהדורות החדשות ויציאה למסע קליל
מן הסוג הזה. ניווכח איך הברקה יצירתית, שראשיתה בזמן ובמקום מסוימים, חוצה זמנים
ויבשות ועוטה לבוש חדש. המסע המוזיקלי שלנו יעבור על פני חמש תחנות, והוא נמשך ארבע שנים.
אנחנו שבים מאה שנה אחורה,אל
השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אז סברו הבריות לתומן שזו הייתה המלחמה האחרונה. מסענו מתחיל ב-1923, בלוֹאֵר איסט-סייד בניו יורק; ממשיך ב-1924
לחניית ביניים בוולנסיה שבספרד, חוזר ב-1926 להוליווד שבחוף המערבי של ארצות הברית, ונוחת, לסיום, ב-1927 בתל אביב, היישר
אל התוכנית הראשונה של תיאטרון הקומקום. נא להדק חגורות, אנחנו ממריאים!
א. ניו יורק, מארס 1923: שיר הבננות נולד
בחודש מארס 1923 יצא לאוויר העולם להיט
ענק בשם 'Yes! We Have No Bananas'. 'הבננות' הללו שיגעו
את האמריקאים מחוף אל חוף והשיר צעד משך חמישה שבועות בראש מצעד המכירות האמריקאי. כדאי לציין ש'מצעד פזמונים', במתכונת המוכרת לנו, החל כבר בשנת 1913 והוא התבסס על נתוני מכירות של דפי תווים.
במקור הקליט את השיר זמר בשם בילי ג'ונס, ובמשך השנים הצטרפו לרשימת המבצעים שמות
גדולים כמו אל ג'ולסון, בני גודמן ואלה פיצ'ג'ראלד. עד היום אפשר
לשמוע ביצועים שונים של השיר, ולאורך השנים הוא חוזר בגלגולים שונים. הוא קליט, מקסים ומצחיק. אני עצמי התוודעתי
אל השיר בימי נעוריי באמצעות הביצוע הנפלא של לואיס פרימה. הנה הוא לפניכם:
'כן, אין לנו בננות' נולד בלוֹאֶר איסט-סייד,
פרבר של מנהטן שהמה מהגרים מכל העולם. וכך נולדו המילים הלא שגרתיות,
אבל הכל כך משעשעות: פרנק סילבר (במקור סילברשטט; 1960-1892), מנהל תזמורת ומתופף יהודי, יצא לרחוב וכשחלף על פני חנות
ירקות משהו משך את תשומת לבו. הירקן, יווני במוצאו, נהג לענות לכל שאלה של לקוח
במילה 'כן', ככל הנראה מחמת נימוס, וכששאל אחד הקונים: 'יש לכם בננות?', ענה המוכר: 'Yes, we have no bannanas' (כן, אין לנו בננות).
סילבר כה התרשם, עד שהמילים כבר פרצו מעצמן כהורה סוערת:
There's a fruit store on our street, It's run by a Greek
And he keeps good things to eat, But you should hear him speak
When you ask him anything, he never answers: 'no',
He just 'yesses' you to death, And as he takes your dough he tells
you.
Yes! We have no bananas, We have no bananas today
We've string beans and onions, cabbages and scallions; And all kinds of fruit
and say
We have an old fashioned tomato, Long Island potato
But yes! We have no bananas, We have no bananas today.
Business got so good with him; He wrote home to say 'Send me Pete and Nick and Jim, I need help right away'
When he got them in the store, there was fun you bet
Someone asked for 'Sparrowgrass', And the whole quartet, all answered:
Yes! We have no bananas…
הנה שיר הבננות בתרגום
חופשי מאד:
יש חנות פירות
שמנהל אותה יווני,
יש לו סחורה
טובה, אבל אתם צריכים לשמוע אותו מדבר:
כששואלים אותו
משהו, הוא לעולם לא יאמר 'לא'
הוא 'מכַּנְכֵּן' אותך עד מוות [הוא
עונה 'כן!, כן, כן!'], עד שלוקח את מעותיך ואומר:
כן, אין לנו
בננות, אין לנו בננות היום!
יש שעועית, יש
בצל, ויש כרוב ובצל ירוק
ועגבניות כמו פעם ותפוחי אדמה מלונג איילנד
אבל כן, אין לנו
בננות, אין לנו בננות היום.
העסקים הולכים
טוב. הוא כתב (ליוון) הביתה:
'שלחו את
פיט ואת ניק ואת ג'ים, אני צריך עזרה דחוף!'
כשהגיעו לחנות,
היה שם כזה כיף, האמינו לי!
מישהו ביקש
אספרגוס, והרביעייה ענתה:
כן, אין לנו
בננות...
את הטקסט המשעשע העביר סילבר לידידו אירווינג קוֹהְן (1961-1898 ;Irving Cohn), בריטי במוצאו ומן הסתם יהודי בשורשיו. קוהן שיפר את הטקסט וכנראה גם הלחין אותו.
השיר ראה אור לראשונה ב-23 במארס 1923 וכאמור שהה בראש המצעד במשך חמישה
שבועות. גם אחר כך זכה השיר לאריכות
ימים ולשיבה טובה. על פי ויקיפדיה האנגלית, תווי השיר נמכרו יותר מכל שיר אחר בהיסטוריה של השירים האמריקאים, עד שהשיר Thriller (מותחן) של מייקל ג'קסון הדיח אותו ב-1982 מהצמרת.
הנה הביצוע המקורי מ-1923 של זמר הטנור וקריין הרדיו הפופולרי בילי ג'ונס:
בינואר 1956, 33
שנה אחרי שהושמע השיר לראשונה, התארח פרנק סילבר בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן, ודיבר על הבננות:
ב. ניו יורק, דצמבר 1923: הגרסה ביידיש
התחנה השנייה של מסענו היא עדיין בניו יורק, תשעה חודשים אחרי יציאת השיר. ההצלחה המסחררת המריצה את חברת התקליטים 'קולומביה' ליצור פרודיה על השיר ודווקא ביידיש. יש לזכור שבאותם ימים ציבור צרכני התרבות הפופולרית ביידיש בארה"ב מנה מיליונים. כך נולדה גרסה סאטירית נהדרת שנקראה: 'געוואַלד! די באַנאַנאַס!' (הצילו!
הבננות!). ביצוע השיר הופקד בידי הזמר דיוויד מֶדוֹף (Medoff), שככל הידוע לי אינו קשור לברני מיידוף המפורסם יותר...
מֵדוֹף (1978-1888), יליד רוסיה שהגיע לאמריקה בשנת 1915, ניהל קריירה כפולה: הן על במת התיאטרון ביידיש הן על במת התיאטרון האוקראיני שפעל ברחובות הסמוכים. הוא היה גם
זמר הקלטות מצליח שהועסק בו-זמנית על ידי שתי חברות התקליטים המובילות, 'ויקטור' ו'קולומביה'. בין השנים 1927-1917 הוא הקליט עבורם מאות שירים (לפי ספירה אחת: 308 שירים, מהם 36 ביידיש, 101 באוקראינית
ו-169 ברוסית). את שיר הבננות הקליט מדוף יחד עם פסנתרן אלמוני בטייק אחד בלבד (בניגוד לנהוג בימינו, שזמרים מקליטים כל שיר אין ספור פעמים).
על מצבתו של דיוויד מדוף בבית הקברות 'הר חברון' בניו יורק נכתב 'song of songs' (שיר השירים) (צילום: Helaine M. Cigal, Find a Grave)
בטקסט ביידיש – פרי עטו של השחקן והיוצר המוכשר יוסף טַנְצְמָן – מקונן הזמר על כך שאין לברוח מהשיר המפלצתי הנשמע מכל עבר. אי אפשר לעבור ברחוב בלי לשמוע אותו, ואפילו אל בית הכנסת הוא פולש ואין מפלט מפניו. מתברר שהחזן בעל הקול העָרֵב מזמר בערב שבת את הפיוט 'לכה דודי' על פי ניגון הבננות! הפיוט הפך לסיוט!
יוסף טנצמן (על עטיפת השיר 'גאָלדעלע' שכתב והלחין, 1923 (ספריית הקונרס)
כמה מילים על המחבר יוסף טנצמן (Tanzman): הוא נולד בוורשה ב-1886 ולאמריקה הגיע עם הוריו והוא בן שלוש. כשגדל התבלט על במות היידיש של ניו יורק, הן כמבצע הן ככותב שירים מבריק ושנון, ולעתים אף תמלילן, מלחין ובמאי של אופרטות שלמות. הוא הלך לעולמו ב-1931.
הפרודיה על שיר הבננות ששר מדוף, היא לטעמי, היהלום שבכתר כתיבתו. הנה הטקסט ביידיש ומולו תרגום שלי לעברית, ולפני כן פס הקול לליווי הקריאה:
געוואַלד! איך וועל משוגע ווערןהצילו! אני אשתגע
שטענדיק האַלט איך און אָנהערן:כל הזמן אני נעצר ושומע
'Yes, we have no bananas!' כן, אין לנו בננות!
אויף שטיקער וואָלט איך דאָ צעריבןלחתיכות הייתי טוחן
דער מאַן וואָס האָט אָנגעשריבן את האיש שכתב את
'Yes, we have no bananas!' כן, אין לנו בננות!
געוואַלד! געוואַלד!הצילו! הצילו!
טעאַטער אָדער וואָדעוויל,תיאטרון או ווֹדֶווִיל,
מ'קען דאָך ווערן משוגע פֿון הלא אפשר להשתגע
באַנאַנאַס! באַנאַנאַס! בננות! בננות!
איך וואָלט צעבראָכן אַלע פּיאַנעס!הייתי שובר את כל הפסנתרים!
טעאַטער גיין קיין איך נישט מער לתיאטרון אני לא הולך יותר
וווּ איך קום נישט, נאָר איך הער: לאן שאני לא הולך אני שומע:
די זעלבע ליד אותו שיר
עס 'ווערט מיר גוט', ומיד נהיה לי רע,
אויף יעדן שריט און טריט: על כל צעד ושעל:
געוואַלד! געוואַלד! ...הצילו! הצילו! ...
טרעפֿט איר פֿון אַ פֿרײַנד אין סטריט אתה פוגש חבר ברחוב
'Yes, we have no bananas!'כן, אין לנו בננות!
גייט איר ערגעץ אָפּאָזיט, אתה עובר לצד השני,
'Yes, we have no bananas!' כן, אין לנו בננות!
איך קען דאָס ליד אַריבער טראָגן אני לא יכול לסבול את המנגינה הזאת
באַנאַנאַס האָבן מיר פֿאַרדאָרבן די מאָגן הבננות קלקלו לי את הקיבה
געוואַלד! !Stop! Stop הצילו! עצרו! עצרו!
Bananas בננות
איך קען ניט אויסהאַלטן מער! אני לא יכול להחזיק מעמד יותר,
איך זוך נאָר און איך טראַך פֿון פּלענער, אני רק מחפש ומתכנן תוכניות,
ווי אַנטלויפֿט מען פֿון די טענער: איך לברוח מן הצלילים
'Yes, we have no bananas!' כן, אין לנו בננות!
דערזען אַ שול האָב איך צעלאַכט זיך: אני רואה בית כנסת וצוחק לעצמי:
דאָ הערט מען זיכער נישט איך טראַכט זיך פה בטח לא שומעים, אני חושב לעצמי
'Yes, we have no bananas!' כן, אין לנו בננות!
דער חזן שטייט זיך אויף זיין אָרט החזן עומד על הדוכן
איך נעם אין מויל אַ ייִדיש וואָרט, עכשיו נשמע מפיו מילה יהודית,
איך הערט זיך צו, דער חזן זינגט: ואז אני שומע איך החזן שר:
לכה-דודי לקראת כּלה! לכה דודי לקראת כלה! [במנגינת הבננה]
געוואַלד! געוואַלד! הצילו! הצילו!
אַפֿילו יום-טוב אין אַ שול אפילו בחג בבית הכנסת
זינגט דער חזן מיט געפֿיל, החזן שר ברגש,
באַנאַנאַס! באַנאַנאַס! בננות! בננות!
פֿיפֿטי ווײַבערס מיט די צאינה-וראינה'ס, חמישים נשים עם ספרי 'צאינה וראינה',
קלאָגן מאַכן די יללות, מקוננות ומיללות,
'Yes, we have no bananas!' כן, אין לנו בננות!
גאָטעניו ראַטעוועט אונדז פֿון די גלות אלהים, הצל אותנו מן הגלות
'Yes, we have no bananas!' כן, אין לנו בננות!
כ'וואָלט זיך גענומען דאָס לעבען, הייתי שולח יד בנפשי,
נאָר, גיי זיי אַ חכם: אבל אל תהיה חכם גדול:
אפֿשר זינגען אין הימעל אפֿילו די מלאכים: אולי גם בשמים המלאכים שרים:
'Yes, we have no bananas!” כן, אין לנו בננות!
געוואַלד! באַנאַנאַס הצילו! בננות
איך קען נישט דאס אויסהאַלטן מער! אני לא יכול להחזיק מעמד יותר!
אם כן, 'געוואלד! בננות!' של טנצמן, בביצועו של מדוף, היה תגובה יהודית פרודית לשיר המקורי 'כן, אין לנו בננות'. בתום המסע המוזיקלי שלנו נגלה כי הדיה של גרסה זו יגיעו עד לארץ ישראל.
ג. ולנסיה, 1924: השיר 'ולנסיה' נולד
התחנה השלישית שלנו עוצרת בוולנסיה שבספרד, באופרטה(בספרד קוראים לסוגה המוסיקלית זו 'זרזואלה'), שחיבר המלחין הספרדי חוזה פַּדִילָה סאנשֶׁז (José Padilla; 1960-1889) La
Bien Amada (האוהבים). כאן נולד, ב-1924, שיר חדש במקצב הפאסודובְּלֶה (שיר ריקוד בצעד כפול), ושמו 'ולנסיה'.
הנה הוא. בהמשך גם יובן הקשר בין להיט זה לבין הבננות שלנו.
אגב, פדילה סנשז היה מלחין פורה ורב פעלים שפעל גם בפריז ובבואנוס איירס וכתב להיטים חובקי עולם. הידוע שבהם הוא המלודיה של מוכרת הפרחים בסרט 'אורות הכרך' של צ'רלי צ'פלין. צ'פלין 'אימץ' את השיר ללא רשות המלחין וללא קרדיט ופַּדִילה תבע אותו לדין, ואכן בסופו של המשפט, שנערך בפריז ב-1934, חוייב צ'פלין להוסיף את שמו של פַּדִילה לרשימת הקרדיטים. אבל, כאמור, ענייננו לא במוכרת הפרחים, אלא ב'ולנסיה'.
ד. הוליווד, 1926: הסרט 'ולנסיה'
מהר מאוד פרש השיר כנפיים ועף מספרד אל מעבר לאוקיינוס, לארצות הברית. בעקבות הצלחתו הפנומנלית החליטה חברת הסרטים מטרו-גולדווין-מאייר (MGM) להפיק סרט אילם בשם 'ולנסיה', והוא עלה לאקרנים בדצמבר 1926.
כרטיס פרסום (lobby card) לסרט 'ולנסיה', 1926 (ויקימדיה)
שיר לסרט אילם? הכיצד? התשובה לכך פשוטה: גם לסרטים אילמים נכתבה מוזיקה. זו הייתה מוזיקה 'חיה' והתזמורת, שהתמקמה למרגלות המסך וישבה עם הגב אליו, ניגנה על פי תווים בניצוחו של מנהל התזמורת, שפניו היו אל המסך והוא זה שהיה אחראי להתאים בשרביטו את הצלילים לעלילת הסרט.
לצערנו אף לא עותק אחד של הסרט ולנסיה שרד. הסרט ירד לתהום הנשייה, אבל השיר שליווה אותו זכה בחיי נצח.
מי שעיבד את הלחן לגרסתו האמריקאית, כבר במארס 1926, היה פול וייטמן, שהסתייע לשם כך בשלושה כותבים נוספים. וייטמן (1964-1890) מנהל תזמורת מצליחה, היה שם ידוע של איש עצום ממדים. אם ה'בננה' המקורית צעדה בראש מצעד המכירות האמריקאי חמישה שבועות, הרי ש'ולנסיה' של פול וייטמן צעדה שם במשך אחד-עשר שבועות.
החלק הבא של המאמר יעסוק בעלייתו של השיר 'ולנסיה' ארצה, בפרודיה שכתב אביגדור המאירי עבור תיאטרון הקומקום, ובהשפעת שיר הבננות, בגרסתו ביידיש, על העיבוד העברי של 'ולנסיה'.
______________________________________
קובי לוריא הוא פזמונאי, מלחין וחוקר הזמר העברי והיידי kobilu@gmail.com
על משטח הזכוכית בחנות האוכל המוכן 'גריל עוף' ברחוב הרצל ברמת גן יודעים המוכרים את נפש בהמתם.
קונים יקרים, 'כאן לא הכותל וגם לא קברי צדיקים', נא לא להשתטח...
צילום: מויש גרייזמן
ב. מקרר שומר שבת
משפחת וכסלר נאלצה לרכוש מקרר חדש, אבל המקרר מתעקש לשמור שבת בכל ימות השבוע. כדי לשחררו ולהוציאו מחירות לעבדות צריך לעשות בדיוק, אבל בדיוק, מה שכתבו היצרנים על התווית. למשל, ההוראה 'פומטיתטוא בטלשבת תתה עולת' נראית כמו סוג של הנחיה מצילת חיים.
עזרו נא ילדים לורדה ולאיתמר למצוא את דרכם בסבך...
צילום: איתמר וכסלר
ג. פיקוד שבת
אי אפשר להגיד שצה"ל לא ערוך לקליטת מתגייסים חדשים מהמגזר החרדי. לא רק חטיבה מיוחדת הקימו לכבודם, אפילו פיקוד חדש ומיוחד... מאז צולמה התמונה התחתונה התקבלו דגמים משודרגים יותר וממוגנים יותר.
צילום: דוד אסף, 2025
צילום: ברוך גיאן, 2014
ד. צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת
על כותלי שכונת מאה שערים הודבקה ערב ראש השנה תשפ"ו 'קריאה קדושה'. זהו כרוז נמרץ במיוחד שעוסק בבעייה אקטואלית: 'לאחרונה נפרץ עניין הצניעות במלבושי הגברים' – לא טעיתם 'גברים'! מתברר כי יש גברים חרדים ההולכים 'עם מכנסיים צרות נמוכות וצמודות, ומטרתם להבליט האברים ולגרות יצר הרע'. מזעזע ומטריד.
צילום: טובה הרצל
אותי הטרידה יותר השגיאה הדקדוקית הגסה. קבוצה גדולה של רבנים נחשבים סבורים שמכנסיים הם מין נקבה (ולכן הן 'צרות נמוכות וצמודות'), בעוד שמכנסיים הם מין זכר לכל דבר ועניין (ולכן צריכים לכתוב 'צרים נמוכים וצמודים').
אבל מה שבאמת הפליא אותי בפשקוויל זה הוא השימוש הגמיש במילה 'לאחרונה'. מתי זה לאחרונה?
על הכרוז חתומים 15 רבנים נכבדים. חובבי הז'אנר מוזמנים לגלות כמה מהם כבר לא היו עמנו בארץ החיים בשעה שהכרוז יצא לאור בערב ראש השנה. לפי הספירה שלי, שליש מן החתומים כבר מתו באופן סופי ומוחלט. מקצתם מתו ממש מזמן...
אכן, כפי שפתרתם נכונה, מדובר בבאר איזקסון בהוד השרון. הפסל, בגובה 2.5 מטרים, הוצב ליד הבאר ההיסטורית שבנה צבי איזקסון על מנת לספק מים לראשוני המתיישבים. הַפַּסָּל הוא שלום קלנר, תושב העיר.
גם חידה זו נפתרה בקלות. מדובר ב'צומת עלית' ובמערבל לציפוי סוכריות ומסטיקים שהיה חלק מבית החרושת לשוקולד של 'עלית', שהיה פעם ברמת גן. היה ונהרס ב-2008 ובמקומו צמחו מגדלים רבי קומות.
על בית החרושת המופלא הזה וריחותיו כתב יהונתן גפן את השיר 'ריח של שוקולד':
בסוף רמת גן יש מקום מיוחד
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות ושבעים פועלים עם סינר וכפפות
מכינים שוקולד בכל הצורות
השיר הזה היה חלק מההספר הכבש השישה-עשר (1978) ואחר כך התקליט והמופע. הלחן הוא של יוני רכטר.
הדיוקן האיקוני של יוהאן סבסטיאן באך, 1746 (ויקימדיה)
מאת רון זרחי
א. משהו על מוזיקה, מתמטיקה וגימטרייה
הקשר בין
אומנות למדע ובין מוזיקה למתמטיקה נתפס לרוב כזר לעולם המושגים של
האדם המודרני, וזאת בהשפעת הלכי מחשבה שאפיינו את התנועה הרומנטית שהתגבשה באירופה במאה ה-19, ובמידה
רבה נשארו תקפים
גם בימינו. לא כאלה היו
פני הדברים בתקופתו של המלחין הנערץ יוהאן סבסטיאן באך (1750-1685), שהתאפיינה בזיקה
הרבה יותר הדוקה בין תחומי ידע ומחשבה שונים, שהיום נראים לנו רחוקים
ולעיתים אף מנוגדים. דוגמה בולטת ומייצגת לתופעה הזו היא
דמותו המרשימה של יוהנֶס קֶפְּלֶר (1630-1571), מגדולי
המדענים בכל הזמנים, שלא ראה סתירה בין מחקריו באסטרונומיה לבין התעמקותו באסטרולוגיה, תיאולוגיה,
כרונולוגיה (סדר המאורעות בהיסטוריה), פוליטיקה ומוזיקה. בספרו המפורסם ביותר Harmonices Mundi (ההרמוניה של היקום), שנדפס בלטינית ב-1619, הוא הציג תיאוריה
של קשר בין הביטוי המתמטי של תנועת גרמי השמיים לבין היחסים
המספריים של המרווחים המוזיקליים, ואף תיאר את ההרמוניה שיש לדעתו
לשאוף אליה בחברה האנושית (רעיונות שמקורם בפיתגורס ואפלטון).
אחת
האמירות המפורסמות ביותר שמבטאות את תפיסת המוזיקה כמתמטיקה
בצלילים היא של הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646), שבשנת 1712 כתב לעמיתו המתמטיקאי כריסטיאן גולדבך: 'המוזיקה
היא פעולה אריתמטית נסתרת ובלתי מוּדעת של הנפש'. היה אז
מובן מאליו שפילוסופים כותבים על מוזיקה. כאלה היו למשל חיבוריהם של הצרפתים רנה דקארט, Musicae
Compendium(מדריך תמציתי למוזיקה) מ-1618, שעוסק בתיאוריה ובאסתטיקה של המוזיקה, או של ז'אן-ז'אק רוּסוֹ, מסה על מוצא הלשונות,
שנדפס בפעם הראשונה ב-1781 (שלוש שנים לאחר מות המחבר) וכולל, בין השאר, דיון על מקור המוזיקה, על המלודיה וההרמוניה, וביקורת נוקבת על התיאוריה
המוזיקלית של המלחין בן-זמנו ז'אן פיליפ ראמו.
מתוך
אותה גישה, שהיום נהוג לכנותה אינטרדיסציפלינריוּת, היה זה רק טבעי שתיאורטיקנים של המוזיקה יתייחסו בכתיבתם גם לשאלות הנוגעות למקור המוזיקה ולמטרותיה מנקודת
מבט תיאולוגית-פילוסופית. כאלה היו שניים מבני דורו של באך: פרידריך ארהרד נידט (Niedt; 1717-1674) ואַנְדְרֵאַס וֶרְקְמַיְיסְטֶר (Werckmeister; 1706-1645), שבאך
הכיר היטב את כתביהם והושפע מהם. התפיסה
הרווחת הייתה שהמספרים והיחסים ביניהם עומדים ביסוד הבריאה, וככאלה הם
מייצגים את החוכמה והסדר האלוהיים. ברוח זו היה נפוץ מאוד בכתבי
התקופה ציטוט מן הסֵפֶר הגנוז חכמת שלמה (יא 20; תרגום: מנחם שטיין): 'בְּמִדָּה, בְּמִסְפָּר וּבְמִשְׁקָל הַכֹּל הֲכִינוֹתָ' (בדרך כלל בנוסח הלטיני:Sed omnia in mensura et numero et
pondere disposuisti).
ב. סתרי מספרים במסורת הסוד היהודית
הגישה
הזו למִסְפרים כביטוי של מעשה האל בעולם, שמקורה כאמור ביוון העתיקה, חילחלה
לעולמות מחשבה רחוקים וזרים אלה לאלה מבחינה כרונולוגית,
גיאוגרפית, דתית ותרבותית. אין להתפלא אפוא שניתן למצוא קווי
דמיון בולטים בין השימוש הרב שבאך עשה ביצירותיו בסמלים נסתרים של מספרים,
לבין תופעות דומות דווקא במסורת היהודית, על אף שזו נראית רחוקה מעולמו של באך מכל בחינה שהיא.
מבלי להתיימר לסקור את התופעה כולה, הנה כמה דוגמאות שתמחשנה את הדיון על באך שבהמשך.
הסבר מאיר
עיניים לקדושת המספרים והאותיות ולמקורם האלוהי מופיע בספרו של יוסף ג'יקָטִיליה, מקובל שחי במאות ה-13 וה-14 בספרד. כך כתב בספרו גִּנַּת אֱגוֹז:
דע
כי קיום כל הדברים
כולם בחשבון, וקיום החשבון בו יתברך, ולפיכך נקרא חשבוןמלשון מחשבה.
והנה תמצא האותיות שהן מתנהגות על דרך החשבון והמספר וזהו
יסוד שלהן. ולפיכך אני אומר כי קיום העולם באותיות, וקיום האותיות בחשבון,
וקיום החשבון בו יתברך (על פי אורנה רחל וינר, 'רזי ר'
מרדכי דאטו לשירי הנקודות', דעת, 73, תשע"ב, עמ' 119).
גם שֵׁם
הספר, הלקוח משיר השירים ('אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי'), רומז
לטכניקות השונות
של התייחסותסימבולית למספרים ולאותיות: המילה
הראשונה ('גִּנַּת') מורכבת מראשי
התיבות של גימטרייה, נוטריקון
(ראשי תיבות) ותמוּרה (שינוי סדר
האותיות כדיליצור מילה חדשה); המילה
השניה ('אֱגוֹז') היא סמל שכיח במדרשים
ובכתבי הקבלה לתוכן נסתר (הסוד), החבוי בכתבי הקודש מתחת לקליפההחיצונית (הפְּשָׁט).
דוגמה מובהקת
לגישה פרשנית העושה שימוש בשלוש הטכניקות הללו קשורה בפרשן ופוסק ההלכה החשוב יעקב בן
אשר, בעל הטוּרים (1343-1269), שנולד באשכנז והיגר לספרד עם אביו הרא"ש. בפירושו לפסוק הראשון של ספר בראשית כתב שרשרת ארוכה של גימטריות ונוטריקונים על המילה הראשונה שבה נפתחת התורה – בראשית. הנה כמה דוגמאות:
'בראשית
ברא' בגימטרייה – 'בראש השנה נברא העולם' ... 'בראשית' נוטריקון ... בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורה ... 'בראשית ברא אלהים'
ס"ת [סופי תיבות] – אמת. מלמד
שברא העולם באמת (מצוטט מאוצר הספרים היהודי השיתופי)
הצד השני
של אותה תפיסה היה המנהג להצפין בכתבים תיאולוגיים ובפיוטים סמלים נסתרים
של מספרים ואותיות כדי להעניק להם ממד של קדושה ולהדגיש
בכך את הדבקוּת הדתית של המחבר. דרך מקובלת כזו הייתה
ליצור ראשי תיבות של השם המפורש, כמו למשל בפתיחת משנה תורה של הרמב"ם ('יסוד היסודות ועמוד החכמות') או בפתיחת מסילת ישרים של הרמח"ל ('יסוד החסידות ושורש העבודה'),
וכזה הוא גם האקרוסטיכון של התחלות
הבתים בפיוט המוכר 'יְדִיד נֶפֶשׁ' שחיבר במאה ה-16 המקובל הצפתי אלעזר אזכרי ('יְדִיד נֶפֶשׁ,
אָב הָרַחֲמָן ... הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעוֹלָם ... וָתִיק, יֶהְמוּ
רַחֲמֶיךָ ...הִגָּלֵה נָא
וּפְרֹשׂ, חָבִיבִי').
מקרה
מורכב הרבה יותר של סתרי מספרים ואותיות הוא הפיוט 'לכה דודי' שחיבר המקובל שלמה הלוי אלקבץ, גם הוא מצפת של המאה ה-16. מקרה זה יכול לשמש
דוגמה טובה להבנת גישתו של באך לסימבוליקה של המספרים.
ברובד הגלוי
מופיע בו, כמקובל בפיוטים רבים, אקרוסטיכון שמו של המחבר (שלמה הלוי), אך ברובד הנסתר כולל ה'מדריך', כלומר השורה הפותחת והחוזרת ביןכל הבתים ('לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת
נְקַבְּלָה'), 26 אותיות, שהן סכום הגימטרייה של השם המפורש (י = 10, ה = 5, ו = 6, ה = 5). כמו כן, בחלק הראשון של הפסוק ('לכה דודי לקראת כלה') ישנן 15 אותיות (כמניין יה),ובחלקו השני
(פני שבת נקבלה) 11 אותיות (כמניין וה). ב'מדריך' טמון אפוא סודו של הפזמון
כולו, שהוא, כְּרוֹב טקסי הקבלה, מיועד לייחד י"ה ב-ו"ה בייחוד שלם, ובלשון הפזמון – 'ה' אחד ושמו אחד'. זאת
ועוד: החריזה השלטת בפיוט כולו על ההברה 'לָה' (בגימטרייה: 35) –כַּלָּה,
נְקַבְּלָה, וְלִתְהִלָּה, תְּחִלָּה, חֶמְלָה ועוד,
רומזת ל-35 המילים הכלולות בפסקה 'וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ' (בראשית, ב 3-1), ול-35 הפעמים שמופיעה
המילה 'אלהים' בסיפור הבריאה, מ'בְּרֵאשִׁית בָּרָא' ועד 'אֲשֶׁר
בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת' (על כל אלה ועוד ראו בספרו של ראובן קימלמן, 'לכה דודי' וקבלת שבת: המשמעות המיסטית, מאגנס, 2002).
תפילת 'לכה דודי' מצוירת על קיר בית הכנסת בטיקטין, פולין (צילום: Jolanta Dyr; ויקימדיה)
ג. סימבוליקת המספרים אצל באך
לא ידוע
שבאך הכיר מקורות עבריים של תורת הנסתר והקבלה,אבל ברור שהושפע
מאוד מהלכי מחשבה של הזרם הפִּיאֶטִיסְטִי שבתוך הנצרות הלוּתרנית,
אשר כמה מנציגיו אימצו רעיונות כאלה, אם באמצעות תרגומים
של כתבים עבריים אם מתוך הקבלה הנוצרית עצמה. 'מעמדה
של הגימטרייה בספרות הקבלה הנוצרית', כתב יוסף דן, 'מרכזי ובולט לאין ערוך
יותר מאשר בספרות הקבלית העברית' ('קבלה, קבלה נוצרית וחקר
הקבלה', על גרשֹם שלום: תריסר מאמרים, מרכז זלמן שזר, תש"ע, עמ'229).
בהחלט
ייתכן שגם לכך היתה השפעה על נטייתו המיוחדת של באך להטמיע ביצירותיו
סמלים מספריים נסתרים. בין כך ובין כך, כמו אצל אלקבץ ב'לכה
דודי' כך גם עבור באך – הסימבוליקה של המספרים איננה שעשוע אינטלקטואלי
לשמו, אלא נועדה לבטא את אמונתו הדתית העמוקה ותפיסתו
את היצירה האומנותית כדרך לעבודת האל.
כמה
דוגמאות כדי לשׂבר את האוזן, מתוך רבות מאוד שקיימות במכלול יצירותיו.
בפרק ה'קְרֶדוֹ'
('אני מאמין') במיסה בסי מינור מופיעה המילה 'CREDO'(בפיזור בין חמשת
קולות המקהלה) 43 פעמִים, בהתאם לסכום שלה בגימטרייה: C = 3, R =17, E = 5, D = 4, O = 14, וביחד 43 (בכל האמור לחישובי גימטרייה של אותיות לטיניות יש לזכור כי בתקופתו של באך התייחסו לאותיות Iו-J כצורות
שונות של אותה האות, ולכן הייצוג המספרי של שתיהן הוא 9. הוא
הדין לגבי האותיות Uו-Vששתיהן מיוצגות על ידי המספר
20).
במתיאוס
פסיון שואל הכהן הגדול את ישוּע (מַתַּי, כו 63-62): 'הֲלֹא תַעֲנֶה דָּבָר, מַה זֶּה
יָעִידוּ בְּךָ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה?', ובמקום תשובה נאמר: 'וְיֵשׁוּעַ
הֶחֱרִישׁ'. כתגובה להתרחשות זו שר זַמָּר הטנור רצ'יטטיב של 10 תיבות, מלוּוֶה ב-39 אקורדים קצרים
של האבובים, הוויולה דה גמבה והעוגב, אשר מביע את הזדהותו
של המאמין עם שתיקתו של המושיע. מספר האקורדים רומז לפרק לט (39)
בתהלים, ומספר התיבות לפסוק 10: 'נֶאֱלַמְתִּי
לֹא אֶפְתַּח פִּי'. הקישור בין המילים המושרות לפסוק מתאים מהתנ"ך, שנוצר באמצעות המספרים בלבד, מאיר ומדגיש את הממד האלוהי של גיבור הסיפור.
קנטטה
מס' 98,Was Gott tut, das ist wohlgetan (מה
שהאֵל עושה, נעשה טוב), נפתחת במנגינה
בת 29 צלילים בכינור הראשון, המתאימים בגימטרייה
לראשי התיבות של הביטוי soli deo gloria (התהילה לאֵל לבדו): D = 4, G = 7, S = 18, וביחד 29. כך
נקשר שם היצירה לבסיס אמונתו של המלחין. דוגמה זו לקוחה מאחד הספרים המפורטים ביותר בתחום זה:Die Zahl im Kantatenwerk Johann Sebastian Bachs (המִסְפָּר בקנטטותשל י"ס באך), שראה אור ב-1986. ספר זה חובר בידי המוזיקולוג
ארתור הירש (1997-1914), סבהּשל מנצחת המקהלות הישראלית
נתלי גולדברג.
לא ידוע על שום מלחין אחר בתקופתו של באך, ואף לא לפניו או אחריו, שהִרְבָּה כל כך להטמיע
מסרים נסתרים מסוג זה ביצירותיו. מבחינה זו ניתן לראות את
המוזיקה שלו כמעין 'גִּנַּת אֱגוֹז' (במובן של ג'יקָטיליה), הצופנת בחוּבָּה, מתחת לצידה
הגלוי, גם סמלים נסתרים של זיקות בין מספרים, אותיות, מילים וצלילים, שעל פי תפיסתו אמורים להאציל עליה חסד אלוהי. גם אם היום דבר כזה נראה לנו תמוּה, ובעיקר מיותר, נוכח המוזיקה הנפלאה שיצר באך, אי אפשר להתעלם מהחשיבות
הרבה מאוד שהוא עצמו ייחס להיבט זה ביצירתו.
ד. 14 מי יודע?
מכל
המספרים החבויים ביצירותיו של באך בולט במיוחד מספר 14, שגם מתאים לשמו בגימטרייה:
B = 2, A = 1, C = 3, H = 8, וביחד: 14.
וכך יש ברפרטואר המוזיקלי של באך 14 כוראלים במתיאוס פסיון, 14 כוראלים באורטוריה לחג
המולד ו-14 נקישות תוף בפתיחתה של אורטוריה זו, 14 קנונים בדף הנספח לווריאציות גולדברג, 14 צלילים בנושא של פרק ה'קִירִיֶה' השני במיסה בסי מינור, ועוד ועוד.
באך הבליט את המספר 14 גם מחוץ למוזיקה שלו: בתמונת הדיוקן שלו שצוירה בשנת 1746 הקפיד
להופיע במעיל בן 14 כפתורים (ראו באיור הפותח את הרשימה).
גם במונוגרמה שלו (עיטור המורכב מאותיות משולבות זו בזו, שהן בדרך כלל ראשי תיבות של שם האדם), שאותה עיצב
בעצמו, ישנן 14 נקודות (כפי שהראה החוקר הגרמני Christian Overstolz במאמרו 'Zum Monogramm und zum Taufstein Johann Sebastian Bachs').
המונוגרמה המקורית של באך (למעלה) והמונוגרמה שמובלטות בה 14 הנקודות
ועוד דוגמה קוריוזית: כשהוזמן באך להיות חבר ב'אגודה למדעי המוזיקה' בניהולו של לורנץ כריסטוף מיצלר, הוא חיכה בסבלנות להצטרפותם של כמה מלחינים לפניו (בהם הנדל וגְרָאוּן) כדי שהוא יהיה החבר ה-14...
לכאורה
ניתן לראות זאת כביטוי לאגוצנטריות קיצונית, אך הדבר עומד בניגוד גמור למה
שידוע על אישיותו של באך. בנו, קרל פיליפ עמנואל באך, תיאר את אביו כאדם
צנוע במיוחד, שהתייחס למלחינים אחרים ללא כל התנשׂאוּת ובמידה רבה של אדיבות. לפיכך אפשר להניח שהחשיבות הרבה של המספר 14 ביצירותיו
ובחייו האישיים אינה נובעת רק מתוך היותו הסכום בגימטרייה של שמו, אלא
גם מהמקום המיוחד שיש למספר זה בתנ"ך ובברית החדשה. הנה כמה דוגמאות: בספר
שמות נדרש העם לקיים את זבח הפסח 'בָּרִאשֹׁן [חודש ניסן] בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר
יוֹם לַחֹדֶשׁ' (יב 18), כך
שהחג העברי החשוב ביותר בַּשנה מתקיים ב-14 לחודש; בספר
מלכים א' מסופר שחגיגות סיום בניית
בית המקדש בימי שלמה נמשכו 'שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם' (ח 65); בבשורה
על פי מַתַּי מפורטת שושלת הדורות מאברהם אבינו ועד ישוע: 'מן אברהםעד דָּוִד
ארבעה עשר דורות, ומן דָּוִד עד גלות בבל ארבעה עשר דורות, ומגלות בבל עד המשיח
ארבעה עשר דורות' (א 17). אגב, על פי מסורת מאוחרת גם מספר התחנות ב'וִיָה דולורוזה' בירושלים הוא 14.
משמעות
הדברים היא שהמספר 14 מבטא אצל באך, לצד הערך בגימטרייה של שמו, גם הצהרה
אישית של אמונה באֵל ובכתבי הקודש, ובמילים אחרות: האמירה
איננה 'אני ואני', אלא 'אני מאמין'.
לעיתים נוספה לכך גם כוונה ספציפית. למשל, הפסוק הראשון של מנגינת הכוראל (בקול העליון) ביצירתו האחרונה פרלוד
כוראלי לעוגב,Vor
deinen Thron tret ich hiermit (אל מול כס כבודך אתייצב
עכשיו), הוא בן 14 צלילים. יש כאן יותר מרמז לכך שעל ערש מותו (כשכבר איבד את מאור עיניו), ציפה באך ואף הכין את עצמו לפגישה המיוחלת עם אלוהיו. מסר זה אף מודגש כאשר
מתגלה שמנגינת הכוראל כולה היא בת 41 צלילים,
שזהו גם היפוך המספר 14 (Bach),
וגם הסכום בגימטרייה שלJ.S. Bach (J = 9, S = 18 + BACH = 14, וביחד 41).בדרך זו
הופכים המספרים 14 ו-41 את המשפט הנאמר בכותרת היצירה
מאמירה כללית של כל מאמין באשר הוא, לתפילה אישית ופרטית של המלחין. וכאשר בפתיחת המתיאוס פסיון
משמיע הבס התזמורתי 41 פעמים את הצליל מי, אז ברור שמצד אחד זו דרכו של באך לחתום את שמו בתחילת היצירה, ובה בעת זו גם הצהרת אמונה בסיפור המתואר בה ובמסר הדתי והתיאולוגי שלו.
באופן דומה,
לקראת סופה של היצירה, כאשר לאחר מות ישוע קוראים הנאספים
סביבו במקהלה: 'אכן, זה היה בן האלהים!', באך מפנה תשומת לב לתפקיד
הבס בכך שהוא נותן לו להתחיל לשיר, רגע קצר אחרי כל שאר הקולות,
משפט המונה 14 צלילים. בכך הוא מכניס את עצמו לתמונה,
אבל לא כדי לומר 'הנה, גם אני פה!', אלא כדי להביע תחושת הזדהות אישית עם המילים המושרות.
אותה
גישה באה לידי ביטוי גם במנהגו לרשום בסיום יצירותיו את האותיות .S.D.G, כלומר soli deo gloria (התהילה לאֵל לבדו). צירוף אותיות זה מבטא את אחד מעיקרי האמונה
הלותרנית, ולצדו גם שוויון בגימטרייה עם ראשי תיבות שמו של באך: S.D.G. = J.S.B. = 29.
וכך הופך
צירוף אותיות, הנכתב בדרך כלל כדבר שבשגרה ומן השפה ולחוץ (אפשר לדמות את זה לכתיבת ראשי התיבות בע"ה או בס"ד בתחילת מכתבים), לאמירה
אישית ומחושבת של באך, שמבטאת הִתְכַּוונות אמיתית למסר הנרמז בו – לא לי מגיעה התהילה על חיבור היצירה, אלא לאל לבדו.
גם כאשר באך 'מלחין' את שמו באמצעות גימטרייה מוזיקלית (B = סי במול, A = לה, C = דו, H = סי בקאר) – צירוף
צלילים היוצר את מוטיב הצלב – זו איננה רק חתימתו,
כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא גם, ואולי בעיקר, הצהרה על אמונתו בסִמְלהּ
העיקרי של הנצרות.
הדמות
המקראית הקרובה ביותר לליבו של באך היא ללא ספק דָּוִד. אך לא הנער
שהכריע את גוליית, ואף לא גִבּור המלחמה ומלך ישראל, אלא זה המנגן לפני שאול המלך, משורר תהלים והמנצח על הנגינותבבית המקדש – 'נעים
זמירות ישראל'. את העובדה הזאת ניתן ללמוד מהערות השוליים בכתב ידו של
באך הרשומות בעותק התנ"ך הפרטי שלו, שהוא הפריט היחיד שנותר עד היום מכל ספרייתו.
מדובר בשלושה כרכים של התנ"ך בתרגום של מרטין לוּתר לגרמנית,
הכולל הערות ופירושים של לוּתר עצמו ושל עורך המהדורה, התיאולוג הפרוטסטנטי
בן המאה ה-17, אברהם קאלוביוס (Calovius).
עותק התנ"ך של באך עם חתימתו בפינה הימנית למטה. שנת הרכישה היא 1733 אך לא מן הנמנע שבאך קנה את הספר עוד לפני כן וכדי לחתום עליו המתין עד שנה זו, שסכום ספרותיה הוא 14 (ויקימדיה)
מתברר שבאך גילה עניין מיוחד בפרקים מתוך ספר דברי הימים שעוסקים במוזיקה של בית
המקדש. לדוגמה, בהערת שוליים לפסוק 'וַיַּבְדֵּל דָּוִד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם' (דברי הימים א, כה 1), כתב באך: 'פרק זה הוא
היסוד האמיתי לכל המוזיקה
הכנסייתית האהובה על אלוהים'.
הערה בכתב ידו של באך בשולי דברי הימים א, כה 1 (Bach's own Bible)
זיהוי המוזיקה בבית המקדש עם
המוזיקה הכנסייתית מלמד עד כמה ראה באך בדָוִד דוגמה ומופת לעצמו,
כמנהל המוזיקלי של הכנסיות בלייפציג. על הפסוק 'וְהִנֵּה
מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִם לְכָל עַבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים וְעִמְּךָ בְכָל מְלָאכָה' (שם, כח 21) הוא כתב בשולי הדף: 'הוכחה מופלאה
שלצד צורות אחרות של עבודת
הקודש, המוזיקה במיוחד הוסדרה על ידי רוח האֵל באמצעות דָּוִד'. בהערה לפסוק בדברי הימים ב, ה 13, כתב: 'כאשר מבצעים מוזיקת קודש, אלוהים תמיד נוכח בחסדו'.
הערה בכתב ידו של באך בשולי דברי הימים ב, ה 13 (Bach's own Bible)
לא ידוע מה
הייתה מידת שליטתו של באך בקריאת עברית, אבל אין ספק שהכיר היטב את האותיות העבריות ואת הערך המספרי שלהן. אפשר אפוא להניח שלהִזדהוּתו העמוקה עם דָּוִד המקראי תרמה גם העובדה
ששניהם חולקים אותו מספר בגימטרייה: דָּוִד= 14Bach =. הוא
בוודאי לא התייחס לכך כצירוף מקרים, אלא כאות משמיים המחזק את מחויבותו
למילוי תפקידיו המוזיקליים כקַפֶּלְמַיְיסְטֶר, על פי הדגם המדומה בעיניו של דָּוִד כמנצח על
הנגינות בבית המקדש.
ו. להלחין את דוד
הזיקה
המיוחדת לדָוִד מתבטאת בעיקר ביצירות הרבות שהלחין באך לאורך הקריירה שלו על פי פרקי תהלים או עם טקסטים המזכירים את השם דָּוִד, בדרך כלל בהקשר של המשיח הנוצרי, שגם הוא 'משיח בן דָּוִד'. כזו למשל הייתה אחת היצירות שביצע במבחן הקבלה למשרת
הקנטור בכנסיית תומס בלייפציג– הקנטטה Du wahrer Gott und Davids Sohn(אתה האל האמיתי ובן דָּוִד).
אלא שבעשור האחרון של חייו הוא חש צורך להקדיש לו יצירה נרחבת יותר בהיקפה, שתתייחס במישרין לדמותו ותתבסס על מוטיב מוזיקלי המורכב מאותיות שמו.
אנדרטה לכבודו של באך בפתח כנסיית תומס בלייפציג (צילום: דוד אסף, 2013)
מאחר
שהלחנת השם 'דָּוִד' על פי הכתב העברי אינה אפשרית (האותיות העבריות אינן
מסמלות צלילים), היה צורך להלחין אותו כפי שהוא נכתב באותיות הלטיניותDavid :. ככלל, באך לא נהג להשתמש ב'גימטרייה מוזיקלית' לשמות
מלבד לשמו שלו, והסיבה לכך הייתה טכנית: כמעט שלא קיימים עוד שמות
כמו Bach
אשר כל האותיות שלהם מייצגות צלילים (בגרמנית הן אלה הנכללות
בתחום שבין Aל-H, ובאנגלית מ-A עד G). לכן לשמות כמו Gott, Christus או Jesus, המופיעים פעמים רבות
ביצירותיו, הוא נאלץ, בעת הצורך, להשתמש
בגימטרייה רגילה של מספרים.
מבחינה זאת המקרה של
David
הוא יוצא דופן, גם משום שבאך רצה להעניק לו יחס
מיוחד, בשל הזדהותו העמוקה עם דמותו, וגם כי שלוש אותיות המסגרת של שם זה
כבר מתאימות להתנגן: D (רה), A (לה) ושוב D (רה). אם כן נשאר רק למצוא
דרך לבטא בצלילים את שתי האותיות הנותרות V ו-I, הנמצאות מחוץ לתחום
האותיות המסמנות צלילים. כאן נדרשה גישה עקיפה ותחבולה. ניתן לשער
שכל מי שיתבונן כמה שניות בצירוף VIימצא בקלות את הפתרון של באך:
צירוף זה זהה בצורתו למספר 6 בכתב
הרומי, והמספר 6 בגימטרייה הלטינית מתאים
לאותF המייצגת בגימטרייה המוזיקלית את הצליל פָה.
באופן זה הושלם המוטיב המוזיקלי של השם David: D (re), A (la), VI (fa), D (re), כלומר, רה-לה-פה-רה. חובבי המוזיקה יזהו בוודאי שמדובר בנושא העיקרי
של יצירת המופת הגדולה 'אומנות הפוגה', שבאך הלחין בשנותיו האחרונות.
דָּוִד הוא הנושא הראשי של 'אומנות הפוגה'
אם
כן מתברר שזו איננה רק אחת מהיצירות הגדולות בכל הזמנים, והביטוי החשוב ביותר
למורשת המוזיקלית של באך בתחום ההלחנה של פוגות וקנונים (קונטרפונקט), אלא שהיא גם, ואולי לפני הכל, שיר תהילה נשגב לדוד. את
העובדה הזאת חשף המלחין והמוזיקולוג הגרמני וולפגנג וִימֶר (Wiemer) (2023-1934) בספרו Die Kunst der Fuge: Bachs
Credo (אומנות הפוגה: ה'אני
מאמין' של באך), שיצא לאור ב-2018, ומפתיע שאיש מחוקרי באך לא הִבחין בכך קודם.
על החשיבות המיוחדת שהיתה ליצירה זו בעיני באך ניתן ללמוד מרמז מספרי נסתר החבוי בשם שהעניק לה. בכתב היד מופיעה המילה 'פוּגה' שבכותרת בכתיב הלטיני-איטלקי 'Fuga', ולא בנוסח הגרמני 'Fuge'. כך יוצא ששם היצירה במקור (Die Kunst der Fuga), שווה בגימטרייה לשמו המלא של המלחין (Johann Sebastian Bach), כלומר 158, ואולי אף אין זה מקרה שסכום הספרות של 158 הוא 14.
ציון קברו של באך בכנסיית תומס בלייפציג (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)
ז. הזמנה למפגש מטפיזי משולש
לא נוכל להתייחס כאן ליצירה כולה, אלא רק לפרקהּ האחרון, ובייחוד לתוכן
הנסתר החבוי בו, שניתן לתארו כ'קבלת פנים לדָוִד'. המבנה של
הפרק הוא פוגה על ארבעה נושאים, שזוהי צורה מוזיקלית מורכבת ומסובכת
במיוחד, ויחידה במינה בתולדות המוזיקה. באך בחר בה לא רק כדי להפגין באמצעותה
את יכולותיו יוצאות הדופן כמלחין, אלא גם כדי להשתמש בה כפלטפורמה
לטוויית 'עלילה', שאותה התכוון להחביא בחלק המסיים. העובדה
שפרק אחרון זה הוא הקונטרפּוּנקטוס (הפוּגה) ה-14 ביצירה, כשלעצמה רומזת על זהות ה'שחקנים' שאמורים להופיע בו – באך ודָוִד – כאשר בהמשך
יתברר שצפויה להשתתף גם דמות נוספת.
הנושא
הראשון בנוי ממנגינה הזורמת ברחבוּת בצלילים ארוכים, ושאין בה בכלל חצאי
טונים. שתי התכונות הללו נחשבו בתקופת הבארוק סמל למוזיקה של העבר,
מה שנקרא: stile
antico (הסגנון העתיק), ובהקשר הנדון הדבר מרמז למבט
המוּפנה לעָבָר הרחוק, אל דָּוִד המלך והנגינות בבית המקדש.
הנושא הראשון של הפרק המסיים, הפלינדרום
ההתבוננות
בנושא זה מגלה שהוא בנוי כפָּלִינְדְרוֹם, כלומר צליליו (רה-לה-סול-פה-סול-לה-רה) ניתנים לקריאה באופן זהה משני הכיוונים. משמעות הדבר
היא ביטול הזמן הכרונולוגי לטובת הזמן האלוהי, שהוא גם ההתחלה
וגם הסוף, על פי כתבי הבשורה: 'אני
האָלֶף והתו, הראש והסוף, הראשון
והאחרון' (חזון יוחנן, כב 13).
בנוסף
יש כאן גם רמז לשם 'דָּוִד' בעברית, שאף הוא פָּלִינְדְרוֹם שניתן לקוראו משני הכיוונים. בנושא
הראשון גלומה אפוא התוכנית הכללית של הפרק כולו: הזמנה למפגש עם דָּוִד, שאמור להתאפשר על ידי שחרור מכבלי הזמן הארצי, ולהתקיים בתוך הזמן השמיימי, הנצח.
הנושא
השני, המנוגד לחלוטין לראשון, בנוי מצלילים קצרים הזורמים בתנועה גלית מתמדת,
היוצרת אפקט של זרימת מים בנחל.
הנושא השני של הפרק המסיים, הנחל
מאחר
שנחל בגרמנית הוא Bach,
ניתן להבין שהמלחין מציג כאן את עצמו, וכוונתו היא: 'אני, באך, הוא המזמין והמארח בקבלת הפנים לדָוִד'. הזיהוי של נושא הנחל עם דמותו הספציפית של באך הופך לוודאי כאשר מתגלה
שמספר הצלילים בו הוא 41 (גימטרייה: J.S. Bach), וכן
גם על פי רמז נוסף:
בתוך הזרימה הרצופה של צלילי הנושא, מופיעים שני זוגות של חלקי 16,
שהפונקציה המוזיקלית הגלויה שלהם היא של קישוט מלודי ורתמי, אשר
אמור לגוון במקצת את הרצף החדגוני של התנועה בשמיניות. אך אם
נצרף את שני זוגות הצלילים הקצרים הללו זה לזה, יתקבל המוטיב: פה–מי–סול–פה דיאז, שזהה למוטיב המלודי הנוצר מאותיות שמו של באך: B (סי במול), A (לה), C (דו), H (סי בקאר).
ייתכן
שהרעיון לשַלֵב בפרק תיאור של נחל עלה מלכתחילה מתוך זיקה למזמור קי
בתהלים. באך למד תנ"ך באופן מעמיק משך כל חייו המקצועיים והכיר
היטב את מזמורי תהלים המיוחסים לדָוִד. מזמור קי מכוּון כולו לדָוִד. פתיחת הפרק מתאימה
מאוד לקבלת הפנים הנרקמת: 'לְדָוִד מִזְמוֹרנְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי', בעוד הפסוק האחרון: 'מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל־כֵּן יָרִים
רֹאשׁ', היה אולי
מקור ההשראה הראשוני לנושא הנחל כמייצג את דמותו שלו במפגש
עם דָּוִד.
הנושא
השלישי בנוי על בסיס הגימטרייה המוזיקלית של אותיות השם Bach:
הנושא השלישי של הפרק המסיים, על בסיס האותיות .B.A.C.H
השאלה המתבקשת: מהי ההצדקה לנושא נוסף עם השם באך, כאשר
גיבור העלילה הראשי הוא ללא ספק דָּוִד? התשובה
לכך, שכבר נרמזה קודם, היא שאותיות השם באך בצלילים יוצרות את מוטיב
הצלב, ומשמעות הדבר בהקשר הנוכחי היא שהמלחין מצביע בצורה זו על משיח בן דָּוִד (הנוצרי), שעל פי אמונתו הוא מצאצאי דָּוִד
המלך ('אָנֹכִי שֹׁרֶשׁ דָּוִד וְתוֹלַדְתּוֹ' – חזון
יוחנן, כב16), ומזמין
אף אותו לפגוש את דָּוִד, האב הקדמון של השושלת המשיחית.
עכשיו
הכל מוכן להופעתו של דָּוִד עם הנושא הרביעי, שהוא הנושא הראשי של היצירה
כולה, אך
ברגע האחרון, לפני שהדבר מתרחש, קורה
דבר מפתיע: נושא הנחל מושמע שוב, אך בשינוי מזערי של צליל
אחד נוסף (מי) בתחילתו. ובמילים אחרות, במקום פה-סול-פה-מי-רה-דו דיאז-רה, מתקבל:
מי-פה-סול-פה-מי-רה-דו דיאז-רה.
אצל כל
מלחין אחר לא הייתה הצדקה לייחס לשינוי מינורי כזה משמעות רבה, וניתן היה
להבינו כדרך לקשור את הנושא למה שקרה ביצירה לפני הופעתו הנוספת. לא
כך אצל באך, בעיקר לאור העובדה שנושא זה הופיע קודם לכן
שמונה פעמים בצורתו המקורית עם 41 צלילים בדיוק,
המרמזים כאמור לשם המלחין. הסיבה לשינוי במספר הצלילים מ-41 ל-42 מתבהרת
כאשר מעיינים
בשושלת הדורות שבין אברהם אבינו למשיח בן דָּוִד, שכבר הוזכרה קודם (מַתַּי, פרק א), שכוללת שלוש תקופות של 14 דורות, ובסך
הכל 42 דורות. זו דרכו של באך להצביע על התקופה ההיסטורית הרחוקה שמתוכה אמור להופיע דָּוִד לקראת המפגש השמיימי המפואר עם משיח בן דָּוִד ועם
המלחין עצמו.
אלא שלמרבה
הצער הדבר לא קרה. סמוך לרגע שבו דָּוִד היה אמור להופיע במלוא הדרו
ולממש את המפגש הנשגב המיוחל, נקטעה היצירה פתאום באמצע
הכתיבה. כביכול עזב המלחין לרגע את שולחן עבודתו ולא חזר...
הסיבה לכך
אינה ברורה. בנו של באך, קרל פיליפ עמנואל, הוסיף הערה לכתב היד
כמה שנים מאוחר יותר: 'במהלך עבודתו על הפוגה הזאת, שֶבָּה הופיע נושא
שמו B.A.C.H., מת המחבר'. אלא שחוקרים מודרניים מפקפקים בתיאור זה, מתוך ההשערה שכתיבת הפרק האחרון הסתיימה כשנה לפחות לפני מותו של
באך. גם הכותרת שניתנה לפרק זה במהדורה המודפסת הראשונה מ-1751: Fuga a 3 soggetti(פוגה על שלושה נושאים) אינה של באך ומשקפת רק
את מה שקיים בפרק הלא גמור ולא את תוכניתו של המלחין, אשר ללא ספק
כללה ארבעה נושאים.
כל שנותר
למעריצי באך ולמאזיני הפוגה הוא לדמיין לעצמם את החלק האחרון ולקוות שאולי באחד הימים יתגלו
הדפים החסרים...
הדף האחרון של 'אומנות הפוגה' בכתב ידו של באך (1749) עם ההערה של קרל פיליפ עמנואל באך (ויקימדיה)
במהלך השנים נעשו נסיונות רבים להשלים את החלק החסר. ראויה לציון מיוחד היא הקלטה חדשה יחסית (2021) של היצירה הַשְּׁלֵמָה,
בביצוע נגנים וזמרים מ'חברת באך ההולנדית', בהובלתו ובתזמורו של הכנר Shunske Sato.
השלמת הפוגה הבלתי גמורה נעשתה בידי שני נגני עוגב הולנדיים
– Kees van
Houten ו-Leo van Doeselaar, אשר
גם משתתף כנגן
בביצוע היצירה.
היצירה נמשכת שעה ארוכה, ולמי שקצרה רוחו הנה התזמונים המדויקים לפרק האחרון:
תחילת הפרק (הפָּלִינְדְרוֹם) –1:17:35 מבוצע בידי ארבעה זמרים ללא מילים
נושא שני (נחל) –1:22:16 מוצג על ידי הוויולה ואליה מצטרפים שאר כלי המיתר
נושא שלישיB.A.C.H) ) –1:25:27 מוצג על ידי הפגוט ואליו מצטרפים שאר כלי הנשיפה
הנקודה שבה מסתיים כתב ידו של באך ומתחילה ההשלמה –1:27:15
הופעת הנושא הרביעי (דָּוִד) – פעם ראשונה, בכלים הגבוהים – 1:27:48; פעם שנייה, בכלים הנמוכים –1:28:16
היצירה
מסתיימת כשארבעת הנושאים המושמעים במשולב מתמזגים לאקורד מז'ורי
רב הוד, המגשים את חזון המפגש המטפיזי המופלא שבאך כיוון אליו את הפרק
האחרון, ואולי אף את היצירה כולה.
____________________________
פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. עד לאחרונה ניצח על מקהלת הגליל העליון ron.zarchi@gmail.com
