צילם וכתב איתמר וכסלר
תייר ישראלי שמגיע לבני-ברק מוצא את עצמו במין מיני ליטא. אני לא חושב שאני מחדש כאן משהו, ובכל זאת אני מהמר שמעט מאוד לא-דתיים ביקרו שם אי פעם. קפיצה חטופה פעם בעשור, כמו במקרה שלי, הופכת אותי, בעיני כל מי שאני מכיר, למומחה גדול למקום ולאורחותיו.
המעבר מארצנו לגולה נעשה בהרף עין; רק פנית לרחוב רבי עקיבא ומיד אתה שם. מלבד ההבדלים החזותיים, הבדלי השפה וכו', אין ספק שתושבי העיר עסוקים מאוד בלהעסיק את הקב"ה במשך כל שעות היממה. מומחים אמיתיים טוענים שתפוצתם של המוסדות התורניים בבני-ברק משקפת נאמנה את תפוצת עמנו ברחבי מזרח אירופה של המאה ה-19. בדרך כלל מבטא גודלו והדרו של מוסד בני-ברקי את גודלה והדרה של קהילתו ביחס לכל שאר אותן קהילות אבודות.
התיאוריה הזאת מודגמת באמצעות מבחר עצום של וריאציות ארכיטקטוניות הפרושות בכל רחבי העיר, חלקן צנועות, חלקן יומרניות וחלקן יומרניות מאוד. הווריאציה שלפנינו שייכת לקהילתו של האדמו"ר מבּוֹרשא זצ"ל, ולפי המבנה, קהילת בורשא – עיירה קטנה בצפון-מזרח רומניה – היתה קהילה צנועה מאוד מאוד, וגם זה בלשון המעטה. מיד רואים שפרנסי העדה החליטו, שלמרות דלות האמצעים שעמדו לרשותם, אי אפשר יהיה להתעלם מהם. כדי להשיג את האפקט הנדרש סגרו מרפסת הפונה אל הרחוב ויצרו כותל 'מזרח' בצורת מין בליטה לבנה מרחפת בין שמיים וארץ, שלתוכה השחילו את ארון הקודש. וכדי לברך על המוגמר, מדדו משני הצדדים והצמידו, בדיוק במרכז הבליטה, שלט המפאר בצניעות הראויה את שמו המצטנע של בית הכנסת.
וכשיש עסק עם השכינה, כל פרט בתמונה מקבל משמעות נוספת, ולכן אני מרשה לעצמי להעניק פרשנות גם לסביבה המיידית של חריגת הבנייה שלנו. למשל עץ התפוזים: ספק רב אם מישהו בבורשא של אז טעם אי-פעם מן הפרי הזה; אך בעוד שבגולה האמיתית היו אימהות עושות שמיניות באוויר כדי להביא תפוז לילד חולה, בבורשא דבני-ברק התפוזים גדלים חופשי ואין קוטף. והמזגנים? – גם זכר לקור החודר עצמות של הרי הקרפטים וגם משב רוח מרענן בלחותה החודרת 'גלאַטע בעקישע' של ארץ הקודש. בקיצור, גן עדן עלי אדמות יש לנו כאן, והאם לא זוהי משמעותה האמיתית של הגאולה?
בטלן מקומי ניגש אלי ומתעניין אם אני מצלם את המקום בגלל עתיקות השלט. אני עונה לו שכן, כי אם הייתי אומר לו שאני מצלם בגלל העליבות, הוא לא היה מבין על מה אני מדבר.
 |
אוהל הדוד פנחס. רח' מהרש"ל 6, בני ברק. נובמבר 2011.
|
תייר ישראלי שמגיע לבני-ברק מוצא את עצמו במין מיני ליטא. אני לא חושב שאני מחדש כאן משהו, ובכל זאת אני מהמר שמעט מאוד לא-דתיים ביקרו שם אי פעם. קפיצה חטופה פעם בעשור, כמו במקרה שלי, הופכת אותי, בעיני כל מי שאני מכיר, למומחה גדול למקום ולאורחותיו.
המעבר מארצנו לגולה נעשה בהרף עין; רק פנית לרחוב רבי עקיבא ומיד אתה שם. מלבד ההבדלים החזותיים, הבדלי השפה וכו', אין ספק שתושבי העיר עסוקים מאוד בלהעסיק את הקב"ה במשך כל שעות היממה. מומחים אמיתיים טוענים שתפוצתם של המוסדות התורניים בבני-ברק משקפת נאמנה את תפוצת עמנו ברחבי מזרח אירופה של המאה ה-19. בדרך כלל מבטא גודלו והדרו של מוסד בני-ברקי את גודלה והדרה של קהילתו ביחס לכל שאר אותן קהילות אבודות.
התיאוריה הזאת מודגמת באמצעות מבחר עצום של וריאציות ארכיטקטוניות הפרושות בכל רחבי העיר, חלקן צנועות, חלקן יומרניות וחלקן יומרניות מאוד. הווריאציה שלפנינו שייכת לקהילתו של האדמו"ר מבּוֹרשא זצ"ל, ולפי המבנה, קהילת בורשא – עיירה קטנה בצפון-מזרח רומניה – היתה קהילה צנועה מאוד מאוד, וגם זה בלשון המעטה. מיד רואים שפרנסי העדה החליטו, שלמרות דלות האמצעים שעמדו לרשותם, אי אפשר יהיה להתעלם מהם. כדי להשיג את האפקט הנדרש סגרו מרפסת הפונה אל הרחוב ויצרו כותל 'מזרח' בצורת מין בליטה לבנה מרחפת בין שמיים וארץ, שלתוכה השחילו את ארון הקודש. וכדי לברך על המוגמר, מדדו משני הצדדים והצמידו, בדיוק במרכז הבליטה, שלט המפאר בצניעות הראויה את שמו המצטנע של בית הכנסת.
וכשיש עסק עם השכינה, כל פרט בתמונה מקבל משמעות נוספת, ולכן אני מרשה לעצמי להעניק פרשנות גם לסביבה המיידית של חריגת הבנייה שלנו. למשל עץ התפוזים: ספק רב אם מישהו בבורשא של אז טעם אי-פעם מן הפרי הזה; אך בעוד שבגולה האמיתית היו אימהות עושות שמיניות באוויר כדי להביא תפוז לילד חולה, בבורשא דבני-ברק התפוזים גדלים חופשי ואין קוטף. והמזגנים? – גם זכר לקור החודר עצמות של הרי הקרפטים וגם משב רוח מרענן בלחותה החודרת 'גלאַטע בעקישע' של ארץ הקודש. בקיצור, גן עדן עלי אדמות יש לנו כאן, והאם לא זוהי משמעותה האמיתית של הגאולה?
בטלן מקומי ניגש אלי ומתעניין אם אני מצלם את המקום בגלל עתיקות השלט. אני עונה לו שכן, כי אם הייתי אומר לו שאני מצלם בגלל העליבות, הוא לא היה מבין על מה אני מדבר.
I am dismayed that a scholar like you let this through.
השבמחקBorsha might have been small town in Maramuresh. But to say that it was
עיירה קטנה בצפון-מזרח רומניה - היתה קהילה צנועה מאוד מאוד, וגם זה בלשון המעטה
is plain wrong [if I am not mistaken you even wrote in the book on the Ruzhiner that there was an atempt to resettle him after his flight from Russia, in Borsha]
The town had an Admur Rav Pinchas Hagar the brother of the Viznnitzer Rebbe with a large following and I personally knew a few of them in NYC. And they were the ones who wanted to memorialize the town and Rebbe by donating a place in the holy land to carry that name. To read anything more into it is just plain fantasy. It also is a sign of the deep chasm has developed between the seculars and the religious in Israel that one can entertain outlandish fantasies about such a small shul when nothing of what is described (as if this is a Chagal fantasy) is aptly ascribed. [Did the writer see any cows over the moon in Benei Brak?]
In this day an age when everything is available at your fingertip, a simple search would have brought up “everything” about Borsha, especially what is related and documented in the Sefer Maramuresh (available online http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51115&st=&pgnum=326)
The town had writers, Zionists who wrote and received letters from Herzel, was famous for many tragic well known episodes related in worldwide Jewish press, and books, and survivors who ‘made it’ in Israel and America. The tone of this post and some of the others are somewhat disturbing as it comes off as portraying charedim in comical terms.
I have no objection when you come down hard hitting one some of the craziness that one finds in Haredi society, and that’s fair game. But one must be doubly careful not to make a mockery of himself by a display of ignorance.
I am glad that it’s not my dear Mr. Assaf whom I hold in great esteem, rather its one hapless clueless contributor who wrote this meshigas.
יוסף ר'
ר' יוסף
השבמחק1. לר' ישראל מרוז'ין לא הוצע להיות רבי בבורשא. בכל אופן אני לא כתבתי על כך בספרי.
2. הצחוק - כך אמר שלום עליכם - יפה לבריאות. קצת חוש הומור לא יזיק לך.
I am positive I saw it someplace, if not in your book then most probably in the book by David Shoen
השבמחק"שוחרי השם בהרי הקרפטים"
If my source is correct you are the one who would know how much credence to give to a so-called book of fiction.
As for as sense of humor , well I have heard many complaints about me...a lack of humor is a new one.
I had an uncle who owned a resturant in Brooklyn. He spoke with a heavy Europian accent, but used it in making fun of people.
So when somebody with a perfect American accent told him a joke he would respond
"I like your sense of Chamor
The recepient responded with pride: Thank You
but we used to laugh our heads off.
חז"ל דנו במקרה ש"מי שנתחלף לו פרה בחמור" אבל הוא החליף חמור ב"הומור"
small difference.